חזקת הדין

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־11:46, 5 בספטמבר 2012 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

כשיש ספק בדין בהווה, כגון שיש ספק על אשה האם התקדשה, פוסקים על פי הדין שהיה ידוע בעבר (הסוגיא בחולין י), כלומר מעמידים על חזקת הדין שאינה מקודשת (קובץ שיעורים כתובות רס ושב שמעתתא המובא בו). בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת (ביצה כה).

יש שתי חזקות באיסורין שפוסקים בהן על פי העבר: חזקת הדין וחזקת הגוף, ושתיהן נקראות חזקה דמעיקרא או חזקה קמייתא (שב שמעתתא א-כ), ומהוות את רוב החזקות שבש"ס (אפיקי ים ח"א יג-ג). במקומות רבים השתמשו המפרשים בשמות הכלליים "חזקה דמעיקרא" או "חזקה קמייתא", ולא ביארו אם כוונתם לחזקת הדין או לחזקת הגוף, למשל הדעות שחזקת מרא קמא היא חזקה דמעיקרא[1], וכן שחזקת כשרות היא חזקה דמעיקרא[2].

מקור וטעם[עריכה]

במקורה נחלקו האחרונים:

  1. השערי יושר (ב-א) והקובץ שיעורים (כתובות רסה) כתבו שנלמדת מחזקת הגוף.
  2. החלקת יואב (ח"א יו"ד פתיחה ב בהגהה, ומהרש"א חולין יא. (על תד"ה מנא) בדעת רב אחא בר יעקב)כתב שהיא הלכה למשה מסיני, ולפי זה כתב שאין עונשים עליה, משום שאין עונשים על הלכה למשה מסיני.
  3. החוט המשולש כתב שאינו יודע, ואולי היא סברא (ח"ג כז).

בטעמה נחלקו המפרשים (כחזקת הגוף):

  1. גזירת הכתוב, כך כתבו רוב האחרונים - וזו הנהגה. לדוגמא, אנו רק פוסקים שהאשה מותרת לבעלה, אך איננו יודעים אם באמת לא נבעלה (שב שמעתתא ו-כב, גר"ש שקאפ כתובות ט-א ד"ה אמנם נ"ל, קובץ שיעורים בבא בתרא עח, וכ"כ שו"ת רעק"א מהדורא קמא קלו, חמדת שלמה יו"ד ד. וכן כתב האפיקי ים ח"א יג-ג, והוסיף שהיא משום שאין ספק מוציא מידי ודאי)[3].
  2. מסתבר שהדבר לא השתנה, שמסתמא כל דבר נשאר במצבו הקודם - בירור המציאות, שמסתבר שבאמת לא נבעלה (קונטרס הספיקות א-ו, נתיבות המשפט לד-טו ועה-ד. והמרחשת ח"א מט והשרידי אש ח"א קיג-ה הביאו מחלוקת בין א לב).

ויש שחילקו שכשאין ריעותא (כגון שיש ספק האם נתן בכלל גט לאשתו) הוא בירור, שאז מסתבר שהמציאות נשארה כמו שהיתה בעבר, וכשיש ריעותא (כגון שאנו יודעים שזרק לה גט, ואנו רק מסתפקים האם הגט היה קרוב לו או קרוב לה) הוא הנהגה, שבזה אין סברא (שו"ת הרי"מ אה"ע טז, דרוש וחידוש רעק"א ח"ב כתובות יג:).

  1. סברא שאם לא כן נצטרך להסתפק על כל דבר אולי השתנה, ואין לדבר סוף. וזו הנהגה (רמב"ם פירוש המשניות נזיר ט-ב).
  2. המידות לחקר ההלכה ביאר שזו סברא שבמקום ספק אנו מעמידים כל דבר על שלילתו, ופוסקים שלא היה שינוי (ב-יט בדעת רש"י).

לגבי ודאותה, האם החזקה נחשבת לדין ודאי, או שהיא ספק והתורה התירתו, נחלקו בזה ראשונים ואחרונים:

  1. מתוס' (כתובות כו: ד"ה אנן) משמע שחזקה נחשבת ודאי. שכתבו שספק ממזר שיש לו חזקה שמעיקרא שהוא ממזר - הוא אסור בקהל, ואינו נחשב כספק ממזר שדינו שמותר בקהל ("ממזר ודאי ולא ממזר ספק"). ומוכח שהחזקה הפכה אותו מספק ממזר לממזר ודאי (כך דייק מהם גם קובץ שיעורים כתובות עד). וכן כתב בקובץ ביאורים (שב שמעתתא יג ד"ה ואין השני) שהאיסור מתהפך להיתר[4].
  2. אולם הפני יהושע כתב שחזקת ממזר אינה אוסרת, כלומר שהחזקה לא נחשבת לוודאי, וביארו הקובץ שיעורים שהוא משום שהחזקה היא רק הנהגה, ולא בירור המציאות[5] (קובץ שיעורים כתובות עד)[6](. והמהרי"ק הוסיף שאפילו רוב וחזקה יחד הם רק דין ספק, הובא בקונטרסי שיעורים בבא מציעא ח-ג ד"ה וראיתי).

בדינים שונים[עריכה]

באיסורין פשוט שנאמרה חזקת הדין.

בממונות - נחלקו לגבי חזקת מרא קמא (שקרקע שהיתה שייכת לאדם נשארת שלו מספק) האם היא חזקה דמעיקרא, או מוחזק. אם היא חזקה דמעיקרא, א"כ חזקה דמעיקרא מועילה גם בממון (קובץ שיעורים ח"ב ח, קונטרס הספיקות א-ה)[7] (.)

פרטי הדין[עריכה]

חזקה דמעיקרא בזמן, כגון בין השמשות שאנו מסתפקים אם הוא יום או לילה, ולכאורה יש חזקה שהוא יום, שהרי קודם לכן היה יום - יש בזה שלוש דעות:

  1. אינה מועילה משום שהזמן אינו דבר אחד מחובר אלא מורכב מרגעים נפרדים (שו"ת בשמים ראש (נאסף ע"י יצחק די מולינא) קכא בסופו, ובלשונו: הזמן אינו מחובר. ואפשר שתלוי בחקירה האם הזמן מורכב מחלקים קטנים שא"א לחלקם, או שכל רגע נוכל לחלק עד אין סוף (הובאה במפענח צפונות ג-ב)).
  2. אינה מועילה כי הוא ספיקא דדינא ולא ספק במציאות[8] (רעק"א ברכות ב. ד"ה שם וממאי. אמנם בספר זמני ההלכה למעשה ח"ב (באותו כרך) עמוד יט "בדין בין השמשות" (ד"ה ויש לעיין) הביא חקירה האם בין השמשות הוא ספק במציאות או ספיקא דדינא).
  3. יש מי שכתב שהיא כן מועילה, ולכן בבין השמשות של מוצאי שבת גזרו גם על שבות, שמספק לא פקעה קדושת השבת, ורק בבין השמשות של ערב שבת לא גזרו בה (אליה רבה או"ח רעו-יב, ומשמע מדבריו שהוא משום חזקה דמעיקרא, והמגן אברהם שמב-ב הסתפק בזה. אמנם הרשב"א ערובין לב:, ערוך השולחן או"ח שמב-ד וביאור הלכה שמב-ב כתבו שלא גזרו שבות גם בבין השמשות של מוצאי שבת).

חזקת היתר לא הוזכרה בש"ס, אלא רק חזקת איסור (רמב"ן ורשב"א קידושין סה:). וביאר הקובץ הערות (סז-א) שהיתר הוא רק שלילת איסור, ועל זה אין חזקה (אך אפשר שר"ת המובא ברמב"ן וברשב"א שם חולק עליהם, שהרי תירץ אחרת את קושייתם שם, ולא חילק כמותם בין היתר לאיסור. תוס' (ערובין לה: ד"ה אמר) כתבו שאפשר שאין לומר חזקה שהאדם לא עירב. וע"פ הקובץ הערות יש לבאר את סברתם, שגם זו חזקת שלילה, ואינה חזקה. ובתוס' שם הביאו שדעת רש"י שהיא כן חזקה).

חזקת פנויה היא חזקת הדין (קובץ שיעורים כתובות רס ושב שמעתתא המובא בו). והשיטה מקובצת כתב שהיא גרועה משאר החזקות (כתובות עה:, הובא אף הוא בקובץ שיעורים שם ונשאר בצ"ע מה טעמו).

הכרעות סותרות[עריכה]

ראו ערך: חוזק ההכרעות

עד אחד נגד חזקת הדין, כתבו התוס' שהוא ספק בגמרא (יבמות פח. על פי תוס' גיטין ב: ד"ה הווי), והרמב"ן (גיטין ב:) כתב שבחזקת הדין או בדבר שבערווה יתלה בגירסאות בגמרא. אבל חזקת הדין בדבר שבערווה - בוודאי שעד אחד לא יועיל בו (גמרא גיטין ב: ובספר המקנה כתב שחזקה דמעיקרא עדיפה מעד אחד, ולא חילק בין חזקת הגוף לחזקת הדין).

מיגו, חזקת הדין לא מועילה נגדו (גיטין סד. לגבי חזקת אשת איש, גר"ש שקאפ כתובות כ (ד"ה ולענ"ד) לגבי חזקת אשת איש וחזקת כשרות, שו"ת נודע ביהודה מהדורא קמא אה"ע לז, וכן משמע בפשטות מהגרנ"ט קעט ד"ה והראה, שמיגו מועיל נגד חזקות של הנהגה).

רובא וחזקה רובא עדיף (ורק רבי מאיר חולק על זה (קידושין פ.). והאחרונים האריכו בכמה טעמים לזה)[9].

מיגו וחזקה דמעיקרא יחד עדיפים מרוב (פרי מגדים יו"ד אחרי סימן קיא כלל רובא וחזקה. תומת ישרים ע, הובא בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה כא).

שני רובים יחד עדיפים מרוב וחזקה (פסקים וכתבים קכט, הובא בכללי התלמוד מספר כנסת הגדולה (בסוף מסכת ברכות) כללי רובא וחזקה ומיגו וחזקה ח).

חזקת הגוף עדיפה מחזקת הדין (תוס' כתובות עה: ד"ה אבל). ודנו האחרונים בטעם לזה, שהרי להרבה דעות[10] חזקת הדין נלמדת מחזקת הגוף, וא"כ לכאורה היו צריכות להיות שוות. ותירצו זאת ע"פ היסוד שמציאות (חזקת הגוף, שפוסקת את המציאות) עדיפה מדין (חזקת הדין, שפוסקת רק את הדין). בטעם לזה שמציאות עדיפה מדין נאמרו שני הסברים:

  1. השערי יושר (ב-א) ביאר שהמציאות היא המקור והדין הוא התולדה, שהרי הדין נובע מהמציאות שעליה הוא נאמר, והמקור עדיף מהתולדה[11].
  2. הקובץ שיעורים (כתובות רסה) ביאר ששינוי במציאות גדול יותר משינוי בדין, ולכן עדיף ללכת אחר חזקת הגוף ולומר שהמציאות לא השתנתה, מאשר ללכת אחרי חזקת הדין ולומר שהדין לא השתנה, כי עדיף לומר שהשינוי היה קטן יותר (כמו שכאשר יש שתי חזקות נגד אחת פוסקים כשתי החזקות, שעדיף לומר שהיה שינוי קטן יותר) (אמנם חוט המשולש ח"ג כז כתב שאינו יודע מה הטעם שחזקת הגוף עדיפה מחזקת הדין).

נגד שאר ההכרעות חזקת הדין שווה לחזקת הגוף[12].

כללים[עריכה]

בשאר פרטיה: דבר שיש לו מתירין, קבוע, אפשר לברר, תרי ותרי וספיקא דדינא - דינה כחזקת הגוף[13].

גוף ודין[עריכה]

לגבי שלוש חזקות נחלקו האם הן חזקת הגוף (דהיינו שהספק במציאות) או חזקת הדין (דהיינו שהספק רק בדין)[14]:

חזקת טומאה - טמא שטבל במקווה שספק האם הוא שלם, משאירים אותו בחזקת טמא (קידושין סו:). והקובץ שיעורים סותר את עצמו האם היא חזקת הדין, משום שטומאה אינה מציאות גשמית (כתובות רסב, וכן כתב חוט המשולש ח"ג כז ד"ה היוצא), או חזקת הגוף, משום שמציאות רוחנית (של הטומאה) דינה כמציאות גשמית (קובץ ביאורים שב שמעתתא ו-ז)[15].

חזקת מקווה - מקווה שהיה ידוע שהוא שלם, טבלו בו, מדדוהו ומצאו שהוא חסר - מטהרים את הכלים שטבלו בו (קידושין סו:). והקובץ שיעורים דן האם היא חזקת הגוף שהמקווה שלם, או חזקת הדין שאפשר לטבול בו (כתובות רס, והביא שדעת השב שמעתתא שהיא חזקת הדין).

חזקת כשרות - סומכים שאדם כשר: שאינו רשע, ושכשר ליוחסין. השב שמעתתא (א-טו) כתב שהיא חזקת הגוף, שהרי בעבר הוא היה כשר, ואנו מסתפקים האם הוא כשר בהווה. והקובץ שיעורים (כתובות רסב) חילק שרק לעדות היא חזקת הגוף, אך לכהונה היא חזקת הדין[16].

ראה גם[עריכה]

הערות שוליים[עריכה]

  1. ע"ע חזקת מרא קמא בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמה.
  2. ע"ע חזקת כשרות בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמה.
  3. בפשטות אין ספק מוציא מידי ודאי הוא הכרעה נפרדת, ע"ע.
  4. אך עיין לקמן בסמוך אות ב בדבריו בקובץ שיעורים.
  5. עיין לעיל בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) שיש מי שחולק על זה.
  6. זו שיטתו של הקובץ שיעורים, שכל הנהגה היא ספק, וכל בירור הוא ודאי. הבאנו את שיטתו זו ואת החולקים עליו בערך ספיקות בסעיף "ודאי וספק" ד"ה הקשר בין ודאי וספק לבין בירור והנהגה.
  7. בערך חזקת מרא קמא בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה טעמו) הבאנו את טעמי מחלוקתם, וכן לדעה שהיא חזקה דמעיקרא ביארנו שם האם היא חזקת הגוף או חזקת הדין.
  8. אך יש דעה מסויימת שחזקה דמעיקרא מועילה גם בספיקא דדינא, ע"ע חזקת הגוף בסעיף "כללים" ד"ה בספיקא דדינא.
  9. הובאו בערך רובא דאיתא קמן בסעיף "חוזק" ד"ה חזקת הדין.
  10. הובאו לעיל בסעיף "מקור וטעם" ד"ה במקורה.
  11. ביסודו של השערי יושר שהכרעת המקור עדיפה מהכרעת התולדה, הארכנו בערך חוזק ההכרעות בסעיף "כללים" אות ד.
  12. לפירוט דינם נגד שאר ההכרעות ע"ע חזקת הגוף בסעיף "חוזק".
  13. לפירוט דינם בכללים השונים ע"ע חזקת הגוף בסעיף "כללים".
  14. לגבי חזקת מרא קמא, לדעה שהיא חזקה דמעיקרא - האם היא חזקת הגוף או חזקת הדין - דנו בזה בערך חזקת מרא קמא בסעיף "מקור וטעם" בסוגריים בד"ה ולדעה שהיא חזקה דמעיקרא.
  15. בערך טומאה בסעיף "מקור וטעם" (ד"ה במהות הטומאה) ביארנו ששורש הספק בחזקת טומאה תלוי במהות הטומאה - האם היא מציאות או דין.
  16. יש בזה עוד דעות נוספות, הובאו בערך חזקת כשרות בסעיף "מקור וטעם" ד"ה בטעמה.