מילון הראי"ה:ישראל(יפת ישראל - שאיפה ברוח האדם)

ערך זה עוסק בישראל(יפת ישראל - שאיפה ברוח האדם). אם התכוונתם למשמעות אחרת, עיינו בערך ישראל (פירושונים).

העם היחיד בין העמים אשר תחת כל השמים, החי במילואו חיים רעננים, הדבק בכל עומק נשמתו באלהים חיים, בתביעה טבעית עמוקה מתהום הויתו. וכשרון חיים זה, שהוא כח החיים המתמיד יותר הוא ההולך עמו בדרך הנוראה של גלויותיו השונות, הנוראות, הוא הנותן לו כח לישא ולסבול, ולצאת בדימוס, בנזר נצחון מכל אשר מררוהו ורובו [עפ"י א"א 83 (מ"ר 74)]. העם האחד שהאידיאה שלו היא להחיות בקרבו את היסוד המוסרי, לא רק בצדו המעשי לבדו, כי־אם גם בצדו האידיאלי, שהוא מטרה בפני עצמה בתור התכנית העליונה של החיים. והצד האידיאלי לא יושלם לעולם בעז גבורתו, עד שרק הוא יהיה הכח המניע את הגלגל הקולטורי לכל צדדיו המרובים, כי אם כשיהיה נובע ממקורו האמיתי, מאותו המקור שכל הטוב של המציאות נובע ממנו, הטוב האידיאלי האלהי, והוא סובל גורל נורא בחפץ פנימי לעמוד בחיים מיוחדים, כדי שעל ידו "יתגדל ויתקדש שמיה רבא בעלמא די ברא כרעותיה" [ע"ה קלה]. עם עולם, גוי איתן של שורש המחשבה האידיאלית האלהית ביצירת כל מוסדי הבריאה [ע"ר א יד]. "גוי גדול, אשר לו אלהים קרובים אליו", הנקודה האחת של האנושיות, שהטבעיות של התביעה האלהית נמצאה בה בעצם רעננותה ובהירותה. המדע והרגש האלהי נוגעים אליו בכל מציאותו לכל חייו, לא יוכל רגע להסיח מהם את דעתו, ואי אפשר לו למצוא אושר בנקודה אחת מהחיים מבלעדם [עפ"י מ"ר 11]. גוי קדוש, נושאי האמת האלהית העליונה, אשר נתגלתה פנים בפנים במעמד אשר לא היה כן לכל גוי [קובץ ה קמט]. גוי קדוש שומר אמונים, סגולה מכל העמים, זקן העמים ומורם, גואל התבל ומושהו מים השקר והרשעה [אג' שכה]. הופעת דבר ד' באנושיות ובכל ההויה [ע"ר א צו]. העם הנפלא, המפליא את כל העולם כולו בהדרת שיבתו ובהוד קדושת אמתת תורת אלהים אשר בלבבו [ע"א ב ט רעד]. החיה השמימית, המתהלכת על הארץ, בתבנית גוי, ששמה ישראל [א"ק ד תקכ]. תמצית האנושיות כולה ותמצית היש בכללותו, מאוסף בצורה מרכזית לרומם ולשגב הכל, שבשלמותו הצורית אוצרות האורה הכוללים כל החמודות האישיות, החברותיות, ההיסתוריות והעולמיות [עפ"י ע"א ד ט נז]. האומה הכוללת את הצביון של כללות הרוחניות והקדושה של כלל האדם, "אתם קרויים אדם", עם ד' ועם קדוש, שכח חיים אדיר, איום ונפלא, אצור בקרבה מראש מקדם מתחילת מטעה [עפ"י ע"ר ב רסג]. עם שלם שהתקין עצמו בתחילה לשמע מפי הגבורה "אנכי" ו"לא יהיה לך", ונשא ברמה ובאומץ, בחרוף נפש ובעז, את הדגל של ד' אחד, "ואהבת את ד' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ההווה לעמוד אור לעצמו ולאנושות כולה, המביא את ברכת אחדות החיים והמציאות בעולם [עפ"י ל"ה פרק כט]. האומה האחת שידיעת האלהות הטהורה בעולם תלויה בגורלה [פנ' קכט]. עם קדוש, עם מפואר, עם עולמים, עם אור עולמים חי ומאיר בלבו, עם יסוד הרוממות והגודל, הזוהר האידיאלי, לכל האדם, עם יסוד עמים ולאומים, עם זיו העולם וכבודו, הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא [עפ"י קובץ ו קמג]. ישראל - עם הסגולה האלהית במערכות ימות עולם ושנות דור ודור [נ"ה י]. מכונת גלויו העצמית של הקב"ה בצלם אלהים שבאדם לדורותיו, בקדושתה שקדמה לעולם בהתפרטות בריאתו [עפ"י שם ט]. תמצית צלם אלהים שבאדם, אשר בגויים לא יתחשב, בשנוי חליפותיהם ותמורותיהם [שם יט]. ר' במדור תורה, תורה. ישראל - רום המעלה המהותית של קדושת ישראל - יסוד כל העולמים כולם בתוכנם האידיאלי העליון [ע"א ד ט קמ]. ישראל - מהותם העצמית הנותנת להם את אופים המיוחד - הדעה הגדולה של הטהרה העליונה של ההכרה הברורה בקדושת אמונת האחדות האלהית [שם טו]. יסוד חיי האומה - הדעה העליונה של הכרה של האחדות האלהית וטהרתה [א"ק ב ש]. היסוד האמיתי של תכונת האומה - שאיפת הצדקה העליונה, צדקת ד' בעולם [א"ש יג א]. ישראל - מקור חיי ישראל - אור שם ד' [אג' ב ריא]. ישראל - נטית האומה - הנטיה של החיים האלהיים כמו שהם [ש"ה, הקדמה, ח]. אור החיים הפנימיים של ישראל, דוקא מצד קיבוצם, דוקא מצד נקודת הגובה של המרכזיות שבהם - אור אלהים, אור החיים היותר יפים, היותר טהורים, היותר מאירים [ע"א ד ו מ]. ישראל - אור ישראל - אור עליון של בהירות תהלת שם ד', של עם זו יצר לו אל לספר תהלתו, הידיעה המנוחלת מברכת אברהם, הברוך לאל עליון קונה שמים וארץ, לעם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב [א' כב]. אור העולם, העדין והנערץ [קובץ ה ח]. האור הישראלי - רוח ה' השורה על כלל ישראל ותפארתם הכללית. אור ה' באמת [ע"א א ד לג]. ישראל - שורש נשמת האומה - ההתעלות לצד החפץ האלהי, <שהוא עילוי שאין שום גבול וסוף לרוממותו, כי התכונה האלהית לא תדע גבול וסוף לעילויה, להשלמתה והתפתחותה> [עפ"י מ"ר 280]. ישראל - תעודת ישראל - להאיר את עצמו ואת העולם, באור החכמה והדעת האמתית, אור ד' אלהי עולם [ע"א ב בכורים כט (מ"ר 4־183)]. העדות על גאות ד' ע"י כנסת ישראל, המבררת במציאותה את היסוד האלהי של הנהגת העמים הממלכות וממילא של כל המציאות כולה [פנק' ב רז]. מגמתם ותעודתם של ישראל - ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע". "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל" [ע"א ג א כ]. ישראל - ההשקפה הישראלית - ההשקפה של קודש על המציאות כולה [א' קסד]. ישראל - שאיפת ישראל - שאיפה ברוח האדם, הנשפעת מרוח העולם, העומדת להציל את הכל, מבלי להשאיר גם צרור, לחשוב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, להציל את הגוף כמו הנשמה, את חיצוניות ההויה כמו פנימיותה, את הרע בעצמו כמו את הטוב, ולא עוד אלא להפך את הרע לטוב גמור, ולהעלות את העולם ומלואו בכל צדדיו ותכסיסיו, את העולם היחידי בכל ערכיו החומריים, ואת העולם החברותי בכל סדריו, להעמיד את הכל על בסיס הטוב. להסיר את כל חושך, ולהעביר מן הארץ כל ענן מקדיר, להסיר את פני הלוט על כל העמים והמסכה הנסוכה על כל הגוים [עפ"י א"ק ב תפח, תפט]. ע' במדור אליליות ודתות, אליליות, נצריות. ושם, בודאיות. ע"ע כנסת־ישראל. ע"ע רוח ישראל. ע"ע סגולת ישראל. ע' במדור מונחי קבלה ונסתר, ישראל, "שם כל ישראל". ע"ע אומה, האומה (הישראלית) כולה בצרופה הכללי. ע"ע אומה, רוח האומה היחידי. ע"ע אומה, ישראל. ע"ע אומה הישראלית, התכלית הכללית של האומה הישראלית. ע"ע אומה כללית. ע"ע ספור תהילת ד', כשרון ספור תהילת ד' אשר לישראל.