מילון הראי"ה:רבי עקיבא

רבי עקיבא - (ה)"דורש על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תילין של הלכות" ועמד במדריגה כזאת של אחדותה של כל התוצאה הסבבית במגעה בפרטיה של תורה ליסודה העצמי, לראות הכל, בעיני רוח, בצביונם העצמי, בצורה בולטת כמו שנתנו למשה מסיני [עפ"י ע"א ד יא ה]. החושף נסתרות, הדורש כל קוצין שבתורה, והעורג הנצחי להארת ד' העליונה, עד כדי יציאת נשמתו באחד, שכל הפרטים כולם אצלו מקושרים עם הכלל העליון, בהתגלות ובהירות עצומה, עד שאין לגבי דידיה הסתרה וכיסוי, רמז כל דהו כבר מספיק הוא להאיר אור גדול ומפולש [שם ז]. סופר האותיות שבתורה, שכולהו סתימתאה אליבי', שיצתה נשמתו באחד, ודברים שלא נתגלו למשה נתגלו לרבי עקיבא וחבריו, מקור יסוד האורה השכלית [ע"א ד ו א]. שטנה של המינות בהתחלת צמיחתה. הוא שדרש על כל קוץ וקוץ תילים של הלכות, הוא שהכיר את ערך של האומה בכללה וכחה לאלהים בכל צורותיה שהיא מתגלה בהם, אפילו בגבורה גופנית שלה, ידע כי חלק ד' עמו, ונשא כליו של בן כוזיבא אולי תצמח ממנו ישועה לישראל. מסר נפשו על נטילת ידים, ויצאת נשמתו באחד. הוא איש הישראלי בעומק יסודו הפנימי, למרות מה שהוא בן גרים בחיצוניותו, והוא הכח המגן נגד נקיבת השם, של בן האשה הישראלית, <"אחת היתה ופרסמה הכתוב", אותה הקוראה שלום לכל, ונוטלת המון דבורים, הומיה וסוררת, שלומית בת דברי^[1][א"א 36־35].

כחו של רבי עקיבא

איחד את ההארות (אורו של משיח עם אור התורה של משה), ונשתלשלה תורה שבע"פ בסוד הכתב שבתגין, על כל קוץ וקוץ תלי תלים של הלכות, הוספת גבורה של מעלה ע"י אמירת "ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת"^[2]ואמר לבר כוזיבא "דין הוא מלכא משיחא", ולא חש להא דלא היה מורח ודאין, שמפני מעלת עצמיות קדושתן של ישראל, אין המעלות מעכבות, ולא ניכר שוע לפני דל, ויסוד נפש הגר חברה את כח התגלות התורה וצפונתה, באורו של משיח [קובץ ח קנז].

רבי עקיבא

בא להציל את תיומת האחדות - של ברכת המעין הפנימי, שורש החיים שבמקור ישראל, (המקיף את) כל העולם, מראש כל דרגין עד תחתית כל דרגין, בקשר חיי קודש אחד, ששוטף ויורד, עולה ומתגבר, בלא מעצור - בעת אשר התמוטטה, וכל העולם נתמוטט כמעט. והוא ראש להרוגי מלכות אותם שעלו במחשבה תחילה, "ממתים ידך ד' ממתים מחלד", דיהוו גישמיהון[3]לרומם כבוד ד', להאדיר קודש קדשים. <ועומק הרע, מצולות ים, נסתלק לגמרי ממקום הקודש, בקבלו את חלקו מאלה הגויות, לבושי הנשמות העליונות, שחשב להתאחז בהם>, ודרש על קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, ולא פירש מאת ד' אלהיך תירא כ"א דרש לרבות ת"ח, והראה שהמחציף נגד חכמים שרשו ראש ולענה הוא ממזר ובן הנדה, ולא כאלה חלק יעקב כ"א ירושה לעשו הר שעיר שיהיה שממה עת יעלו מושיעים בהר ציון, ובחר למות מיתת עצמו שלא לעבור על דברי חבריו בנטילת ידים [עפ"י קובץ ו רג].

אורן של ישראל ששלשה סימנים מציינים את קדושתו העליונה: א. אהבת התורה עד לכדי מסירות נפש של סבל בלתי גבולי. הדעה היסודית שסם החיים של האומה ומכון גאולתה אין לו תוכן אחר כי אם זאת התורה שהיא "חיינו ואורך ימינו". ב. ההכללה. "כולהו סתימתאה אליבא דרבי עקיבא" פלגים רבים הולכים וזורמים, מתניתין, תוספתא, ספרי, ספרא וכו' אבל הכל בא מתוך אותו הים הגדול, תורתו הכוללת של רבי עקיבא.^[4]ג. התלהבות ומסירות לחזק כל חזון של גאולה ותחיה לישראל וארצו [עפ"י מ"ר 202].

מדתו של רבי עקיבא

- "דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות" - שהכללים הגדולים היו אצלו כל כך מוארים, עד שהאירו בנגהם את כל הפרטים היותר דקים, והלכו תמיד עמם, עד שדוקא על ידי גודל הבוהק של הכללים הרוחניים העליונים היזדהרו הפרטים באורם המלא. ויצא ונכנס בפרדס לשלום. וכן היה מאחד צפיית ישועה רחוקה לשמע קול המונה של רומי, מדין קל־וחומר אם לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אחת כמה וכמה, ולשועל היוצא מבית קודש הקדשים, עם ההתעוררות הטבעית לסייע לישועה קרובה לישראל בכל צורה שתזרח, שעל כן היה נושא כליו של בר כוכבא.

רבי עקיבה

- האופי השלם של צדו הגלוי <כהעולם הזה שנברא בהא> היה שלם. ורבי עקיבא - אופיו הנסתר, האחדותי, <כאלף הפלאי>, היה גם כן טפוסי ובולט למדי ולא אמר אחד לחברו צר לי המקום [עפ"י קבצ' ב צו]. תכונת השמחה המיוחדת לצדיקים, אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, שמתמלאת הנשמה על ידי הדייקנות בכל קוץ וקוץ שבתורה, והאהבה העליונה עד למסירת נפש באחד [קבצ' ב קח].

רבי עקיבא וחבריו

קדושי עולם, שחלקם בחיים, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה [עפ"י א"ק ג קצ].

תלמידי רבי עקיבא

- הישרים, עזיזי הבטחה, כמהי האורה, אשר בתוכם ישכן אור ד' וסודו אשר ליראיו וחושבי שמו. היודעים להצמיד כל עזוז חיים אשר בתבל וכל מאורעותיה, אל האור האצילי אשר ברזי מחשבת תמים דעים [עפ"י ר"מ מ־מא].

רבי עקיבה ותלמידיו בכל הדורות

חנוני הסגולה הם הדורשים על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות, וצופים באור המחשבה האלהית, ומכונים את הליכות התבל ומצעדי בני אדם לעומתה, שמקבלים עליהם מלכות שמים באהבה, גם כשסורקים את בשרם במסרקות של ברזל, וצופים במרכבה במנוחת רוח, נכנסים בפרדס בשלום ויוצאים בשלום, ומחזקים את ידיו של כל בונה, וכל צועד מצעדים של הטבה ושל שכלול, אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה [עפ"י שם צט].

ר' עקיבא

עליו אמר הקב"ה למלאכי השרת, במסירת נפשו על קדושת תורת ד' שמאז מקדם^[5]דרש|</ref>דרש]] את תגיה אותיה וקוציה: "חלקם בחיים", המצחק לשועל היוצא מבית קה"ק ומרגיל לומר "כל מה דעביד רחמנא לטב" ומאשר את ישראל במקוה טהרה של אביהם שבשמים שהם מטהרין לפניו והוא מטהר אותם [צ"צ קסח].

הערות שוליים