סעודה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:52, 5 בספטמבר 2012 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (טיפול בסוגריים מיותרים בתבנית:מקור)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ארוחה.


"אין משיחין בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לושט". אמנם בין מנה למנה, כאשר האדם אינו אוכל, מצוה עליו לעסוק בדברי תורה.


אין לגעת בשעת הסעודה במקומות המכוסים שבגוף, וכן אין לחכך בראש במקום השיער. אם האדם נגע במקומות המכוסים שבגופו או שחיכך בראשו בין שערותיו או שנפנה לעשיית צרכיו באמצע הסעודה, וכן אם הסיח דעתו משמירת הידיים, עליו ליטול שוב את שתי ידיו במים.


בשולחן ערוך (סימנים: קע, קעא, קפ) מובאים פרטי דינים רבים הנוגעים להנהגת האדם בשעת הסעודה. כגון: לא לנהוג בזיון באוכלים ובמשקים הראויים לאכילת ולשתיית אדם. בכלל זה, שלא להעביר כוס מלאה משקה על דברי מאכל, שכן המשקה עלול להשפך על המאכל ולהמאיסו; שלא להניח בשר חי על גבי פת; שלא לזרוק אוכל הנמאס על ידי כך; שלא להשתמש בדבר מאכל לשימוש אחר, כגון לסמוך את הקערה בפת, או ליטול את הידיים ביין או במשקים אחרים. כמו כן, מובא שם כיצד לאכול, דרך ארץ באכילה ועוד.


בשעת הסעודה, לא יצא למקום אחר ולא יצא מפתח ביתו, אפילו כאשר דעתו לחזור למקומו כדי להמשיך בסעודה. בהלכה זו קיימים פרטי דינים רבים, אימתי מותר לעזוב את מקומו, כיצד נוהג מי שעזב את מקום אכילתו ועוד. הדין משתנה אם הוא אוכל פת או שאוכל רק מזונות או פירות.


אם כמה אנשים התיישבו לאכול ביחד וחלק מהמסובים עזבו את מקומם וחלק נשאר במקום האכילה (ואפילו נשאר רק אדם אחד), אין העוזבים את המקום מברכים שוב, כאשר הם חוזרים לאכול. מכיון שמקצתם נשארו במקומם, לא נחשבת היציאה כהפסק בסעודה.


סעודת שבת: "אין קידוש אלא במקום סעודה". כלומר, שיש לסעוד מיד לאחר הקידוש, במקום שבו קידשו על היין.


את סעודות השבת יש לכבד במנות דשנות, במאכלים ובמשקאות ערבים, כדי לקיים את הציווי: "וקראת לשבת עונג". לכבוד השבת מרבים בדגים, בבשר, ביין ובשאר המאכלים שהאדם מתענג מאכילתם.


מובא בחז"ל, כי כל מזונותיו של אדם קצובים הם מראש השנה ועד יום הכיפורים, למשך כל השנה הבאה, מלבד הוצאות הממון המיועדות לשבתות ולימים טובים, והוצאות כספיות לתלמוד תורה לבניו, "שאם מוסיף - מוסיפים לו".


בנוסף למזון הגשמי, יש הקפדה מיוחדת על הענקת תוכן רוחני לשבת. תוכן זה בא לידי ביטוי בשני אופנים: בדברי תורה ובשירת זמירות שבת. יש להקדיש זמן, בין מנה למנה, לאמירת דברי תורה, הנסבים בעיקר בנושאי פרשת השבוע. סעודות השבת תורמות רבות לעיצובה של המשפחה, לחיזוק רוחניותה ולהקניית ערכי חינוך נעלים לילדים. המסובים שרים זמירות שבת ושירי קודש, מעלים רעיונות בפרשת השבוע ובעניינים נוספים המביאים לחיבוב דברי התורה ולהעשרת הידע בהלכה ובאגדה. בכוחן של סעודות השבת להוות מקור אור לכל ימי השבוע.


זמירות השבת חוברו על ידי האר"י הקדוש ועל ידי גדולי תורה ומקובלים נוספים.


בפיוטים אלו באים לידי ביטוי גודל קדושת השבת ושבח לבורא עולמים שהנחיל לעמו ישראל יום קדוש זה. מובעים בהם גם הערגה והכיסופים של נפש האדם מישראל לאביו שבשמים ורגשות הקודש שאותם חש היהודי ביום השבת, כפיוטו של רבי אברהם אבן עזרא: "צמאה נפשי לאלקים לאל חי, לבי ובשרי ירננו אל אל חי" ועוד.


בזמירות השבת מודגשת גם האמונה בה' שברא את עולמו בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי, כדוגמת הפיוט: "מנוחה ושמחה אור ליהודים, יום שבתון יום מחמדים, שומריו וזוכריו המה מעידים, כי לששה כל ברואים ועומדים".


בזמירות שבת מביעים אנו גם את כיסופינו ליום שבו נזכה למנוחה נצחית, לזמן הגאולה השלמה: "במשנה לחם וקידוש רבה, ברוב מטעמים ורוח נדיבה, יזכו לרב טוב המתענגים בה, בביאת גואל לחיי העולם הבא".


סעודה שלישית: מצוה לאכול בשבת שלוש סעודות. זמנה של "סעודה שלישית" מתחיל מזמן מנחה גדולה. כלומר: חצי שעה זמנית לאחר חצות היום.


יש להתחיל לאכול סעודה זו לפני שקיעת החמה. אם התחילו לאכול מבעוד יום, ניתן להמשיך לאוכלה גם לאחר השקיעה.


על האדם לאכול את סעודת שבת בבוקר באופן שיהיה לו תאבון לאכול את הסעודה השלישית. מי שהוא שבע מאוד וקשה לו לאכול פת ב"סעודה שלישית", יכול לאכול בסעודה זו מיני מאפה וכדומה.


גם כאשר הסעודה נמשכה לאחר שהחשיך, מוסיפים את "רצה והחליצנו" בברכת המזון. אולם אם האדם התפלל ערבית לפני ברכת המזון, שוב אינו מוסיף את "רצה והחליצנו" שהרי לגביו פסקה כבר קדושת השבת.


אם יום א' של ראש חודש חל ביום ראשון (כלומר, במוצאי שבת), ראוי שלא לאכול פת בסעודה שלישית לאחר שהחשיך. הסיבה היא, שאם האדם יאכל פת לאחר שהחשיך, קיימת בעיה הלכתית אם יש להוסיף בברכת המזון את "רצה והחליצנו" או את "יעלה ויבוא". כאשר האדם לא אכל פת בסעודה שלישית לאחר שהחשיך, הוא מוסיף בברכת המזון רק את "רצה והחליצנו".


סעודה רביעית: יסדר אדם את שולחנו במוצאי שבת ויאכל. סעודה זו קרויה: "מלוה מלכה". מלווים את שבת המלכה ביציאתה, בעת שאנו נכנסים לימי החול.


לכתחילה, ישתדל האדם לאכול פת בסעודת מלוה מלכה, אך אם קשה לו לאכול סעודה נוספת זו, ניתן להסתפק במיני מאפה וכדומה.


סעודת יום טוב: ביום טוב אוכלים לפחות שתי סעודות, אחת בלילה לאחר תפילת ערבית ואחת ביום.


הסעודות נערכות מתוך שמחה ועונג. מצוה לאכול בהם בשר ולשתות יין. עוסקים בהם בדברי תורה מעניינא דיומא, שרים זמירות ושירי קודש ומחדירים ללבבות את תוכן החג וקדושתו.


סעודת ראש חודש: מצוה להרבות בסעודת ראש חודש. כדי שיהיה ניכר כבוד ראש חודש, יש הנוהגים להוסיף בסעודה מאכל נוסף יותר מאשר בשאר הימים. גם כאשר ראש חודש חל בשבת, נוהגים להוסיף מאכל נוסף בסעודת השבת. אסור להתענות בראש חודש.


סעודת פורים: מצוה לאכול בפורים בשעות היום את "סעודת פורים". נהוג לערוך את הסעודה לאחר תפילת מנחה, אך יש להקפיד שרוב הסעודה תהיה ביום בטרם יחשך. גם כאשר הסעודה נמשכת לתוך הלילה, צריך לאמר "על הנסים" בברכת המזון.


בסעודת פורים מרבים בשמחה ובשתיית יין, כפי שאמרו חז"ל: "חייב איניש לבסומי בפוריא (חייב אדם להתבשם על ידי שתיית יין בפורים) עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי".


בעת הסעודה, יש להרבות בדברי שבח והודיה לה' על חסדו וישועתו בימי גזירת המן. טוב לעסוק מעט בתורה לפני שיתחיל בסעודה. על הפסוק במגילת אסתר: "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר", דורשים חז"ל: "אורה - זו תורה".