משיכה

הגדרה

הקונה מושך את החפץ (הוזכר במשנה קידושין כה:).

לדוגמא, קורא לה והיא באה^[1], או שהכישה במקל ורצה (קידושין כב:).

מקור וטעם

במקורה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש האם מועילה מדאורייתא, או מדרבנן (ומדאורייתא מועיל כסף גם במטלטלין) (בבא מציעא מז:).

לריש לקיש שהיא מדאורייתא, מקורה מהפסוק (ויקרא כה-יד) "וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך" - דבר הנקנה מיד ליד (בבא מציעא מז: וכתב הריטב"א קידושין כה: (ד"ה והא) שעיקר פסוק זה מלמד על קניין משיכה, אך מסירה והגבהה אתרבו ממנה והם תולדה שלה). והוזכרה גם בפסוק "על הגאולה" ("וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר שלף איש נעלו ונתן לרעהו" (רות ד-ז): "על הגאולה" - זו מכירה ונחלקו בה האם היא כסף או משיכה, "על התמורה" - אלו חליפין שווה בשווה, "לקיים כל דבר שלף איש נעלו" - זהו סודר) (תוס' בבא מציעא מז. ד"ה גאולה, רשב"א קידושין כח בשם ר"ת).

לרבי יוחנן שהיא מדרבנן, טעמה כדי שלא יאמר המוכר לקונה "נשרפו חיטיך בעלייה". וכתב הנתיבות המשפט (קצו) שתקנו קניין משיכה גם במקרה שלא שייך חשש זה. וחידש התורת משה (לבעל החתם סופר, חוקת ד"ה אם) שאת תקנה זאת תיקן משה רבנו. והוסיף הפני יהושע (קידושין כב: ד"ה גמרא) שאפילו לרבי יוחנן משיכה היא קניין חשוב ומסברא כן קונה, אלא שגזירת הכתוב "לעמיתך" שקונה רק בקניין אחד, והוא כסף.

ובביאור מחלוקתם נחלקו האחרונים:

א) ספר המקנה (קידושין כג.) ביאר בפשטות שנחלקו האם הקונה והמקנה גומרים את דעתם לקניין בכך שהמוכר מושך את המעות או בכך שהקונה מושך את החפץ.

ב) חידושי הרי"ם (חו"מ קצח-ב ד"ה ולענ"ד) וחלקת השדה (כח) ביארו שלרבי יוחנן המקנה הוא המחיל את הקניין, ולכן הוא צריך לקבל את המעות, ולריש לקיש הקונה הוא המחיל, ולכן הוא צריך למשוך.ג) הצפנת פענח (כללי התורה והמצוות ח"א ד"ה קניין) ביאר שלר' יוחנן שסובר שדבר תורה מעות קונות - עיקר הקניין על השווי, ולכן מדאורייתא נותן את שוויו (מעות). אך לריש לקיש שמשיכה מועילה מן התורה - עיקר הקניין על החומר בעצמו, ולכן מושך אותו.

בסוג הקניין (מבין ארבעת הסוגים: תמורה, רשות, ראיה לגמירות דעת, והפגנת בעלות^[2]) נחלקו המפרשים האם הוא רשות או הפגנת בעלות (מנחת אשר בבא בתרא מב. רוח אליהו ד-ג, וכן חקר שם ד לגבי כל הקניינים. והפרי משה קניינים יז-ד והברכת אברהם בבא מציעא סז בדפיו אות ב כתבו שהוא מדין הכנסה לרשותו. וכן חקר בתורת הקניינים ח"א עמוד רפז האם הוא מדין הכנסה לרשותו או מעשה קניין בעלמא).

וכתבו האחרונים (חתם סופר יו"ד שיג בסופו, פני יהושע קידושין כה: ד"ה משנה, ודברי יחזקאל כה-ו ד"ה ולדעת) שהגבהה משיכה ומסירה הם סוג קניין אחד, וכולם נכללים במשיכה דקרא. אך בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"ב קמא) כתב שהגבהה ומשיכה הם שני קניינים נפרדים (דן בזה תורת הקניינים ח"א עמוד שלה).

בדינים שונים ==בדינים שונים== בדינים שונים מתנה, כתבו התוס' (תוס' עבודה זרה עא. ד"ה פרדישני) שאפילו לרבי יוחנן נקנית במשיכה מדאורייתא, כיוון שאי אפשר לקנותה בכסף (אמנם תוס' רי"ד (קידושין יג) כתב שגם מתנה נקנית בכסף). והרמב"ן כתב שדינה כמכר שלרבי יוחנן הוא רק מדרבנן (שדי חמד ח"ד עמוד 190 ד"ה משיכה). אך אם הוא חפץ קטן שנכנס כולו ביד האדם קונה מדאורייתא לכו"ע (שדי חמד ח"ד עמוד 191 ד"ה משיכה). בדינים שונים בשכירות מטלטלין במשיכה הסתפק האור שמח האם תועיל מדאורייתא. שיש צד לומר שמשיכה תועיל בזה מדאורייתא משום שלא שייך בזה כסף (שהרי שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף), וא"כ יהיה דינה כמתנת מטלטלין שנקנית במשיכה מדאורייתא משום שלא שייך בה כסף (אור שמח מכירה ג-ג ד"ה והנה הפוסקים).

הנכס

הנכסים הנקנים הם:

בהמה דקה (קידושין כה:).

מטלטלין שאין דרכן להגביה, אך מטלטלין שדרכן להגביה נקנים בהגבהה ולא במשיכה (בבא בתרא פו.).

עבד כנעני^[3].

בהמה גסה לרש"י לא נקנית במשיכה, ולתוס' כן (קידושין כה: ד"ה בהמה גסה).

עבד עברי לא נקנה במשיכה (פני יהושע קידושין יד:), משום שאין גופו קנוי לרבו (ספר המקנה נה-א).

עציץ נקוב והזרעים שבתוכו לא נקנים במשיכת העציץ (גיטין כב., שו"ע חו"מ רב). וחקר ר' שמואל (בשיעוריו קידושין עמוד רמ) האם הוא משום שקרקע אינה נקנית במשיכה, או שכיוון שנחשב מחובר לקרקע עולם - אינה משיכה כלל (כמו המושך ענף שמחובר לאילן, שאינה משיכה). אמנם הפני יהושע (קידושין כב: ד"ה גמרא) כתב שהטעם שקרקע לא נקנית במשיכה הוא משום שאי אפשר למושכה, ומשמע ממנו שעציץ - שאפשר למושכו - יקנה במשיכה (קובץ שיעורים קידושין קלה).

פרטי הדין

באופן הקניין נחלקו הראשונים האם חל ע"י מעשה המשיכה, או ע"י שהחפץ נמצא ברשותו של הקונה (התוצאה) (אבן האזל מכירה ב-ח: רמב"ם - מעשה, ראב"ד - תוצאה).

וכן חקרו האחרונים האם הקניין חל ע"י ההכנסה לרשותו, או משום שהמעשה מוכיח את בעלותו (כמו קניין חזקה) (מנחת אשר בבא בתרא מב-ו,יא, תורת הקניינים ח"א עמוד רפח. ומעין זה חקר עיון בלומדות יב האם חל ע"י מעשה המשיכה עצמו, או משום שהמעשה מוכיח את בעלותו).וחילק התוס' רי"ד (בבא מציעא ט:) בין משיכת מטלטלין למשיכת בהמה, שבמשיכת מטלטלין הקניין הוא להביאם אצלו, ולכן אין משיכה ברשות הרבים. אך במשיכת בהמה הקניין הוא להנהיגה, ולכן מועיל אפילו ברשות הרבים. ורב האי גאון (ספר המקח שער יג, הובאו בפרי משה קניינים יז-א) הוסיף שמשיכת בהמה היא כהגבהה בשאר חפצים.

גרמא - אם קרא לבהמה ובאה מועיל מדין משיכה (קידושין כב:). ובטעם לזה נחלקו האחרונים: הנתיבות המשפט (קפח-א) כתב שהוא מדין גרם משיכה, וגרם מועיל במשיכה ובהגבהה, והוסיף שלפי זה יועיל גם במשסה כלב בבהמה ורצה. והברכת אברהם (בבא מציעא עא בדפיו אות ג) חלק עליו וכתב שהגדרת משיכה אינה שימשוך את החפץ, אלא שיעשה מעשה שמביאה למקום אחר באופן שכך הדרך להוליכה, ומכיוון שגם לקרוא לה היא הדרך להוליכה, אם כן זהו המעשה עצמו ולא גרמא.

האדם המחיל את הקניין (המקנה או הקונה) - כתב חידושי הרי"ם (אה"ע כז-א, דן בדבריו בתורת הקניינים ח"א עמוד שנט) שבמשיכה הקונה הוא המחיל. וכן כתב הגרמ"א עמיאל (דרכי משה דרכי הקניינים ח-ב אות ג), וזוהי שיטתו בכל הקניינים שהקונה הוא המחיל^[4].

מקום הקניין - סמטא וחצר של שניהם. אך לא מועילה ברשות הרבים (בבא בתרא עו:, אך לדעת ריצב"א (בתוס' כתובות לא: ד"ה וברשות) הגמרא בכתובות שם חולקת וסוברת שמשיכה קונה גם ברשות הרבים), ודנו האם הטעם לזה הוא משום שאינה הכנסה לרשותו, שהרי אין לו רשות להניח את כליו ברשות הרבים (ר"ן קידושין כו.), או שאינה דרך משיכה, כי הרבים מעכבים אותו (תורת הקניינים ח"א עמוד רפט דן בשני הטעמים הללו). אמנם משיכת בהמה מועילה גם ברשות הרבים (תוס' רי"ד בבא מציעא ט:).

בשיעור המשיכה נחלקו אמוראים: רב אמר כיוון שמשך כל שהוא קנה, ושמואל אמר לא קנה עד שימשוך את כולה (בבא בתרא עה:). ויש שלוש דעות בראשונים באלו חפצים נחלקו רב ושמואל:

א) נחלקו בכל החפצים (יש מפרשים שהביא הרא"ש שם).

ב) נחלקו רק בספינה, משום שנחשב שנעקרה כולה ממקומה, אך בשאר החפצים לכו"ע צריך שימשוך את כל החפץ (רשב"ם בבא בתרא פו: ד"ה והא פירות, ספק המקח יג, רבנו יונה עו). וכן בהמה דינה כספינה שמספיקה עקירת יד ורגל (שו"ע חו"מ קצז-ג), שכיוון שהתחילה לעקור את ידה ורגלה תזוז שוב מאליה בכל גופה (סמ"ע חו"מ קצח-ה).

ג) נחלקו רק בספינה ובבעלי חיים, משום שאם ימשכם רק קצת ילכו מעצמם, ולכן אין משיכתם מכח האדם המושכם. אך בשאר מטלטלין שמשיכתם מכח האדם - לכו"ע מספיקה משיכה כל שהוא (דעת הרא"ש עצמו שם, והרשב"א (הובא בהגהות אשר"י שם)).

כלתה קניינו, דהיינו שבזמן שהקניין חל כבר כלה מעשה הקניין, כגון שהמוכר אמר לקונה "משוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר ל' יום" ומשך - לא קנה. ואם ביום השלושים ואחד הפרה היתה עומדת ברשות הקונה, לרמב"ם גם בזה לא קנה, ולראב"ד קנה (מכירה ב-ט).

"לך חזק וקנה" או "לך משוך וקנה" - המוכר צריך לומר לקונה. ואם אמר לו בלשון עתיד - "לך חזק ותקנה" או "לך משוך ותקנה" - לרמב"ם לא מועיל, ולראב"ד כן (מכירה ב-ח).

שכירות מקום החפץ מועילה בתורת משיכה. כגון שהחפץ היה בחצר המוכר, והקונה שכר ממנו את החצר, כיוון שכעת החפץ ברשות הקונה - נחשב שמשך את החפץ, וקנאו (תוס' בבא בתרא עו ד"ה ספינה).

המושך חפץ שבכליו של המוכר, לתוס' (בבא מציעא ט: ד"ה משוך) מועיל, ולרמב"ם (מכירה ג-יד) לא מועיל.

חוזק

בחוזק הקניין כתב החינוך (שלו ד"ה מדיני) שמשיכה חלשה יותר מהגבהה. ולגבי מסירה נחלקו הראשונים: לרש"י מסירה עדיפה ממשיכה, ולתוס' (קידושין כה: ד"ה בהמה גסה) ולחינוך (שם) משיכה עדיפה.

המקנה והקונה

גוי לרוב הפוסקים (שו"ע יו"ד שכ ומגן אברהם תמח-ד. לרש"י קידושין יד: (ד"ה הואיל) לא מועילה, ולר"ת בתוס' שם (ד"ה הואיל) מועילה) משיכה לא מועילה בו, לא להקנות ולא לקנות (קניין פירות מסכת עבדים פ)^[5].

המקנה

בהקדש אין משיכה כדי לפדות חפץ, כי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא (תוס' ערובין פא: ד"ה דבר).

הפקר (לקנות נכס מופקר) נקנה במשיכה (קצוה"ח שסא-א).

ראה גם

הגבהה

מסירה (לגבי קניית עבד כנעני ע"ע קנייני עבד כנעני)

הערות שוליים