פשטה קדושה

הגדרה[עריכה]

אדם החיל קדושה על חלק מהדבר והיא פושטת מאליה לדבר כולו (הסוגיות בתמורה יא: ובקידושין ז., בסוגיא זו האריך קונטרסי שיעורים קידושין יא).

לדוגמא, האומר "רגלה של זו עולה" - כולה עולה (קידושין ז.).

דינים דומים: קדושת הגוף לא פקעה בכדי, כגון האומר "שור זה עולה כל שלושים יום" - קדושתו תישאר גם לאחר השלושים יום (נדרים כט.). מהאבני מילואים (לא-כב) משמע שדין זה דומה לדין פשטה, אך הקונטרסי שיעורים סובר שאינם קשורים זה לזה (קידושין יא-ח, והביא גם את האבני מילואים).

מקור וטעם[עריכה]

דין זה מתחלק לארבעה מקרים, שתלויים בחלק שאותו האדם הקדיש (תמורה יא: וקונטרסי שיעורים קידושין יא-ג ד"ה ולפי):

1. הקדיש אבר שאין הנשמה תלויה בו - נחלקו בזה תנאים: רבי מאיר ורבי יהודה סוברים שלא פשטה, ורבי יוסי ורבי שמעון אומרים שכן פשטה.
2. הקדיש אבר שהנשמה תלויה בו - לכו"ע פשטה.
3. הקדיש את חציה - לכו"ע פשטה.
4. הקדיש את עורה - הסתפק השיטה מקובצת (תמורה יא:) אולי בזה לכו"ע לא פשטה, כיוון שאינו ראוי להקרבה.

במקורה הביאה הגמרא (תמורה יא:) את הפסוק "ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה', כל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש" (ויקרא כז-ט). אמנם יש ראשונים שסוברים שיש בדין זה גם סברא, והדבר תלוי במקרים של פשטה - אבר שאין הנשמה תלויה בו, אבר שהנשמה תלויה בו, וחציה - ויש בזה ארבע דעות (קונטרסי שיעורים קידושין יא-ד):

1. בכל המקרים היא גזירת הכתוב (תוס' קידושין ז. ד"ה ונפשטו).
2. באבר שהנשמה תלויה בו - גזירת הכתוב, בחציה ובאבר שאין הנשמה תלויה בו - סברא (ריטב"א קידושין ז. ד"ה תלמוד לומר).
3. באבר שהנשמה תלויה בו ובאבר שאין הנשמה תלויה בו - גזירת הכתוב, בחציה - סברא (תוס' תמורה כו. ד"ה האומר).
4. בכל המקרים היא סברא (קונטרסי שיעורים קידושין יא-ד בדעת הרמב"ם להלכה).

בטעמה כתבו האחרונים שני טעמים, אמנם על שניהם יש חולקים:

1. זו היתה דעתו של המקדיש, שרצה שהקדושה תתפשט (פני יהושע). והקונטרסי שיעורים חולק עליו וסובר שאינו תלוי בדעתו. ונפק"מ ביניהם כשהמקדיש מפרש שאינו רוצה שתתפשט: לפני יהושע לא פשטה ולקונטרסי שיעורים כן (קונטרסי שיעורים קידושין יא-ח ד"ה והנה, והביא גם את הפני יהושע).
2. ינקי איברים מהדדי (פני יהושע). והקובץ שיעורים הסתפק בזה. ונפק"מ במקדיש דברים שאינם בעלי חיים, שלא שייך בהם ינקי איברים, כגון המפריש חצי חיטה (קובץ שיעורים קידושין מב בסופו).

במהותה חקרו ראשי הישיבות האם פושט בחלות, דהיינו שהקדושה חלה על חצי וממנו פושטת לשאר, או שפושט בדיבור, ומתחילה חלה על הכל (קובץ שיעורים קידושין מג, קונטרסי שיעורים קידושין יא-ב). ונפק"מ להגדרת החצי שפשט: אם פושט בחלות הוא דבר האסור, שלא האדם עצמו הקדישו, אך אם פושט בדיבור הוא דבר הנדור, שנחשב שהאדם הקדישו (קונטרסי שיעורים שם).

בקדושות שונות[עריכה]

בקדושת הגוף ובקידושין מפורש בגמרא שפשטה קדושתן (קידושין ז., אלא שבקידושין הפשטה לא מועיל משום שיש דעת אחרת - דעת האשה).

בשאר הקדושות לגר"א וסרמן גם כן פשטה קדושתן, כגון נזיר (קובץ שיעורים קידושין מב), תרומה (שם בסופו, אך הסתפק בזה, וכן הוסיף שיתכן שפשטה שייך רק בבעלי חיים דינקי מהדדי), גירות (קובץ הערות נו-יח בדרך אפשר). אך הקונטרסי שיעורים סובר שפשטה שייך רק בקדושות שבהן החצי המוקדש לא יוכל להתקיים בקדושתו ללא החצי האחר, ולכן לדבריו לא אומרים פשטה בתרומה, קונמות, נזירות וגירות (קונטרסי שיעורים קידושין יא-ח ד"ה ובמה).

בקדושת דמים ובמעשר שני לא אומרים פשטה, משום שהקדושה שבהם נובעת מהקניין, וכיוון שהקניין לא פושט - גם הקדושה לא (קובץ שיעורים קידושין מב)^[1].

פרטי הדין[עריכה]

כשיש עבירה, כגון המתפיס תמימים לבדק הבית, לשער המלך לא פשטה (ערכין ה-טז), ולקונטרסי שיעורים פשטה גם בזה (קידושין יא-ט ד"ה וקשה).

הערות שוליים[עריכה]