מקווה

מקום שהמים נקוו אליו, מקום אוסף מים. כל מים המכונסים בקרקע נקראים בקיצור בלשון חכמים: "מקווה", כמו שכתוב (בראשית א, י): "ולמקוה המים קרא ימים", וכן (ויקרא יא, לו): "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור".

טהרת המקוה

כל הטמאים, בין אדם ובין כלים (מלבד כלי חרס ומפץ), בין שנטמאו בטומאה של תורה ובין שנטמאו בטומאה של דברי חכמים, יש להם טהרה בטבילה במקווה.

שיעורו

אין מקווה כשר לטבילה אלא אם כן יש בו מים כדי טבילת כל הגוף בבת אחת, שנאמר (ויקרא טו, טז): "ורחץ במים את כל בשרו" - ודרשו: מים שכל בשרו (כלומר: גופו) עולה בהם. וכמה הם? אמה על אמה ברום שלוש אמות. ושיערו חכמים מי מקווה - ארבעים סאה. הסאה היא 24 לוג, נמצא שיעור המקווה 960 לוג.

שיעורו במידות ימינו

לגבי המידות של זמננו מקובלות שתי שיטות בישראל: א. שיטת ה"חזון איש"; ב. שיטת הגר"ח נאה. לשיטת ה"חזון איש" יש להחמיר לכתחילה, שיהא במקווה לא פחות מ - 750 ליטר מים. ובשעת הדחק אין לפחות מ - 648 ליטר. ואילו לשיטת הגר"ח נאה יש להחמיר לכתחילה שיהא במקווה 921.6 ליטר, והשיעור שאין לפחות ממנו הוא 454.283 ליטר.

טהרת זב

שונה הזב מכל הטמאים לענין טהרתו מטומאתו, שצריך טבילה במעיין הנובע. המקור לכך הוא מה שנאמר (ויקרא טו, יג): "ורחץ בשרו במים חיים", ומכאן שאין לו טהרה אלא במעיין, אבל הזבה ושאר כל הטמאים טובלים אף במקווה.

מים שאובים

מקווה שמימיו נשאבו בכלי בידי אדם, הרי הוא פסול לטבילה.

פסילת מקוה

מקווה חסר, שאין בו ארבעים סאה מים כשרים, אפילו לא נפלו לתוכו אלא שלושה לוגים מים שאובים - פסלוהו, ואפילו אם יוסיפו לו אחר כך מים כשרים להשלימם לארבעים סאה, לא יוכשר המקווה. אבל מקווה שלם, שיש בו ארבעים סאה מים כשרים, אינו נפסל במים שאובים, ואפילו אם נפלו לתוכו אלף סאה.