מילון הראי"ה:חטא הקדמון

(ש)הלך האדם אחרי תאותיו הבהמיות, ונפל ברשת השכחה, ושאיפתו אל הגדולה העליונה, שהיא העבודה האלהית, עבודת גן עדן, לעבדה ולשמרה, חדלה [עפ"י א"ק ב שפה]. חטא אדם הראשון - המצב הטבעי והריעות עם בעלי־(ה)חיים הביאו את האדם והאשה אשר עִמַדוֹ, להבין שיחם ושיגם, וגם בעלי־(ה)חיים, בפרט הערומים שבהם, הבינו גם כן חלק רשום מהלך נפש האדם. על כן, הנחש, בחפצו להזיק, התחיל כטבעו לעורר רגשי תאוה בלב האשה אל פרי העץ הידוע, ופרץ חומת המנוחה, ונתגבר בתחילה כח התשוקה על חפץ המנוחה הטבעית, ומזה נולדו כל סכסוכי החיים [עפ"י ל"ה פרק ה].

החטא ותוצאותיו[עריכה]

במצב המנוחה אין צורך לעמל ולא להערות של מכאובים לחזק המוסריות, כי האמת והצדק ודעת אלהים הם מושגים מבוררים פשוטים וקרובים למי שלא פרק חומת הטהרה של המנוחה הטבעית בנפשו, ולא היה צורך לא לחלאים ולא למיתה. ואולי היה הגוף הולך ומשמש את הנפש עד זמן שתשלים את חוקה, והיה מניחה אחר כך בשמחה וטוב לב; או מצב המנוחה וטהרת החיים הטבעיים הרוחניים והגשמיים היה גורר אחריו העדר הצורך כלל בשום פירוד של הרוח מעם הגוף. אהבת הבנים היתה באה מטעם השכל וההכרה של הצדק והיושר הטבעי ולא היה צריך לסעדם על ידי חבלי הלידה, כטבע כל דבר שיהיה יקר על ידי הכבידות שיש בהשגתו. אמנם בהפרע מצב המנוחה, התחילו הכוחות להתפרץ מגבולם, לשאוף כפי התשוקה של ציור ההנאה ולא כפי המנוחה הטבעית. אז הכירו כי ערומים הם, והתחילו להרגיש הנוחם בכל מכאוביו. ו(עם) הרגש החזק וכח השכל הטבעי שהיה עודנו איתן עם כח המדמה שלא נטשטש עדיין, היה מעמד הנבואה מוכן מיד, ואם ברגשם הטבעי עשו להם חגורות, התחבאו מפני קול אלהים. אז התחיל מצב הריחוק של הבעלי־חיים מן האדם, כי נתרחק מהם הרבה ביציאתו ממנוחת הטבע שהמה עדיין נתונים בה, והוכרה השינאה במין הנחש ביותר, לרעתם ולרעת הבעלי חיים; כי בהיות האדם קרוב להם היה מוכן לרוממם. ומצב האשה הוכרח להשתנות לתת גדר לתגבורת הפרעת המנוחה על ידי תשוקת החמדה של השעה, ועול החיים הוכרח להיות כבד מאד, ועמו המיתה המוכרחת גם היא, לשום על כל פנים קץ למצב הבלתי טבעי. ומהשתלמותם בדעת והכרה, יד ד' היתה זאת לעשות להם כתנות־עור, שבזה הותחל השבר להתרפא. אך בדרך רפואה ארוכה מאד, מסובלת ממכאובים רבים וקשים [עפ"י שם]. ◊ האידיאל המוסרי, לכל פרטיו, המעשיים, והציוריים, הוא תוצאה ישרה מהאידיאל השכלי, ברום חביונו. המחשבה של האנשים בעלי הרוח משוטטת היא בעקרה למעלה, בגבהי האידיאל השכלי, האמת והשקר, זהו כל התוכן שלה. התוכן של האידיאל המוסרי, כאחת מצלעותיו של האידיאל השכלי, כלול הוא עמו, ואיננו תופס מקום לבדו כלל. לא בכוונה מדויקת לצמצם המבט אל הפרטים של הטוב והרע, ולסור מרע, ולעשות טוב, נוכל לצייר לנו את האידיאל השכלי ברום גבהו, עסק אין לו כלל עם אלה הפרטיות, אלא שכשימצא המואר ממנו פגישה עם תכנים כאלה, שיש בהם טוב ורע, ודאי יעשה את הטוב, ולא יעשה את הרע. הצמצום לכוון את האידיאל בשביל טוב ורע, זאת היא ירידה עצומה למי שהיה מוכן לחיות חיים של האידיאל השכלי, בעצם טהרתו [עפ"י א"ק ג, ראש דבר לג]^[1] המפורסמות, אם שראוי ללכת בהם להבחין בין טוב לרע, עכ"ז ראוי להשריש שהם פחותים במעלה מהמושכלות האמיתיות. כדברי הרמב"ם שידיעת טוב ורע בהמפורסמות^[2]ממנו יוצא הכרת הנאה והמגונה. וזאת היתה ירידת האדם באכילת עץ הדעת "וידעו כי ערומים הם" [ע"א א ג לד]. ◊ אדם הראשון קודם החטא שמו הקב"ה שיהיה שפע השכל תמיד זורח עליו, ע"כ היתה חכמתו מעץ החיים שאין בו רע כלל, שמצד שפע השכל צללי הרע בורחים. והנחש השיאו שתהיה השכלתו באופן שיהיה לרע בו מקום ציור. אבל באמת זה אי אפשר כי אם על ידי סילוק הכח השכלי והעמדת הזכרון תחתיו שלא ימחק לגמרי, ע"כ יש בו טוב ורע. נמצא שמקודם היה השכל באדם בתורת קביעות, שתמיד היה עצם (ה)שכל מאיר בו, וכעת בא רק לעתים ומתעלם. ומתחילה, ממילא היה עומד במהותו בתור שם שכל, ועתה מוכרח שאחר ההשכלה תתהפך (מהותו) כחומר חותם משכל (ל)זכרון, והשכל ישפיע לזכרון שאין לו מעצמו כלום, רק שמה שמקבל מהשכל שומר הוא. וכל זה מפני שהשריש הרע בגופו שהוא מתנגד לקדושה, והאמת עליו כמשא, ודוחה את הגוף מחזקתו. ע"כ היה הגוף מתמוטט לגמרי ע"י שפע השכל אם היה נשפע תמיד או אפילו אם לא היו זהרורי השכל מתחלפים תמיד. ע"כ, למען יעמוד הגוף על כנו, שם הקב"ה שיהיה השכל רק לפעמים מזריח, והולך לו מגופו תיכף. וכדי שלא תהיה הבהקת השכל עוזבתו לגמרי, יתהפך עצם הניצוץ השכלי לכח זכרון בו וישמרו. וזהו שאמר הכתוב וישכן מקדם לגן עדן את הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים - שהמהלך בעולם הזה ועשיית המצוות כולן הוא דרך ' עץ החיים', וה גן עדן היה מקום הזרחת השכל עליו בפועל. ועתה שנתעכר גופו עד שהשכל נעשה הפכו ואי־אפשר לשא משאו תמיד, שם הקב"ה עצה ומפלט לו, שאע"פ שגרשו מגן עדן ויצא בעצם, שאינו כולו בגן עדן, מ"מ מקדם - מקום זריחת האור, שם הכרבים שיהיה הניצוץ השכלי בעל כנפים לאות, ולהתרחק ממנו תיכף אחרי זרחו אצלו. ואת להט החרב המתהפכת - התורה נמשלה לחרב; וא"כ השכל, שאם יתנוצץ תמיד יחליש את הגוף יותר מדאי, הוא להט החרב המתהפכת שמתהפך למהות זכרון אחרי היותו בתור שכל. וחז"ל אמרו^[3] פעמים אנשים פעמים נשים - שהשכל אש המשפיע האור, והזכרון מקבל ממנו, וההכנות הצריכות לזאת הפעולה באדם הן בעצמן החרב ולהטו ו הכרובים שהם הכלים והפועלים זה הענין [עפ"י פנק' ג כ (מא"ה ב רסח־ט)].

הערות שוליים[עריכה]