קדושת שילה, יש אחריה היתר

"קדושת שילה, יש אחריה היתר" - לאחר שחרב משכן שילה ונלקח ארון הברית על ידי הפלשתים (בימי עלי הכהן) - הותרו הבמות (כלומר: הותר להקריב קרבנות בכל מקום); "קדושת ירושלים, אין אחריה היתר" - אף לאחר שחרב בית המקדש שבירושלים, לא הותרו הבמות.

קודם שהוקם המשכן במדבר מותר היה לישראל להקריב את קרבנותיהם בבמות שהיו מקימים בכל מקום שרצו, כמו שהקריבו מזמן אדם הראשון ועד משה רבינו. משהוקם המשכן, אסור היה להקריב קרבנות בבמות אלא על המזבח שבמשכן בלבד.

כשעברו ישראל את הירדן בימי יהושע ובאו לגלגל, אף על פי שהעמידו שם את המשכן ובתוכו את מזבח הנחושת שעשה משה רבינו, מכל מקום הואיל ולא היה הארון בתוך המשכן, שכן היה הולך עמהם במלחמותיהם, הותרו הבמות, כלומר, שמותר היה לכל אחד ואחד לבנות לו במה בכל מקום שירצה ולהקריב עליה קרבנות. והיה המזבח שבמשכן נקרא "במה גדולה" או "במת ציבור", וכל במת יחיד נקראת "במה קטנה".

משבאו לשילה, והעמידו שם את המשכן, הואיל ונתנו בו את המזבח והארון, נאסרו הבמות.

לאחר שחרבה שילה ונלקח הארון על ידי הפלשתים בימי עלי הכהן, באו לעיר נוב, והקימו שם משכן, שעמד שם שלש עשרה שנה. ולאחר שחרבה נוב בימי שאול המלך, העבירו את המשכן לגבעון, ועמד שם המשכן ארבעים וארבע שנים. בתקופה זו של נוב וגבעון שוב הותרו הבמות עד שנבנה המקדש בירושלים, ואז נאסרו הבמות עד עולם.