גזירת סנדל המסומר

גזירת סנדל המסומר היא תקנת חכמים שאסור לצאת בשבת לרשות הרבים בסנדל עץ שעשוי ממסמרי ברזל המעמידים את הסנדל ומחזקים אותו.

רקע[עריכה]

אודות הרקע לתקנת חכמים זו ישנן גרסאות שונות, שנמסרו בדור הראשון והשני לאמוראי בבל. גרסה אחת מסר שמואל: "שלופי הגזרה היו, והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא" (- ניתן להיכנס למערה, אך לא לצאת ממנה, שמא יראו האויבים אדם היוצא ממערה זו ויבאו להרוג את הנחבאים בה). "נהפך סנדלו של אחד מהן" (- אחד מאלו שנכנסו למערה, לבש בטעות את סנדלו הפוך, כך שנראה היה על עקבות העפר כאילו אדם יצא מהמערה) "כסבורין הם אחד מהן יצא, וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים". גרסה שונה מסרו אמוראים אחרים:

"רבי אילעאי בן אלעזר אומר במערה היו יושבין ושמעו קול מעל גבי המערה, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים... רמי בר יחזקאל אמר בבית הכנסת היו יושבין ושמעו קול מאחורי בהכ"נ כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים"{הערה|שבת ס א}}

נוסח התקנה שווה: באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר.

בקשר המעשה לסנדל המסומר בדווקא נחלקו הראשונים: רש"י מפרש שהם הרגו זה את זה על ידי שנדחפו ודחפו זה את זה והמסמרים שבסנדל נתחבו בחבריהם וגרמו למותם, ולפי התוספות הדחיפות עצמם בין האנשים שהיו במקום, גרמו למותם ללא קשר למסמרים שהיו נעוצים בנעליהם, והקשר לסנדל המסומר הוא צדדי: במעשה הראשון, שראו את הסנדל הפוך, היה זה רק בגלל שהוא היה מסומר ולכן היו הפסיעות ניכרות‏^[1], ובמעשה ששמעו קול מעל המערה או הבית כנסת, הסיבה ששמעו קול היה רק בגלל שהסנדל היה מסומר והשמיע קול.

בתלמוד הירושלמי קיימת גרסה אחרת לטעם גזירת סנדל המסומר. דעה אחת אומרת שקול ההילוך בסנדל המסומר גרם לפחד שגרם לנשים להפיל את עוברן, ויש שגרסו כי מראה המסמרים המשוננים הפיל פחד על הנשים שהפילו את עוברן. החילוק יבן שני הטעמים הוא בסנדל שאין חוד המסמר שבראשו יוצא מהסנדל וגרום לפחד‏^[2].

חוקרי התלמוד מביאים את המובא בספרי הראשונים ובספרי ההיסטוריה, כי בימיהם היה דרך החיילים הרומיים ללכת בסנדל מסומר, ומכאן הפחד הגדול שנפל על היהודים כאשר ראו עקבות סנדל המסומר‏^[3] כך גם במדרש רבה‏^[4]: "אמר רבי יוחנן, בשעת השמד היו הפולחין לובשין סנדלים מסומרים והיו עושין רושם בארץ". לפי זה מסביר גם הרב חנוך ארנטרוי את הסיבה לפחד הגדול שנפל על הנשים כאשר ראו את חודו של הסנדל המסומר שרמז על בואו של החייל הרומאי.

הימים בהם נאסר סנדל המסומר[עריכה]

קימת מחלוקת תנאים, בכל תקנה שנתקנה עקב מעשה מסוים וחד פעמי, האם אסרו כליל את האופן שבו קרתה תקלה, שכן חכמים הבינו כי אופן מסוים זה הוא אכן מועד לקלות חמורות מעין אלו, או שמא שתקנות חכמים אלו נתקנו רק באותו אופן בדיוק שהייתה הגזירה. מחלוקת דומה היא גם באיסור לטלטל מי חטאת בספינה, משום מעשה שהיה שנמצאו מי החטאת טמאים‏^[5] שנחלקו החכמים האם אסרו רק בירדן ובספינה - כמו אותו מעשה עצמו, או בכל הנהרות.

לפי הדיעה הראשונה, מכיוון שהבעיה באותה שעת הגזירה הייתה בעקבות הכמות הרבה של האנשים שהיו במקום אחד - במערה ובבית הכנסת - כדי להתפלל שדחקו זה את זה, כנהוג בשבת שכל היהודים גם אלו שאינם באים באמצע השבוע לבית הכנסת מפאת טורח הפרנסה באים ביום זה לבית הכנסת, ועל כן אסרו שבכל זמן שנקבצים יחד, ומדובר ביום שאסור בעשיית מלאכה, שהוא הגורם להתקבצות זו (להוציא תענית ציבור) אסור.

בנידון זה, אפילו לפי דעת רבי חנינא בן עקיבא שהתקנות תוקנו רק באותו אופן בדיוק בו התרחשה התקלה, האיסור אינו רק אלא שבת אלא גם על יום טוב, מכיוון שהוא נחשב ליום שווה במהותו לשבת והוא דומה לו ברוב ההלכות - "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד", אך לא בתענית ציבור.

גדר התקנה[עריכה]

האיסור הוא שלא לצאת בסנדל המסומר, לא רק לרשות הרבים, אלא אפילו שלא לטייל בו מחדר לחדר וממיטה למיטה בבית. נחלקו התנאים האם קיים איסור לטלטל את הסנדל לצורך גופו כמוקצה מחמת איסור, או שחמור יותר, רבי אלעזר ברבי שמעון אוסר מכיוון שבאה תקלה על ידו.

סנדלים שונים=====סנדל העשוי לנוי=[עריכה]

חכמי האמוראים קבעו, כי סנדל המסומר נחשב לכזה רק אם המסמרים שבו הם חלק בלתי נפרד מהמנעל, והם עשויים לחזק אותו, אך לכאלו העשויים לנוי בלבד. בגדר המדויק המפריד בין סנדל המסומר לסנדל שיש בו מסמרים לנוי נחלקו החכמים:

בדור התנאים היו שלושה דעות: דעתו של רבי נהוראי שבע כי חמש מסמרים הם סבירים אך שבעה אסורים, דעתו של רבי נתן שסבר שגם שבע מסמרים הם מספר סביר לנוי, ודעתו של רבי יהודה הנשיא שהרחיב את המספר לשלוש עשרה מסמרים.

בדור הראשון לאמוראי ארץ ישראל, נחלקו החכמים במחלוקת זו: לפי רבי יוחנן עד חמש בכל נעל (ועד בכלל), נחשבים המסמרים כעומדים לנוי. לפי רבי חנינא, גם שבע בכל נעל, נחשבים עדיין כאילו מפארים את הנעל ואינם עשויים לחזקו. רבי יוחנן הסביר את המחלוקת ביניהם לתלמידו רב שמן בר אבא, שהוא - רבי יוחנן - סובר שסביר לתקוע חמש מסמרים בנעל ליופי, שתים מכל צד ואחד ברצועות הנעל, והסביר שלפי שיטתו של עמיתו רבי יוחנן, גם שלוש מכל צד ואחד באמצע, הוא נוהג סביר. הלכה למעשה, נהגו תלמידיו של רבי יוחנן כרבם ותלמידיו של רבי חנינא כרבם‏^[6]. לפסקו של רבי חנינא הצטרף רבי אמי‏^[7] או רב אסי‏^[8] שהורה כי עד שבעה נחשבים המסמרים כעשויים לנוי.

מסופר, כי רבי חייא שפסיקותיו היו מקילים יותר, אמר, כי לולי קראו לו בבלאי שרי איסורי היה מתיר לטלטל סנדל המסומר, אפילו אם יש בו עשרים וארבעה מסמרים (לפי גרסת ישיבת פומבדיתא) או עשרים ושניים (לפי גרסת ישיבת סורא).

ההבדל בין סנדל למנעל[עריכה]

בתלמוד מסופר כי רצען אחד שאל את רב אמי האם מותר לתפור סנדל שקבעו בתוכו חתיכת עור, על מנת ללכת בו בשבת, ורב אמי השיב כי מקובל מרבותיו שמותר הדבר (למרות שאינו מבין למה). רב אשי תלמידו הסביר כי כאשר יש מבפנים חתיכת עור, החוצה הכלי נחשב למנעל כיוון שעיקרו עור, ולא לסנדל שהוא רק כזה העשוי מעץ.

סנדל העשוי בצורה אחרת[עריכה]

מכיוון שתקנות אלו תוקנו, כמוזכר, רק באותו אופן בדיוק כמו שבעת הגזירה, קבעו החכמים רבי אבא בר אבינא ורבי יוסי ברבי חנינא כי מותר לנושאו אם המסמרים נתחבו בתוכו בצורה שונה, כאשר למסמר אחד יש שני ראשין חדין וכפופין שננעצים בעץ‏^[9].

כמו כן סנדל שלא נעשה לנוי, אם נשרו בו רוב מסמרותיו בצורה שניכר שהיו בו מסמרים רבים והם נפלו מותר לטלטלו. אם המסמרים נפלו בצורה שלא ניתן להבחין בחסרונם, אסור לטלטלו אלא אם נותרו בו רק ארבעה או חמשה.

הערות שוליים