מסורת

בדורות האחרונים המסורת היא חלק חשוב בפסיקת הלכה. כך שעל פי רוב, לא מקובל שיבוא רב בדורנו ויפסוק נגד כל מה שהיה מקובל בדורות שעברו (ולא רק נגד הראשונים).

הדוגמאות מאתרוג ותפילין[עריכה]

בגמרא בכמה מקומות יש שאלות על הלכות שלכאורה היו פשוטות לכל אדם, כגון מנלן שפרי עץ הדר הוא דווקא אתרוג (סוכה לה.). וידועה הקושיא וכי באותו הדור לא כולם ידעו שהוא אתרוג. ובד"כ מתרצים שהיה פשוט שזה הדין אלא שהשאלה היא רק מה מקורו. השאלה הנ"ל מתבססת על שני יסודות: (א) שלא היו טעויות בהעברת המסורת במשך הדורות. (ב) שחכמים לא יכולים לבוא ולפסוק נגד מה שהיה מקובל במסורת.

אמנם בהמשך דברינו נראה שאכן היו מחלוקות על מסורות שהיו מקובלות, אפילו בדברים שכל ישראל רגילים להם כמו האתרוג. וזאת משתי סיבות ששתיהן נכונות: (א) אכן היו בכמה נושאים טעויות בהעברת המסורת במשך הדורות. (ב) גם כשהיה מסורת ברורה היו מקרים שחז"ל באו ודרשו ופסקו נגד המסורת.

ואם כן אפשר לפרש את השאלה "מנלן" על אתרוג כפשוטה, שאם חז"ל היו מוצאים מקור לכך שפרי עץ הדר הוא פרי אחר, באמת היו פוסקים ליטול את הפרי האחר.

בדומה לזה ידועה השאלה איך נחלקו רש"י ור"ת על סדר הפרשיות בתפילין, וכי עד אותו הדור לא ידעו מהו סדר הפרשיות. ומתרצים שכנראה היו שתי שיטות גם קודם רש"י ור"ת, וכל אחד מהם סבר ששיטה מסוימת נכונה. על תירוץ זה יש להקשות שבעצם אינו מתרץ כלום - שהרי אם אנו סוברים שאין טעויות במסורת בסדר הפרשיות, ורב לא יכול לבוא ולחדש מדעתו נגד המסורת - הקושיא חוזרת עד דורו של משה, איך בדור מסוים התחילו להיות שתי שיטות בסדר הפרשיות. אע"כ או שהיו טעויות במסורת, או שרב יכול לבוא ולחדש נגד המסורת, ואם כן אפשר לומר זאת גם על דורם של רש"י ור"ת.

דוגמאות לדינים שנשתכחו[עריכה]

ומצאנו מקורות בגמרא לזה שהמסורת לא היתה מושלמת והיו הלכות שנשתכחו - אפילו האותיות מנצפך שזוהי אינה הלכה נדירה אלא דרך הכתיבה שכולם לכאורה בקיאים בה (מגילה ג.). וכן פירש רש"י (סוכה מד.) על שכחום וחזרו ויסדום, שבגלות בבל נשתכחו הלכות.

וכן כבר בדור של יהושע נשתכחו מאות הלכות ועתניאל בן קנז החזירן בפלפולו (תמורה טז.)

על פי פשט הפסוקים (אם כי יש לדון אם להוכיח מהפשט או מהדרשות ואין מקרא יוצא מידי פשוטו (שבת סג.)) מלכים ב כב-ח הכה"ג מצא ספר תורה בימי יאשיהו ואז קראו בו וחזרו בתשובה לעשות את דיני התורה, ואז עשו פסח שלא נעשה כמוהו מימי השופטים, וא"כ בזמן שלפני שמצאוהו לא ידעו את פרטי ההלכות והם לא עברו במסורת.

באגדות רבב"ח (ב"ב עד.) מובא שרבב"ח ראה את מתי המדבר, וחבריו שאלו אותו מדוע לא מנית את החוליות של הציצית כדי לראות האם הלכה כב"ה או כב"ש במניין החוליות. מוכח שהיה פשוט להם שבזמן המדבר היתה דרך אחת לקשירת הציצית ובמשך הזמן נעשו שתי שיטות. וא"כ או שהיו טעויות במסורת או שיכלו לבוא חכמים בדור מסוים ולפסוק מדעתם נגד המסורת.

בסנהדרין נב: מובא שהיה בית דין שטעה ושרף בת כהן כפשוטו בחבלי זמורות, ולא בבליעת עופרת רותחת כמו ההלכה. וא"כ לפחות מוכח שהיו כאלה (אולי מעטים) שלא שמעו כלל את המסורת הפשוטה על ארבע מיתות בית דין, ואפילו שהם היו בעצמם בית דין ואלו ההלכות שבהם הם עוסקים.

דרשות מפסוקים מדעתם[עריכה]

גם לגבי דרשות מפסוקים אנו רואים שהדרשות לא עברו תמיד במסורת אלא יכלו גם לדרוש מדעתם, כמו שמצאנו בהוריות ד: דוגמא שבית דין טועים בכך שדורשים "בחריש ובקציר תשבות" שאין דיני שבת בשנה השביעית (ואין מדובר רק שבית דין טעו, אלא שהיו אנשים מישראל שגם הלכו אחר פסיקתם). והרי פשוט שלא היתה מסורת על דין כזה, אלא שיכלו לדרוש מדעתם ולהתיר דיני שבת בשביעית נגד כל מה שהיה מקובל במסורת, או שטעו ושכחו מה היא המסורת.

לגבי המזבח כתוב בזבחים (סא:) שאנשי כנסת הגדולה הוסיפו שיתין למזבח, שלא היו בימי שלמה, שדרשו אחרת את הפסוק "מזבח אדמה".

וכן במשנה בסוף פרק ראשון של ברכות "הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו'", ובפשטות הכוונה שהוא בא חידש את הדרשא ומאז התחילו להזכיר יציאת מצריים בלילות, אפילו שעד אותו הדור לא עשו כך. ואין מדובר על תקנה דרבנן או גזירה (שפשוט שחז"ל מחדשים) אלא על דרשא דאורייתא.

ובכמה מקומות הלשון "קרא אשכחו ודרוש". וכן "היה דורש כל אתין וכו', פירש וכו', עד שבא ר"ע ודרש את לרבות ת"ח" (פסחים כב: ב"ק מא. קיד' נו:), מוכח שדרשו מעצמם ואח"כ חזרו בהם וכו'.

ולגבי וחי בהם הלשון בגמרא (ב"מ סב.) "עד שבא ר"ע ולימד וחי אחיך עימך חייך קודמים לחיי חברך". משמע שקודם לכן לא דרשו כך.

ולגבי מלחמה בשבת מובא ביוסיפון שבדורות הראשונים לא היו נלחמים בשבת עד שחזרו בהם.

וכן הרי ידוע שאין אדם דן גזירה שווה מעצמו אא"כ קיבלה מרבותיו (ולגבי היקש הוא מחלוקת רש"י ותוס' סוכה לא.) אך לגבי שאר הדרשות אדם כן דן מעצמו.

טעויות במסורת[עריכה]

ובשאלה בכלל האם היו טעויות במסורת במשך הדורות - מפורש בגמרא בקידושין שאפילו לגבי כתיבת התורה אין אנו בקיאין בחסרות ויתרות. ובוודאי שבדורות המאוחרים יותר היו מסורות שונות כגון מסורת בן אשר ובן נפתלי - אפילו לגבי כללי הניקוד (מחכמי המסורה בטבריה).

ובכתבי יד שונים מהדורות השונים אנו מוצאים חילוקים מהותיים, כגון בכתיבת ספר תורה שיש אותיות רבות שיש עליהם מסורת שהן משונות: מוזרקות או מעוגלות (בחלקן מימין ובחלקן משמאל, בחלקן מלמטה ובחלקן מלמטה), עקומות, לפופות, הפוכות, תלויות, ודבוקות (תורה שלמה חכ"ט עמוד קמ והלאה מביא כמאה וחמישים ציורי אותיות משונות ומקומן). וכן במזוזות, שבכמה מקומות הוסיפו במזוזה שמות מלאכים לשמירה (תורה שלמה חכ"ט יג לוחות 32, 33).

(וכן בניגון טעמי המקרא, במקורו היה זהה בכל הספרים, ולא היה חילוק בין חומש, הפטרה, מגילות, חגים וכו', אלא שבמשך הדורות הוסיפו מדעתם את חילוקים אלו (ספר טעמי המקרא עמוד 3)).

וכן בלשון המשנה היו גירסאות רבות, וכן בין המשניות שבירושלמי לאלו שבבבלי, מהם שינויים בכתיב, בסגנון, בשמות התנאים, משפטים שלמים שחסרים ואף שינויים מהותיים בדין, כמו הבדלי נוסח בין המילים טמא לטהור ובין כשר לפסול (ובספר "המשנה בבבלי ובירושלמי" פירטם ומנה קרוב לשמונה מאות הבדלים). וכבר התוס' (בכורות כב: ד"ה תירום) הזכירו שיש נוסחאות שונות למשנה בין התלמודים.

וכן דברי הגמרא במקומות רבים "חסורי מחסרא" שיש שפירשו שהוא טעות שקרתה במשך הדורות בלשון המשנה.

מחלוקות האם להסתמך רק על המסורת[עריכה]

בדורות האחרונים היו מחלוקות ששורשם בשאלה האם להסתמך רק ע"פ המסורת או לבדוק את הדין מסברא:

1. האדמו"ר מראדזין חידש את התכלת בציצית, ור' יוסף בער סולובייצ'יק אמר על זה "אפילו נרבה כחול ראיות לא יועילו נגד הקבלה והמסורה" (הקדמה לספר עין התכלת עמוד יג, ספר התכלת עמוד 190).
2. מצת מכונה, שהיו שהתירו אותה והיו שאמרו עליה "חדש אסור מן התורה" (החשמל בהלכה עמוד 95 באריכות, וכן עמודים 112, 119).
3. מעין זה המחלוקת האם האמונה צריכה להיות ע"י ראיות או ע"י קבלה מאבותינו (קובץ שיעורים ח"ב מז-ט).
4. וכן דברי החזון איש (קובץ אגרות ח"א לב) שאין לסמוך על גרסאות שנמצאו בגניזות ולא היו בידי הראשונים.

ראו גם[עריכה]

• תורה שבעל פה