קדושה אחת
|
|
קדושה אחת הוא כינוי למחלוקת הלכתית בתלמוד, אודות שני ימים של שבת, ראש השנה, וחגים אחרים האם הם נחשבים לקדושה אחת וכיום אחד ארוך, או לשתי קדושות נפרדות.
יום טוב
במסכת ביצה[1] נחלקו רב ורב אסי אודות יום טוב שני של גלויות, שהוא תקנה אותה תקנו חז"ל שהיום שלאחרי כל יום טוב יחשב גם כן ליום חג, מחשש שמא המניין שבידי אנשי חוץ לארץ אינו המניין המדויק.
לפי רב אסי, ייתכן שהם נחשבים לקדושה אחת, כלומר שתקנת חכמים הייתה שגם היום השני יחשב ליום טוב, וגם כאשר יהיה מניין השנים ידוע - כבימינו, גם אז יהיה החג בן שני ימים. לפי זה, נמצא שקדושת היום השני של החג נחשבת להמשך קדושת היום הראשון של החג, שכן חכמים הרחיבו את קדושת החג ליום נוסף.
ולפי רב תקנת חז"ל לא הייתה לחדש יום נוסף של חג, אלא שעל בני חוץ לארץ לחשוש מספק ליום שאחרי החג שמא הוא היום הנכון, ולפי זה כאשר יהיה ידוע המנין הנכון, יהיה רק יום אחד של חג. לפי זה, נמצא שלכל יום קדושה לעצמו, שכן חכמים לא הרחיבו את קדושת החג, אלא תיקנו קדושה נוספת מספק, שתחול ביום השני שאחרי היום הראשון של החג.
גם לפי רב, בימינו יש שני ימים של יום טוב למרות שאנו בקיאים בקביעות החודש, וזאת משום שחכמי ארץ ישראל הזהירו את חכמי בבל לעשות יום נוסף לחג, שמא יחזור הדבר לקלקולו וישתכח סדר הקביעות.
ראש השנה
לחג ראש השנה בעיה הלכתית מיוחדת בזמן שבית המקדש היה קיים, שכן הוא חל ביום הראשון של חודש תשרי, כך שאפילו בית הדין שבארץ ישראל לא ידעו אם החודש יתעבר עד שקיעת החמה של היום הראשון של ראש השנה, דבר שגרם לתקלות הלכתיות, שכן לפעמים באו עדים על כך שחודש אלול הוא חודש מלא - רק לאחר השיר של יום, כך שהלויים המזמרים חשבו שיום זה הוא יום ראשון של ראש השנה, ובהתאם שרו את השיר של יום, למרות שלמעשה התברר למפרע שיום זה היה היום האחרון של חודש אלול.
מסיבה זו תיקנו חז"ל, שאם לא באו עדים עד זמן המנחה, יהיה ראש השנה יומיים גם במידה ויבואו עדים להעיד שיום זה הוא חול, כך שבכל מקרה לא תהיה תקלה בשירת לויים, ובכל מקרה הם יוכלו לשיר את השיר של יום כמתאים לראש השנה. לפי תקנה זו, שני ימי ראש השנה נחשבים לקדושה אחת, שכן תקנה זו נתקנה גם כאשר ידוע ימי עיבור החודש, ואינה מחמת ספק.
בשלב מאוחר יותר, רבן יוחנן בן זכאי ששימש כנשיא הסנהדרין, עקר את התקנה שאין מקבלים את העדים מהמנחה ולמעלה, והחזיר את המצב הקודם שבית הדין קבלו עדים שבאו להעיד על קידוש החודש כל היום. לפי זה, נחלקו חכמי הגמרא, אם גם התקנה הראשונה, שבה שני ימי ראש השנה הינם קדושה אחת, נותרה. לפי רבה מתקנת רבן יוחנן בן זכאי נעקרה גם תקנה זו שראש השנה יהיה חג בן שני ימים, שכן טעם התקנה נעקר, ומשבטל הטעם בטלה תקנתה.
רב ושמואל, חלוקים על רבה לחצאין, וסבורים שלמרות שהתקנה נעקרה בארץ ישראל, בחוץ לארץ, מכיוון ששם יש לנהוג שני ימים בכל מקרה, אם לא מוודאי - מספק, לא עקרו את התקנה הראשונה שראש השנה יהיה שני ימים, ובחוץ לארץ ראש השנה היא קדושה אחת. לפי רב אסי, התקנה לא נעקרה כלל, שכן קיים כלל שאין בית דין רשאי לעקור דברי בית דין חבירו אלא אם כן הוא גדול ממנו בחכמה ובמנין חברי בית הדין[2]
שבת ויום טוב
כאשר שבת סמוכה ליום טוב, נחלקו תנאים במשנה[3] אם הם נחשבים ליום אחד ארוך, שכן קדושתם אחת היא ומתמשכת מיום לחבירו או שהם נחשבים לשתי קדושות. בכך תלויות הלכות רבות, כמו האם אדם שתיקן עירובי תחומין ליום הראשון שביניהם, רשאי לשבות באותו מקום גם ביום השני - למרות שאין עירובו קיים במקום בו הניח אותו ביום הראשון, ולפי רבי אליעזר ששני הימים נחשבים לשתי קדושות, אין שביתה של יום אחד מועלת לחבירו.
הלכה נוספת התלויה בשאלה זו, היא אם ניתן לשבות ביום הראשון שבין שני הימים במרחק מסוים מצד מזרח של העיר למשל, וביום השני במרחק מצד מערב של העיר, כי אם שני הימים נחשבים לקדושה אחת בת שני ימים, לא ניתן לחלק את השביתה מיום אחד לחבירו, כשם שלא ניתן לחלק את השביתה מיום אחד למחציתו השני.
שאלה נוספת הנדונת במסכת ביצה[4] האם מותר לערב מיום אחד לחבירו, שכן אם שני הימים נחשבים לשתי קדושות, נחשב היום הראשון לערב החג השני וניתן לערב ממנו לחבירו[5], אבל אם הימים נחשבים ליום אחד ארוך, לא ניתן לערב מיום לחבירו כשם שלא ניתן לערב ביום החג עצמו, אלא דווקא מערב החג.
לפי רבי יהודה הנשיא שני הימים נחשבים לקדושה אחת, אך למרות זאת ניתן לערב עירובי חצרות מיום אחד לחבירו, שכן ניתן לומר על שני ימים שהם נחשבים לקדושה אחת, רק לעניין אותן הלכות שהיום קדוש בעניינם, כלומר שאסור לעשותם, אבל עירובי חצירות, שמותר לעשותם ביום טוב, לא ניתן להחשיב את יום החג כקדושה אחת עם השבת שאחריו, מכיוון שלעניין עירובי חצירות הוא נחשב כחול.[6]