לשון הקודש

לשון הקודש היא השפה שבה מדבר הקב"ה, המלאכים, חיות הקודש וחלק גדול מהיהודים. עד אחרי מגדל בבל כל האנושות דיברה בשפה זו - " וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים"(בראשית, יא, א) ורש"י פירש:שפה אחת-לשון הקודש.

בלשון הקודש עשרים ושתיים אותיות. לכל אות צורה שמבטאת תכונה רוחנית מסוימת. ואלו הן האותיות לפי סידורם: א, ב, ג, ד, ה, ו, ז, ח, ט, י, כ, ל, מ, נ, ס, ע, פ, צ, ק, ר, ש, ת. לחלק מהאותיות יש צורה סופית כאשר הן מופיעות בסוף מלה: מ-ם, נ-ן, פ-ף, צ-ץ.

זוהי השפה היחידה שצורת האות משקפת את הגייתה על פי חוקי הפיזיקה (ראו - פיזיקה)

מבין אומות העולם, העם שזוהי שפתו הוא עם ישראל (או יותר נכון "העם היהודי"). יש מספר מגוון של דרכי הגייה של לשון הקודש בהתאם למוצא קהילה יהודית (דוגמאות להגייה: אשכנזית, ספרדית, עירקית, תימנית ועוד).

היום יש שנוהגים לקרוא ללשון הקודש בגרסתה המדוברת בשם "עברית". ישנן מספר סיבות לכך, אחת מהן היא כדי להבדיל בין הלשון המדוברת לזו שמופיעה בתנ"ך. [אמנם יש לדעת שבאמת לשון הקודש נקראת "עברית", וכמו שרואים במקורות, כגון [משנה מסכת גיטין, פרק ט משנה ח] - "גט שכתבו עברית". והמילים החדשות, לפי האמת אינם שייכות ללשון הקודש היא העברית. וכאמור היום יש נוהגים לקרוא ללשון המדוברת - עברית.]