ארבע מלכויות

ארבע מלכויות שעל פי נבואות תשלוטנה על ישראל מזמנו ועד ביאת המשיח. על פי נבואת דניאל, גלויות ישראל נחלקו לארבע תקופות: גלות בבל, גלות פרס, גלות יון. לגבי המלכות הרביעית, נחלקו המפרשים אם הכוונה לגלות ישמעאל (- אבן עזרא) או לגלות אדום (- רמב"ן על פי חז"ל, ועוד מפרשים).

הנבואות על ארבע המלכויות

גלויות ישראל נחלקו לארבע תקופות: גלות בבל, גלות פרס, גלות יון, וגלות אדום המכונה על-שם רומי, או ישמעאל, או על-שם רומי וישמעאל יחדיו. על כך נמסר בנבואה לדניאל בשני מראות נבואיים: פתרון חלום הצלם של נבוכדנצר, וחלום ארבע החיות. מלבד זאת, יש כמה נבואות נוספות בתנ"ך, שהמפרשים מבארים אותן כנבואה על ארבע המלכויות, כוללת או חלקית. לכאורה יש לומר, שמטרת הנבואות היא להראות שהן מתקיימות ולהרבות על-ידי כך את כבוד ד' בעולם, כמו שנתבאר במבוא. בנוגע לשלוש המלכויות הראשונות אכן קל להצביע על התקיימות הנבואה, שהרי הנביא עצמו מפרש, שהמלכות הראשונה היא בבל, השנייה היא פרס ומדי, והשלישית היא יון . אלא שבבחינה מדוקדקת של הנבואה על המלכות הרביעית, נראה שמטרת הנבואות אינה פרסום שם ד'. הנביא מסתיר במכוון את זהות החיה הרביעית, הן על-ידי כינויה הסתמי בשם "חיה", והן בכך שהוא אינו מפרט את נמשלה, כפי שעשה ביחס לשלוש המלכויות האחרות. כיוון שכך, אי אפשר להיוודע בשלב זה, אם הנבואה התקיימה, כדי להודיע את כבוד ד' בעולם. נראה שהחלוקה לארבע מלכויות היא מהותית ביותר, ונתגלתה לישראל עקב חיבתם למקום. כבר בתחילת הבריאה רמז הקב"ה על מציאותן של ארבע מלכויות. בפסיקתא רבתי, פרשה לג נאמר: אתה מוצא כתב בבריאת עולם שהוא מזכיר שיעבודם של מלכויות ושל גואל מלך המשיח - בראשית ברא אלקים וגו' והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים (בראשית א א וב). המדרש מלמד, שארבע המלכויות, כמו המשיח, הן ממהות הבריאה, בדומה לארבע רוחות השמים. כיון שגלות ישראל היא צורך חיוני לתיקון העולם, ממילא גם סדר הגלויות והמלכויות אינו מקרי. זו הסיבה שלמענה נאמרו הנבואות. מהר"ל ב'נר מצוה' מייחד פרק לביאור 'הסיבה שנמצאים ד' מלכויות בבריאה': והנה תמצא, כי בשעה שברא השם יתברך את עולמו רמז הכתוב אלו ד' מלכויות: ר"ש ב"ל פתר קריא במלכיות, והארץ היתה תהו, זו מלכות בבל ... ובהו, זו מלכות מדי ... וחשך, זו מלכות יון שהחשיכה עיניהן של ישראל בגזירותיהן ...על פני תהום, זו מלכות הרשעה שאין לה חקר כמו התהום, מה התהום הזה אין לו חקר אף הרשעים כן. ורוח אלהים מרחפת, זה רוחו של מלך המשיח ... באיזו זכות ממשמשת ובאה, מרחפת על פני המים, בזכות התשובה שנמשלה כמים, שנאמר (איכה, ב) שפכי כמים לבך (בראשית רבה ב, ד). והנה תמצא כי בשעה שהשם יתברך ברא את עולמו סדר אלו ד' מלכיות, ואם כן יש לשאול, על מה זה ולמה זה סדר השם יתברך בעולמו שיהיו ד' מלכיות. ובאור זה, כי ראוי שיהיו נרמזים אלו ד' מלכיות בראשית הבריאה. כי אלו ד' מלכיות שהם מושלים בעולם, לא היו רק בשביל כי אי אפשר שיהיה העולם, שהוא העלול מן השם יתברך, שיהיה העלול הזה בלא חסרון, רק נמצא עמו חסרון. והחסרון הזה הם ד' מלכיות, לפי שהמלכיות האלו ממעטים כבוד השם יתברך בעולמו. וכאשר נברא העולם מן השם יתברך, היה ראוי שיהיה הכל תחת רשות השם יתברך, כי השם יתברך ברא הכל, ולכך הכל ראוי שיהיה נברא לכבודו. אבל כאשר נמצא ממנו הבריאה, אי אפשר שיהיה בלא חסרון. ואין דבר זה מן השם יתברך, כי אין ההעדר והחסרון מפעולת פועל כלל, אבל החסרון הוא מצד חסרון העולם שהוא העלול. ומזה ימשך החסרון, שהיו המלכיות מושלים בעולם והם יוצאים מן כבוד השם יתברך. ודבר זה ראוי שיהיה נרמז בתחלת הבריאה, מאחר כי מצד עצם הבריאה היה ראוי שיהיה הכל תחת רשות השם יתברך. ('נר מצוה', עמוד ז-ח). שתי נבואות מרכזיות מחלקות את גלות ישראל, עד לביאת המשיח, לארבע תקופות, של מלכויות. האחת היא פיתרון חלום הצלם בדניאל, והאחרת היא נבואת דניאל על ארבע החיות היוצאות מן הים. כמה נבואות נוספות אינן עוסקות במפורש בארבע המלכויות, אך הן מתפרשות כך על ידי כמה מהמפרשים.

הנבואות המרכזיות על ארבע המלכויות

חלום הצלם של נבוכדנצאר, בדניאל פרק ב

כז. עָנֵה דָנִיֵּאל קֳדָם מַלְכָּא וְאָמַר רָזָא דִּי מַלְכָּא שָׁאֵל לָא חַכִּימִין אָשְׁפִין חַרְטֻמִּין גָּזְרִין יָכְלִין לְהַחֲוָיָה לְמַלְכָּא: כח. בְּרַם אִיתַי אֱלָהּ בִּשְׁמַיָּא גָּלֵא רָזִין וְהוֹדַע לְמַלְכָּא נְבוּכַדְנֶצַּר מָה דִּי לֶהֱוֵא בְּאַחֲרִית יוֹמַיָּא חֶלְמָךְ וְחֶזְוֵי רֵאשָׁךְ עַל מִשְׁכְּבָךְ דְּנָה הוּא: כט. אַנְתְּה \אַנְתְּ\ מַלְכָּא רַעְיוֹנָיךְ \רַעְיוֹנָךְ\ עַל מִשְׁכְּבָךְ סְלִקוּ מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְגָלֵא רָזַיָּא הוֹדְעָךְ מָה דִי לֶהֱוֵא: ל. וַאֲנָה לָא בְחָכְמָה דִּי אִיתַי בִּי מִן כָּל חַיַּיָּא רָזָא דְנָה גֱּלִי לִי לָהֵן עַל דִּבְרַת דִּי פִשְׁרָא לְמַלְכָּא יְהוֹדְעוּן וְרַעְיוֹנֵי לִבְבָךְ תִּנְדַּע: לא. אַנְתְּה \אַנְתְּ\ מַלְכָּא חָזֵה הֲוַיְתָ וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל: לב. הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ: לג. שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מִנְּהֵון \מִנְּהֵין\ דִּי פַרְזֶל וּמִנְּהֵון \וּמִנְּהֵין\ דִּי חֲסַף: לד. חָזֵה הֲוַיְתָ עַד דִּי הִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וּמְחָת לְצַלְמָא עַל רַגְלוֹהִי דִּי פַרְזְלָא וְחַסְפָּא וְהַדֵּקֶת הִמּוֹן: לה. בֵּאדַיִן דָּקוּ כַחֲדָה פַּרְזְלָא חַסְפָּא נְחָשָׁא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא וַהֲווֹ כְּעוּר מִן אִדְּרֵי קַיִט וּנְשָׂא הִמּוֹן רוּחָא וְכָל אֲתַר לָא הִשְׁתֲּכַח לְהוֹן וְאַבְנָא דִּי מְחָת לְצַלְמָא הֲוַת לְטוּר רַב וּמְלָת כָּל אַרְעָא: לו. דְּנָה חֶלְמָא וּפִשְׁרֵהּ נֵאמַר קֳדָם מַלְכָּא: לז. אַנְתְּה \אַנְתְּ\ מַלְכָּא מֶלֶךְ מַלְכַיָּא דִּי אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּתָא חִסְנָא וְתָקְפָּא וִיקָרָא יְהַב לָךְ: לח. וּבְכָל דִּי דָאְרִין \דָיְרִין\ בְּנֵי אֲנָשָׁא חֵיוַת בָּרָא וְעוֹף שְׁמַיָּא יְהַב בִּידָךְ וְהַשְׁלְטָךְ בְּכָלְּהוֹן אַנְתְּה אַנְתְּ הוּא רֵאשָׁה דִּי דַהֲבָא: לט. וּבַתְרָךְ תְּקוּם מַלְכוּ אָחֳרִי אֲרַעא \אֲרַע\ מִנָּךְ וּמַלְכוּ תְלִיתָיָא \תְלִיתָאָה\ אָחֳרִי דִּי נְחָשָׁא דִּי תִשְׁלַט בְּכָל אַרְעָא: מ. וּמַלְכוּ רְבִיעָיָה \רְבִיעָאָה\ תֶּהֱוֵא תַקִּיפָה כְּפַרְזְלָא כָּל קֳבֵל דִּי פַרְזְלָא מְהַדֵּק וְחָשֵׁל כֹּלָּא וּכְפַרְזְלָא דִּי מְרָעַע כָּל אִלֵּין תַּדִּק וְתֵרֹעַ: מא. וְדִי חֲזַיְתָה רַגְלַיָּא וְאֶצְבְּעָתָא מִנְּהֵון \מִנְּהֵן\ חֲסַף דִּי פֶחָר וּמִנְּהֵון \וּמִנְּהֵין\ פַּרְזֶל מַלְכוּ פְלִיגָה תֶּהֱוֵה וּמִן נִצְבְּתָא דִי פַרְזְלָא לֶהֱוֵא בַהּ כָּל קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָה פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא: מב. וְאֶצְבְּעָת רַגְלַיָּא מִנְּהֵון \מִנְּהֵין\ פַּרְזֶל וּמִנְּהֵון \וּמִנְּהֵין\ חֲסַף מִן קְצָת מַלְכוּתָא תֶּהֱוֵה תַקִּיפָה וּמִנַּהּ תֶּהֱוֵה תְבִירָה: מג. ְדִי \וְדִי\ חֲזַיְתָ פַּרְזְלָא מְעָרַב בַּחֲסַף טִינָא מִתְעָרְבִין לֶהֱוֹן בִּזְרַע אֲנָשָׁא וְלָא לֶהֱוֹן דָּבְקִין דְּנָה עִם דְּנָה הֵא כְדִי פַרְזְלָא לָא מִתְעָרַב עִם חַסְפָּא: מד. וּבְיוֹמֵיהוֹן דִּי מַלְכַיָּא אִנּוּן יְקִים אֱלָהּ שְׁמַיָּא מַלְכוּ דִּי לְעָלְמִין לָא תִתְחַבַּל וּמַלְכוּתָה לְעַם אָחֳרָן לָא תִשְׁתְּבִק תַּדִּק וְתָסֵיף כָּל אִלֵּין מַלְכְוָתָא וְהִיא תְּקוּם לְעָלְמַיָּא: מה. כָּל קֳבֵל דִּי חֲזַיְתָ דִּי מִטּוּרָא אִתְגְּזֶרֶת אֶבֶן דִּי לָא בִידַיִן וְהַדֶּקֶת פַּרְזְלָא נְחָשָׁא חַסְפָּא כַּסְפָּא וְדַהֲבָא אֱלָהּ רַב הוֹדַע לְמַלְכָּא מָה דִּי לֶהֱוֵא אַחֲרֵי דְנָה וְיַצִּיב חֶלְמָא וּמְהֵימַן פִּשְׁרֵהּ: תרגום הרלב"ג: כז. ענה דניאל לפני המלך ואמר הסוד אשר המלך שואל אינם יכולים להגיד אותו חכמים ואשפים חרטומים וקוסמים. כח. אך יש אלוה בשמים מגלה סודות והודיע למלך נבוכדנצאר מה שיהיה באחרית הימים חלומך ומראות ראשך על משכבך הוא זה: כט. אתה המלך, מחשבותיך עלו על משכבך [לדעת] מה יהיה אחר זאת, ומגלה הסודות הודיעך מה שיהיה. ל. ואני לא מחכמתי על כל החיים אשר יש בי נתגלה לי הסוד הזה אך היה זה סיבה שיוודע הפתרון ומחשבות לבך תדע. לא. אתה המלך רואה היית והנה צלם אחד גדול צלם אשר כן הוא [נכבד כמו שהוא] גדול וזיוו יותר עמד לנגדך ותארו נורא. לב. הוא הצלם [אשר] ראשו של זהב טוב חזותיו וזרועותיו של כסף, בטנו וירכיו של נחשת לג. שוקיו של ברזל רגליו מהם ברזל ומהם חרס. לד. ראית שנגזרת אבן לא בידים והכת הצלם על רגליו של ברזל וחרס, ותדק אותם. לה. אז הודקו באחד הברזל והחרס והנחשת והכסף והזהב, והיו כמוץ מגרנות הקיץ, ותשא אותם הרוח ולא נמצאו בשום מקום, והאבן אשר הכת הצלם היתה להר רב ותמלא הארץ. לו. זהו החלום, ופתרונו נאמר לפני המלך. לז. אתה המלך מלך המלכים אשר אלוה השמים מלכות וחוסן ועוז וכבוד נתן לך. לח. ובכל משכנות בני אדם חית השדה ועוף השמים [המשכנות שלא היו ראוין שישלוט בהם בני אדם כמו שיקשה לשלוט בחית השדה ובעוף השמים שאינם בעצמם תחת יד אדם] והמשיל אותך בכולם אתה הוא הראש של זהב. לט. ואחריך תקום מלכות אחרת שפלה ממך ומלכות אחרת שלישית של נחושת אשר תמשול בכל הארץ. מ. ומלכות רביעית תהיה חזקה כברזל. כמו שהברזל מהדק וכורת הכל. וכברזל אשר שובר כל כך כל המלכויות תדק ותשבר. מא. ואשר ראית הרגלים והאצבעות מהם חרס היוצר ומהם ברזל מלכות נחלקת תהיה, ומחוזק הברזל תהיה בה כל עמת שראית הברזל מעורב בחרס הטיט. מב. ואצבעות הרגלים, מהם ברזל ומהם חרס, מקצת מלכות תהיה חזקה, ומקצתה תהיה נשברת. מג. ואשר ראית הברזל מעורב בחרס הטיט, מתערבים יהיו בזרוע אדם ולא ידבקו זה עם זה. כמו שהברזל אינו מתערב עם החרס. מד. ובימי המלכים האלה יקים אלוה השמים מלכות אשר לעולמים לא תשחת ומלכות לעם אחר לא תעזב. תדק ותכלה כל אלו המלכויות והיא תקום לעולמים. מה. כל עמת אשר ראית מההר נחצב אבן לא בידים ותדק הברזל הנחשת הכסף והזהב, האלוה הגדול הודיע למלך מה שיהיה אחר זה. ונכון החלום ונאמן פתרונו.

חלום ארבע החיות של דניאל

בנבואה נוספת ראה דניאל ארבע חיות המסמלות את ארבע המלכויות שישלטו בעולם, ואשר ישראל ישתעבדו להן בגלותם (דניאל פרק ז): ב. עָנֵה דָנִיֵּאל וְאָמַר חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוִי עִם לֵילְיָא וַאֲרוּ אַרְבַּע רוּחֵי שְׁמַיָּא מְגִיחָן לְיַמָּא רַבָּא: ג. וְאַרְבַּע חֵיוָן רַבְרְבָן סָלְקָן מִן יַמָּא שָׁנְיָן דָּא מִן דָּא: ד. קַדְמָיְתָא כְאַרְיֵה וְגַפִּין דִּי נְשַׁר לַהּ חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי מְּרִיטוּ גַפַּיהּ \גַפַּהּ\ וּנְטִילַת מִן אַרְעָא וְעַל רַגְלַיִן כֶּאֱנָשׁ הֳקִימַת וּלְבַב אֱנָשׁ יְהִיב לַהּ: ה. וַאֲרוּ חֵיוָה אָחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב וְלִשְׂטַר חַד הֳקִמַת וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ בֵּין שִׁנַּיהּ \שִׁנַּהּ\ וְכֵן אָמְרִין לַהּ קוּמִי אֲכֻלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא: ו. בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית וַאֲרוּ אָחֳרִי כִּנְמַר וְלַהּ גַּפִּין אַרְבַּע דִּי עוֹף עַל גַּבַּיהּ \גַּבַּהּ\ וְאַרְבְּעָה רֵאשִׁין לְחֵיוְתָא וְשָׁלְטָן יְהִיב לַהּ: ז. בָּאתַר דְּנָה חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָיָא \רְבִיעָאָה\ דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא יַתִּירָה וְשִׁנַּיִן דִּי פַרְזֶל לַהּ רַבְרְבָן אָכְלָה וּמַדְּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַיהּ \בְּרַגְלַהּ\ רָפְסָה וְהִיא מְשַׁנְּיָה מִן כָּל חֵיוָתָא דִּי קָדָמַיהּ \קָדָמַהּ\ וְקַרְנַיִן עֲשַׂר לַהּ: ח. מִשְׂתַּכַּל הֲוֵית בְּקַרְנַיָּא וַאֲלוּ קֶרֶן אָחֳרִי זְעֵירָה סִלְקָת בֵּינֵיהֵון \בֵּינֵיהֵן\ וּתְלָת מִן קַרְנַיָּא קַדְמָיָתָא אֶתְעֲקַרָו \אֶתְעֲקַרָה\ מִן קֳדָמַיהּ \קֳדָמַהּ\ וַאֲלוּ עַיְנִין כְּעַיְנֵי אֲנָשָׁא בְּקַרְנָא דָא וּפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן: ט. חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי כָרְסָוָן רְמִיו וְעַתִּיק יוֹמִין יְתִב לְבוּשֵׁהּ כִּתְלַג חִוָּר וּשְׂעַר רֵאשֵׁהּ כַּעֲמַר נְקֵא כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר גַּלְגִּלּוֹהִי נוּר דָּלִק: י. נְהַר דִּי נוּר נָגֵד וְנָפֵק מִן קֳדָמוֹהִי אֶלֶף אַלְפִים \אַלְפִין\ יְשַׁמְּשׁוּנֵּהּ וְרִבּוֹ רִבְוָן \רִבְבָן\ קָדָמוֹהִי יְקוּמוּן דִּינָא יְתִב וְסִפְרִין פְּתִיחוּ: יא. חָזֵה הֲוֵית בֵּאדַיִן מִן קָל מִלַּיָּא רַבְרְבָתָא דִּי קַרְנָא מְמַלֱּלָא חָזֵה הֲוֵית עַד דִּי קְטִילַת חֵיוְתָא וְהוּבַד גִּשְׁמַה וִיהִיבַת לִיקֵדַת אֶשָּׁא: יב. וּשְׁאָר חֵיוָתָא הֶעְדִּיו שָׁלְטָנְהוֹן וְאַרְכָה בְחַיִּין יְהִיבַת לְהוֹן עַד זְמַן וְעִדָּן: יג. חָזֵה הֲוֵית בְּחֶזְוֵי לֵילְיָא וַאֲרוּ עִם עֲנָנֵי שְׁמַיָּא כְּבַר אֱנָשׁ אָתֵה הֲוָא וְעַד עַתִּיק יוֹמַיָּא מְטָה וּקְדָמוֹהִי הַקְרְבוּהִי: יד. וְלֵהּ יְהִיב שָׁלְטָן וִיקָר וּמַלְכוּ וְכֹל עַמְמַיָּא אֻמַיָּא וְלִשָּׁנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן שָׁלְטָנֵהּ שָׁלְטָן עָלַם דִּי לָא יֶעְדֵּה וּמַלְכוּתֵהּ דִּי לָא תִתְחַבַּל: טו. אֶתְכְּרִיַּת רוּחִי אֲנָה דָנִיֵּאל בְּגוֹא נִדְנֶה וְחֶזְוֵי רֵאשִׁי יְבַהֲלֻנַּנִי: טז. קִרְבֵת עַל חַד מִן קָאֲמַיָּא וְיַצִּיבָא אֶבְעֵא מִנֵּהּ עַל כָּל דְּנָה וַאֲמַר לִי וּפְשַׁר מִלַּיָּא יְהוֹדְעִנַּנִי: יז. אִלֵּין חֵיוָתָא רַבְרְבָתָא דִּי אִנִּין אַרְבַּע אַרְבְּעָה מַלְכִין יְקוּמוּן מִן אַרְעָא: יח. וִיקַבְּלוּן מַלְכוּתָא קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין וְיַחְסְנוּן מַלְכוּתָא עַד עָלְמָא וְעַד עָלַם עָלְמַיָּא: יט. אֱדַיִן צְבִית לְיַצָּבָא עַל חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא דִּי הֲוָת שָׁנְיָה מִן כָּלְּהֵון \כָּלְּהֵן\ דְּחִילָה יַתִּירָה שִׁנַּיהּ \שִׁנַּהּ\ דִּי פַרְזֶל וְטִפְרַיהּ \וְטִפְרַהּ\ דִּי נְחָשׁ אָכְלָה מַדְּקָה וּשְׁאָרָא בְּרַגְלַיהּ \בְּרַגְלַהּ\ רָפְסָה: כ. וְעַל קַרְנַיָּא עֲשַׂר דִּי בְרֵאשַׁהּ וְאָחֳרִי דִּי סִלְקַת וּנְפַלָו \וּנְפַלָה\ מִן קֳדָמַיהּ \קֳדָמַהּ\ תְּלָת וְקַרְנָא דִכֵּן וְעַיְנִין לַהּ וְפֻם מְמַלִּל רַבְרְבָן וְחֶזְוַהּ רַב מִן חַבְרָתַהּ: כא. חָזֵה הֲוֵית וְקַרְנָא דִכֵּן עָבְדָא קְרָב עִם קַדִּישִׁין וְיָכְלָה לְהוֹן: כב. עַד דִּי אֲתָה עַתִּיק יוֹמַיָּא וְדִינָא יְהִב לְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין וְזִמְנָא מְטָה וּמַלְכוּתָא הֶחֱסִנוּ קַדִּישִׁין: כג. כֵּן אֲמַר חֵיוְתָא רְבִיעָיְתָא מַלְכוּ רְבִיעָיה \רְבִיעָאָה\ תֶּהֱוֵא בְאַרְעָא דִּי תִשְׁנֵא מִן כָּל מַלְכְוָתָא וְתֵאכֻל כָּל אַרְעָא וּתְדוּשִׁנַּהּ וְתַדְּקִנַּהּ: כד. וְקַרְנַיָּא עֲשַׂר מִנַּהּ מַלְכוּתָא עַשְׂרָה מַלְכִין יְקֻמוּן וְאָחֳרָן יְקוּם אַחֲרֵיהֹן וְהוּא יִשְׁנֵא מִן קַדְמָיֵא וּתְלָתָה מַלְכִין יְהַשְׁפִּל: כה. וּמִלִּין לְצַד עִלָּיאָ \עִלָּאָה\ יְמַלִּל וּלְקַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין יְבַלֵּא וְיִסְבַּר לְהַשְׁנָיָה זִמְנִין וְדָת וְיִתְיַהֲבוּן בִּידֵהּ עַד עִדָּן וְעִדָּנִין וּפְלַג עִדָּן: כו. וְדִינָא יִתִּב וְשָׁלְטָנֵהּ יְהַעְדּוּן לְהַשְׁמָדָה וּלְהוֹבָדָה עַד סוֹפָא: כז. וּמַלְכוּתָא וְשָׁלְטָנָא וּרְבוּתָא דִּי מַלְכְוָת תְּחוֹת כָּל שְׁמַיָּא יְהִיבַת לְעַם קַדִּישֵׁי עֶלְיוֹנִין מַלְכוּתֵהּ מַלְכוּת עָלַם וְכֹל שָׁלְטָנַיָּא לֵהּ יִפְלְחוּן וְיִשְׁתַּמְּעוּן: תרגום הרלב"ג: ב. ענה דניאל ואמר רואה הייתי בחזיוני הלילה והנה ארבע רוחות השמים מוציאות הים הגדול ממקומו. ג. וארבע חיות גדולות עולות מן הים שונות זו מזו. ד. הראשונה כאריה וכנפי נשר לה רואה הייתי שנמרטו כנפיה והורמה מן הארץ הרגלים כרגלי אנוש הוקמה ולב אדם נתן לה. ה. והנה חיה אחרת שניה דומה לדוב ולצד אחד הוקמה, ושלשה צלעות בפיה בין שיניה. וכן אמרין לה קומי אכלי בשר שגיא. ו. אחר זה רואה הייתי והנה [חיה] אחרת כנמר, לה כנפים ארבע של עוף על גבה, וארבע ראשים לחיה, וממשלה נתנה לה. ז. רואה הייתי במראות הלילה, והנה חיה רביעית נוראה ולה אימה ותוקף, ושיני ברזל גדולות לה, אכלה ומדקה והשאר ברגליה רומסת, והיא משונה מכל החיות הקודמות וקרנים עשר לה. ח. מסתכל הייתי בקרניה והנה קרן אחת קטנה עולה ביניהם. ושלשה מן הקרנים הראשונים נעקרו מלפניה והנה עינים כעיני אדם בקרן הזאת ופה מדבר גדולות. ט. רואה הייתי עד שהכסאות השלכו והישיש ישב, לבושו כשלג לבן ושער ראשו כצמר נקי כסאו שביבי אש ופניו אש בוער. י. נהר של אש נמשך ויוצא מלפניו אלף אלפים ישרתוהו וריבי רבבות לפניו יקומו למשפט ישב וספרים נפתחו יא. רואה הייתי אז מקול הדברים הגדולים אשר הקרן מדברת, ראיתי עד שנהרגה החיה ונאבד גופה ונתנה לשריפת אש. יב. ושאר החיות הסירו ממשלתם, ואורך בחיים נתן להם עד זמן ועת. יג. רואה הייתי במראות הלילה והנה עם ענני השמים כבן אדם היה בא ועד הישיש הגיע ולפניו הקריבוהו. יד. ולה נתן ממשלה וכבוד ומלכות והוד וכל עמים ולשונות לו יעבדו, ממשלתו ממשלת עולם אשר לא תסור. ומלכותו אשר לא תשחת. טו. נכרתה רוחי תוך נרתיקה אני דניאל ומראות ראשי הבהילוני. טז. קרבתי אצל אחד מהעומדים והאמת אשאל ממנו על זה, ואמר אלי ופתרון הדברים יודיעני. יז. אלו החיות הגדולות שהם ארבעה מלכויות יקומו מן הארץ. יח. ויקבלו המלכות קדושי עליונים וינחלו המלכות לעולם ולעולמי עולמים. יט. אז רציתי לעמוד על החיה הרביעית אשר היתה משונה מכולם [במראה] מפחיד מאד, שיניה ברזל, וצפרניה נחשת, [הוא ברזל קשה] אכלה ומדקה והשאר רומסת ברגליה. כ. ועל עשר הקרנות אשר בראשה והאחרת אשר עלתה ונפלו מלפניה שלש, והקרן אשר היא הכן, [היו] עינים לה ופה ומדברת גדולות ומראיה גדול מחברתה. כא. רואה הייתי והנה הקרן אשר היא כן עושה מלחמה עם קדושים ויכלה [להם]. כב. עד שבא הישיש [ואחר כך] נתן המשפט לקדושי עליון והגיע העת ונחלו המלכות קדושים. כג. כן אמר החיה הרביעית היא מלכות רביעית תהיה בארץ משונה מכל המלכויות ותכלה כל הארץ ותדוקנה. כד. וקרנים עשר מאותה המלכות יקומו עשרה מלכים ואחרון יקום אחריהם והוא משונה מהראשונים ולשלשה מלכים ישפיל. כה. וידבר דברים כנגד אל עליון ולקדושי עליונים יכלה [וישחית] ויחשוב לשנות מועדים ודת וינתנו בידו עד מועד מועדים וחצי [מועד]. כו. ולמשפט ישב, וממשלתו יסירו להשמיד ולאבד עד לכלה. כז. והמלכות והממשלה וגדולת המלכויות אשר תחת כל השמים נתנה לעם קדושי עליון מלכותו [יעמוד] לעולם וכל הממשלות יעבדוהו וישמעו לקולו.

רמזים על "ארבע המלכויות"

להלן יובאו אותם הפסוקים שבהם נרמזו על פי דברי המפרשים עניין ארבע המלכויות. מתוך הפסוקים שיובאו, יש להבחין בין רמזים על ארבע המלכויות, לבין נבואות הנאמרות כמשל, ואשר הנביא ידע את נמשלו. על כך מובא ברמב"ם ביד החזקה, הלכות יסודי התורה, פרק ז: הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכויות ושעבודן.

א. בריאת העולם

בפסיקתא רבתי פרשה לג מובא על פס' א בספר בראשית: דבר אחר אנכי אנכי הוא מנחמכם זש"ה אשר הראיתני צרות רבות ורעות תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעלני (תהלים עא כ) אתה מוצא מתחילת ברייתו של עולם נולד מלך המשיח שעלה במחשבת עד שלא נברא העולם כן הוא אומר ויצא חוטר מגזע ישי (ישעיה יא א) אינו אומר כאן ויצא אלא ויצא היך אתה מוצא כתב בבריאת עולם שהוא מזכיר שיעבודם של מלכויות ושל גואל מלך המשיח בראשית ברא אלקים וגו' והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים (בראשית א א וב) תהו זו מלכות בבל ראיתי את הארץ והנה תהו (ירמיה ד כג) ובהו זו מלכות מדי שנאמר ויבהילו להביא את המן (אסתר ו יד) וחשך זו מלכות יון שהיו גזירותיה קשות כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל על פני תהום זו מלכות אדם הרשעה. דוד רואה אותם ארבעתם היאך הם באות בכח ומשתעבדות בישראל, התחיל תמיה עליהם ואומר אשר הראיתני צרות רבות ורעות. רבות שתיים מלכות מדי ומלכות אדום. תשוב תחייני ומתהומות הארץ תשוב תעליני, אמר תחייני מן הראשונה משיעבודה של מלכות בבל, תשוב תחייני מן השנייה משיעבודה של מדי תעליני מן השלישית משיעבודה של יון מתהומות הארץ תשוב תעליני זו אדום הרשע. ומניין אתה אומר שמתחילת ברייתו של עולם היה מלך המשיח ורוח אלקים מרחפת זה מלך המשיח וכן הוא אומר ונחה עליו רוח ה' (ישעיה יא ב) ואימתי מרחפת על פני המים כשתשפכו כמים לבבכם נכח פני ה' אנכי אנכי הוא מנחמכם: כבר בפסוקי הבריאה רומזת התורה לארבע המלכויות, כחלק ממהות העולם ומתכונתו.

ב. ארבע נהרות גן-עדן

בראשית פרק ב: י. וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים: יא. שֵׁם הָאֶחָד פִּישׁוֹן הוּא הַסֹּבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ הַחֲוִילָה אֲשֶׁר שָׁם הַזָּהָב: יב. וּזֲהַב הָאָרֶץ הַהִוא טוֹב שָׁם הַבְּדֹלַח וְאֶבֶן הַשֹּׁהַם: יג. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשֵּׁנִי גִּיחוֹן הוּא הַסּוֹבֵב אֵת כָּל אֶרֶץ כּוּשׁ: יד. וְשֵׁם הַנָּהָר הַשְּׁלִישִׁי חִדֶּקֶל הוּא הַהֹלֵךְ קִדְמַת אַשּׁוּר וְהַנָּהָר הָרְבִיעִי הוּא פְרָת: ובמדרש בראשית רבא טז, ד נאמר: אמר רבי תנחום בשם רבי יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להשקות כוס תרעלה לאומות ממקום שהדין יוצא מאי טעמא ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לד' נהרים אין כתיב כאן אלא לד' ראשים אלו ד' גליות כנגד ד' ראשים. שם האחד פישון - זו בבל על שם (חבקוק א) ופשו פרשיו הוא הסובב את כל ארץ החוילה שעלה והקיף את כל ארץ ישראל דכתיב ביה (תהלים מב) הוחילי לאלקים כי עוד אודנו. אשר שם הזהב אלו דברי תורה שהן נחמדין מזהב ומפז רב. וזהב הארץ ההיא טוב - מלמד שאין תורה כתורת א"י ולא חכמה כחכמת א"י. שם הבדולח ואבן השוהם וגו' מקרא משנה ותלמוד ותוספתא ואגדה. ושם הנהר השני גיחון זו מדי היה המן שף עמה כנחש על שם על גחונך תלך. חדקל זו יון שהיתה קלה וחדה בגזירותיה, שהיתה אומרת לישראל כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. ... והנהר הרביעי הוא פרת זו אדום פרת שהפירה והצירה לבניו (נ"א לפניו) פרת שפרה ורבה מברכתו של זקן פרת שאני עתיד להפרע לה פרת על שם סופה (ישעיה סג) פורה דרכתי לבדי. וברמב"ן (בראשית, ג, כב): ודע והאמן כי גן עדן בארץ, ובו עץ החיים ועץ הדעת ומשם יצא הנהר ויפרד לארבעה ראשים הנראים לנו, כי פרת בארצנו ובגבולנו, ופישון הוא נילוס מצרים, כדברי הראשונים. אבל כאשר הם בארץ כן יש בשמים דברים יקראו כן והם לאלה יסוד, כמו שאמרו (מדרש שה"ש זוטא א ד) הביאני המלך חדריו, מלמד שעתיד הקב"ה להראות את ישראל גנזי מרום החדרים שבשמים. דבר אחר, הביאני המלך חדריו, אלו חדרי גן עדן, מכאן אמרו כמעשה הרקיע מעשה גן עדן והנהרות כנגד ארבע מחנות שבמרום, ומשם ימשך כח המלכויות שבארץ, כמו שכתוב (ישעיה כד כא) ועל צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה באדמה כך אמרו בבראשית רבה (טז ד) ארבעה ראשים, אלו ד' מלכויות, שם האחד פישון, זה בבל וכו'. והדברים הנקראים עץ החיים ועץ הדעת למעלה, סודם נעלה ונשגב.

ג. ברית בין הבתרים

עניין ארבע המלכויות, נרמז בפסוקי ברית בין הבתרים (בראשית טו, ז-כא): ט. וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל: י. וַיִּקַּח לוֹ אֶת כָּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר: יא. וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם:יב. וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו: אברהם ראה בנבואה את ארבע המלכויות, החליש את כוחן, ואִפְשֵׁר לעולם לשאת אותן. כמו כן, ראה אברהם במה יעמדו ישראל כנגדן, ואת מפלתן הסופית. כך נאמר במדרש בביאור פרשה זו : ותרדמה נפלה על אברם – נפלה. ובתוך אותה שינה הראה לו הקב"ה שעבוד מלכויות וממשלתם ואבודם שנאמר 'קחה לי עגלה משולשת' זו מלכות רביעית שהיא קשה שנאמר דחילא ואימתא. 'עז' זו מלכות יון שנאמר והצעיר [וצפיר] הגדול מאד. ו'איל משולש' זו מלכות מדי ופרס שנאמר האיל אשר ראית בעל הקרנים מלכי מדי ופרס. ת"ר אמר ר' ישמעאל לא התור הזה אלא בלשון ארמי תר זה השור כשיצמד השור זכר עם נקבה ופתחו וישדדו כל העמקים שנאמר 'ארום חיויא רביעאה וכו. וגוזל אלו ישראל שנאמר 'יונתי בחגוי הסלע' וכתיב 'אחת היא יונתי תמתי' ר' אחא אומר לא נאמר משלש אלא לשון גבורי כח כמו 'והחוט המשולש לא במהרה ינתק'. רבי משרשיא אומר משולשים היו שלשה פעמים לשלוט בארץ פעם ראשונה כל אחד בפני עצמו שניה בשנים שנים. שלישית כלם כאחד נלחמים עם משיח בן דוד שנאמר 'יתיצבו מלכי ארץ'. א"ר יהושע לקח כל אחד חרבו ובתר כל אחד לשנים שנאמר 'ויבתר אותם בתוך' ומיד תשש כחם ואלו לא בתרם לא היה העולם יכול לעמוד בפניהם. 'ואת הצפור לא בתר' והוא בן יונה שאין לך צפור כתוב בתורה אלא בן יונה. וירד העיט על הפגרים להאכילם ולאבדם ואין עיט אלא בן דוד הנמשל לעיט צבוע שנאמר 'העיט צבוע נחלתי לי' שנראה קורא ממזרח עיט כצאת השמש ממזרח. וישב אותם אברם שהיה מניף בסודרו שלא ישלוט בהם העיט עד הערב. א"ר אלעזר מכאן אתה למד שממשלתן של ארבע אומות הללו אינן אלא יום אחד של הקב"ה. אמרו לו ר' אלעזר ודאי כדבריך 'נתנני שוממה כל היום דוה' חוץ משתי ידות שעה ותדע שכן הוא שהרי כשהשמש נוטה לבא במערב תשש כחו ואורו עד שיבא הערב שיצמח אורן של ישראל שנאמר 'לעת ערב יהיה אור'. ועוד יש להוכיח מכאן שעבוד ארבע מלכויות: 'אומה' ['אימה'] במלכות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל מכל מצות שבתורה. 'גדולה' זו מלכות מדי שגדלה עד מאוד למכור ישראל חנם. 'נופלת עליו' זו במלכות בבל שנפלה עטרת ישראל בידה. 'עליו' אלו בני ישמעאל שעליהם בן דוד יצמח שנאמר 'אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו'. ר' אלעזר בן עזריה אומר לא נבראו המלכויות האלו אלא לעצים לגיהנם שנאמר 'והנה תנור עשן ולפיד אש' ואין תנור אלא לגיהנם שנאמר 'נאם ה' אשר אור לו בציון ותנור לו בירושלים' כך הראה הקב"ה לאברהם שעבוד מלכויות וגיהנם והראה לו תורה וקרבנות אמר לו כל זמן שישראל עוסקין בתורה ובקרבנות יהיו נצולין מן השנים האלו ומצליחין. אבל עתיד בית המקדש ליחרב וקרבנות ליבטל במה אתה חפץ שישתעבדו בניך בשעבוד מלכויות או בדינה של גיהנם והיה תמה אברהם ולא היה יודע מה לענות ולבחור. אמר לו יתברך: ממה אתה תמה בחר לך בשעבוד מלכויות ואל ידונו בגיהנם. הא הוא דכתיב 'אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם' 'צורם' זה אברהם שנאמר 'הביטו אל צור חצבתם'.

ד. מלחמת אברהם בארבעת המלכים

רמז נוסף לארבע המלכויות מצוי בבראשית, יד, א, בעניין מלחמת אברהם בארבעת המלכים: וַיְהִי בִּימֵי אַמְרָפֶל מֶלֶךְ שִׁנְעָר אַרְיוֹךְ מֶלֶךְ אֶלָּסָר כְּדָרְלָעֹמֶר מֶלֶךְ עֵילָם וְתִדְעָל מֶלֶך גוֹיִים. ידועים דברי הרמב"ן (בראשית יב, ו) בשם המדרש, ש"מעשי אבות סימן לבנים". כל מה שאירע לאבותינו הוא סימן ורמז למה שעתיד לקרות לעם ישראל במהלך הדורות, עד לביאת גואל צדק. בהתאם לכך מפרש הרמב"ן גם בעניין ארבעת המלכים: ויהי בימי אמרפל מלך שנער - המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכויות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם, וישיבו כל שבותם ורכושם. והיה הראשון מהם מלך בבל, כי כן העתיד, כדכתיב (דניאל ב, לח) אנת הוא רישא די דהבא ואולי "אלסר" שם עיר במדי או בפרס ו"עילם" בעיר ההיא המלך מלך יון, הוא המלך הראשון, ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו ו"מלך גוים" המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין, רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים, כיתים ואדום ויתר גוים: וכך אמרו בבראשית רבה (מב ב) אמר רבי אבין, כשם שפתח בארבע מלכויות, כך אינו חותם אלא בארבע מלכויות וכו' ושם עוד (מב ד, בשינוי לשון) ויהי בימי אמרפל מלך שנער, זו בבל אריוך מלך אלסר, זו מדי, כדרלעומר מלך עילם, זו יון, ותדעל מלך גוים, זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם: רבינו בחיי מוסיף: ... והכונה במדרש הזה כי כשם שהתגבר אברהם על ד' מלכים אלו ונצח אותם ונפלו בידו, כן לעתיד לבא עתידים ד' מלכויות שיפלו ביד זרעו, וזרעו ינצחום.

ה. סולם יעקב

בבראשית פרק כח מתוארת נבואתו של יעקב, במראה הסולם: י. וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: יא. וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: יב. וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: יג. וְהִנֵּה ד' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ד' אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹקֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: ומפרש הרמב"ן את פשר המראה: והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו הראהו בחלום הנבואה כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם, כי מלאכי אלקים אשר שלח ה' להתהלך בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה יושבת בשלוה או מלאה חרב ודם, והוא יצוה עליהם לשוב לרדת בארץ ולעשות דברו... ועל דעת רבי אליעזר הגדול (פרקי דר"א לה) היתה זאת המראה כענין בין הבתרים לאברם, כי הראהו ממשלת ארבע מלכויות ומעלתם וירידתם, וזה טעם "מלאכי אלקים" כמו שנאמר בדניאל (י כ) שר מלכות יון, ושר מלכות פרס (י יג), והבטיחו כי הוא יתעלה יהיה עמו בכל אשר ילך ביניהם וישמרנו ויצילנו מידם אמרו (שם בפדר"א) הראה לו הקב"ה ארבע מלכויות מושלן ואבדן, הראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות מדי עולה חמישים ושנים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים ויורד, והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד, אמר לו יעקב אך אל שאול תורד (ישעיה יד טו), אמר לו הקב"ה אם תגביה כנשר וגו' (עובדיה א ד). כתב הרמב"ם ביסודי התורה, פרק ז, ג: הדברים שמודיעים לנביא במראה הנבואה דרך משל מודיעין לו ומיד יחקק בלבו פתרון המשל במראה הנבואה וידע מה הוא, כמו הסולם שראה יעקב אבינו ומלאכים עולים ויורדים בו והוא היה משל למלכויות ושעבודן. דהיינו, מראה הסולם שראה יעקב אבינו היה בגדר נבואה, שמטרתה היתה להודיע ליעקב אבינו עניין ארבע המלכויות ולא בגדר רמז בלבד שהתורה נדרשת בו. כשראה יעקב אבינו את החלום נחקק בליבו גם פירושו, שהוא משל למלכויות ולשיעבודן.

ו. ארבע לשונות של גאולה

בעל הטורים מפרש על שמות ו, ו: "והוצאתי. והצלתי. וגאלתי. ולקחתי. ארבעה לשונות של גאולה כנגד ארבעה מלכויות. ובאחרון כתיב ולקחתי כנגד אדום. ועל כן כתיב ביה ולקחתי. כאדם הלוקח בחזקה, שהוא קשה מכולם".

ז. "ארבע המלכויות" בפרשת תרומה

בתנחומא לתרומה, סימן ז מובא: וזאת התרומה אשר תקחו וגו' זהב כנגד מלכות בבל דכתיב ביה (דניאל ב) אנת הוא ראשה די דהבא כסף כנגד מלכות מדי דכתיב (אסתר ג) ועשרת אלפים ככר כסף נחושת כנגד מלכות יון שהיא פחותה מכולם ועורות אלים מאדמים כנגד מלכות אדום שנאמר (בראשית כו) ויצא הראשון אדמוני אמר הקב"ה אע"פ שאתם רואין ארבע מלכויות מתגאות ובאות עליכם אני מצמיח לכם ישועה מתוך שעבוד מה כתיב אחריו שמן למאור זה מלך המשיח שנאמר (תהלים קלב) שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי. ודניאל היה רואה ארבע מלכויות אלו ומתירא וכתיב (דניאל ז) אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה וחזוי ראשי יבהלנני ומה דניאל רואה כיון שראה נבוכדנצר את החלום ובא דניאל ופתר וא"ל הצלם שראית אנת הוא רישא די דהבא חדוהי ודרעוהי די כסף זו מלכות מדי ובתרך תקום מלכו אחרי ארע מינך מעוהי וירכתה די נחש זו מלכות יון ומלכו תליתאה אחרי די נחשא די תשלט בכל ארעא שקוהי די פרזל זו מלכות רביעית היא מלכות אדום ומלכו רביעאה תהוא תקיפא כפרזלא יהא מושל בכל הארץ כברזל שהוא מהדק כולה ולמה מושלה כברזל וכחרס ארז"ל המלכות הזו עתידה להשתמש במטבע של חרס ד"א למה נמשלה כברזל וכחרס שהיא עתידה להשתמש בברזל ובחרס מה הברזל קשה כך המלכות קשה מה החרס נוח להשתבר כך היא משתברת בפתא ושברה כשבר נבל יוצרים כתות לא יחמול ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד ולחשוף מים מגבא (ישעיה ל יד).

ח. רמז הגמל, השפן, הארנבת, והחזיר

ברבינו בחיי על ויקרא יא, ד מובא: ובמדרש הזכיר כאן ארבע חיות אלה בארבעה פסוקים, כל חיה וחיה בפסוק בפני עצמו, לרמוז על ארבע מלכויות שהיו בזמנים חלוקים כל אחד ואחד גלות בפני עצמו. ודרשו רז"ל את הגמל זו מלכות בבל, שנאמר (תהלים קלז) בת בבל השדודה אשרי שישלם לך את גמולך שגמלת לנו. את השפן, זו יון שבטלה התורה מפי הנביאים, שנאמר (עמוס ח) הנה ימים באים נאם ה' אלקים והשלחתי רעב בארץ לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה', וכתיב (שם) ונעו מים עד ים. ואת הארנבת זו מדי, שעשתה את ישראל פאה והפקר להשמיד להרוג ולאבד, וכן שם אשת תלמי הארנבת שמה. ואת החזיר. זו מלכות גלות הרביעי, שנאמר (תהלים פ) יכרסמנה חזיר מיער. אבל במשנה תורה בסדר ראה הזכיר שלשתן בפסוק אחד הוא שכתוב (דברים יד) את הגמל ואת הארנבת ואת השפן כי מעלה גרה המה וגו', והזכיר הרביעי בפסוק מפני עצמו, הוא שכתוב ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא ולא גרה, והיה זה לרמוז כי השלש גליות אע"פ שהיו זמניהם חלוקים היו כאלו הם מחוברים לפי שזמנם מועט וקצר, אבל הגלות הרביעי הזכירו בפני עצמו בין בפרשה זו בין במשנה תורה, להורות כי הוא גלות ארוך בפני עצמו ושקול כנגד כולם, וכנגד ארבע מלכויות הללו הזכיר דוד המלך ע"ה ארבע פעמים הודאה במזמור הנקרא הלל הגדול. הזכיר תחלה (תהלים קלו) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, על מלכות בבל, והזכיר שנית הודו לאלקי האלקים, על מלכות יון, והזכיר שלישית הודו לאדני האדונים, על מלכות מדי. והזכיר שלשה הודו רצופין כנגד שלש חיות שהזכיר משה ביחד, והזכיר בפסוק אחרון מן המזמור הודו לאל השמים, כנגד מלכות אדום, ולפי שראה ברוח הקדש ישועה והצלה לישראל מכולן לכך נתן הודאה כנגד כולן, והזכיר בהודאה זו השמים מפני שבגאולה זו ישמחו השמים ותגל הארץ:

ובמדרש תנחומא למה נמשלה מלכות זו לחזיר, שעתיד הקב"ה להחזיר עליהן מדת הדין. ויש נוסחאות שכתוב בהן שעתיד להחזיר העטרה ליושנה, והענין כי שני המקדשים נבנו ע"י ישראל, בית ראשון בנה שלמה שהוא מזרע יהודה, בית שני בנה זרובבל שהיה ג"כ מזרע יהודה, שנאמר (זכריה ד) ידי זרובבל יסדו וגו', ונעשה על ידי כורש שנתן רשות בזה, אבל הבית השלישי עתידה אומה זו לבנותו, וזהו שאמרו עתיד להחזיר העטרה ליושנה, לפי שהוא החריבו:
ויש נוסחאות שכתוב, עתיד הקב"ה להחזירו לנו, וההמון מבינים שהחזיר יהיה טהור לישראל, אבל באור הענין על הכח שלו שהוא מצר לישראל, ולעתיד ישוב עם שאר כל הכחות לעזור ולתמוך לישראל כי ירבה השלום בעולם, שנאמר (ישעיה יא ו) וגר זאב עם כבש וגו', וכתיב (שם) לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי.

על דברי הרבנו בחיי כאן, "אבל הבית השלישי עתידה אומה זו לבנותו", כתב בשו"ת ‘ציץ אליעזר’ חלק י, סימן ה: מאד תמוה בעיני מה שראיתי ברבינו בחיי עה"ת פ' שמיני (וכבר ישנם שציטטו מדבריו) שמביא דברי מדרש תנחומא דאיתא דמלכות אדום נמשלה לחזיר שעתידה להחזיר העטרה ליושנה, וכותב לבאר דהענין כי שני מקדשים נבנו ע"י ישראל וכו' אבל הבית השלישי עתידה אומה זו לבנותו וזהו שאמרו עתיד להחזיר העטרה ליושנה לפי שהוא החריבו ע"ש, ואין לדברים אלה כפשוטם שום הבנה. ועוד זאת דיעוין ברבינו בחיי בעצמו בפ' תולדות שכותב לבאר ההיפך הגמור מזה שכתב כאן, דכותב שם, דמה שהזכיר (גבי הבארות שחפר יצחק) את ה' בבאר השלישי ולא עשה כן בשתים הראשונות, יתכן לומר טעם מפני שהראשונים היו בנין בשם ודם ע"י שלמה וכורש, אבל השלישי יהיה מעשה ה' ובנין שמים ולא ישלוט בו חרבן לכך הזכיר בו הש"י עיי"ש, ואיך יתכן שרבינו בחיי לא מצא לנחוץ להזכיר בפ' שמיני ממה שכתב ההיפך מזה בפ' תולדות. על כן נראה ברור שאין כוונת רבינו בחיי בפ' שמיני על בנין הבית המקדש ממש שמלכות אדום תבנהו, אלא כוונתו, שע"י גרמתם ורשיונם תוחזר לנו הארץ, ולאחר מיכן, במשך הזמן, יוחזר גם מקום המקדש וככה ימשך עד שתבוא שעת-הכושר והזמן המיועד שיבנה המקדש בבנין-שמים, ומכיון שהתחלת הסבה לכל האמור תהיה ע"י המלכות האמורה מעלה עליה כאילו היא שבנתה והחזירה העטרה ליושנה. והוכחה נוספת לכך יש להביא מהתוס' בשבועות ד' ט"ו ע"ב שמביאים מהתנחומא שכותב ג"כ בעצמו דבית המקדש דלעתיד יהא עשוי מאליו בידי שמים. ויש להקשות על דברי ה'ציץ אליעזר', שעל פיו, המלכות הרביעית תהיה רק גורם לבניין המקדש, ותפקידה יהיה עוד פחות מתפקידו של כורש בבית המקדש השני. אך מדברי רבינו בחיי שבניין ביהמ"ק השני נקרא על שם ישראל, למרות שכורש פקד עליו, מוכח שבדבריו אחר כך שבית המקדש השלישי ייבנה ע"י המלכות הרביעית, כוונתו היא, שהמלכות הרביעית תבנה אותו בפועל ולא תהיה רק גורם לבנייתו. ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, וצ"ע.

ט. ארבע המלכויות בפרשת הנמכר לגר תושב

רבינו בחיי על ויקרא כה, מז מפרש: ...וע"ד המדרש לעקר זו רומי, וקראהו עקר על שם שעתיד הקב"ה לעקרה, שנאמר (דניאל ז) והובד גשמה ויהיבת ליקדת אשא. וזהו שאמרו במדרש וכי תשיג יד גר ותושב, גר זה נבוכדנצר מלך בבל, ותושב זו מלכות מדי, ונמכר לגר תושב עמך זו מלכות יון, או לעקר משפחת גר זו רומי. הוציא לנו המדרש מן הכתוב הזה רמז ארבע מלכויות, ולפי דעתי עשו זה בכונה גמורה לפי ענין הפרשה, כי יש בפרשה התעוררות ורמז והבטחה לישראל בגאולת שעבוד ארבע מלכויות, וגם יש בה עוד רמז כי הגאולה תלויה בתשובה, ואף אם לא יעשו תשובה אי אפשר להתאחר מזמן הקץ הקצוב, ובהגיע תור הקץ הקצוב לא ישאר לישראל שום עבדות בלתי עבודת ה' יתברך. ויש בה עוד רמז שעתיד הקב"ה להביא העו"ג לחשבון לפי ששעבדו בישראל, וזה מזמן הגלות עד שנת הגאולה העתידה שקראה הכתוב יובל. והנה כל הפרשה בענינה מעידה על זה, ומפני זה לקחו החכמים ז"ל רמז וסימן מן הכתוב לארבע מלכויות, וסמך למלכות הרביעית שקראה עקר, אחרי נמכר גאולה תהיה לו, וידוע כי לשון אחרי הוא מופלג ורחוק וירמוז לגלות האחרון הזה: ואמר אחד מאחיו יגאלנו והוא משיח בן דוד שהוא משבט יהודה מיוחד שבכל השבטים, ועוד יכלול אחד מאחיו כלומר שיהיה הגואל בשר ודם כשאר האחים, נולד מאב ואם כדמיון משה שהיה הגואל הראשון שבמצרים. ואמר או השיגה ידו ונגאל, כלומר בכסף, והיא הגאולה בתשובה הנמשלת לכסף, כי כשם שהכסף לבן וטהור כך התשובה מטהרת הנפש ומלבנת העונות. ואמר וחשב עם קונהו הוא הקב"ה הקונה שמים וארץ שיביא לחשבון כל אומה ואומה ששעבדו לישראל, משנת המכרו לו, כלומר מהזמן שהתחילו להשתעבד בהם עד שנת זמן הגאולה, וקרא הגאולה שנת היובל לפי שהיובל זמן חרות, שנאמר (ויקרא כה) וקראתם דרור בארץ לכל יושביה יובל היא ועוד על שם (תהלים עו) יובילו שי למורא, ועל שם שכתוב (ישעיה סו) והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'. ואמר אם עוד רבות בשנים ואם מעט נשאר בשנים, כלומר שהפדיון יהיה לפי השנים, כי לפי גודל התשובה תתקרב הגאולה או תתרחק. ואמר ואם לא יגאל באלה שאם לא יגאל על ידי תשובה בשנות הגלות האלה, ויצא בשנת היובל הוא ובניו עמו, כלומר שלא יתאחר זמן הגאולה מן הקץ הקצוב ואילך. וזוהי דעת רבי יהושע שאמר בין עושין תשובה בין אין עושין תשובה מיד נגאלים, שנאמר (שם ס כב) אני ה' בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה. ואמר הוא ובניו עמו רמז לשני הקבוצים העתידים והם הנדחים והנפוצים עמהם, זהו שאמר הוא ובניו עמו, וזהו שסמך לו כי לי בני ישראל עבדים, כי בהגיע תור הגאולה הקצוב אינן מתעכבין אפילו שעה אחת ולא יהיו עבדים כי אם להקב"ה. ואמר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, להשוות גאולה זו לגאולת מצרים, כי כיון שהגיע הקץ מיד יצאו. אני ה' אלהיכם המבטיח אתכם בזה לעתיד.

י. "צמד הפרשים" – אדום וישמעאל

כִּי כֹה אָמַר אֵלַי ד' לֵךְ הַעֲמֵד הַמְצַפֶּה אֲשֶׁר יִרְאֶה יַגִּיד: ז. וְרָאָה רֶכֶב צֶמֶד פָּרָשִׁים רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב קָשֶׁב: ח. וַיִּקְרָא אַרְיֵה עַל מִצְפֶּה ד’ אָנֹכִי עֹמֵד תָּמִיד יוֹמָם וְעַל מִשְׁמַרְתִּי אָנֹכִי נִצָּב כָּל הַלֵּילוֹת: (ישעיה כא, ו-ח). וכתב הרמב"ם באיגרת תימן בפירוש נבואה זו, וזו לשונו: אבל העת ההיא כבר התבארה מדברי דניאל וישעיהו ומשאר דברי רבותינו ז"ל שביאתו תהיה כשתתקף יד אדום וערב וכשתתפשט מלכותם בעולם כמו היום הזה וזה דבר שאין בו ספק ומזה לא יעבור. ודניאל סוף מה שספר מלכות ישמעאל ועמידת מחמד ואחריו ביאת הגואל בסמוך. וכן ישעיהו ביאר שהראיה על ביאת המשיח היא הראות משגע שכן אמר (ישעיה כא ז) וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל והקשיב קשב רב קשב. אמר שרכב חמור הוא המשיח שנאמר בו (זכריה ט ט) עני ורוכב על החמור ועל עיר בן אתונות יבא - תכף עמידת רוכב על גמל והוא מלך ערב. ומה שאמר צמד פרשים - כלומר הזדווג שתי אומות שהם אדום וישמעאל. ובעניין זה יתבאר מן החלום של צלם ומן החלום של חיות הנזכר בדניאל ודברים אלו מבוארים מפשט הכתובים. אבל אמתת העת על בוריה אינה מודעת. כלומר, הנביא, רואה בחזיונו "צמד פרשים", היא המלכות הרביעית הנזכרת בחלום הצלם והחיות של דניאל, והמזוהה עם אדום וישמעאל ששלטו שתיהן בעולם. דברים דומים מצויים ב"פרק דר' שמעון בן יוחאי" ש"בבתי מדרשות" : אילו הן הנסתרות שנגלו לר' שמעון בן יוחאי כשהיה מתחבא מפני קיסר מלך אדום ועמד בתפלה ארבעים יום ולילה. וכך אמר יי אלקים עד מתי עשנת בתפלת עמך. (תהלים פ ה) מיד נגלו לו סתרי הקץ וסתומות וישב לו דורש "וירא את הקני וישא משלו ויאמר" (במדבר כד כא). כיון שראה מלכות ישמעאל שהיא באה התחיל אומר לא דיינו מה שעשת בנו מלכות הרשעה. אמר ר' שמעון, כך נענה לי מטטרון שר הפנים - אל תירא בני, שאין הקדוש ברוך הוא עתיד להוציא את ישראל, אלא שגלוי וידוע לפניו בלחץ שישראל לחוצים בו, הקדוש ברוך הוא מוציא מלכות ישמעאל עליהם, כדי להושיעם מיד מלכות הרשעה. והוא מעמיד עליהם נביא שוטה ואיש הרוח, והוא מכבש לפניהם את הארץ, והם באים ומחזיקים המלכות בגדולה. ואיבה גדולה תהיה ביניהם ובין בני עשו. אמרתי לו וכי ישועה הם בני ישמעאל? אמר לי ולא כך ראה ישעיה "וראה רכב צמד פרשים רכב חמור רכב גמל" (ישעיה כא ז) וכך היה ר' שמעון אומר מפני מה הקדים רכב חמור לרכב גמל? לא היה צריך לומר אלא רכב גמל קודם ואחר כך רכב חמור ! אלא כיון שהוא יוצא רוכב על גמל - צמחה מלכות רוכב על חמור . ורכב גמל - מכיון שהוא יוצא מלכות ישמעאל שהיא תשועה לישראל כתשועת רוכב על חמור. ועוד היה ר' שמעון אומר ששמע מר' ישמעאל, שכיון שמלכות ישמעאל באה הם עתידין למוד את הארץ בחבלים, שנאמר (דניאל יא לט) "והאדמה יחלק במחיר", והם עושים בתי קברות מרעה צאן אשפתות. מדברים אלה עולה, ש"צמד הפרשים", "רכב החמור" ו"רכב הגמל" שבפסוק הם שלושת הרכבים שראה הנביא בחזיונו. הרכב הראשון של צמד הפרשים הרוכבים במקביל, הם הנצרות והאיסלאם, שפשטו בכל העולם. הרכב השני הוא המשיח, הרוכב על חמור. והרכב השלישי הוא מלך הישמעאלים, הרוכב על גמל. הרכב השלישי נכלל אמנם בצמד הפרשים שראה הנביא בראשונה, אלא שהוא מופיע גם כרכב בפני עצמו, כלומר כמלכות שתשלוט על היהודים קודם לביאת המשיח. הקדמתו של רכב החמור לרכב הגמל, למרות שלפי סדר האירועים יבוא המשיח, המסומל ברכב החמור, לאחר רכב הגמל, נועדה להשוות בין תפקידיהם ביחס לישראל. כשם שהמשיח יגאל את ישראל מצרותיהם, כך גם יקל ישמעאל, "רכב הגמל", על ישראל מפני הצרות שהוא סבל מן הנוצרים (אדום). במשך ההיסטוריה היו תקופות בהן ישבו היהודים בארצות ערב בשלווה וללא רדיפות, שלא כאחיהם בארצות הנצרות. אמנם סמוך לביאת המשיח נראה שהישמעאלים הם שיציקו לישראל, ואז יצמח בן דוד.

יא. "סוסים ברודים אמצים" כתמי רשע בעולם של חסד

בזכריה ו, א-ח מתאר הנביא זכריה את ארבע המרכבות שראה בחזונו: א. וָאָשֻׁב וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים וְהֶהָרִים הָרֵי נְחֹשֶׁת: ב. בַּמֶּרְכָּבָה הָרִאשֹׁנָה סוּסִים אֲדֻמִּים וּבַמֶּרְכָּבָה הַשֵּׁנִית סוּסִים שְׁחֹרִים: ג. וּבַמֶּרְכָּבָה הַשְּׁלִֹשִית סוּסִים לְבָנִים וּבַמֶּרְכָּבָה הָרְבִעִית סוּסִים בְּרֻדִּים אֲמֻצִּים: ד. וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי: ה. וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ וַיֹּאמֶר אֵלָי אֵלֶּה אַרְבַּע רֻחוֹת הַשָּׁמַיִם יוֹצְאוֹת מֵהִתְיַצֵּב עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ: ו. אֲשֶׁר בָּהּ הַסּוּסִים הַשְּׁחֹרִים יֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן וְהַלְּבָנִים יָצְאוּ אֶל אַחֲרֵיהֶם וְהַבְּרֻדִּים יָצְאוּ אֶל אֶרֶץ הַתֵּימָן: ז. וְהָאֲמֻצִּים יָצְאוּ וַיְבַקְשׁוּ לָלֶכֶת לְהִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְכוּ הִתְהַלְּכוּ בָאָרֶץ וַתִּתְהַלַּכְנָה בָּאָרֶץ: ח. וַיַּזְעֵק אֹתִי וַיְדַבֵּר אֵלַי לֵאמֹר רְאֵה הַיּוֹצְאִים אֶל אֶרֶץ צָפוֹן הֵנִיחוּ אֶת רוּחִי בְּאֶרֶץ צָפוֹן: כל המפרשים מסכימים שהמרכבות מתארות שלבים בגלות ישראל בין האומות. ישנן פרשנויות שונות על אופן ההקבלה בין המרכבות לבין תקופות הגלות.

יב. משלי שלמה על ארבע המלכויות

במשלי פרק ל, ממשיל שלמה חמשה משלים על ארבע המלכויות: טו. לַעֲלוּקָה שְׁתֵּי בָנוֹת הַב הַב שָׁלוֹשׁ הֵנָּה לֹא תִשְׂבַּעְנָה אַרְבַּע לֹא אָמְרוּ הוֹן: טז. שְׁאוֹל וְעֹצֶר רָחַם אֶרֶץ לֹא שָׂבְעָה מַּיִם וְאֵשׁ לֹא אָמְרָה הוֹן: יז. עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקְּהַת אֵם יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר: יח. שְׁלשָׁה הֵמָּה נִפְלְאוּ מִמֶּנִּי וְאַרְבָּעָ \וְאַרְבָּעָה\ לֹא יְדַעְתִּים: יט. דֶּרֶךְ הַנֶּשֶׁר בַּשָּׁמַיִם דֶּרֶךְ נָחָשׁ עֲלֵי צוּר דֶּרֶךְ אֳנִיָּה בְלֶב יָם וְדֶרֶךְ גֶּבֶר בְּעַלְמָה: כ. כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן: כא. תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ וְתַחַת אַרְבַּע לֹא תוּכַל שְׂאֵת: כב. תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע לָחֶם: כג. תַּחַת שְׂנוּאָה כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ: כד. אַרְבָּעָה הֵם קְטַנֵּי אָרֶץ וְהֵמָּה חֲכָמִים מְחֻכָּמִים: כה. הַנְּמָלִים עַם לֹא עָז וַיָּכִינוּ בַקַּיִץ לַחְמָם: כו. שְׁפַנִּים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׂימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם: כז. מֶלֶךְ אֵין לָאַרְבֶּה וַיֵּצֵא חֹצֵץ כֻּלּוֹ: כח. שְׂמָמִית בְּיָדַיִם תְּתַפֵּשׂ וְהִיא בְּהֵיכְלֵי מֶלֶךְ: כט. שְׁלשָׁה הֵמָּה מֵיטִיבֵי צָעַד וְאַרְבָּעָה מֵיטִבֵי לָכֶת: ל. לַיִשׁ גִּבּוֹר בַּבְּהֵמָה וְלֹא יָשׁוּב מִפְּנֵי כֹל: לא. זַרְזִיר מָתְנַיִם אוֹ תָיִשׁ וּמֶלֶךְ אַלְקוּם עִמּוֹ: ומפרש רש"י: זרזיר מתנים או תיש - ... ומדרש אגדה פותרין חמש פרשיות אלו של ארבע ארבע דברים, כנגד ד' מלכויות. לפי שנתאמצה ממשלתן על ישראל בעון שעברו על חמשה חומשי תורה הזכירם חמשה פעמים. שאול ועוצר רחם - שאול - מלכות בבל שנאמר בנבוכדנצר הרחיב בשאול נפשו (חבקוק ב). ועוצר רחם - זו היא מדי, שבימיהם עצרו רחמים מישראל שנאמר להשמיד להרוג ולאבד (אסתר ג). ארץ לא שבעה מים - זו יון שלא שבעה מלגזור גזרות רעות על ישראל. ואש לא אמרה הון - נגד עשו שעשה בחימה בוערת על ישראל שאמרו להשמיד טף ונשים ביום אחד. וכן, דרך הנשר - זו בבל, הנשר הגדול ארץ האבר. נחש - זו מדי. דרך אניה בלב ים - זו יון שהיא קלה בגזירותיה. דרך גבר בעלמה - זו פרס שאמרה לעולם אהיה גברת. כן דרך אשה מנאפת - זו הרעה גרמה להם לכנסת ישראל שנאפה בעבודת גלולים וכדי הוא הפורעניות לבוא לה. ואמרה לא פעלתי און - כדאמר הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי (ע"כ לשון רש"י שבמק"ג). רגזה ארץ - ארץ ישראל. תחת עבד - זה נבוכדנצר שהיה עבד למרודך בלאדן וכותב אגרותיו כדגרסינן בחולין. ונבל כי ישבע לחם - זה אחשורוש שעשה משתה מאה ושמונים יום. שנואה כי תבעל - כנגד יון. ושפחה כי תירש גברתה - זה עשו שהיה לו לעבוד ליעקב ונהפך הדברים. הנמלים עם לא עז - זו בבל שנאמר (ישעיה כג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה. ויכינו בקיץ לחמם - נבוכדנצר עשה כבוד אחד להב"ה בימי מרודך בלאדן אשר שלח ספרים לחזקיהו וכתב שם שלם למלכא חזקיהו שלם לקרתא דירושלם שלם לאלהא רבא ונבוכדנצר כותב אגרותיו היה ולא היה שם אותו היום וכשבא וספרו לו מה שעשו א"ל אלהא רבא קריתו ליה וכתביתו ליה בסוף רץ אחר השליח והחזירו בשביל אותו מרוצה זכה למלכות הרי שהכין בקיץ לחמו כדרך הנמלה. שפנים עם לא עצום - זה מדי ופרס. וישימו בסלע ביתם - שבנו בית המקדש. שממית בידים תתפש - זה עשו שנאמר והידים ידי עשו (בראשית כז). בהיכלי מלך - שנכנס להיכל מלך והחריבו. ליש גבור בבהמה - זה נבוכדנצר שנאמר (ירמיה ד) עלה אריה מסובכו. זרזיר מתנים - זו מדי ופרס שזרזו מתניהם והרגו לבלשצר ונטלו מלכות בבל. או תיש - זה יון שנקרא תיש שנאמר (דניאל ח) והצפיר השעיר הוא מלך יון. ומלך אלקום עמו - זו אומת ארם שאמר אני ואפסי עוד אין נצב לעומתו. אלקום - אין עומד, עמו:

יג. בגידת ארבע המלכויות בישראל

מִכְּנַף הָאָרֶץ זְמִרֹת שָׁמַעְנוּ צְבִי לַצַּדִּיק וָאֹמַר רָזִי לִי רָזִי לִי אוֹי לִי בֹּגְדִים בָּגָדוּ וּבֶגֶד בּוֹגְדִים בָּגָדוּ (ישעיה כד, טז). ומפרש הרד"ק: רזי לי - כלומר רזון לי, כאלו אמר משמן בשרי ירזה על זה ואוי לי על זה כי כמה בוגדים יש בהם וכולה יכלו, או פירוש כמה בוגדים יבגדו בהם, או פירוש שהוא רמז על ארבע מלכויות, בבל בוגדים, מדי ופרס בגדו, ובגד בוגדים על מדי ופרס בגדו יון וכותא [כותא - הרומיים נקראו בלשון התורה "כיתים", ובתרגום אונקלוס, על במדבר פרק כד פס' כד, "רומאי"], וכולם נשתעבדו בישראל ובגדו בהם בגלותם ביניהם, ורז"ל דרשו ואמרו יצאתה בת קול ואמרה רזי לי רזי לי, אמר הנביא "עד מתי?" יצתה בת קול ואמרה "בוגדים בגדו" וגו' - עד דאתו בזוזי ובזיזי דבזוזי.

יד. נבואת זכריה על ארבע המלכויות

רד"ק מפרש על זכריה א, ח: איש - הוא מלאך ה' כמו והאיש גבריאל וכן אמר בסוף הענין מלאך ה' עומד בין ההדסים וראה אותו רוכב על סוס מורה למהירות שליחתו וטעם אדום ושאר הגוונים אפשר שנאמרו לטעם וכתב אאז"ל כי סוס אדום רמז לנבוכדנצר הנקרא רישא דדהבא והזהב הוא אדום. פירוש: נבואתו היתה בארבע מלכויות, כמו חלום נבוכדנצר, ומראות דניאל. ואף על פי שהסוסים הם היו במשל המלאכים שלוחי האל כמו שכתוב, מ"מ רמז הוא לארבע מלכויות. ופירוש איש רוכב כי המלאכים מושלים בתחתונים וכל מעשה האל בארץ על ידם ובאמצעותם ושליחתו היתה לעקור מלכות בבל. ואעפ"י שבזמן המראה הזאת כבר נעקרה מלכות בבל נראה לו המראה שלימה כמו שהיתה מפני המלכויות השלש העתידות ובזמן מלכות פרס היתה מראה זאת כמו שאמר בשנת שתים לדריוש: ובפירוש הרד"ק לזכריה ב, א: ד' קרנות - הם ד' מלכויות והם מלכות בבל מלכות פרס ומלכות יון וכן ת"י ארבע מלכויות וארבעתם הרעו לישראל כמו שפירש המלאך אשר זרו את יהודה את ישראל וירושלם: טו. ארבע החיות בחזון המרכבה של יחזקאל: המלבי"ם על יחזקאל א, ה מפרש: ומתוכה דמות ארבע חיות - כבר הודיעונו הצופים במראות אלקים כי ארבע מחנות מלאכים סובבים את הכסא, וסימנך מרכבו ארגמן, וכבר בארנו כי ישעיה ראה את המלך בבית מלכותו ושרפים עומדים ממעל לו בעולם הכסא לעשות משלחתם שלא באמצעות האופנים שהוא הטבע והמערכת רק בדרך הפלאיי, אבל יחזקאל ראהו שלא במקומו, וצפה את המרכבה בעולם המלאכים, כי בזמן הגלות לא יעשה דברו על דרך הנס ופלא הנגלה, כי ינהיג ההנהגה לפי סדר הצבא והמערכת שהם האופנים והגלגלים, וכשירצה להנהיג המערכת לפי רצונו בנסים נסתרים יניעה ויוליכה ע"י החיות שהם משרתיו עושי רצונו העומדים למעלה מן האופנים ומוליכים אותם, כדמיון הנוסע במרכבה שינהיג אופני המרכבה באמצעות החיות מוליכי המרכבה, באופן שהחיות שראה יחזקאל הם למטה מן השרפים שראה ישעיה, וכחם למטה מכח השרפים שעושים דבר עליון בלא אמצעי, אבל הם מוליכי מרכבת המלך ולא יעשו רק באמצעות האופנים, וע"כ צייר אותם בדמות חיות שהם למטה במדרגה מהאדם אשר למעלה מהם, ובאשר הנהגה זו להנהיג באמצעות המערכת היא קבועה בעת הגלות שאז שרי האומות מושלים כפי חיוב המערכת, וכח ה' תלבש בם להטות את ממשלתם והנהגתם כפי רצונו ובעת ההיא החל ממשלת הארבע מלכויות אשר התעתדו למשול עד עת קץ שתשוב הכסא למקומה ותחזור הממלכה הראשונה ממלכת ה' שיהיה שמו שלם וכסאו שלם להנהיג באמצעות השרפים העומדים סביב הכסא והמלך ישב עליה בהיכלו ובית מלכותו, לכן התלבשה אז ההנהגה בארבע חיות מוליכי המרכבה שיתבאר ענינם אחר זה, שמהם יושפעו שרי האומות כ"א מחיה מיוחדת אשר משם יניקתם וישפיעו על האומה למטה כפי הוראת האופן המתיחס אליו, וכבר בארתי בנבואת זכריה (סימן ב') כי הארבע מלכויות יתיחסו לארבע רוחות השמים, שכל אחד ממשלתו מתגברת ברוח מיוחד, וכל רוח מרוחות העולם מושך כחו ושפעו מאחד מארבע רבעי הגלגל המתיחס אליו שמשם שרשו והצלחתו, והיינו מאופן אחד מארבעה האופנים, וכל אופן חיותו מקושר עם החיה מד' חיות המנהגת אותו, וכן ישפיע השר באמצעות האופן על האומה... (ושם ע"ב שהוא שם החסד בשלש אותיותיו הם רי"ו כמספר אריה וגבורה) והאריה הטורף המושך כחו למטה מזה הצד יחלש ויכנע מפני האריה שבקדושה, והשמאל יתראה בצורת שור, (ושם הראשון משם של מ"ב שהוא חסד שבגבורה עולה כמספר שור) למען לא תצא מדת הדין ביד חזקה ובארס שורף, ובהפך רב תבואות בכח שור, ומוריד גבורות גשמים שיורדים בגבורה כמ"ש חז"ל, והמושך כחו למטה ע"י השר שלו לא יוכל להזיק מפני שאין ארס בשרשו במדת הפחד, ובאמצע אמת ליעקב המכריע בין הצדדים פניו פני אדם ומדתו רחמים, ומאחוריו פני נשר שטבעו להגביה עוף, כן מדה זו תגביה עוף לקבל וכנשר תעיר קינה להשפיע על גוזליה, והנה ארבעה שרי מלכויות קבלו כחם מפני המרכבה, בבל קבל כחו מפני אריה, שכן בבל ואשור שהיו מלכות משותפת נדמו לאריה, עלה אריה מסבכו, ודניאל חזה קדמיתא כאריה, וה' התלבש שם בצורה ההיא להציל את בניו כמ"ש אחרי ה' ילכו כאריה ישאג כמ"ש בפי' שם, ומדי ופרס היו כתפארת אדם והם הטיבו לישראל ונתנו רשות לבנות בהמ"ק, ושר יון קבל מפני שור מהשמאל, ואמרו כתבו לכם על קרן השור וכו', והגם ששרשם ממדת הדין הקשה לא יכלו לשרוף את בהמ"ק כי אין ארס שורף בשרשם למעלה, ורומי היא החיה הרביעית אשר יאריכו ימים כנשר אשר יחדש נעוריו עשר פעמים שכן ראה דניאל קרנין עשר לה, ודגל רומי היה צורת נשר, וה' שם כנשר יעיר קנו. וראה יחזקאל שכל א' מהחיות י"ל ארבעה פנים, כי תמיד נמצאים ד' מלכויות כ"א ברוח א' מרוחות העולם רק שמלכות אחת גוברת על כולם והיא הולכת ראשונה וכולם הולכים אחריה, שתחלה גברה החיה שבימין וכן כולם, כנ"ל:

טז. משל החיות הטורפות

ז. וָאֱהִי לָהֶם כְּמוֹ שָׁחַל כְּנָמֵר עַל דֶּרֶךְ אָשׁוּר: ח. אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם: (הושע פרק יג). ומפרש מלבי"ם: ואהי להם כמו שחל - ר"ל טובת האל שכחו וכפרו בטובותיו, אבל הרעה הבאה עליהם הם מיחסים אותה אל ה' עד שה' נדמה בעיניהם כחיה רעה הטורפת, כשחל וכנמר כדוב וכלביא. וחשב ארבעה אלה נגד ארבע מלכויות שהשחיתו אותם, והשחל הוא מלכות בבל ואשור, שכן דניאל ראה קדמיתא כאריה (וכמ"ש למעלה בפסוק ה' כאריה ישאג), והנמר הוא מלכות יון, ועל זה אמר כנמר על דרך אשור - שהוא בא על דרך א"י כי הוא לא הגלה אותם מארצם, וכמ"ש נמר שוקד על עריהם. אמנם בפירוש הגר"א שם איתא שיש בזה רמז לחמש מלכויות. וזו לשון הגר"א: "חית השדה תבקעם - היא מלכות החמישית שהיא כחיית השדה". וצ"ע מה שכתב שיש חמש מלכויות, שהרי בנבואת דניאל מדובר רק על ארבע מלכויות. ויעוין לקמן בשיטת הגר"ח ויטל זיע"א שתהיה מלכות חמישית, היא מלכות ישמעאל, שהיא בבחינת "פרא אדם" שוכן מדברות, ויש להקביל זאת לדברי הגר"א שהמלכות החמישית היא מלכות הנמשלת לחיית השדה.

יז. נבואת הארבה

הפסוק ביואל ג, א: "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר", מתייחס כמובן לימות המשיח, כשתחזור הנבואה לישראל. המפרשים מתעכבים על המלים "והיה אחרי כן". בפרקים א-ב מנבא הנביא יואל על ארבה, שיבוא על ישראל, ואם כן משמע ש"אחרי כן" מתייחס לנבואת הארבה, ולא לימות המשיח. לכן מפרש האברבנאל, שפרקים א-ב, העוסקים בארבה, הם נבואות על ארבעת המלכויות שישלטו על ישראל, ושיכלו את ישראל כארבה. הביטוי "אחרי כן" נסוב על התקופה שתהיה אחרי מלכויות אלה, בימות המשיח. המלבי"ם אינו מסכים עם האברבנאל בפירוש זה, וזו לשונו: והיה אחרי כן - מוסב על מה שאמר [בפרק ב פסוק כז] שיבא עת שידעו את ה' בידיעה ברורה שה' יהיה בקרבם שוכן בשכינה מתמדת שזה יהיה באחרית הימים, ינבא מה שיהיה בימים ההם. והנה מהרי"א הוכיח מזה שגם הנבואה הראשונה הוא על ד' מלכויות, וד' מיני ארבה הוא משל ומליצה אל ד' מלכויות שונות אשר יאכלום בכל פה, ולכן דמה את הארבה כעם רב וגוי עצום וכסוסים ופרשים ומרכבות וחיילות מזוינים לוחמים וכובשים שהכל יצדק כפי הנמשל. אולם פשטות כל הנבואה מורה שלא כפירושו, אם לא נאמר כי מדי נבא אל הארבה שהיה באמת בימים ההמה, שוטטה ברוחו פי שנים גם נבואת הד' מלכויות שדומה אליו במספר הארבעה. אולם למ"ש אין כל קושיא מסמיכת הנבואה הזאת שנמשך למה שאמר "וידעתם כי בקרב ישראל אני", שזו נבואה עתידה, ועל זה אמר שבאחרית הימים שתרבה ידיעת ה' למטה תתער גם אתערותא דלעילא וישפוך את רוחו עליהם. נוכל לסכם שלפי שיטת האברבנאל גם פרקים א-ב ביואל הם נבואה על גלות ישראל תחת שלטון ארבע המלכויות. ^[1]

יח. ארבע המלכויות מסיתים ומדיחים

הרמב"ם באגרת תימן מפרש שארבע הפעמים שנאמר בהן "שובי" בפסוק בשה"ש (א ז), הן כנגד ארבע המלכויות, שניסו לפתות את העם לעזוב את אלוקיו, וקראו לו "שובי השולמית". כך משתלב הפסוק בעניינו הכללי של שיר השירים, לתאר את האהבה שבין ישראל לד'.

יט. ארבע המלכויות הפכו לחשובות משום כבוד ישראל

זוהר חלק ב, ו ע"א: ויקם מלך חדש על מצרים, בספרא דרב המנונא סבא הכי אתמר, מאי דכתיב ויקם מלך חדש על מצרים, תא חזי כל עמין דעלמא וכל מלכין דעלמא, לא אתתקפו בשולטניהון אלא בגינייהו דישראל. מצרים לא הוו שלטין על כל עלמא עד דאתו ישראל ועאלו תמן בגלותא, כדין אתתקפו על שאר עמין דעלמא, בבל לא אתתקפו על כל עמין דעלמא, אלא בגין דישראל דלהויין בגלותהון, אדום לא אתתקפו על כל עמין דעלמא, אלא בגיניהון דישראל דלהויין בגלותהון, דהא עמין אלין בשפלותא הוו בשאר עמין, ומאיכין הוו מכלהו, ובגין ישראל אתתקפו, מצרים דכתיב (שמות כ ב) מבית עבדים, עבדים אקרון ממש, דהא מצרים בשפלותא דשאר עמין הוו, בבל דכתיב (ישעיה כג יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה, אדום דכתיב (עובדיה א ב) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. וכלהו לא נטלו תוקפא אלא בגיניהון דישראל, דכד ישראל בגלותהון מיד מתתקפי על כל שאר עמין דעלמא, מאי טעמא, בגין דישראל אינון בלחודייהו לקבל כל עמין דעלמא, כד עאלו ישראל בגלותא דמצרים מיד הוה קימה למצרים, ואתתקף שולטנותא דלהון לעילא על כל שאר עמין, דכתיב ויקם מלך חדש על מצרים, ויקם, קימה הוה לון, דאתתקף וקם ההוא ממנא שולטנא דמצרים, ואתייהיב ליה תוקפא ושלטנותא על כל ממנן דשאר עמין, דהא בקדמיתא אית שולטנותא לההוא ממנא דלעילא, ולבתר לעמא. תרגום: ויקם מלך חדש על מצרים, בספרו של רב המנונא הזקן כך נאמר, מהו שנאמר ויקם מלך חדש על מצרים, בא ותראה כל עמי העולם וכל מלכי העולם, לא התחזקו בשלטונם אלא משום ישראל. מצרים לא היו שולטים על כל העולם עד שבאו ישראל ונכנסו שם בגלות, אז התחזקו על שאר עמי העולם, בבל לא התחזקו על כל עמי העולם, אלא משום ישראל שיהיו בגלותם, אדום לא התחזקו על כל עמי העולם, אלא משום ישראל שיהיו בגלותם, שהרי עמים אלו בשפלות היו בשאר העמים, ומסכנים היו מכולם, ובגלל ישראל התחזקו, מצרים דכתיב (שמות כ ב) מבית עבדים, עבדים נקראו ממש, שהרי מצרים בשפלות של שאר העמים היו, בבל דכתיב (ישעיה כג יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה, אדום דכתיב (עובדיה א ב) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. וכולם לא נטלו חוזק אלא בגלל ישראל, שכאשר ישראל בגלותם מיד מתחזקים על כל שאר עמי העולם, מדוע? - משום שישראל הם לבדם כנגד כל עמי העולם, כאשר נכנסו ישראל בגלות מצרים מיד היתה קימה למצרים, והתחזק שלטונם מעל כל שאר העמים, שנאמר ויקם מלך חדש על מצרים, ויקם, קימה היתה להם, שהתחזק וקם הממונה ההוא שלטון של מצרים, וניתן לו חוזק ושלטון על כל הממונים של שאר העמים שהרי בתחילה יש שלטון לאותו ממונה של מעלה ולאחר מכן לעם.

כ. עַד עֵת יוֹלֵדָה יָלָדָה (מיכה פרק ה, ב)

פסוק זה נאמר על המלכות הרביעית. ומפורש בגמרא: אמר רב אין בן דוד בא עד שתתפשט המלכות על ישראל תשעה חדשים שנאמר לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל [סנהדרין דף צח עמוד ב]. ...דאמר רב יהודה אמר רב אין בן דוד בא עד שתפשוט מלכות רומי הרשעה בכל העולם כולו תשעה חדשים שנאמר לכן יתנם עד עת יולדה ילדה ויתר אחיו ישובון על בני ישראל [יומא דף י עמוד א].