רשות
|
|
רשות של אדם במשפט העברי, היא מין בעלות מסוימת, שמתבטאת בשליטה מעשית של האדם על חפציו.
|
גזל ולא נתייאשו הבעלים זה וזה אינם יכולים להקדיש, זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינה ברשותו, שנאמר כי ביתו מה ביתו ברשותו אף כול ברשותו |
|
.
כלומר: אם אדם גזל מאדם אחר חפץ, והנגזל עדיין לא התייאש מהחפץ, אלא בדעתו עדיין להעמיד את הגזלן בדין ולהוציא ממנו את הגזילה, אין הגזלן יכול להקדיש, שכן למרות שהחפץ שלו משפטית בהחלט, אין החפץ ברשותו. כאשר חפץ של אדם אינו ברשותו, הדבר מהווה מחסור בבעלותו[2], שכן בעלות אינה צדק אלא מציאות; בעלותו של אדם מתבטאת בשליטתו על חפציו, ובהחלשות שליטתו המציאותית, נחלשת בעלותו, ולכן כאשר הוא רוצה להקדיש את החפץ. התורה דורשת שהוא יהיה שלו לגמרי, שלו - וברשותו.
באופן דומה מסביר המהר"ל את ייאוש המפקיע את החפץ מיד בעליו. המהר"ל[3] מסביר שחפציו של אדם אינם אבר מאבריו, ובעלותם מוגבלת בשייכותם אל האדם ובמימוש בעלותו עליהם, ולכן כאשר יצא החפץ מדעתו ומרשותו, נפקעה בעלותו עליהם.