לקיטה

לקיטת ירקות מן השדה - או הזמן שבו הירקות ראויים ללקיטה - הקובעת את השתייכותם של הירקות לשנה מסויימת, בנוגע למעשרות ולשביעית.

הדין הוא, שבפירות האילן הולכים אחר חנטה, כלומר, שהחנטה היא הקובעת את השתייכותם של הפירות לשנה מסויימת; בתבואה ובקטניות הולכים אחר הבאת שליש, ובירקות הולכים אחר "לקיטה".

מקור הדברים הוא בדרשת הפסוק (דברים טז, יג): "באספך מגרנך ומיקבך" - רבי יוסי אומר, מה גורן ויקב מיוחדים שגדלין על מי שנה שעברה (כלומר, שעיקר גידולם בא מכוח מי גשמים של השנה הקודמת), ומתעשרים לשנה שעברה (כלומר, אף שנלקטו אחרי ראש השנה, הזמן הקובע בהם הוא שליש גידול - בתבואה, וחנטה - בפירות האילן), יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה (מיניקת הלחות המצויה כעת בקרקע), ומתעשרים לשנה הבאה (כלומר, שמתחייבים במעשרות לפי השנה שנלקטו בה).

וכן נפסק להלכה: "ליקט ירק ערב ראש השנה עד שלא באה השמש, וחזר וליקט אחר שבאה השמש, אין תורמין מזה על זה, שזה חדש, וזה ישן". כמו כן, לגבי שביעית "הירק כשעת לקיטתו", ולכן: ירק שגדל בשנה השישית אך נלקט בשביעית, כל דיני קדושת שביעית חלים עליו.

לדעת חלק מן הראשונים, הזמן הקובע אינו הלקיטה בפועל, אלא הזמן שבו הירק ראוי ללקיטה, דהיינו: כאשר הסתיימה הבשלתו.

דין אתרוג לעניין מעשרות שווה לירק שהולכים בו אחר לקיטה, ואולם התאריך הקובע את המעבר שלו משנה לשנה, אינו אחד בתשרי כתאריך הירק, אלא ט"ו בשבט כתאריך האילן.

לעניין שביעית נחלקו תנאים אם דין האתרוג כירק או כאילן. רש"י ותוספות פסקו שדין אתרוג כשאר אילנות. הרמב"ם פסק לחומרא כשני התנאים. לדעת הרמב"ם, יוצא איפוא, כי אתרוג שחנט בשישית ונלקט בשביעית, חייב במעשרות וקדוש בקדושת שביעית. להלכה פסק ה"חזון איש" שהולכים אחר חנטה.