משתמש:למאי נ"מ?/ארגז חול/פאה נכרית

פאה נכרית

מאמר מאתר 'כתר מלכות': לבישת פאה נכרית ברשות הרבים

(הכותרות בסוגריים מרובעות הן תוספת שלי. --למאי נ"מ? (שיחה) 05:55, 11 במרץ 2013 (IST))

[טעם וגדר איסור פריעת הראש - פריצות]

איסור זה של פריעת הראש ברה"ר נלמד דווקא מפרשת הסוטה שהתנאתה בשערה לפני אדם זר. רש"י בכתובות עב. כותב "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות (בשערה) על בועלה מכלל דאסור". והריטב"א שם מבאר את רש"י ואת הגמרא בזה הלשון: "ועוד (אמר רש"י) דכיוון דאמרה תורה לפרוע האשה כדי לנוולה מכלל דפריעת הראש פריצות הוא לאשה."

ומכיון שהתורה אסרה את ההתנאות בשער דווקא לפני הזרים מפני ש"שערות האשה הן פריצות וערוה ומרגילין את האדם להרהור ותאווה" (מעלות המידות^{(דרוש מקור)}), לכן בחצר שלא מצויים בה גברים זרים דלא שייך בזה פריצות דגברי מותר לה לגלות השער, כמו שכתוב במפורש גם בתרומת הדשן סימן י' בזה הלשון: "יש לומר דודאי איסור גילוי הראש דהתם (של נשים נשואות ברה"ר) איננו אלא משום פריצות דגברי. והיכא דלא שכיחא רבים כגון בחצר אין קפידה" עכ"ל. וכן מובא שם בכתובות עה בריטב"א שכתב "רוב הולכות בחצרות בפריעת ראש כיון שאין שם רואים." עכ"ל. (בדורות האחרונים התקבל בכל התפוצות המנהג על פי הזהר הקדוש לכסות את הראש גם בבית).

יש להדגיש שלמרות שמדובר כאן באיסור דאורייתא (כתובות עב., רמב"ם אישות כד-יא', טור ש"ע אה"ע כא'-ב' וקטו'-ד', וכו'), אפילו הכי פשוט היה לחז"ל שמדאורייתא מותר לה (לדעת כל הראשונים) לגלות את שערה בחצר "שאין שם רואים" (זה לשונם של הריטב"א והשיטה מקובצת בכתובות עב). וזה משום שהתורה לא אסרה את גילוי השער מצד עצמו, אלא דווקא את הפריצות שמתנאה בשערה לפני אחרים, כמובא בדברי הגרי"פ פערלא (וכדברי כל הראשונים לעיל בפרק ב') בביאורו לספר המצוות לרס"ג מ"ע צו שכתב: "ש"מ דדבר פריצות הוא [גילוי הראש ברה"ר] ומביא לידי גילוי עריות וא"כ ממילא יש בו איסור דאוריתא". ולכן כתב הריטב"א "היכא דלא שכיחא רבים (דלא שייך בזה פריצות דגברי) כגון בחצר אין קפידה". ואכן בכתובות עב: מובא שכך הייתה המציאות בזמנם, שכמעט כל הנשים הלכו אז גלויות ראש בחצר.

כל שכן בנידון זה של לבישת הפאה הנכרית ברה"ר שלא באים להקל באיסור תורה, מכיוון "דעיקר האיסור הוא משום פריצות שהיא מתנאת לבני אדם, מה לי שער עצמה או שער נכרית שעשויות באופן שנראין כשער עצמן תורה אחת להן ואסור מהתורה." זה לשונו של שו"ת חסד לאברהם מהד"ת אהע"ז סימן פז'.

[הפאה הנכרית היא לא נופלת ביופייה מהשׂער הטבעי]

במשנה ובגמרא בנזיר דף כח' מבואר שהבעל יכול להפר את נזירותה של אשתו מפני "שהוא יכול לומר אי אפשי באשה מנוולת" כלומר "שאינה שותה יין". אבל אינו יכול להפר את נזירותה של אשתו על מנת למנוע ממנה שלא תגלח את כל ראשה בסוף נזירותה אפילו אם יטען "אי אפשר באשה מגלחת", וזאת מכיוון ש"אפשר בפאה נכרית". כי לדעת המשנה והגמרא הפאה מהווה תחליף מושלם לשערה הטבעי של האשה לעניין מראה ויופייה. ולכן גם לאחר שתגלח את כל ראשה בסוף הנזירות לא יהיה לבעל כל הפסד ביופיה של אשתו, שהרי אפשר לה בפאה נכרית, וממילא אין לו יותר שום עילה להפרת נזירותה של אשתו. המגן גיבורים בסימן עה' כתב וז"ל: "דאטו בידיעה תליא מילתא [- שהבעל יודע שאין זה שערה הטבעי של אשתו], מ"מ קישוט הוא דנראית כאילו היה לה שיער, ותדע שהרי אמרו בנזיר אפשר בפאה נכרית אף שיודע שתגלח שערה, ולא יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת שאין לה שיער של עצמה, כיון דעכ"פ יש לה הקישוט בפאה נכריות כמו בשיער של עצמה."

יש לציין שלמרות שהבעל יכול להפר כל נדר בנוגע ליופייה של אשתו, הגם שמדובר רק בחסרון קטן ביותר ביופייה בעיני בעלה, כמו שכתב ברמב"ם הלכות נדרים פרק יב' וז"ל: "בדברים שבינו לבינה כגון שנשבעה או נדרה שלא תכחול (את עיניה) או שלא תתקשט.. או שלא תלבש רקמה" עכ"ל, אפילו הכי לעניין זה שהאשה צריכה לגלח את כל ראשה בסוף נזירותה, ויש בזה הפסד גדול ביותר ליופייה, אין בעלה יכול להפר את נזירותה שהרי "אפשר בפאה נכרית".

ואם ביחס לבעל המתבונן באשתו מקרוב אין כל חסרון ביופיה של אשתו המגולחת, כי "אפשר בפאה נכרית" המהווה תחליף מושלם לשער לענין יופיה של האשה, כל שכן וכל שכן לגבי הזרים, שהרי בד"כ אינם רואים אותה מקרוב. ועוד מכיוון שאסור להם להסתכל עליה, וגם אינם מכירים את פרטי מראיה, אז וודאי ובוודאי שגם הם לא יוכלו להבחין בשום חסרון באותו הקישוט שנאסר על ידי התורה משום שמביא לגירוי היצר הרהורים וגילוי עריות.

ועוד שבפאה ישנם גם צדדים יותר חמורים מאשר השער הטבעי:

• האחד, שלרוב כאשר לובשת פאה היא בהחלט מתכוונת להתקשט בה באותו הקישוט שנאסר על ידי התורה, ועושה בכך מעשה של פריצות בקום עשה, ואילו שערה הטבעי כיוון שהוא חלק מגופה ונמצא עליה בעל כורחה בד"כ אין דעתה עליו שיחשב כקישוט.
• השני, שלרוב הפאה היא במיטבה גם בלי טיפול מיוחד, ולכן יש לה חשיבות קבועה של קישוט, בעוד שהשׂער הטבעי לרוב הוא אינו במיטבו, ולכן יחשב כקישוט רק אם תטפל בו כראוי.
• והשלישי, שהפאות של ימינו לרוב הן יפות מושכות ומגרות את היצר הרבה יותר מאשר השער הטבעי.

מסקנה זאת מובאת כבר בשו"ת תורת שבת או"ח סימן שג' שכתב כך וז"ל: "לעניות דעתי לית נגר בר נגר דיתרץ ויסתור את הוכחת שו"ת באר שבע (לאסור את הפאות), שהוכיח באורך דנושאות פאה נכרית ובאופן שתהא נראית כשער עצמן, מדקאמרו בנזיר ות"ק אמר לך אפשר בפאה נכרית, ופי' רש"י ומיחזי' כאינה מגלחת וש"מ דנראית ממש כהולכת בשער עצמן, דאל"כ עוד יכול לומר אי אפשי באשה מגלחת, שעין בעין נראה דמגולחת היא, אלא ש"מ דנראית ממש כשיער עצמן. וכן הוא אצל פאה נכרית דנשי דידן, שאין אדם יכול להבחין אם בשיער עצמן או בפאה נכרית היא מתקשטת." עכ"ל.

ויש להבין, שהסוטה נענשה בפריעת שערה משום שהתנאתה בשערה לפני אדם זר (כמובא ברש"י כתובות עב. "מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה"). והתורה הקפידה עליה שלא תתנאה בשערה דווקא לפני זרים משום "דדבר פריצות הוא ומביא לידי גילוי עריות" (הגרי"פ פערלא, וראה שבת סב: וברש"י שם שההתקשטות בשער ברה"ר היא אחת הסיבות שהביאה לחורבן הבית), והוא השורש פורה וראש לענה לכל מעשיה הנפשעים. ואותה ההתנאות בשער שלגבי זרים היא נקראת פריצות ומביאה לידי גילוי עריות ("אשה שלא תתקן את שער ראשה איננה מבקשת להיבעל" - אבן עזרא), עבור בעלה היא מותרת (כמובא בכתובות עב: דאם לא כן "לא הנחת בת אברהם אבינו שיושבת תחת בעלה"). ויתרה על זאת, השער ("שערך כעדר העיזים") נברא כדי שתתקשט בו לבעלה (כמובא בברכות סא. שהקב"ה קלע לחווה את שערותיה והביאה לאדם הראשון, והמנחה בלולה כתב "שהשער נוי והדור גדול לאשה"), לקרב את דעתו אליה ("להסתכל בשערה משום קירוב הדעת" צרור-החיים^{(דרוש מקור)}) ולחזק את אהבתם ("בשביל שערה חשק בה" (הטור)[אבן עזרא דברים כא, יב]).

ומשום סיבה זו גופה התירו לה חז"ל לצאת בשבת לחצר בפאה (בניגוד לכל התכשיטים האחרים שנאסרה לצאת בהם בשבת לחצר), "כדי שלא תתגנה על בעלה" (דברי עולא בשבת סד:). שהרי לדעת כל הראשונים (ראה לקמן פרק ד) הפאה נועדה לאשה שמראה יופייה נפגע מזה שיש לה שער פגום או מכוער. ואם לא תינתן גם לה האפשרות להתייפות לבעלה בחצר בשער הפאה ולהיות בכך כמו כל הנשים האחרות שהתייפו (בזמן הגמרא) בחצר בשערן הטבעי, "נמצא בעלה מגרשה" (הרי"ף שם).

העולה מזה, שכאשר היא מתנאה בשער, אין כל חילוק באופן ההשפעה על בעלה או על כל אדם זר. אלא שעבור בעלה מותר לה להתנאות בשערה, ואילו לפני אדם זר אסור לה וזה נקרא פריצות. וכיון שהמסקנה הנלמדת מהגמרא בנזיר היא שהפאה היא תחליף מושלם לשער לעניין יופייה של האשה ואפילו לבעלה שמתבונן בה מקרוב וגם בקי במראיה להבחין בהבדלים, הפאה נותנת בדיוק את מה שהיה מצפה לקבל מהשער, כל שכן וכל שכן ביחס לזרים שאינם רואים אותה מקרוב וגם אינם מכירים את פרטי מראיה להבחין בהבדלים, אז וודאי ובוודאי שגם להם הפאה תיתן בדיוק את מה שהשער היה אמור לתת ללא שום חסרון באותו הקישוט שנאסר על ידי התורה משום שמביא לגירוי היצר הרהורים רעים וגילוי עריות.

[תוספת חיזוק וליקוט מדברי הפוסקים (האוסרים)]

מסקנה זאת ש"שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית" מפני שהפאה גורמת למחשבות רעות, גירוי היצר, זימה, והחטאת הרבים בדיוק כמו השער (ואף יותר משער) כידוע ומפורסם לכל, מובאת כמובן גם בדברי הפוסקים והצדיקים (מקצתם הובאו לקמן בפרק יב') שמעידים על כך גם מצד המציאות. הבאנו כאן לקט תמציתי מלשונותיהם הקדושים: "פאה נכרית שעוד מגרה היצרים יותר מהשערות עצמן"(הרב שמואל וואזנר), "פריצות שהיא מתנאית לבני אדם"(שו"ת חסד לאברהם), "פאה נכרית שבמקום שערה היא עומדת הרי היא כשער ממש"(יעב"ץ), "פאה נכרית כיוון שאינו ניכר אם הולכים פרועות ראש פריצותא מיהו הוי"(שו"ת תשורת ש"י), "יש להם ניסיונות ומכשולים מהפאות והלבוש של הנשים החרדיות יותר מהחילוניות" (הרב דן סגל), "מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה" (לחמי תודה בנו של בעל ההפלאה), "פריצות כדרך העמים" (שו"ת דברי חיים), "עוון פלילי ודבר זה גורם רעה לעשות להרבות זימה בעולם" (הגר"א פלאג'י), "האם אתן חושבות לרמות את הקב"ה...חומר הסקה שבו ישרפו אותה בגיהנם" (הבבא סאלי), "את דומה לפרוצה" (רבי יוסף חיים זוננפלד), "הפאה הנכרית היא לשם יופי ופריצות לגרות יצר הרע שיסתכלו בהן ויחטאו בהרהורים רעים רח"ל" (האדמו"ר מזוטשקא), "ראש לחולי לבא לידי הרהורים רעים" (הגר"א פלאג'י), "מלבושי פריצות" (שו"ת דברי חיים), "אני לא יודע עם הולכים עם כיסוי או בלי כיסוי" (הרב שלמה זלמן אויערבאך). "איסור גדול ונורא וכל אשה הלובשת זאת היא חוטאת ומחטיאה את הרבים" (הרב שמואל שפירא), "אבל הצרה הזאת של הפאות איך אפשר לתקן את זה... ממש פריצות שאין כמוהו... זה פרוץ מאד, מה זה פרוץ ...זה נראה כמו שיער לגמרי בוודאי שזה איסור, את זה אף אחד לא התיר... זה ממש ערווה זה נראה כמו שער." (הרב אלישיב).

כדי להמחיש את העניין נראה שאין הבדל מהותי לגבי גירוי יצר הרע בין מה שרואים את גוף האשה, לבין זה כשרואים אותה לבושה בכיסוי שנדמה לעיניים בדיוק כמו הגוף (בצורה ובצבע הגוף). ובאופן דומה, תמונה של אשה לא צנועה תגרום למחשבות זימה וגירוי היצר באופן הגרוע ביותר אף על פי שזאת רק תמונה ולא הגוף עצמו, מאחר שבנידון זה של הפריצות דגברי הכלל הוא שהלב חומד את מה שהעין רואה (רש"י במדבר ט"ו-לט'), וכדברי רבא בסוטה דף ח. "דאין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות". כך גם לגבי השער, אין כל הבדל בגירוי היצר והפריצות דגברי בין שער הראש לפאה נכרית, משום שפאה העשויה היטב נראת בדיוק ממש כמו השער עצמו ללא שום חילוק בניהם שהרי ה"שער לאו בר מיתה הוא שאין עשוי להשתנות" (רש"י ד"ה אלא אמר רב נחמן בערכין ז:)". ואם בגד או תמונה שנראים כמו הגוף יגרו את היצר רק משום הדמיון המזכיר לעין את הגוף עצמו (הש"ך ביו"ד שמ' ס"ק כב' כתב וז"ל: "כשמגלה החלוק נמי איכא פריצות כמו מגלה לבה כ"כ הב"ח בסעיף י'") כל שכן וכל שכן השער.

ומכיוון שכאמור בכל הראשונים ההתנאות בשער עצמו אסורה משום "דדבר פריצות הוא ומביא לידי גילוי עריות וא"כ ממילא יש בו איסור דאוריתא" (אלו הם דברי הגרי"פ פערלא בביאורו לספר המצוות לרס"ג מ"ע צ"ו), לכן גם ההתנאות בפאה שנראית כמו השער תהיה אסורה ממש בדיוק כמו השער עצמו, משום שכאמור מנזיר היא תביא בדיוק לאותה תוצאה של פריצות וגירוי היצר כמו השער ממש ללא שום חילוק בניהם.

מסקנת הדברים מובאת להדיא בשו"ת חסד לאברהם מהד"ת אהע"ז סימן פז' וז"ל: "אבל לפענ"ד שיש בזה איסור דאורייתא לפי מה שפירש רש"י אזהרה לבנות ישראל שלא תצא בפריעת הראש מדעבדינן לה הכי לנוולה מידה כנגד מידה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור, מכיוון דעיקר האיסור משום פריצות שהיא מתנאית לבני אדם מה לי שער עצמה או שער נכרית שעשויות באופן שנראין כשער עצמן תורה אחת להן ואסור מהתורה, ואין מקום לחלק בין שערות עצמן לפ"נ שנראין כשערות עצמן הואיל וקישוט זה אסרה תורה" עכ"ל.

וכן כתב גם שאלת היעב"ץ בחלק שני תשובה ז'-ח' וז"ל: "מה שאין כן פאה נכרית שבמקום שערה עומדת הריהי כשער ממש כדמוכח בגמרא בכתובות בהדיא". (יש להסתפק בדעתו למסקנה אם הפאה אסורה מדאוריתא או משום דת יהודית.)

גם רבי חיים מצאנז זי"ע בשו"ת דברי חיים יו"ד ל' כתב וז"ל: " ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתנו לנהוג כן והאיסור במקומו, והעובר לוקה מהתורה ולכן מדתה"ק אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים."

והרה"ק רבי יששכר דב מבעל"ז זי"ע אמר בדבריו שהודפסו בקונטרס דיבורים קדושים וז"ל: "והנה כל מי שלומד בשו"ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל" עכ"ל.

וכן מובא בשו"ת חקל יצחק סי' פא: של הגאון רבי יצחק אייזיק מספינקא, וז"ל: "ע"ד הנשים אשר מקרוב נהגו את עצמן לישא על ראשן "זשיאאן" והוא נעשה ממין הנראה כשערות (כמו שער סינטטי) וכו', דיש מקום לומר דהוא איסור מדאורייתא דהא הוא דמי ממש לשער שלה וכל הרואה אותן ידמה בעיניו כאילו הן שערותי', ע"כ יש בי' איסור מדאורייתא משום פריצות כמו בראש פרוע לגמרי". עכ"ל.

ובתשובות מנחת אלעזר ח"ה כתב וז"ל: "והעיקר כהשיטות דפאה נכרית אסורה מן התורה" עכ"ל.

וזו היא כמובן גם דעתו של הסבא קדישא אליפנדרי המובאת בחלק ב' סימן א' וז"ל: "דבאמת איסור הפאה כמו שער שלה" עכ"ל.

בנוסף ללקט קטן זה שהבאנו כאן, ישנם עוד יותר משישים פוסקים גדולי העולם מהדורות הקודמים, שהם המה מעתיקי השמועה ועמודי ההוראה שעליהם נשען כל בית ישראל, שדנו בשאלה הזאת, וכמובן שכולם אסרו את לבישת הפאה הנכרית ברה"ר. (מקצתם הובאו לקמן גם בפרק יב'. לגבי "המתירים" ראה פרקים ה',ח',ט',יא'.)

כיוון שהתורה לא חילקה בין סוגי השער וגם בגילוי שער לא יפה יש פריצות ואסורה מן התורה, לכן גם לא יהיה הבדל בין הפאות השונות שנראות כמו שער. בימינו רוב הפאות הנכריות נראות כמו השער הטבעי במיטבו ובתכלית יופיו.

פרק ד - פאה נכרית בש"ס ובראשונים

המעין בש"ס ובכל הראשונים שמסבירים מה היא הפאה, יראה שהפאה שימשה כתחליף לשערן של אותן הנשים שהיה להן מום בשער, כגון שהיו קרחות או ששערן היה לבן או מועט וכדומה. ושהלכו אתה גלויה רק בבית ובחצר. ולא מוזכר בשום מקום בש"ס או בראשונים שהפ"נ יכולה לשמש או ששמשה ככיסוי ראשן של נשים נשואות ברה"ר.

הפ"נ מוזכרת בארבעה מקומות שונים בש"ס:

1. בשבת דף סד:' מבואר שלא כשאר התכשיטים שאסור לצאת בהם בשבת אפילו לחצר הבית, התירו חז"ל שתצא האשהלחצר הבית בפאה נכרית "כדי שלא תתגנה על בעלה". (ראה עוד בפרק ז').
2. בנזיר דף כח.' משמשת הפ"נ תחליף מושלם לשערה של הנזירה הקרחת כדי שתהיה יפה בעיני בעלה.
3. בערכין דף ז' מבואר שהפאה הנכרית שעל ראשה של אישה שנהרגה "גופה הוא ומיתסר" בהנאה. (להבדיל מלבושה מתכשיטיה ויתר רכושה שמותרים בהנאה, ראה גם בש"ע יורה דעה סימן שמט' סעיף ב'.)
4. ובסנהדרין דף קיב.' מבואר שלפאות הנכריות של הצדקניות בעיר הנידחת יש אותו הדין כמו לשערות ראשן, ולכן להבדיל מממונן שדינו להישרף עם העיר הנידחת, אין שורפים את הפ"נ שעל ראשן של הנשים הצדקניות מפני שלבושן וכל שכן גופן אין דינם להישרף.

הפאה הנכרית מוזכרת גם בדברי הראשונים שמסבירים מה היא הפ"נ ואת האופן שהשתמשו בה.

1. רש"י בערכין ז:' ביאר וז"ל: "בפאה נכרית... דרגילות היו נשים ששערן מועט לקשור שער נשים נכריות לשערן והוא פאה נכרית" עכ"ל.
2. הרמב"ם בזמנים הלכות שבת פרק יט' כתב וז"ל: " בפ"נ של שער שמנחת על ראשה כדי שתיראה בעלת שער הרבה" עכ"ל.
3. התוספות ריד שבת סד:' ביאר בזה הלשון: "בכבול ובפאה לחצר. פירוש פאה קליעות של שער שאשה שאין שערה מרובהמביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה כדי שתיראה בעלת שער" עכ"ל.
4. ותוספות ר"י הזקן כתב ז"ל: "מיהו יש לומר היינו טעמא גבי פאה שהיא משערות תלושות ואי חזו להו כלל מחיכו עלה, הואיל דלא שווינהו (שלובשת את הפאה) אלא שתראה כבעלת שער. ( שהרי היא קרחת או ששערה מועט).
5. ורבינו יהונתן מלוניל על הגמרא בשבת סד: (מובא בקובץ שיטות קמאי על מסכת שבת חלק ב' דף תתקנח') כתב כך: "כבול היינו כפה של צמר שתחת השבכה... והינו טעמה נמי לפאה נכרית שהיא כעין כיפה עשוי משער חברתה משום דיש לה שער מועט א"נ דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור" עכ"ל.

הרשב"א בחידושיו על מסכת שבת בפרק שישי דף סה.' כתב וז"ל: "וכן הטעם בכפה של צמר שאין אשה מקשטת עצמה באותה כיפה אלא אשה שהיא קרחת מפאת ראשה והיינו דתני לה בהדי פאה נכרית" עכ"ל.

1. וגם הריטב"א בחידושיו על מסכת שבת בפרק שישי דף סה.' כתב וז"ל: "כפה של צמר נמי אין דרך לישא אותה אלא אותה שהיא קרחת מפאת פניה ומידי דמגניא ביה הוא וזה ששנה אותה בהדי פאה נכרית לפי שכולן מטעם אחד" עכ"ל.
2. הערוך כתב וז"ל: "אשה שאין לה רוב שער לוקחת שער מנשים אחרות ומשימה על ראשה שנראה כמו שהוא שער" עכ"ל.

חידושי הר"ן בשבת סד:' ביאר בזה הלשון: "משום דכבול היינו כפה של צמר שתחת סבכה וכן פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חברתה לפי שיש לה שער מועט א"נ דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור" עכ"ל.

1. וה'נימוקי יוסף' על הגמרא בשבת סד: (מובא בקובץ שיטות קמאי על מסכת שבת חלק ב' דף תתקנו') כתב וז"ל: "פאה נכרית קליעה של שער התלושה וצוברת על שערה עם קליעתה כדי שתתראה בעלת שער." עכ"ל.
2. רבינו ירוחם ביאר וז"ל: "פאה נכרית קליעה של שער תלושה שמערבת עם שערותיה שתתראה בעלת שער." עכ"ל.

האגור בסימן תל"ו (מובא בקובץ שיטות קמאי על מסכת שבת חלק ב' דף תתקסה') כתב וז"ל: "פאה נכרית פירוש קליעת שער שקולעת בתוך שערה." עכ"ל. (ראה ברש"י ובתוספות רי"ד לעיל שהיא קולעת את קליעת הפאה בתוך שערה משום ששערה מועט, דאם לא כן אין לה למה לה לעשות כן.)

בחידושי המאירי שבת פרק ו' כתוב: "וענין פאה נכרית היא קליעת שער עשויה משער חברתה אם מפני ששער שלה מועט אם מפני שהוא לבן" עכ"ל. הברטנורה על המשנה בשבת סד: כתב: "פאה נכרית אשה שאין לה רוב שער לוקחת שער נשים אחרות ומשימה בראשהונראה כאלו היא שערה" עכ"ל.

הטוש"ע א"ח סימן שג' סעיף יח' כתבו וז"ל: "פאה נכרית דהיינו קליעת שער שקלעה בתוך שערה." (ראה ברש"י ובתוספות רי"ד לעיל שהיא קולעת את קליעת הפאה בתוך שערה משום ששערה מועט, דאם לא כן אין לה כל צורך בקליעת הפאה. וביש סדר למשנה כתב: "משמע ברור שהיא תחת הצעיף או רדיד כמו שאר קליעת שער שנקלעה הפ"נ בתוכה.")

1. והשנות אליהו להגאון מוילנא משניות שבת פ"ו כתב כך: "ובפאה נכרית. פירוש שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער" עכ"ל.

העולה מדברי הגמרא והראשונים שהפאה הנכרית שימשה כתחליף או תוספת לשער עבור אותו מעוט של נשים שהיה להןמום בשערן (כגון שהיו קרחות או ששערן היה לבן או שהיה מועט או פגום) כדי שלא יהיו לגנאי על לבעליהן ו"נמצא בעלה מגרשה" (הרי"ף שם). וכמו שכל הנשים האחרות התקשטו אז בזמן הגמרא בבית ובחצר בשערן הטבעי, כך גם הן יכלו להיות כמו כל הנשים האחרות, ולהתיפות לבעליהן בבית ובחצר באותו הקישוט של השער על ידי הפאות הנכריות. (על פי הגמרא בכתובות עב:' פסקו רוב הראשונים הלכה למעשה, שמותר לאשה נשואה ללכת בבית ובחצר הבית ללא כל כסוי לשערותיהן, וכך נהגו למעשה רוב הנשים בזמן הגמרא. ולהבדיל בדורות האחרונים קבלו על עצמם כל נשות עם ישראל קדושים את חומרת הזוהר הקדוש, שלא יראה שום שערה של האשה אפילו בביתה. ראה מ"ב עה'-יד' וגם בבאור הלכה שם ד"ה מחוץ לצמתן.)

הזהות בין הפאה לשער באה לידי ביטוי גם בעובדה שלפאות שעל הראש יש את אותו הדין כמו השער אפילו לענין איסורי הנאה (ערכין ז').

כאמור מקום לבישת הפאה הגלויה היה רק בבית ובחצר, משום שכאמור על פי כל הראשונים הפאה שימשה כתחליף לשערןשל אותן נשים ששערן היה פגום. וכיון שרק בבית בחצר היה מותר להן לגלות את שערן ולהתנאות בו, לכן גם רק שם התנאו אותן בעלות מום בפאותיהן הגלויות שהחליפו את שערן החסר או המועט. מדברי כל הראשונים הנ"ל נמצאנו גם למדים, שכל הנשים שהיו בעלות שער נורמאלי לא השתמשו בפאות, ולכן כשיצאו לרה"ר כסו את שערן במטפחת. ואילו אותן הנשים המועטות שכן סבלו מפגם בשער וקנו את הפאה כתחליף לשערן הפגום על מנת להראות כמו כל הנשים, כמובן שגם הן יצאו לרה"ר עם מטפחת על הפאה כדי להראות כמו כל הנשים האחרות. הן לא רצו ללכת ברה"ר עם פאה גלויה ועל ידי כך להיות יוצאות דופן ושונות מכל הנשים האחרות שכסו את ראשן במטפחת, משום שלא רצו לפרסם את העובדה שהן בעלות מום, כמו שאשה שיש לה רגל תותבת ל"ע תשתדל מאד להסתיר את מומה וללכת עם גרבים גם על רגלה התותבת, כדי להראות כמו כל הנשים הבריאות. (באר שבע, שנות אליהו,יש סדר למשנה, ישועות יעקב, סבא קדישא.)

העובדה שהפאות היו מכוסות ברה"ר מוכרחת גם באופן נוסף מדברי הראשונים (רש"י בערכין ז:', התוספות ריד והנמוקי יוסף בשבת סד:, מהאגור בסימן תל"ו, ומדברי רבינו ירוחם והטוש"ע א"ח סימן שג' סעיף יח') שבנוסף לזה פרשו שהפאה היתה מיועדת לאותן נשים ששערן היה מועט או פגום, כתבו גם שהיתה קשורה קלועה מעורבבת עם שערה ובתוכו, לכן מוכרח שהיתה מכוסה יחד עם השער.

עובדה זאת שברה"ר הפאה היתה מכוסה מתחת לשבכה כתובה במפורש בדברי הגר"א המובאים לעיל, וגם בדברי ותוס' ר"י הזקן ותלמידו (שבת סד:) וז"ל: "ולדידיה (לדעת שמואל) מאי שנא (כפה של צמר שמותר לצאת בה בשבת לרשות הרבים לדעת שמואל) מפאה נכרית דאסרינן (במשנה שבדף סד:) לרה"ר (בשבת, והרי) דזה וזה תחת השבכה הוא", עכ"ל.

העובדה שהפאה הייתה מכוסה ברה"ר נלמדת גם ממנהג הצניעות הפשוט שהיה אז, שבתקופות הקודמות הלכו הנשים ברה"ר בכיסוי בד נוסף כגון רדיד או שאל מעל לכיסוי הראש כמובא ברמב"ם אישות כד'-יב' וז"ל: "ואלו הן הדברים שאם עשתה אחת מהן עברה על דת יהודית. יוצאה לשוק או למבוי מפולש וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחת". דעת הרמב"ם מובאת להלכה גם בטור שו"ע אה”ע קטו'-ד', בש"ג דף לב: מדפי הרי"ף ובסמ"ג ובריא"ז שם, במגן גבורים ובבאור הלכה סימן עה' ועוד. בשו"ת באר שבע סימן יח' ובשו"ת חקל יצחק סימן פא' מובא שאכן כך היה מנהג הצניעות של בנות ישראל וז"ל: "דשני כיסויים גמורים בעינן ודעבדי ביחוד לכסוי השיער כמטפחת או שבכה והדומה להועל המטפחת רדיד דזהו מנהג יהדות שנהגו בנות ישראל ולאו דווקא נקט הגמרא קלתא והשתא היאך יעלה על הדעת שיהיה מותר לצאת בפאה נכרית מגולה לחוד טפי ממטפחת." גם הבן יהוידע על הגמרא בתענית כג: כותב שזה מנהג הצניעות הפשוט שהיה אז וז"ל: "דרכם באותו זמן (בזמן הגמרא) אף על פי שהנשים לובשים צעיף (על הראש) לא היו מכסים פניהם". (ראה על כך ביתר הרחבה לקמן בפרק יב' נספח ג'.)

ראוי לשים לב שלא נזכר בשום מקום בגמרא או בכל הראשונים שהלכו בפ"נ גלויה ברה"ר, או שהפ"נ יכולה לשמש ככיסוי הראש לנשים נשואות ברה"ר. וזה דבר פלא שאם היה מותר ללכת ברה"ר בפ"נ גלויה, או שהיה מנהג כזה ללכת בפ"נ גלויה ברה"ר, אז מדוע אף אחד מהראשונים שהסבירו מה היא פ"נ ותיארו את השימוש בפאה, לא כתב שהפ"נ יכולה לשמש גם לצורך מצוות כיסוי הראש ברה"ר, כמו שרואים היום שאצל רוב הנשים החרדיות משמשת הפ"נ כתחליף למטפחת ברה"ר,העיקר חסר מן הספר.

פרק ה - השתלשלות העניינים

מעת נתינת התורה הקדושה במעמד הר סיני עד לדורו של בעל השלטי גבורים שהיה בן דורו של הרמ"א, היה דבר פשוט וברור בלי שום צד של שאלה או ספק, שאסור לאשה נשואה לצאת לרה"ר בפאה נכרית מגולה בדיוק כמו שאסור לה לצאת שם גלוית ראש משום פריצות דגברי, ועל כך כתב הסבא קדישא או"ח חלק א' בהשגותיו על השלטי גבורים וז"ל: "ואתמהה איך חשב (הש"ג) לדחות בכך כדי להוציא עי"ז דין מחודש כזה [להתיר את הפאה הנכרית ברה"ר] שלא נמצא בשום פוסק קדמון להתיר." עכ"ל. (כאמור בפרק הקודם, מובא מהגמרא ובכל הראשונים שהפאה שימשה אך ורק כתחליף לשיער עבור אותן הנשים ששערן היה פגום או לבן או מועט או שהיו קרחות, והלכו איתה מגולה אך רק בבית ובחצר כדי להראות ככל הנשים שהתנאו שם בשערן הטבעי. בעוד שברה"ר הייתה הפאה מכוסה לגמרי בדיוק כמו שיערן הטבעי, הן משום פריצות דגברי והן משום שלא רצו לבזות את עצמן ולגלות את העובדה שהן קרחות או ששערן לבן או פגום. העובדה שהפאה היתה מכוסה ברה"ר נלמדת גם ממנהג הצניעות הפשוט שהיה אז, שבתקופות הקודמות הלכו הנשים ברה"ר בכיסוי בד נוסף כגון רדיד או שאל מעל לכיסוי הראש כמובא בין היתר ברמב"ם אישות כד'-יב', בטור שו"ע אה”ע קטו'-ד', בש"ג דף לב: מדפי הרי"ף ובסמ"ג ובריא"ז שם, בשו"ת באר שבע סימן יח', במגן גבורים ובבאור הלכה עה' ועוד. ראה על כך ביתר הרחבה לקמן בפרק יב' נספח ג'. העובדה שפאה גלויה הייתה אסורה ברה"ר משום פריצות דגברי הייתה מוסכמת לכלי עלמא, וכן נהגו בכל המקומות ובכל הדורות כמובא כאן בהמשך הפרק גם בדברי מהר"י מינץ קציניעליבויגען, בעצי ארזים, בדברי הלחמי תודה, בתורת שבת, בשו"ת מהר"ץ חיות, בשו"ת חסד לאברהם, בדברי הגר"א פלאג'י, בשו"ת דברי חיים ובדברי יואל.)

הש"ג (על הגמרא בשבת דף סד:) היה הראשון והיחידי אי פעם (בשנת שי"ד, לפני כארבע מאות וחמישים שנה בעיר סביוניטה) שהביא ראיה להתיר פ"נ, ובגלל שדבריו על הגמרא בכתובות עב' (דבריו מודפסים בדף לב' מדפי הרי"ף) לא הגיעו לידי המהר"י קצינעלנבויגען הבאר שבע ואחרונים נוספים, נולדה לראשונה בטעות האפשרות לחשוב שהיתרו של שהש"ג קאי על רה"ר, ולכן הם בעצמם יצאו נגדו בחריפות רבה ביותר. (ראה עוד בפרקים ח'-ט'.)

הקושיות העצומות והלשונות החריפים במיוחד שנערמו נגד הש"ג על ידי הבאר שבע (בשנת שע"ד) וסיעתו ונותרו ללא מענה, גרמו למבוכה רבה בין אותם האחרונים שלא ידעו שהש"ג מחמיר יותר מהבאר שבע, ושלגביו אין חילוק בין שער לפאה נכרית לענין איסור פריעת הראש ברה"ר ושניהם אסורים מהתורה, וכל מה שהתיר את הפ"נ היה רק בחצר הבית. )ראה על כך עוד בהרחבה בפרקים ח'-ט'.)

בעבר בכל הדורות ובכל קהלות האשכנזים היה פשוט לאסור ברה"ר אפילו רק סרט משי בצבע הדומה לשער, (ואילו פאה הס מלהזכיר) כמובא בדברי מהר"י מינץ קציניעליבויגען (שהיה בן דורם של בעל הש"ג והרמ"א) בדרשות בדרוש הראשון (בו הוא יוצא נגד הפאה הנכרית, נדפס בשנת שנ"ד בעיר וונאציא) וז"ל: "ואבותינו ואבות אבותינו הקדושים בכל קהלות אשכנזים מחו בדורותיהם שלא ישאו על ראשם אפילו הבינדי ממשי שהגוון שלו דומה לשער." עכ"ל. וכן מובא בספר עצי ארזים (אה"ע אישות כא', שנת תק"נ) וז"ל: "לכן נראה לי פשוט דאסור לאשה נשואה להתקשט בפ"נוהמורים היתר חדשים מקרוב עתידים ליתן את הדין."

בעל הלחמי תודה (בנו של בעל ההפלאה, בדף יט:') זעק לפני כמאתיים שנה )בשנת תקע"ו בעיר פראנקפורט( על "המנהג"החדש הרע הזה שנשתרבב אצל מקצת נשים הלובשות פאה נכרית ברה"ר וז"ל: "וכן נוכחתי כמה פעמים על המנהג הרעשנשתרבב בעוה"ר אצל מקצת הנשים שנושאים פאה נכרית וכו'... הלא המה מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה" עכ"ל.

ובתורת שבת (או"ח שג', שנת תקצט) כתב כך: לכן על המתפרצות בעם לשאת פאה נכרית ומראות את עצמן כאילו הן מכסות שער ללכת בהם בשוק או לבהכ"נ וכדומה איסור גמור מדינא, ובבית ובחצר ג"כ נאמר עליהן ופורץ גדר ישכנו נחש.

גם בשו"ת מהר"ץ חיות (סימן נ"ג נדפס בשנת תר"י) מובאת עדותו לגבי העובדה שמדובר בפרצה חדשה, ז"ל: "כבר נהגו במדינתנו להיות נזהרים בפינה זו (בפאה נכרית ברה"ר), ובימי ילדותי לא שמעתי שינהגו קולא בזה (בפאה נכרית) בכל תפוצות ישראל במדינת פולין, רק חדשים לבקרים באו אשר הרבה פרצו הגדרות וכו' " עכ"ל.

וכן מובא בשו"ת חסד לאברהם (אה"ע פז' מהדורא, תנינא שנת תרי"ז) וז"ל: "ודבר זה [לבישת פאה גלויה ברה"ר] שאבותינו נהגו בו איסור, באו פריצים וחללו גדרן של ישראל."

הגר"א פלאג'י (בספרו ברך את אברהם פרשת חקתי סוף דרוש ב' שהודפס לראשונה בשנת תרי"ז לפני כמאה וחמישים שנהבסאלוניקי) כתב שבזמן שכבר פסתה המספחת הזאת בערי אדום, עדיין לא נמצא כזאת בשאר ערי ישראל. וזה לשונו: "והנה כל ראש לחולי לבא לידי הרהורים רעים היינו ענין פאה נכרית ותלי"ת בגבולינו לא נמצא ולא ימצא כזאת בישראל.ו'יתמרמר ה'אדם ו'יבכה ה'איש אשר נגע יראת אלהים בקרבו מראות ברע אשר על הארץ דפסתה המצפחת בערי אדוםלהיות יצאות הנשים בפאה נכרית כי הוא עוון פלילי ודבר זה גורם רעה לעשות להרבות זימה בעולם." עכ"ל. בשו"ת דברי חיים (נדפס בשנת תרכד') יו"ד ל' מובא שהמקור ל"מנהג" זה שנשים נשואות הולכות ברה"ר בפ"נ גלויה הוא מןהאפיקורסים, וז"ל: "ואך באמת אין אנו צריכים לזה, כי ידעתי בבירור כי בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית רקאיזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס. ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתנו לנהוג כן והאיסור במקומו, והעובר לוקה מהתורה ולכן מדתה"ק אסור לילך אפילו בדבר אחדפריצות כדרך העמים." עכ"ל.

לפני כמאה שמונים שנה גזר הצאר הרוסי שר"י על כל נשות מדינתו ללכת בשער מגולה. כתוצאה מכך הלכו אז רוב הנשים פרועות ראש לגמרי עד שכמעט נשתכחה לגמרי תורת כסוי הראש גם מהדורות הבאים. ראה בספר שנות חיים להגר"ש קלוגר (שנדפס בשנת תרט"ז תשובה שטז') שכתב וז"ל: "במדינת רוסיא דהגזירה הוי שם שילכו הנשים בשערות שלהן." עכ"ל.

החפץ חיים כתב את ספרו "גדר עולם" כנגד הפרצה הנוראה הזאת. ועל זה צווח גם ערוך השולחן (שנת תרמ"ד-תרס"ח) או"ח סימן עה' ס"ק ז' וז"ל: "בואו ונצווח על פירצת דורינו בעוה"ר שזה שנים רבות שנפרצו בנו"י בעוון זה והולכות בגילוי הראש, וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל, ועתה פשתה המספחת שהנשואות הולכות בשערותן כמו הבתולות, אוי לנו שעלתה בימינו כך...שעתה רובן הולכות כך." עכ"ל.

המציאות הנוראה הזאת שנוצרה על ידי הגזרות, כשרוב הנשים בליטא הלכו פרועות ראש לגמרי, דחקה חלק קטן מהאחרונים (שכאמור לא ידעו שההיתר של הש"ג וסיעתו קאי על החצר בלבד) להקל בעניין הזה של הפאה ולפסוק שהענין שרוי במחלוקת, שהרי אחרי ככלות הכל הש"ג אמת ותורתו אמת. וכיון שחשבו שהש"ג מתיר את הפאות ברה"ר אז בודאי שיש גם צד להתיר, ואם ילכו באותן פאות מכוערות של אז, באותן פאות שלא היו דומות לשער והיו נראות כגוף זר על הראש, זה יהיה הרבה פחות גרוע מהמציאות הנוראה דאז שכמעט כל הנשים הנשואות הלכו פרועות ראש לגמרי. (ראה במנחת שבת פד'-כח').

כתוצאה מהגזרות התהפכה הקערה על פניה. בעוד שקודם לכן רק המתפרצות והנקלות העזו לאמץ את אותו מנהג שהשתרבב מהאפיקורסים ולצאת בפאה נכרית, כעת בגלל הגזרות, הנשים הצדקניות דווקא הן היו אלו שהלכו אז מתוך בחירת הרע במיעוטו באותן הפאות שלא היו דומות לשער ונראו כגוף זר על ראשן, (ולכן זה לכולי עלמא פחות חמור מאשר ללכת פרועת ראש.) בעוד שכל השאר כלומר רוב הנשים הלכו אז פרועות ראש לגמרי, כמובא בספר דור דעה דף קלט' בשם הגר"י ליס וז"ל: "אצלינו בליטא היתה פירצה נוראה שהלכו פרועות ראש ולא רצו לכסות אפילו בפאה, כי הפאות ההם לא היו כפאות של היום".

הפיכת היוצרות שהתחילה אז בזמן הגזרות בליטא, שהנשים הצדקניות דווקא הן היו אלו שהלכו בפאות להבדיל מרוב הנשים שהלכו אז פרועות ראש, גרמה להתפשטות מהירה של המספחת הזאת גם במקומות נוספים שעיניהם היו נשואות לאותן הצדקניות שהלכו בפאה, כמובא גם בדברי יואל (פ' בראשית) וז"ל: "עכשיו בעוה"ר כבר התירו לעצמם גם פרושים (את הפאה) ונתרבתה המספחת הזאת גם בבתי החרדים, הביטו וראו מש"כ הגאון בעל מחנה לוי שהיה אב"ד בפראנקפורט, שהביד"צ בעירו יצאו בחרם נגד כל אלו הלובשים פאה נכרית, וברור שבימיו לא נמצאו אף יחידים שעברו על החרם, ועכשיו ראו איך ירדו הדורות אחורנית אלף מעלות ועוד יותר." וכן כתב גם האדמור מצאנז-קלויזנבורג זי"ע (בשו"ת דברי יציב יו"ד חלק ג' סימן נז' עמוד קכד') וז"ל: "כמה שנים שמעשה שטן הצליח והתחיל להתפשט."

בספר "הכל לאדון הכל" על הצדיק רבי יעקב יוסף הרמן זצ"ל בדף 149 מובא שגם לפני כשבעים שנה עדיין הלכו רוב הנשים באמריקה בגילוי הראש, ורק מעוט נשים הלכו אז בפאות וז"ל: "באותם הימים לא חבשו נשים צעירות פאה. לא זו בלבד, אלא שמעטות כיסו בכלל את ראשן לאחר הנישואין, פאות חבשו רק נשים מבוגרות יותר, והן נראו זהות כולן." עכ"ל.

גם הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א העיד על העובדה ש"הפאות ההם לא היו כפאות של היום" וז"ל: "הפאות המשכללות ביותר שהיו לפני שישים שנה (אפילו) בעיר המודרנית וינה אפשר היה להכיר ממרחק גדול מאד שאין זה שערה, כי לא היה להם את תכונות השער, אבל הפאות היום הם ממש כשערה." עכ"ל.

על ידי לבישת אלו הפאות של זמנינו, הן משנות ונוטשות את "מנהג המשפחה" שהומצא אז בזמן הגזירות ללכת דווקא באותן פאות נכריות המכוערות של אז שנראו כגוף זר על הראש רחוקות מלהיראות כמו שער, ולכן אין בדורנו שום אשה שתסכים ללכת בפאה כמו שהלכה אמא של הסבתא שלה. וכי עבור אלו הפאות הפרוצות של ימנו כדי שיחטיאו איתן את הרבים מסרו את נפשן אותן הצדיקות שבזמן הגזירות, לכסות את ראשן בפאות שמגרות את היצר אף יותר משערן הטבעי. וכמו שאז לא היה ניתן להביא ראיה שמותר ללכת בגילוי הראש, בגלל שרוב הנשים (ובניהן היו גם נשים של תלמידי חכמים גדולים) לא כיסו כלל וכלל את ראשן, כך גם היום אין זה משנה כלום לענין ההלכה מה שיש הרבה נשים ההולכות בפאות במראה של שער. בתורה מוזכרים עוד מיקרים שרבים וחשובים נכשלו בשוגג ואף במזיד באיסורים חמורים, כגון בחטא העגל, בשיטים, באיסורי הבמות, ובסיבות שגרמו לחורבן הבית. ועל זה כבר הוזהרנו בתורה הקדושה לא תהיה אחרי רבים לרעות.

היום בחסדי השם המרובים לאחר שהתבטלו הגזירות, אין שום תירוץ ללכת בפאה נכרית גלויה ברה"ר, ובמיוחד באותן הפאות הנכריות של ימינו (להבדיל מהפאות של אז) שנראות ממש כמו השער בתכלית היופי ומיוצרות בכוונה על ידי יצרניהםהנכרים למשוך העיניים ולנקר הלבבות של הגברים בהרהורי עבירה. וכל שכן וכל שכן כאשר מדובר באיסור דאורייתא ובהחטאת הרבים.

ועל כך זעק גם הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א באחת מדרשותיו: "אבל איזה זיוף הוא זה שמכסים השערות בפאה נכרית שעוד מגרה היצרים יותר מהשערות עצמן. איזה זיוף הוא זה. ומה נעשה במלבושים הנעשים כדי למשוך עין.והם ביודעים וגם בלא יודעים חוטאים ומחטיאים אחרים." עכ"ל.

חתיכת בשר שרק שנים מהאחרונים היו סוברים שהדבר שנוי במחלוקת אם מותר או אסור לאכלה (כשמתברר שהצד להתיר מקורו בטעות, ראה על כך בהרחבה בפרקים ה',ח',ט',יא') וכנגדם ניצבים כל הפוסקים גדולי הדורות (מעל שישים פוסקים), שהיו כותבים במפורש להלכה, שהיא אסורה באכילה. היעלה על הדעת שמותר לאוכלה??? כל שכן כשמדובר כאמור לעיל בדברי הרב הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א, בפאות של ימינו, אותן פאות שמגרות את היצרים ומחטיאות את הרבים עוד יותר מהשערות עצמן ביסוד שעליו עומד כל בית ישראל, עליהן לא היתה שום הווא אמינא לשום פוסק שבעולם להגיד שיש איזה שהוא צד להתיר. כפי שהתבטא הרב גדליה נדל זצ"ל (תלמידו החשוב של החזון איש) וז"ל: "לדעתי אפילו אילו בעבר לא היה אף פוסק אחד אוסר, כיום בפאות של זמנינו לא היה אף פוסק אחד מתיר (אמר זאת לפני יותר מארבעים שנה, למרות שהפאות דאז היו הרבה פחות גרועות מהפאות של היום), תשאלו כל ילדה ברחוב ותאמר לכם אם פאה מותרת או אסורה." עכ"ל.

ועל כך יצא גם בשנת תשל"ה כרוז של גדולי הדור והאדמורי"ם (ובכללם הבית ישראל מגור ז"ל, ויבלח"ט הגר"ש וואזנר והאדמו"רים מויז'ניץ ערלוי ביאלא לעלוב ספינקא ועוד) בזה הלשון: "היות כי בעוה"ר נפרץ באחרונה שנשים נשואות לובשותפאה נכרית המכשילות ממש כשער, מינים ממנים שונים, לא שערום אבותינו, עד שנראין כפרעות ראש ח"ו, הרינו רואים חובה לעצמנו, להודיע דעת תורתינו הקדושה, כי הדבר אסור מדינא, שאף במקומות שנהגו היתר בפאה נכרית, לא עלתה על הדעת פאות נכריות כאלו, ועברה גוררת עברה". (ראה גם בהקדמה לשו"ת שבט הלוי ח"ב אות כ"ה). וזוהי גם דעתם של גדולי דורנו האחרים מכל החוגים. (ובכללם הרב טוביה וואיס גאב"ד העדה החרדית עם דייני הבד"ץ, הרב אלישיב, הרב עובדיה יוסף, הרב דוד סולביצ'יק, הרח"ק, הרב דוד אבו חצירא ועוד, חלקם הובאו לקמן בפרק יב').

והעיקר, שכל כולו של "מנהג" חדש זה שהשתרבב בדורות האחרונים על ידי האפיקורסים, והתפשט בגלל הגזרות מתוך בחירת הרע במיעוטו [כמובא גם בדברי גאב"ד העדה החרדית הרב משה אריה פריינד זי"ע (מובא בהסכמות לספר סוגיא דפאה נכרית) בזה הלשון: "שגם השלטי גבורים ודעימיה לא התירו (את הפאה) אלא בחצר, וגם נתגלה כתב יד מהפמ"ג שחזר בו, ומקומות שהקילו בזה, כידוע שבא מחמת הגזירות והגלויות שעברו עליהן, ובחרו את הרע במיעוטו." עכ"ל,] הוא מנהג של טעות שצריך לבטלו לחלוטין, כדאיתא בשו"ת פני יצחק (של הג"ר יצחק משה ואאבואלעפיא) אהע"ז ח"ו סי' ו' בהתיחס לפאה הנכרית: "דכל מנהג שנהגו בחושבם דליכא איסור וסוברים הם דהוא היתר גמור הו"ל מנהג בטעות וצריך לבטלו מכל וכל כידוע... כתב הרא"ש ז"ל בתשו' כלל נ"ה דמנהג שיש בו עבירה יש לשנות המנהג אפי' הנהיגו גדולים את המנהג... וכ"כ הרדב"ז ז"ל בישנות סי' עג' וצד' משום הרא"ה והריטב"א ז"ל: "דבמנהג להקל אין חוששים לו לעולם ואפי' היה עפ"י גדולים שבעולם כל שנראה שיש בו צד אסור" עכ"ל.

הבן איש חי פרשת נצבים שנה ראשונה כתב וז"ל: "ובאמת, אם המנהג הוא יש לו התר על פי תורת ה', הרי זה מנהג טוב ויש לקיימו, דנמצא דרך זה פתוח בידי שמים, אבל אם המנהג הוא הפך תורת ה', ורק פתוח דרך בידי אדם שהתירו לעצמם דבר זה, הרי "מנהג" זה הוא אותיות "גהנם" ואסור ללכת בדרך זה."

פרק ו - יסודות הצניעות ופאה הנכרית

צניעות האנשים

בש"ע אבן העזר סימן כא' סק' א' כתוב: "צריך אדם להתרחק מהנשים מאד מאד ואסור...להביט ביופיה, ואפילו להריח בבשמים שעליה אסור, ואסור להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה, אפילו אינם עליה שמא יבא להרהר בה...והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות ממנה כאלו נסתכל בבית התורף שלה. ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין." עכ"ל. (ראה גם ברמב"ם איסורי ביאה פרק כא' ס"ק א'-ג' וס"ק כא,' בהלכות תשובה פ"ד ה"ד, בפרוש המשניות שלו סהנדרין פרק ז', במ"ב עה'-יח', ובמ"ב ריז'-טז', ובברכות כד. בשבת סד. ובשבת ס"ד:).

והמ"ב סימן עה' ס"ק ז' כתב וז"ל: "אבל לענין איסור הסתכלות לכולא עלמא המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיוון שמסתכל בה להנות עובר בה בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם (במדבר טו'-לט', רמב"ם הלכות תשובה פ"ד ה"ד), ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומעשים טובים לא ינקה מדינה של גיהנם... וכתב הפרי מגדים דבמקומות שדרך להיות מכוסה כגון זרועותיה וכה"ג שאר מקומות הגוף אף ראיה בעלמא אסור." עכ"ל. (ראה עוד בספרי סו"פ שלח, ברכות יב:, ברכות סד., בבית יוסף אה"ע כ"א, ברמב"ם ספר המצות ל"ת מז', בסמ"ג ל"ת טו', ובספר החינוך שפז'. )

בנוסף ללאו "דלא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" עובר המסתכל גם על הלאו "ונשמרת מכל דבר רע" (דברים כג'-י'), שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה באשת איש ואפילו מכוערת כדי שלא יבא להרהר בה (ע"ז כ. וע"ז כ:). והבית יוסף באה"ע סימן כא' כתב וז"ל: "אסור מן התורה להרהר באשה...שעל הרהור עובר בלאו מן התורה שנאמר ונשמרת מכל דבר רע". (ראה עוד ע"ז כ: ובתוספות שם, בחידושי הרמב"ן ובחידושי הר"ן על חולין לז:, ובבית יוסף אה"ע סימן כא'.)

המסתכל על עריות בכוונת הנאה עובר גם על האיסור ד"לא תקרבו לגלות ערוה" (ויקרא יח'-ו'). ספר החינוך במצוה קפח' כתב וז"ל: "ומשרשי המצוה הרחקת הזמה... כלל הדבר שלא שיעשה האדם שום דבר בעולם המביאו לידי הרהור בנשים לא במעשה ולא בדבור ולא שום רמז". (ראה גם ברמב"ם הלכות איסו"ב כא' א'-ב' ובמ"מ שם, ובש"ע או"ח רי"ז-ד', ובשער הציון שם אות כו'). ובבאור הלכה (בסימן שלט' סעיף ג' ד"ה "להקל בכל") מובא בזה הלשון "ואין לך דרגא להסתת היצר ומעלה לזנות יותר מזה שמתבוננים ומביטים בני בלי תרבות האלה בפני הנשים והבתולות בעת הרקוד... וע"פ דתנו אסור להסתכל אפילו בבגדי צבעונין של אשה ומכ"ש להביט בפניה הן בתולה הן נשואה." עכ"ל..

ולדעת רבינו יונה (משנה יא' בפרקי אבות ג') "המסתכל או המדבר עם אשת איש (כדי להנות) שיהרג ועל יעבור, כההוא עובדה במסכתא סהנדרין (דף עה)." עכ"ל. וכן מובא הלכה למעשה ברמ"א יו"ד סימן קנז' סעיף א' וז"ל: "וכל איסור גלוי עריות אפילו שאין בו מיתה רק לאו בעלמא צריך ליהרג ולא לעבור". והש"ך שם בס"ק י' מבאר "ובודאי שדברים אלו (שאין בהם עונש מיתה אם עבר עליהם, אפילו הכי צריך להיהרג עליהם ולא לעבור, כגון להסתכל לשם תאוה באשה לא צנועה או אפילו לדבר עמה באופן ובכונה לא צנועה כמבוא שם בש"ך) אינם ג"ע ממש אלא שעובר בהן בלא תקרבו לגלות ערוה. "

גם על הנכריות אסור להסתכל לשם תאוה ועובר בכך על הלאו ד"לא תקרבו לגלות ערוה" והוא ביהרג ובל יעבור כמבואר בחכמת אדם כלל פח' סעיף א' (וז"ל שם: "וכן מי שלבו העלה טינא וחולה בחולת אהבה וחשק באשת או אפילו פנויה והיא נדה או גויה, אף על פי שהוא מסוכן למות מוטב שימות, ואפילו לספר עמה כדי לרוות תאוותו מוטב שימות ואל יספר עמה דכל דבר שהוא אסור משום גילוי עריות אפילו אין בו מיתה אלא לאו בעלמא חייב למסור את עצמו למיתה ובכל זה הוא עובר בלאו דלא תקרבו לגלות ערוה.") ועובר גם על הלאו של "ונשמרת מכל דבר רע". (כמובא במסכת ע"ז דף כ. ודף כ:, בברכות כד' וברש"י שם ד"ה "עם תכשיטים שבחוץ", בשבת סד. וסד: ביעב"ץ שם ובמהרש"א שם ד"ה ויקצף.)

העולה מזה שמראה יופיה של האשה אסור בהנאה לזרים באיסורי תורה חמורים. הסיבה לכך כתובה במסכת יומא דף עד:' "אמר ריש לקיש טוב מראה עיניים באשה מגופו של מעשה". ולכן "אמר ר' שמעון בן לקיש (בויקרא רבה כג' יב', קאי על הלאו דלאו תנאף) שלא תאמר שכל מי שהוא נואף בגופו נקרא נואף, אלא אף הנואף בעיניו נקרא נואף שנאמר (באיוב כד' טו') ועין נואף שמרה נשף".

ובמסכת כלה זוטא כתוב: "טבעת למה, לפי שכל המסתכל באשה בכוונה כאילו בא עליה." ורבינו ניסים גאון בברכות כד. כתב וז"ל: "אבל להביט אפילו כל שהוא אסור להביט, כהדה דתני המסתכל בעקבה של אשה כמסתכל בבית הרחםוהמסתכל בבית הרחם כאילו בא עליה." ע"כל. המהרש"א בשבת דף סד: ד"ה ויקצוף כתב וז"ל: "זנות ממש היינו הרהור עברה של זנות". וגם הבן יהוידע בשבת סד. כתב וז"ל: "המסתכל בנשים נקרא גם כן מזנה".

במציאות הנוכחית ברוב המקומות בעולם, אדם שעובר ברחוב ואינו שומר את עיניו כראוי, יכול ל"ע לעבור בכל יום על מאות ואלפים של איסורי תורה בראיות והרהורים אסורים.

להבדיל מהזרים, לבעל כמובן כן מותר להנות מיופיה של אישתו, ויש לזה גם חשיבות רבה מאד שאשה תהיה נאה לבעלה בביתה הרחק מעיני אחרים. (שו"ע אה"ע כ"א-ד', עג', עד', ש"ע או"ח רמ', ש"ע יו"ד קצה'-ז', רמב"ם איסורי ביאה כא'-ד', רמב"ם איסורי ביאה יא'-יט', החינוך קפח', בבא קמא פב: ב"ב כב. שבת סד: שבת כה: קידושין מא. יבמות סג: כתובות נט: יומא עה. סהנדרין ק: תענית כג: עירובין ק: וברבנו חננאל שם, ירושלמי תענית פרק ראשון הלכה ד', מדרש רבה בראשית פרשה יח' אות א', רש"י שמות לח'-ח', בעל-הטורים בראשית ב'-כב',.ולקמן בהמשך הפרק בדברי רבינו-יונה, במדרש-תנחומא, בגמרא מיומא עה., ברמב"ם אישות, בגדר-עולם, בפרי-מגדים ובדברי הזהר חדש המובאים לקמן.)

צניעות הנשים ברה"ר

כאמור לעיל מראה האשה יכול להוות מכשול חמור מאד להחטיא את הרבים, ולפיכך כתב רבינו יונה באגרת התשובה ו"ל: "וצריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת מאוד שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה מפני שהמסתכלים בפניה או בידיה יורדים לגיהנם והיא ענושה על כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה."

ובמדרש תנחומא פרשת וישלח ה' כתוב: "ולא תצא לרחוב שלא תכשל עצמה ולא תביא מכשול לבני אדם ונמצאו מסתכלין באשת איש". (ראה שם עוד.) וכן מובא באורחות צדיקים בשער הגאוה: "וגם האשה המתקשטת לפני האנשים בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם, ובזה ענשה גדול מאד שהיא נותנת מכשול לפני הרבים, הלא אסרו חכמים (ע"ז כ:) להסתכל בבגדי צבעונים של נשים השטוחים בכתל (ראה גם מ"ב עה'-יח'), אפילו כשאינה מלבשת בהן, כל שכן שיש ענש לאשה המתקשטת לפני אנשים המסתכלים בה." עכ"ל.

יסוד זה שמראה האשה יכול להוות מכשול חמור מאד להחטיא את הרבים מובא גם ברש"י (דברים כא'-יג') שכתב וז"ל: "שעובדי כוכבים בנותיהם מתקשטות במלחמה בשביל להזנות אחרים עמהם."

ואכן ביומא ט:' ובשבת סב: מובא גילוי העריות שבגללו נחרב בית המקדש הראשון, כגון זה שבנות ציון הנשואות התקשטו והלכו ברה"ר ארוכה בצד קצרה באופן שגרם לגבוה להתבלט ביחס לחברתה ולמשוך בכך את עיני האנשים להסתכל על יופין. ולפי דברי ריש לקיש שאמר במסכת יומא דף עד:' ש"טוב מראה עיניים באשה מגופו של מעשה", מובן היטב מדוע קוראת הגמרא לחוסר צניעות בשם החמור כל כך גילוי עריות, ומדוע נחרב הבית בגלל זה. ולכן גם מובא במסכת ע"ז יח. שבתו הצנועה של חנינא בן תדריון נענשה בעונש חמור על כך שרק פעם אחת דקדקה לפסוע פסיעות נאות לפני גדולי רומי. בנוסף לזה שהיא מחטיאה את הרבים על ידי זה שמתייפה לפניהם ומפתה אותם להסתכל ולהרהר בה, היא גם מקלקלת את היסוד המונח בתכלית בריאתה כבת ישראל, ש"כל כבודה בת מלך פנימה". (במדרש רבה בראשית פרשה יח' אות ב' מובא ששהקב"ה ברא את האשה דווקא ממקום צנוע שבאדם כדי שתהיה צנועה, ועל כל איבר ואיבר שהיה בורא לה היה אומר לה תהא אשה צנועה).

ויתכן מאד שזו היא גם הסיבה העיקרית לריבוי הגירושים ובעיות החמורות של שלום הבית בדורנו, שהרי כאמור באורחות צדיקים "האשה המתקשטת לפני האנשים בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם", ויכול שדווקא בגלל העובדה שהיא אסורה עליהם היא תמצא חן בעיניהם יותר מנשותיהם שהרי (כאמור במשלי ט'-יז') "מים גנובים ימתקו". וגם היא עצמה נקשרה בכך לכל הרבים האסורים לה שהכשילה אותם, משום שגרמה להם שיהנו מיופייה וגם היא נהנתה מכל המבטים האסורים ומהידיעה שהם נהנים מיופייה. (בסוף פרק ו' בספרו “גדר עולם”כתב רבינו החפץ חיים וז"ל: "חמדתך להתקשט לפני הכל ולילך בדרכי חברותיך הפרוצות גרמה לך שנפלת בבור שוחה.") נמצא שאת אותו היופי שהשם ברא כדי שתתייפה בו רק לבעלה שתשא חן בעיניו ולחזק את האהבה ביניהם (קדושין מא.) הלכה ובזבזה בפני האחרים, קבלה מהם באיסור את אותה תשומת הלב שהיתה צריכה לקבל רק מבעלה בהיתר, ועל ידי זה פגמה באהבתה לבעלה, וגם קלקלה לאחרים את שלום הבית שלהם. (ראה גם בספר כתר הצניעות לרב דניאל פריש זצ"ל פרק לד' סעיף ב'.)

ועוד שקשה לצפות לסיעתא דשמיא באותו העניין שהיא מקלקלת לאחרים, ובמיוחד בשלום הבית, שהרי קשה זווגו של אדם כקריעת ים סוף, וכאשר אינה מתנהגת בדרכי הצניעות לא די שאינה זוכה לשכינה בניהם, אלא שהיא זאת בעצמה המביאה לביתם את האש שאוכלתם. ורבינו בעל החפץ כתב (בספרו אהבת חסד חלק שלישי פרק ו' בהערותיו) וז"ל: "בעת שהחתונה מתנהג בדרך הפריצות בודאי אין השכינה שורה שם ושעירים ירקדו שם ובודאי אין תכלית זיווג בניהם יעלה יפה ויהיה קטטות ומריבות בניהם וכן זרעם לא יהיה נכון לפני ה'." עכ"ל.

בו וראה את חומרת הביטויים שקראו חז"ל לאותן הנשים המתקשטות ומתייפות ברה"ר כדי שיסתכלו עליהן. רש"י במגילה דף יב.' ד"ה "איהו בקרי" מגדיר מהו נואף ומה היא נואפת וז"ל: "זה נואף וזו נואפת הוא אומר להראות יופיה וגם היא לכך נתכוונה שיהיו מסתכלים ביופיה." רש"י במגילת רות ג'-ו' כתב וז"ל: "אלא אמרה (רות) אם ארד כשאני מקושטת הפוגע בי והרואה אותי יאמר שאני זונה ולפיכך ירדה בתחילה הגורן ואחר כך קשטה את עצמה." (ראה גם ברמב"ם אישות יג' - יא') .

החיוב של האשה להצניע את יופיה כדי שלא תכשיל את האנשים הוא גם היסוד לכל מנהגי הצניעות של בנות ישראל הנקראים בשם דת יהודית, המובאים בשו"ע אבן העזר סימן קטו' ס"ק ד' בזה הלשון: "איזו היא דת יהודית היא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל. ואלו הם הדברים שאם עשתה אחת מהם עברה על דת יהודית: יוצאת לשוק... וראשה פרוע ואין עליהרדיד ככל הנשים אע"פ ששערה מכוסה במטפחות או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או לחיה כדרך שעושות העכו"ם הפרוצות או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם...וכו" (ראה גם ברמב"ם הלכות אישות פ"כד ס"ק יב'). וכאמור לעיל בסוף פרק ב' העוברת על דת יהודית יוצאת מבעלה בלא כתובה.

יש לציין שאע"פ שהיא לא חייבת לכסות את פניה וכפות ידיה (ראה בצמח צדק על מסכת ברכות פ"ג שיש הווא אמינא שגם פניה חיבות להיות מכוסות ברה"ר) וגם לא נאסר עליה להתקשט )במועד קטן ט: מובא שבגלל הצורך החזק של אשה להתקשט התירו לה להתקשט ולעשות תכשיטיה במועד) גם ברה"ר (שבת סד: שבת פ. שו"ת שבט הלוי ח"ו לג'-ב') במעט תכשיטים שאינם מושכים את העין ושאינם מביאים לגירוי היצר כדי שלא תתגנה בעיני בעלה או חברותיה שברה"ר (רש"י שבת סד: "כדי שלא תתגנה. התירו לה קצת קישוטים הנאים"), אפילו הכי היא חיבת להשתדל מאד להצניע את יופיה ברה"ר כדי לא ליתן מכשול לפני הרבים מפני העם שמסתכלים בה (שבת סב: שו"ת תשובה מאהבה ח"א ס"ס מח', ושו"ת שלמת חיים בהלכות להתרחק מהעריות כז'-כח'). ואם ח"ו היא לא נזהרה "שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה" וגרמה להם שיהנו מיופיה, אפילו רק ממראה פניה או ידיה, אזי "היא ענושה על כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה." (רבינו יונה).

ולפיכך אמרו חז"ל (במדרש תנחומא פרשת וישלח ה'): "ורבנן אמרי אף בחול אסור לצאת בהם לרה"ר מפני העם שמסתכלים בה ופגם הוא לאשה. שלא נתנו תכשיטין לאשה אלא שתהא מתקשטת בה לתוך ביתה, שאין נותנין פרצה לפני הכשר ביותר לפני הגנב."

שהרי עיקרם של התכשיטים הוא רק עבור הבעל כמובא ברמב"ם בהלכות אישות פרק יג' הלכה ז' כתב וז"ל: "האשה שהלך בעלה ופסקו לה ב"ד מזונות וכסות וכלי בית ושכר מדור, אין פוסקין לה תכשיט שהרי אין לה בעל שתתקשט לו."

ביומא דף עה. מובא "שירד להם לישראל עם המן תכשיטי נשים", ורש"י פירש "תכשיטי נשים. בשמים שהן דוכות במדוכהומתקשטות בהן להיות ריחן ערב לבעליהן." (דווקא, ולא לזרים ח"ו).

ובזהר חדש (שיר השירים ד"ה פתח ר"ש ואמר הגידה לי וכו') כתוב כך וז"ל: "מכאן דלא תתחזי אתתא בקישוטהא ובתיקונהאבר כד איהי בבעלה." עכ"ל. גם במדרש רבה שיר השירים א'-כה' מובא יסוד זה ש"אין אשה מתקשטת אלא לבעלה".

יש כאלה שחושבים בטעות שמכיון שהאשה צריכה להתנאות בפני בעלה מותר לה ללכת כך ברשות הרבים. ועל כך כתב רבינו הח"ח בספרו "גדר עולם" בתחילת פרק ד' וז"ל: "ואל יטעה אותה היצר שתינצל מן הדין מפני שהייתה צריכה להתקשט עצמה לפני בעלה שלא תתגנה עליו, כי באמת זוהי טעות דזהו שייך רק בביתה לבד ולא בשוק." עכ"ל. (יסוד זה מובא שם ב"גדר עולם" עוד מספר פעמים נוספות.)

ובעניין זה אמר הרב מאיר בראנדסדארפער זי"ע (בכנס התעוררות בביהמ"ד חסידים שבבית שמש, פורסם בקונטרס "מתורתו של רבי מאיר") כך וז"ל: "ועלי לציין ששמעתי שכהיום המציא היצה"ר תירוץ חדש, כששואלים לאשה מדוע את הולכת לא כמו שצריך, המענה בפיה שבעלה רוצה כן, אמנם יש לדעת שתירוץ זה מועיל רק בבית ללכת כרצון הבעל וגם בזה צריך שיהיה בצניעות כהלכה, אבל ברחוב אין לזה עם רצון הבעל." עכ"ל.

גם הפרי מגדים (בספרו אם לבינה בו יצא נגד לבישת הפאה הנכרית ברה"ר) כתב וז"ל: "וודאי כל בנות ישראל כשרותומקשטות לפני בעלה לא ח"ו בפני אחרים ובזכות נשים צדקניות תבוא הגאולה כימי קדם במהרה בימינו אמן." עכ"ל.

יש להבין שההתקשטות וההתיפות כדי שיתן דעתו עליה הוא האמצעי שניתן לה לחבבה על בעלה דווקא וגם לצורך המצווה כמובא בש"ע ובמ"ב רמ'-כא' שכתב וז"ל: "אבל אי מקשטת עצמה שיתן דעתו עליה אדרבא אז חיב בעונה כדלעיל בס"א (שם בש"ע). "וכן מובא באבן עזרא במדבר ה'-ל' שכתב וז"ל: "ואשה שלא תתקן את שער ראשה איננה מבקשת להבעל." ורבינו חננאל בעירובין ק: כתב וז"ל: "דמרציא ארצויי קמיה בלבישת בגדים נאים ותקונם של גוף." ולכן צריכה להיזהר מאד מאד שעל ידי זה שמתקשטת ברה"ר לא תגרום ח"ו שאחרים יתנו דעתם עליה ונמצאת מכשילה ומחטיאה את הרבים.

ולכן כתב הפלא יועץ (בערך מחשבה) וז"ל: "ועל אחת כמה וכמה צריכה האשה להזהר בזהירות יתרה שלא להכשיל את האחרים, כי האשה ההיא תשא את עוונה, והיא נוטלת חלק בראש, כי המחטיא את חברו הוא רע ומר יותר מההורגו, ולכןתזהר שלא תצא מקושטת בפני אנשים." עכ"ל. (ראה שם גם בערך עריות). מכל האמור לעיל רואים שעיקר הפריצות זה כאשר היא מתנאה ומתקשטת באופן שיכול להביא לגירוי היצר של האנשים. ולכן עיקר הקפידה של התורה שלא תתייפה ושלא תתקשט באופן האסור היא דווקא ברה"ר שהרי שם מצויים כל אותם הזרים האסורים עליה, בעוד שבבית ובחצר היא בהחלט יכולה וגם צריכה להיות מקושטת ונאה בעיני בעלה.

גדרי הצניעות אינם משתנים

מנהגי הצניעות הקדומים שנהגו בנות ישראל שעוברים מדור לדור נקראים דת יהודית "הינו מה שהנהיגו מעולם האומה הישראלית וקבלו על עצמן ליזהר בזה משום צניעות" (זה לשון רבינו בעל המ"ב בספרו “גדר עולם” פרק א'). כן מובא ברש"י כתובות עב. וז"ל: "דת יהודית. שנהגו בנות ישראל ואע"ג דלא כתובה". וכן כתוב גם ברמב"ם אישות פכ"ד הי"ב ובש"ע אהע"ז סימן קטו' וזה לשונם: "ואי זו היא דת יהודית הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל". העוברת על דת יהודית יוצאת מבעלה ללא כתובה (שם ברמב"ם הט"ז ובטור ש"ע אבהע"ז קט'ו).

העובדה שמנהגי צניעות אלו המכונים "דת יהודית" הם מנהגים קדומים שנהגו בנות ישראל מעולם היא עצמה הוכחה לזה שמנהגים אלו אינם משתנים, שהרי אם שייך בהם חידוש ושינוי לפי רוח הזמן והמקום, לא היה שייך להגיד שאלו מנהגים "שנהגו בהם בנות ישראל" וגם לא היה שייך לכנותם "דת". ועוד, שאם גדרי הצניעות היו נקבעים לפי המציאות המתחדשת ושנוי המקום, לא היה יותר צורך בכל אותם מנהגי הצניעות הקדומים הכתובים בגמרא ומובאים הלכה למעשה ברמב"ם ובש"ע ונקראים בשם "דת יהודית". והיה מספיק לתקן תקנה כללית שהעיקר זה לא להיות יוצאת דופן, וגדרי הצניעות היו נקבעים בכל מקום על פי המציאות החדשה.

וגם אם כל הנשים יתנהגו באופן שונה ממנהגי הצניעות הקדומים, זה לא ישנה את תוקף חיובם, והעוברת עליהן נקראת עוברת על דת יהודית, שהרי בכתובות עב: מובא ש"אם כן (שתרצה להגיד שאסור בגילוי הראש בחצר משום שיש בזה דת יהודית) לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה (שאינו מגרש אותה)" שהרי כולן הולכות בחצר בגילוי הראש (ראה רש"י תוספות ור"ן שם). כלומר למרות שכולן הולכות בגילוי הראש בחצר, פשוט לגמרא שאם אכן עברו בזה על דת יהודית, שצריך לגרש את כולן. וכן מובא בשו"ת תשורת שי סי' תקע' שאף אם כל נשי העיר הולכות בפאה נכרית וכולם יודעים שזו פאה ולא שער יש בזה פריצות ועוברות גם על ד"י. וכן כתב גם האדמור מצאנז-קלויזנבורג זי"ע בשו"ת דברי יציב יו"ד חלק ג' סימן נז' עמוד קכד' וז"ל: "כמה שנים שמעשה שטן הצליח והתחיל להתפשט. דבאמת באיסור שאסרו חכמים מדת יהודית, אין חילוק אם נתפשט (הפירצה) או לא, דכל הרוחות שבעולם לא יבטלו חס ושלום תקנת חכמים...חס ושלום להתיר בזה." עכ"ל.

ורק מנהגים שיש בהם להחמיר עוד יותר על מנהגי הצניעות הבסיסים הנקראים דת יהודית, רק הם יכולים להשתנות בהתאם למנהג המקום. כגון מקומות שגם הבתולות נהגו לכסות את שערן (או"ח עה'-ב'), אסור להן לצאת בגלוי הראש ויש בזה חוסר צניעות שמביא להרהור משום שמגלות את שערן שנהוג להיות מכוסה ואף על פי שזה אינו מעיקר הדין. אבל במקומות שלא נהגו בחומרה זאת, אזי משום הרגילות אין בזה הרהור ומותרות בגילוי הראש. (וכן מובא ברמב"ם אישות יג'-יא' לגבי הרדיד שאינו חיב לכסות את "כל גופה" וזה תלוי במנהג המקום.)

ולכן כאשר תצניע את יופיה ותלך ברה"ר על פי מנהגי הצניעות האמיתים של בנות ישראל באופן שאין בו גירוי היצר, הגם שתהיה בודדה, היא מקימת בכך את רצון הבורא ותיטול שכר כנגד כולן. וגם אם יתכן שיסתכלו עליה בגלל היותה יוצאת דופן (כמובן שגם כאשר היא אנוסה להיות יוצאת דופן מצד המציאות הלא צנועה שסביבה, עליה להשתדל מאד ככל יכולתה לא למשוך את עיני הגברים במה שאין בו הכרח) אין בכך כלום, שהרי לא תגרום למחשבות רעות ולגרוי היצר. ובדרך משל אם ישימו אריה בכלוב בכיכר המרכזית הגם שימשוך את כל עיני העוברים והשבים אין בזה כל מראה לא צנוע. ואכן במדרש רות רבה פרק ד' (ראה גם בשבת קיג:) מובא שבועז שם לב לרות דווקא בגלל היותה יוצאת דופן, שהייתה בולטת ושונה מכל הנשים האחרות בצניעותה היתרה. וכן מובא בירושלמי תענית פרק ראשון הלכה ד' על אשתו של אותו חסיד (ובמראה פנים משמע שהיתה אשתו של אבא חלקיה) שהחמירה על עצמה והלכה בבגדים מאוסים מאד (רק היא הלכה כך) כדי שתתגנה על האנשים שלא תמצא חן בעיניהם. (ראה על כך בהרחבה בנספח ד' שהפרק יג').

וכאשר היא תמצא במקום שכל הנשים הולכות בפריצות, כגון שהולכות ללא כיסוי ראש או שהולכות בזרועות מגולות או בקישוטים שיש בהם גירוי היצר וכו', גם אם היא תלך כמו כל הנשים רק כדי לא להיות יוצאת דופן אפילו הכי היא עוברת על דת יהודית משום פריצות, כמובא במ"ב סימן עה' ס"ק ב' שקורא להן פרוצות אף על פי שכולן הולכות כך וזוהי ההרגילות באותו מקום ללכת כך, וז"ל: "אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך כדרך הפרוצות אסור". ובס"ק י' שם כתב וז"ל: "ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגלוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גלוי שוקה דאסור בכל גווני ".

בשו"ת חתם סופר (או"ח קנט') כתב ש"מנהג" שהתחיל בדורות קודמים ועברו בזה על האיסור דבחוקותיהם (כגון מנהג של פריצות רמ"א בש"ע יורה דעה קעח'-א') והתפשט לדורות הבאים, אף על פי שהאחרונים נוהגים בו משום מה שקיבלו ומשום שכולם נוהגים כך ואין כוונתם כלל כדי להדמות לגויים, אפילו הכי האיסור נשאר בתוקפו לכל הדורות.

יש לציין שכל ההיתר המופיע בפוסקים שכאשר רגילין אין בזה הרהור, זה אך ורק בדברים שאינם חיבים להיות מכוסים מצד הדין כגון שער הבתולות או הנכריות או שער היוצא מחוץ לצמתן, אבל מה שצריך להיות מכוסה מצד הדין אסור בכל מקרה וכפי שכתב המ"ב ס' עה' ס"ק י' וז"ל: "ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גלוי שוקה דאסור בכל גווני וכנ"ל בסק"ב כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה... בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן. ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בראש פרוע או כגון שער היוצא מחוץ לצמתן שזה תלוי במנהג המקומות, שאם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה ממילא בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן ואין לומר מותר דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורה." עכ"ל.

בנוסף, כאשר אומרים שמשום הרגילות אין הרהור באותם המקומות שלא חיבים להיות מכוסים מצד הדין, זה נוגע אך ורק לדין של שער באשה ערוה (כלומר שאסור בדברי תורה כנגד השער) שאפילו לדעת המחמירים הוא אסור רק מדרבנן (ראה על כך בהרחבה בפרק יגי נספח א'), ולא לגבי איסור פריעת הראש שאסורה מדאורייתא משום פריצות דגברי, וגם לא לעניין הלאו דלא תתורו, שאפילו במה שמצד הדין אינה חיבת לכסות אסור להסתכל, כפי שכתב במ"ב שם בס"ק יג' "אבל לכוין להסתכל באשה אחרת אפילו בשערות שמחוץ לצמתן אסור". וגם בס"ק יח' כתב שם "כיון שרגיל בו (בקול שלה שאסור רק מדרבנן (ברכות כה.)) לא יבוא לידי הרהור ואפילו מא"א, ואפ"ה אסור לכוין להנות מדיבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל להנות (משום הלאו ונשמרת מכל דבר רע, ע"ז כ')." עכ"ל.

ולעניין המקומות שצריכים להיות מכוסים כתב הרב מאיר בראנדסדארפער זי"ע (בתשובה משנת תשנ"ט שהועתקה בקונטרס "מתורתו של רבי מאיר") וז"ל: "ומצאתי להדיא בדברי הצמח צדק על הש"ס ברכות (פ"ג) שהוקשה לו איך מותר לילך מגולה בכל דבר שאסור להסתכל בו והרי זה פריצות, ונותנת מכשול לפני אנשים אחרים, שהמסתכלין עוברים באיסור חמור, ועוברת על לאו דלפני עור לא תתן מכשול. ומתרץ, שכל ההיתר בדברים שהולכת מגולה הוא משום שזה דבר הקשה לכסותו, דפניה שני שאי אפשר לילך בענין אחר, וערביות שיוצאות רעולות לכסות הפנים ולגלות העיניים זה דבר הקשה, אבל כל דבר שאין קשה לכסותו אין שום היתר לגלות, כי למה לה לגלות, אין זה רק פריצות. שהרי יתנו מכשול שבהכרח יראו אותן אנשים אחרים ועוברים על לאו דלפני עור לא תתן מכשול. ומסיים שם (הצמח צדק) שאפילו אם כולן נהגו כך אין שייך בזה מנהג כלל וכו' ותדע, מדוע צווח הנביא ישעי' סי' ג' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה כו', הרי נהגו כן, אלא וודאי מנהג זה הוא אותיות גהנם כמו שכתב השל"ה." עכ"ל.

צניעות – ופאה נכרית

כאמור לעיל )בפרקים א' וב' וג') איסור פריעת הראש ברה"ר שהוא אסור גמור מהתורה, גם הוא פועל יוצא של החיוב המוטל על בנות ישראל שלא יתנאו ברה"ר באופן שיכול לגרום לגירוי היצר כדי שלא יכשילו את הרבים, כמובא בכל הראשונים הנזכרים שם שאיסור גילוי הראש ברה"ר "איננו אלא משום פריצות דגברי" (לשון תרומת הדשן סימן י'). ועוד יותר מזה, שהרי להבדיל מפניה ידיה ותכשיטיה שהתורה לא אסרה אותם לגמרי ברה"ר בתנאי שלא תלך באופן מושך ומגרה את היצר, את הקישוט הזה של השער אסרה התורה ברה"ר ללא כל תנאי ובאופן מוחלט משום פריצות דגברי, ולכן חיבת לכסות את מראה השער ברה"ר תמיד ובכל מצב. ומפני חומרת העניין הצריכוה חז"ל לכסות את שערה בשני כיסויים כמובא בבאור הלכה "מחוץ לצמתן" שבסימן עה' וז"ל: "לכולי עלמא אף אם תלך במטפחת לבד לכסות שערה מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה ככל הנשים." (ראה גם בטור-ש"ע ס' קטו'. וראה על כך בהרחבה בפרק יג' בנספח על המ"ב.)

בנוסף להחטאת הרבים בגירוי היצר ובהרהורים רעים שגורמת על ידי הליכתה בפאה נכרית ברה"ר ובכלל זה עוברת גם על הלאו דלפני עור (ויקרא יט'-יד' ראה הגר"י פערלא עשה צו'), ובנוסף לזה שהיא עוברת על הלאו דפריעת הראש שגם הוא מדאוריתא, וגם על האיסור דלא תקרבו לגלות ערוה (מ"מ איסורי ביאה כא'-א'), ועל מנהגי הצניעות של בנות ישראל הנקראים דת יהודית, ועוד שמקלקלת לעצמה את יסוד בריאתה (כמובא במדרש רבה בראשית פרשה יח' אות ב'), בנוסף לכל אלו היא עוברת גם על איסור דאורייתא נוסף של "בחוקותיהם לא תלכו" (ויקרא יח'-ג') המובא בש"ע יורה דעה קעח'-א' וז"ל: "אין הולכים בחוקות העובדי כוכבים ולא ילבש מלבוש המיוחד להם". והרמ"א שם מבאר "וכל זה אינו אסור אלא בדבר שנהגו בו העובדי כוכבים לשם פריצות כגון שנהגו ללבוש מלבושים אדומים" עכ"ל. שהרי ידוע ומפורסם שהירודות ביותר בין הגויות לובשות פאות נכריות ברה"ר למטרות פריצות וניאוף. (בשו"ת תפארת בנים סימן ב' לבעל הדרכי תשובה בדברי יואל בראשית ובחקל יצחק סימן פא' מובא במפורש שהלובשות פאות ברה"ר עוברות גם על בחוקותיהם.)

ולכן גם אם היה אולי איזה שהוא צד ללמד כף זכות על "מנהג" זה של הליכה בפאה נכרית גלויה ברה"ר, אזי ודאי שזה היה שייך אך ורק באותן הפאות כגון אלו שהיו אז בזמן הגזירות לפני כמאה ושמונים שנה, שהיה ניכר היטב שהן גוף זר, אינן דומות לשער אינן מיפות את האשה, ולכן אינן מכשילות את הרבים, וגם אז זה היה רק במצב של חוסר ברירה אחרת מפני הסכנה הגדולה בגלל הגזירות של הצאר הרוסי ומתוך בחירת הרע במיעוטו, כמו שכתב גם הראב"ד בנימין ראבינאוויטש זי"ע (בהסכמתו לספר דת משה וישראל) וז"ל: "הנה מנהג חבישת פאה נכרית ברה"ר, חדרה ונתפשטה בתוך ישראל קדושים לפני כמאה וחמישים שנה, באשמת הצאר הרוסי שגזר על ישראל לשנות לבושם ולצאת בנות ישראל פרועות ראש...על כן במצב של לית ברירה בחרו את הרע במיעוטו. גם לאחר שבטלה הגזירה נשאר המנהג מאחר שהתרגלו לזה וכך נמשך הדבר בדורות שאחריהם עד שנשתכח מקור המשחת למנהג זה." עכ"ל.

להבדיל מהפאות של אז, הפאות שבימנו מיוצרות בכוונה על ידי היצרנים הנכרים למשוך העיניים ולנקר הלבבות של הגברים,ומיפות מאד את הנשים באותו הקישוט שנאסר על ידי תורתנו הקדושה, ועוד הרבה יותר מאשר שערותיהן הטבעיות. ולכן הןמושכות מאד גורמות לגירוי היצרים "מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה". והן הן השורש פורה וראש לכל ההתדרדרות הנוראה בכל עניני הצניעות, שהרי בעו"ה כאשר הפאה היא פרוצה, אז בד"כ גם כל שאר בגדיה אינם צנועים, ואחרי המעשים נמשכים הלבבות לרמוס את הרגשי הקדושה והצניעות שלה ושל סביבתה. ובו וראה מה אמר הגה"צ הרב דן סגל שליט"א באחת מדרשותיו בבני ברק וז"ל: "באים אצלי הרבה, ואומרים לי, שיש להם נסיונות ומכשולים, מהפאות והלבוש של הנשים החרדיות, יותר מהחילוניות, לאן הגענו, איזה הפקרות." עכ"ל.

ועל כך זעק גם הגאון הגדול רבי שמואל הלוי וואזנר שליט"א באחת מדרשותיו: "אבל איזה זיוף הוא זה שמכסים השערות בפאה נכרית שעוד מגרה היצרים יותר מהשערות עצמן. איזה זיוף הוא זה. ומה נעשה במלבושים הנעשים כדי למשוך עין, והם ביודעים וגם בלא יודעים חוטאים ומחטיאים אחרים." עכ"ל. וכדי להבין את חומרת העוון שיש בו החטאת הרבים נעתיק את דברי הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ג' סעיף ו' שכתב שם וז"ל: "ואלו הן שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתים ואובדין ונידונים על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמיםהמינים...ומחטיאי הרבים" עכ"ל. ובסוף סעיף י' שם כתב הרמב"ם וז"ל: "ומחטיאי הרבים כיצד, אחד שהחטיא בדבר גדול כגון ירובעם וצדוק ובייתוס, ואחד שהחטיא בדבר קל ואפילו לבטל מצות עשה ... או שהטעה אחרים." עכ"ל. (ראה עוד בש"ע סימן שז' סעיף טז' ובמ"ב שם שאפילו המדפיסים והמוכרים ספרים שיש בהם גירוי היצר הם גם בכלל מחטיאי הרבים, ועוד עליהם כתב שם וז"ל: "אמרו חז"ל גדול המחטיא לאדם יותר מן ההורגו שההורגו הוא רק בעוה"ז והמחטיאו הוא גם בעוה"ב".)

הספרי בדברים כג'-טו' כתב וז"ל: "[כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך ולתת איבך לפניך ןהיה מחניך קדוש] ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך מלמד שהעריות מסלקות את השכינה". והרמב"ם בפרוש המשניות שלו על מסכת אבות פרק א' משנה יז' הביא תוספתא וז"ל: "על ג' דברים נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעה"ב, עבודת כוכבים גילוי עריות ..." עכ"ל. (וכאמור לעיל, ביומא ט:' ובשבת סב: הגמרא מונה בין העוונות שגרמו לחורבן בית ראשון את העובדה שהנשים התקשטו והלכו אז ברה"ר באופן שמשך את האנשים להסתכל על יופיין, והגמרא שם קוראת לזה גילוי עריות.)

ולכן בחסד לאלפים (או"ח ג-ד') מובא ש:"כמעט כל עונש האשה בעולם הזה ובעולם הבא וזכייתה לעולם הבא תלוי בזה(בצניעות)." עכ"ל.

וכן מובא בשם החזון איש (בספר מעשה איש ח"א עמוד קס"ה) ש"עיקר ביאת האדם לעולם הזה הוא לתקן ענין זה של קדושה".

ולגבי (מה שהובא קודם ברמב"ם בשם התוספתא) הפירעון בעולם הזה כתב התשובה מאהבה בדבריו שהובאו גם גם בשו"ת חקל יצחק סוף סימן פא' וז"ל: "ועוון זה (הפאה הנכרית) מביא מגפה ר"ל כי מגפה ר"ת "מפני גלוי פאת הנשים". גם הבית אהרון מקארלין זי"ע והאדמו"ר מסקועלן שליט"א אמרו שהמחלה הידועה ל"ע מתפשטת בעולם כפי מדת התפשטות הפאה הנכרית. כי הסימן החיצוני הבולט של המחלה הנוראה הזאת היא נשירת השער, והוא מדה כנגד מדה על שלא מכסים את השער כראוי. (מובא בספר הכתר והכבוד לחי עולמים). וכנראה שזו היא גם כוונת רש"י בישעיה ג' פסוק כד' וז"ל: "מקום שהיו עושות בו המעשה האמור למעלה (שם בפסוק טו') הלוך וטפוף תלכנה (ושם בפסוק טו' פירש רש"י "שהיו קושרות פיאות נכריות"), והוא בגובה הראש, שם תהיה מעשה קרחה, מכה המקרחת את הראש."

הלחמי תודה (בנו של בעל ההפלאה זי"ע, מובא גם בברך את אברהם להגר"א פלאג'י) כתב וז"ל: "שיצא הכרוז בבה"כ מפי כבוד אאמ"ו הגאון זצלה"ה (בעל ההפלאה) בצירוף שני בתי דינים יצ"ו בחרם על לבישת נשים בפאה נכרית...והנה ענין חרם(כנגד הפאה) הוא שנכנס כח עונש החרם ח"ו ברמ"ח איברים והיאך שייך להפסיד רמ"ח איברים בשביל גילוי שערות."

בספר טהרת יו"ט מובא מה שכתב הגאב"ד מפרשבורג הגר"ע סופר ז"ל ששמע בשם בעל החתן סופר ז"ל ששמע מפי החתם סופר ז"ל שאמר "דזה שהגלות האחרון הזה יותר גרוע מהקודמים. דבשאר גלויות מצינו בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה ושבת עד ד' אלקיך, ואז יכנע לבבם הערל, ובתהלים כתיב ויתן אותם לרחמים לפני שוביהם. ואילו בגלות המר הזה צרות גדולות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ואמר הח"ס ז"ל שהוא זה מפני שבשאר גלויות לא היהפריצות אצל הנשים, לא כן עתה בעוונותינו הרבים ששכיח הפריצות אשר הוא גרוע מכל העבירות שבתורה."

והרב הקדוש רבי בונים מאוטווצק זי"ע אמר פעם כחמישים שנה לפני השואה הנוראה: "הנני רואה שהחלה להתפשט פריצות של לבישת 'פעל' (כעין חתיכת עור של כבש עם מעט צמר שהי' דבוק לעור והניחו אותה בקצה המטפחת במקום שערות) דעו לכם שאם לא יעצרו פרצה זו, יבוא יום ויתחילו הנשים ללבוש ר"ל פיאות הדומות לשיער ואז יקום גוי ויחריב את העולם וישמיד היהודים רח"ל" עכ"ל. והסוף המר ידוע לכולם.

פרק ז - שאלה לחידודא

שאלה לחידודא על המשנה בשבת סד:' וז"ל: "יוצאה אשה ... בכבול ובפאה נכרית לחצר." רש"י ראשון בשבת נז.' כתב וז"ל: "במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא משוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור בי רבנן דילמא שלפא ומחוויא לחברתה חשיבותו ודילמא אתי לאיתוי ד' אמות:" עכ"ל.

והשאלה היא: מדוע אסרו עליה חז"ל שתצא בפאה נכרית לרה"ר בשבת, והרי ודאי וודאי שאין שום חשש שבעולם שתשלוף את הפאה אם כתוצאה מכך יתגלו שערותיה. ראה רש"י בשבת נז.' וז"ל: "שפיר דמי. דכיוון דמגליא שערה לא שלפה ומחויא" עכ"ל. ושם בגמרא וברש"י בדף ס. "ולא במחט שאינה נקובה" וכו', ובבא קמא פרק ח' משנה ה' כתוב "פרע ראש האשה בשוק משלם ארבע מאות זוז" דמי בושת.

יש עוד מקורות נוספים וראיות ברורות שאין שום חשש שתשלוף את הפאה אם כתוצאה מכך יתגלה אפילו מעט משערה. למרות פשטות התשובה, מתקשים בשאלה זו היום בדורנו גם תלמידי חכמים, ולא משום שיש בהם חסרון ח"ו.

פרק ח - שלטי הגבורים

הש"ג היה הראשון והיחידי אי פעם שהביא ראיה להתיר פ"נ, כל הבאים אחריו נשענו על דבריו. יש מהם שחשבו בטעות שההיתר של הש"ג ובעקבותיו גם הרמ"א והמגן אברהם ללכת בפאה גלויה קאי על רה"ר. אבל המעין היטב בדברי הש"ג ובעקבותיו הרמ"א והמגן אברהם, יראה את ההפך, שברה"ר האיסור הוא מדאורייתא, וכל מה שהתירו לצאת בפאה גלויה הוא רק לחצר, ואי אפשר בשום פנים ואופן ללמוד אותם על רשות הרבים.

כלומר בניגוד לרוב הראשונים שפסקו כהבבלי, שמותר ללכת בחצר הבית בגילוי ראש וכל שכן שמותר שם בפ"נ (למדו זאת מהגמרא בכתובות עב:' ראה שם רש"י, תוספות, ר"ן, ריטב"א, הגהות אשרי, תרומת הדשן סימן י', וכן הוא בבית יוסף אבהע"ז קטו' ובדרכי משה שם, ובמגן אברהם עה'-ד', וכן משמע ברי"ף וברא"ש), פסק הש"ג כהירושלמי שההולכת פרועת ראש בחצר הבית עוברת על דת יהודית שזהו מנהג הצניעות שנהגו בו בנות ישראל. (ראה ש"ג כתובות לב:' בדפי הרי"ף וז"ל: "ואפילו בחצר אסור לצאת בלא קלתה על ראשה וכן לשיטת תלמוד א"י" עכ"ל. וראה גם בבית שמואל אבהע"ז קטו'-ט') ומכיוון שהוא סובר שברה"ר אין כל הבדל בין השער לפאה נכרית ושניהם אסורים מדאורייתא, היה צריך הש"ג (על הגמרא בשבת סד:) לטרוח ולהביא ראיה שבחצר הבית להבדיל מרה"ר כן יש חילוק בניהם, כלומר למרות שבחצר אסור ללכת בגילוי הראש, אבל בפאה נכרית כן יהיה מותר. ואם היה סובר שהפ"נ אסורה ברה"ר רק משום דת יהודית, לא היה הש"ג צריך לטרוח כל כך, וזה היה פשוט לו שמותר ללכת בפ"נ בחצר הבית (ראה כאן בהמשך ציטוט מהשאלות יעבץ תשובה ט'), כמו שקלתה (כיסוי ראש גרוע) אסורה ברה"ר רק משום דת יהודית (דינא דגמרא בכתובות עב:') ומותרת בחצר (הש"ג הנ"ל).

המקור לחוסר ההבנה לחשוב שהש"ג (על הגמרא בשבת סד:, ששם טרח הש"ג להוכיח שמותר להתקשט בפאה) דיבר עלרה"ר, בעוד שלמעשה דיבר אך ורק על החצר, נבע בגלל ש(מהרר"י קציניעליבויגען הבאר שבע והיעב"ץ ובעקבותיהם עוד אחרונים רבים) לא ראו את הש"ג על הגמרא בכתובות עב: שכתב בזה הלשון: "ואפילו בחצר אסור לצאת בלא קלתה(כיסוי ראש גרוע ) על ראשה וכן לשיטת תלמוד א"י", ולא העלו בדעתם שהוא יחמיר עד כדי כך לאסור את גילוי השער בחצר נגד הבבלי ורוב הראשונים שמתירים ללכת בחצר ללא שום כסוי. (וכך היתה המציאות בזמן הגמרא שרוב הנשים הלכו פרועות ראש בחצר הבית כמו שרואים במפורש בגמרא בכתובות עב: "אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה"). ולכן הם היו בטוחים שגם הש"ג סובר כמו רוב הראשונים שמותר ללכת פרועת ראש בחצר, וכל שכן שיהיה מותר ללכת שם בפאה נכרית, ואין לזה צורך בשום ראיה.

וזה לשונם של מהרר"י קציניעליבויגען והבאר שבע בו הם כותבים במפורש שאינם יכולים ללמוד את הש"ג על חצר משום שפשיטא להם שגם הש"ג סובר כמו כל הראשונים שמותר ללכת בחצר בגילוי הראש: "ואם כן (שנרצה ללמוד שהש"ג על הגמרא בשבת סד, בו מוכיח הש"ג שמותר להתקשט בפ"נ, דיבר על חצר) בחינם טרח כל הטורח הזה (להוכיח שמותר לצאת בפ"נ לחצר) החכם הנזכר (הש"ג) דהא אפילו בשערות ראשה ממש מגולות מותר לה ללכת בחצר שאין הרבים בוקעים בו" עכ"ל.

ולכן כיון שדברי הש"ג על הגמרא בכתובות עב: בו הוא אוסר את גילוי השער בחצר לא הגיעו לידי הבאר שבע וסיעתו, ואילו את הוכחתו הארוכה וטרחתו המרובה של בעל הש"ג (על הגמרא בשבת סד:) להתיר את הפ"נ הם כן ראו, על כורחם היו חיבים ללמוד שהש"ג בשבת קאי על רה"ר, שהרי בחצר הבית מותר ללכת מדינא דגמרא אפילו בגילוי הראש לגמרי, וכל שכן שמותר בפאה, ואין לזה צורך בשום הוכחה. וממילא יצאו נגדו בחריפות רבה בגלל שחשבו שבא להתיר את הפאה נכרית ברה"ר.

העובדה שדברי הש"ג בכתובות לא הגיעו לידי האחרונים הביאה גם את היעב"ץ להצטרף בחריפות לאותם האחרונים שחלקו על הש"ג. וזאת משום שהיעב"ץ לא ידע האם הש"ג מחמיר לאסור את גילוי השער בחצר או אולי סבירה ליה כמו רוב הראשונים שבחצר כן מותרת בגילוי הראש. וגם על צד זה שהש"ג כן מחמיר לאסור את גילוי הראש בחצר, עדיין לא היה היעב"ץ יכול ללמוד שהש"ג בא להתיר את הפאה דווקא בחצר ולא ברה"ר, משום שלדעת היעב"ץ הפאה אסורה ברה"ר רקמשום דת יהודית ולכן פשיטא שמותרת בחצר, ואין כל צורך לטרוח ולהוכיח דבר מובן מאליו, דלא גרע מקלתה (כיסוי ראש גרוע) שמדינא דגמרא אסורה ברה"ר רק מדת יהודית ולכולי עלמא מותרת בחצר. והאפשרות האמיתית שהש"ג אוסר את הפאה ברה"ר מדאוריתא בדיוק כמו השער (ולכן כן יש צורך להוכיח שלמרות שברה"ר אין חילוק בניהם, אפילו הכי בחצר כן תהיה מותרת בפאה למרות שאסורה שם בשערה הגלוי) נדחתה על הסף, שהרי איך יתכן לעלות על הדעת שהש"ג יחמיר עד כדי כך לאסור את הפאה ברה"ר מדאוריתא בניגוד מוחלט לפרסום שהשתרש בשמם של גדולי עולם שהש"ג מתיר את הפאה ברה"ר, והרי היעב"ץ לא ראה את הש"ג בכתובות כדי לדעת שיש כאן טעות שהשתרשה. ועוד, שהרי ליעב"ץ אפילו לדעת המחמירים לאסור את גילוי הראש בחצר, הפאה אסורה ברה"ר רק מדת יהודית, ואיך יעלה על דעתו שהש"ג שהתפרסם כמקל יותר מכולם בנושא זה של מנהגי הצניעות (להתיר את השער בחצר ואת הפאה ברה"ר), יחמיר (לאסור את הפאה ברה"ר מדאוריתא) יותר מהיעב"ץ עצמו (שאוסר את הפאה ברה"ר רק מדת יהודית) אפילו לדעת המחמירים (לאסור את גלוי השער בחצר).

וזה לשון היעב"ץ בשאלות יעב"ץ תשובה ט': "אמר יעב"ץ לא נהירא לי היתר זה ולא ידענה מאי דעתיה, דאי בבית ובחצר ודאי שרי דלא גרע מקלתה, ולדעת התוס' אפי' בשערה שרי, דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה וכ"ש פאה נכרית וכו'" עכ"ל.

ואכן אין זה פלא שהבאר שבע והיעב"ץ לא ראו את הש"ג הנ"ל בכתובות, כי בזמן הבאר שבע שהיה בן דורו של הלבוש לא היתה הגמרא עם דברי הש"ג על הרי"ף בצורה מסודרת כמו היום וכל ספרי הקודש היו יקר המציאות כמו שרואים בדברי היעב"ץ בשאלות יעב"ץ חלק ב' על שלטי הגבורים הנ"ל בשבת וז"ל: "אכן האמת אגיד כי בשעה שכתבתי דברי הללו שבספרי שאלת יעב"ץ סימן ט' לא היה לי עדיין ספר רשום וכל שכן ספר האלפסי שלא השגתי בעת ההיא בימי חורפי, ואפילו כרך גמרא שעסקתי בו שאול היה בידי על שעה, על כן בהכרח לא יכולתי לעיין בש"ג בעת ההיא" עכ"ל.

מוסף הערוך פירש ש"הקפליטין" המופיע בירושלמי (כתובות פרק שביעי) הוא הפאה הנכרית. ואיתא שם בירושלמי שמותר לצאת בקפליטין רק לחצר, ואלו למבוי [וכל שכן לרשות הרבים] אסור, ויש בה משום יוצאה וראשה פרוע. כלומר דעת הש"ג היא כדעת הירושלמי שמחדשים שלמרות שאסור לצאת בחצר הבית פרועות ראש (ראה ש"ג כתובות לב:' בדפי הרי"ף וז"ל: "ואפילו בחצר אסור לצאת בלא קלתה על ראשה וכן לשיטת תלמוד א"י." עכ"ל) אפילו הכי בפאה כן יהיה מותר. ואילו במבוי [וכל שכן ברה"ר] איתא גם בירושלמי במפורש שאסור לצאת בקפליטין היא הפאה נכרית.

גם החוות יאיר בספרו מקור חיים סימן עה' העמיד את דברי שלטי הגבורים כשיטת הירושלמי וכדעת המוסף הערוך, וז"ל: "כ"ש פאה נכריות הגה' אלפסי הגדולים (הש"ג) וכו'... גם בספר מוסף הערוך ערך קפליטין מייתי ירושלמי דמותר (רק בחצר)" עכ"ל.

בנוסף לכל מה שנרמז כאן בקצרה ישנן עוד יותר מעשר ראיות ברורות בדברי הש"ג עצמם (שבת דף כט. בדפי הרי"ף, ונזיר כח: בעין משפט) שדיבר על חצר בלבד, ואי אפשר ללמוד אותו בשום פנים ואופן על רה"ר, לדוגמה: הש"ג כותב כך: "ואין לומר (שאותן הצדקניות המוזכרות בערכין דף ז' שהלכו בפאות) שהיו משימות צעיף או מידי על הפאה הנכרית, דאם כן מאי ההני ההוא קישוט הרי כל עצמו שלאותו קשוט לא הוי אלא בשביל שתתראה בעלת שער, אלא פשיטא דמירי שהולכות בשערות מגולות" עכ"ל. ובקיצור הש"ג רצה להוכיח שאותן צדקניות הלכו דווקא בפאה מגולה מעצם העובדה שהיו להן פאות, ומשום הסברה החזקה שאם לא כן שהלכו אתן מגולות מאי ההני ההוא קישוט, הרי כל עצמו שלאותו קשוט לא הוי אלא בשביל שתתראה בעלת שער, ואם הפאה מכוסה הרי אין בה כל תועלת. ובדיוק כמו בימנו, שאם הנשים לא ילכו אם הפאות מגולות, למה להן להוציא אלפי כספים ולקנות פאות יקרות שאף אחד לא רואה אותן, אלא ע"כ שגם אותן הצדקניות הלכו דווקא בפאות מגולות. ואם נרצה לומר שהש"ג דיבר על רה"ר, ורצה להוכיח מעצם העובדה שלאותן הצדקניות היו פאות, שחייבים להגיד שהלכו אתן מגולות דווקא ברה"ר, יהיה קשה מאד מאד, שהרי גם עבור החצר הן היו צריכות את הקישוט הזה של הפאה, שהרי לשיטת הש"ג גם בחצר הן אסורות בגילוי הראש, ולכן פשיטא שאותן הצדקניות היו צריכות את הקישוט הזה של הפאה עבור החצר להתקשט בו לבעליהן כתחליף לשערן הטבעי. ואם כן מה הראיה ומה ריח של ראיה מעצם העובדה שלאותן הצדקניות היו פאות, שהלכו אתן מגולות ברה"ר. ועוד קשה לשונו הבטוח שכתב "אין לומר", והרי בהחלט כן יש לומר שהלכו ברה"ר בפאה מכוסה ולא מגולות משום פריצות דגברי. ועוד יותר קשה שכאמור בפרק ד' לפי כל הראשונים הלכו ברה"ר דווקא בפאה מכוסה ולא מגולה, ואם כן מה הראיה המוכרחת שלו שאותן צדקניות הלכו בפאות המגולות דווקא ברה"ר, ולחלוק בכך על כל הראשונים שלשיטתם בהחלט יש לומר וחיבים לומר שהלכו ברה"ר דווקא בפאות מכוסות. (ראה על כך בהרחבה בספר דת משה וישראל, בספר פאה נכרית בהלכה, ובספר סוגיה דפאה נכרית של הרב הגאון הרב אברהם ליפשיץ שליט"א.)

הארת דברי הש"ג מסלקת גם את הטעות שהשתלשלה והשתרשה בהבנת דברי הרמ"א המגן אברהם ועוד אחרונים שהבינו היטב שהש"ג דיבר רק על חצר, וגם הם התירו את הפ"נ רק בחצר, ואי אפשר ללמוד אותם על רה"ר בשום פנים ואופן, וממילא כל "ההיתר" נפל.

פרק ט - עושה שלום =

לסיכום, בסוגיה זאת ישנם שתי קבוצות של ראשוני האחרונים: הקבוצה הראשונה כוללת את הרמ"א המ"א ועוד אחרונים שמתיחסים לדברי הש"ג ומסכימים אתו שאכן הפ"נ מותרת בחצר, (החוות יאיר בספרו מקור חיים, הפני יצחק, החקל יצחק והגדולת מרדכי כתבו שכל ההיתר של הש"ג הרמ"א וסיעתם קאי על החצר בלבד ולא על רה"ר.) ואלו ברה"ר פשיטא שגם הם כמו כולם אוסרים את הפאה. (ראה על כך בהרחבה בספר דת משה וישראל, בספר פאה נכרית בהלכה, ובספר סוגיה דפאה נכרית של הרב הגאון אברהם ליפשיץ שליט"א.)

וכנגדם יש את הקבוצה השניה של האחרונים שכמובן גם הם אוסרים את הפ"נ ברה"ר, אלא שלא יכלו ללמוד שהש"ג מתיר את הפאה רק בחצר הבית בגלל שלא ראו את הש"ג על הגמרא בכתובות עב, ולכן לא העלו בדעתם שהש"ג יחמיר עד כדי כך לאסור את גילוי הראש בחצר כנגד כל הראשונים האחרים שמתירים. האופן הזה שנאלצו ללמוד את הש"ג היה גם השורשלפרסום המוטעה שהש"ג מתיר את הפאה הנכרית ברה"ר. ולכן למרות גדלותו העצומה של בעל הש"ג, הם המה בעצמם היו אלה ששלפו את חרבותיהם ויצאו במלחמה חזיתית נגדו.

וכך מכיון שהפירסום המוטעה הנ"ל שהש"ג קאי על רה"ר, הלך השתרש והתפרסם גם במשך הדורות הבאים, הצטברו כנגד הש"ג הרים גבוהים של קושיות וטענות חריפות ללא מענה, והיה הדבר לפלא בעיני כל רואה.

וזה לשון מהרר"י מינץ קציניעליבויגען המופיע גם בשו"ת הבאר שבע בסיום דבריהם: "על כן אומר אני לא תאבה לו ולא תשמע אליו כלל ועיקר בכל מה שכתב בשתי הגהות הנזכרים כי הם דברים בטלים הבל הבלים וכדי שלא יכשל בהם זולתו על כך עמדנו על מקום טעותו." עכ"ל.

והיעב"ץ בשאלת יעב"ץ חלק שני תשובה ח' כתב וז"ל: "והנה הכל הבל ורעות רוח. וכל מה שהרבה בחבילות ראיות אין בהם ממש והם עזר כנגדו" עכ"ל.

הרמ"א בהלכות פסיקה דאיסור והיתר (שבחושן ומשפט סימן כה' סוף סעיף ב') כתב וז"ל: "אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים על ספק שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוו שמיע להו הדרי בהו, מהריק שורש צו'." עכ"ל. (ראה שם גם את הפתחי תשובה סעיף ח'.)

כל שכן בענינינו, כיון שאותם "החולקים" על הש"ג וודאי ובוודאי שלא ראו את הש"ג על הגמרא בכתובות דף עב', "ואי הוו שמיע להו הדרי בהו" מהתקפותיהם החריפות נגדו, ווודאי ובוודאי שלא הייתה נוצרת כל מחלוקת בעניין.

ועוד שהרמ"א מדבר באופן שהאחרונים באמת חולקים על אותו הגאון, ואפילו הכי אנו אין צריכים לפסוק כדברי האחרוניםהנ"ל משום הסברא "דאי הוו שמיע להו הדרי בהו". כל שכן וכל שכן בענינינו שכל "החולקים" על הש"ג אינם חולקים עליו,ופשיטא שלדעת כולם אסור ללבוש פאה ברה"ר, "ואי הוו שמיע להו (שהש"ג סובר כמותם) הדרי בהו" מהתקפותיהם נגדו, והאמת והשלום אהבו, וההלכה היא כדברי כולם גם יחד.

ובאופן דומה, גם אותו מיעוט קטן של אחרונים שבגלל הגזרות השתדלו למצוא איזה שהוא פתח להתיר את אותן הפאות המכוערות של אז, (כאמור בפרק ה' רוב הנשים הלכו אז ברוסיה גלויות ראש לגמרי, ואותן הפאות המכוערות של אז שנראו כגוף זר על הראש בלי כל היופי וגירוי היצר שיש לפאות של היום, היו בחינת הרע במיעוטו.) ולמרות כל האוסרים חשבו שישנו גם כן איזה שהוא צד להיתר על סמך הפרסום שהשתרש שהש"ג מתיר את הפאות. פשיטא ופשיטא שגם הם "אי הוו שמיע להו" שמהרר"י קציניעליבויגען וסיעתו למדו ופירסמו שה"ג קאי על רה"ר רק משום "שלא ראו דברי הגאון" הש"ג על הגמרא בכתובות, ולכן לא העלו על דעתם שדיבר על רק על חצר, אז וודאי ובוודאי שגם אותם האחרונים היו "הדרי בהו" מאותה הווא אמינא שיש גם איזה שהוא צד להתיר אפילו את אותן הפאות של אז.

סיכום הענין מובא (בספר סוגיא דפאה נכרית) גם בדברי הראב"ד הרב משה אריה פריינד זי"ע וז"ל: "שגם השלטי גבורים ודעימיה (שנחשבו כמתירים) לא התירו (את הפאה) אלא בחצר, וגם נתגלה כתב יד מהפמ"ג שחזר בו, ומקומות שהקילו בזה, כידוע שבא מחמת הגזירות והגלויות שעברו עליהן, ובחרו את הרע במיעוטו." עכ"ל.

הארת הסוגיה עושה שלום בין כל הראשונים והאחרונים ובמיוחד בין הש"ג לכל האחרונים (כמאה פוסקים) שיצאו נגדו בחריפות נוראה. ראה בשו"ת התשב"ץ חלק ד' סימן יג'-יד' וז"ל: "דכלל גדול בידנו אפושי פלוגתא לא מפשינן וכו'." וכן כתוב בשו"ת מהרי"ק וז"ל: "דבכל מקום שאנו יכולים להשוות דעת הפוסקים ולעשות שלום בפמליא של מעלה אין לנו לעשות מחלוקת בניהם."

פרק י - לימוד כף זכות

המסתכל במשנה בשבת דף סד:' יראה שדווקא בשבת אסור לצאת בפאה נכרית לרה"ר, ולכן משמע לכאורה שביום חול כן יהיה מותר לצאת בפאה נכרית גלויה לרה"ר. והשלטי גבורים שם כותב בהדיא שמשם ראיה וסמך לנשים היוצאות בפאה נכרית. הרמ"א המגן אברהם ועוד אחרונים מביאים את השלטי גבורים ומסכימים לדעתו. וכאמור בפרק ח' נראה לכאורהשהש"ג הרמ"א והמג"א מתירים פאה נכרית ברה"ר. (כאמור בפרקים ה',ח' וט' ההיתר של ש"ג והרמ"א היה רק על חצר הבית ואי אפשר ללמוד אותם בשום פנים ואופן על רה"ר.)

והגם שרוב רובם של פוסקי הדורות הקודמים שעליהן נשען כל בית ישראל יצאו בחריפות נגד לבישת פאה נכרית ברה"ר, אבל סוף כל סוף בני ישראל יוצאים ביד רמ"א הש"ג וסיעתם, וכיון שחושבים (בטעות) שהם מתירים אם כן וודאי ובוודאי שיש על מי לסמוך. ובמיוחד ש"הפה שאסר הוא הפה שהתיר", שהרי דווקא שנים מגדולי האוסרים שיצאו נגד הש"ג בהתקפות חריפות במיוחד הבאר שבע והיעב"ץ, הם הם היו אלה שפרסמו שההיתר של הש"ג קאי על רה"ר. (כאמור בשני הפרקים הקודמים הם נאלצו ללימוד את הש"ג באופן זה משום שדברי הש"ג בכתובות לא הגיעו לידיהם.)

ויתר על כן, המציאות של הדורות האחרונים בהקשר זה של הפאה הנכרית השתנתה כל כך ביחס לכל הדורות הקודמים, שבגלל זה יש היום אפילו תלמידי חכמים המתקשים להבין את הפשט הפשוט במשנה בשבת דף סד:' (ראה בפרק ז') וממילא גם את דברי הש"ג והרמ"א והמגן אברהם. בנוסף יש לציין שרוב הציבור לא יודע כלל שהסיבה לכך שהתורה אסרה את גילוי השער ברה"ר היא משום שהקישוט הזה של השער או הפאה גורם לגירוי התאווה והבערת היצר, ובלשון הראשונים "פריצות דגברי". (מוסבר בהרחבה בפרקים ב' וג').

העובדה שבזמן הגזרות שהיו ברוסיה לפני כמאה ושמונים שנה דווקא הנשים היותר צדיקות הן הן היו אלה שכסו את ראשן באותן הפאות של פעם, להבדיל מרוב הנשים דאז (כאמור לעיל בפרק ה') שהלכו גלויות ראש, יצרה רושם שהפאה היא כיסוי כשר בהחלט, וגרמה להתפשטותו של "מנהג" זה בדורות הבאים בקרב נשים רבות מאד שענייהן היו נשואות לאותן הסבתות הצדיקות נשות הרבנים ותלמידי החכמים של הדור הקודם שמסרו נפשם כדי לא להיכנע לגזרות.

בגלל המציאות המרה דאז שרוב הנשים הלכו בגילוי הראש ממש, נחלש מאד גם קול המחאות של חלק מהרבנים כנגד "מנהג" זה. והעדיפו את הרע במיעוטו, את אותן הפאות המכוערות שנראו כגוף זר מאשר שילכו ח"ו בגילוי הראש. ועוד מאחר שלאחר השמדת רוב העם על ידי הצורר הנאצי ימש"ו, כששרידי העם היו אז שבורים ורצוצים אודים מוצלים מאש בגוף ובנפש, היה קשה מאד למצוא שידוכים של נשים שיסכימו לכסות את ראשן ברה"ר, ולכן גם אז העדיפו מנהיגי העם שלא למחות, וכפי שהתבטא אז האדמו"ר רבי אהרון מבעלזא זי"ע: שכעת לאחר החורבן אין ברירה ומוכרחים להעמיד בתים בישראל, אבל כאשר העולם יתאושש מהריסותיו יצאו נגד הפאות עם מקלות.

כל זה גם יחד בנוסף לטעות שהשתרשה שההיתר של הש"ג קאי על רה"ר, הצטרף לרושם המוטעה שאחרי ככלות הכל מדובר במנהג כשר,

יש להבין שדווקא אמונת התורה והחכמים של עם ישראל קדושים היא עיקר הסיבה שנשים הולכות בפאה נכרית מגולה ברה"ר. והגם שעל פי השכל הישר והמציאות כולם רואים ומרגישים את אש היצר הרע שהפאות מבעירות בלבם של הגברים,אבל במקום שהשכל סותר את התורה זורקים את השכל, כי משה אמת ותורתו אמת. וכיון שחושבות שעל פי התורה מותר אז מותר, ואם ריק הוא מכם.

ובעת התוכחה המגולה מן השמים, כשנתגלה לעיני הכל שברוב הפאות הנכריות יש חשש חמור של תקרובת ע"ז, והרבנים פסקו שהפאות הנכריות אסורות בהנאה, אז נשות עם ישראל הכשרות והצדיקות שרפו מיד את כל אותן הפאות הנכריות ששפכו דמים מרובים כדי לרוכשן, ובכך נפסקה גם שפיכת דמם של האנשים ברחוב, שהרי גדול המחטיאו יותר מההורגו. במעשה זה של שריפת הפ"נ התגברו כל אותן נשים צדקניות על כח ההרגל וגם על יצר הרע של גילוי עריות שבגללו נחרב הבית הראשון (ראה לעיל בפרק ו'), והתגלה לעיני כל העולם שהסיבה שהן הולכות בפאות נכריות ברה"ר זה משום שהןשוגגות וחושבות שמותר. ולכאן כאשר שמעו מהרבנים דברים ברורים לא היססו לרגע וקידשו שם שמים ברבים. (בשו"ת חסד לאברהם מהדורא תנינא אה"ע פז' כתב וז"ל: "והאמת עם כ"ת כי המכשלה הזאת [הפאה] תחת יד חכמי הדור, מובטחני בבנות ישראל הכשירות ישמעו לקול הורים בכל אשר יגזרו אומר ע"פ דתוה"ק.")

פרק יא - ולא בשמים היא

הרב גדליה נדל זצ"ל (תלמידו החשוב של החזון איש) אמר וז"ל: "לדעתי אפילו אילו בעבר לא היה אף פוסק אחד אוסר, כיום בפאות של זמנינו לא היה אף פוסק אחד מתיר (אמר זאת לפני יותר מארבעים שנה, למרות שהפאות דאז היו הרבה פחות גרועות מהפאות של היום), תשאלו כל ילדה ברחוב ותאמר לכם אם פאה מותרת או אסורה." עכ"ל.

זה דבר פשוט שגם הרב גדליה נדל זצ"ל ידע היטב שהילדות ברחוב הן לא פוסקות להחליט אם הפאות מותרות או אסורות, אלא שבכלל היסודות שאמיתותן פשוטה וברורה אפילו לילדות, היא העובדה שכל דבר של פריצות שמגרה את היצר ומחטיא את הרבים הוא אסור ומתועב, ולכן אין בזה כל שאלה או ספק שהפאות הנכרית של דורנו אסורות בתכלית ברה"ר משום פריצות והחטאת הרבים, וכמו שאמר הרב וואזנר שליט"א וז"ל: "איזה זיוף הוא זה שמכסים השערות בפאה נכרית שעוד מגרה היצרים יותר מהשערות עצמן איזה זיוף הוא זה. ומה נעשה במלבושים הנעשים כדי למשוך עין, והם ביודעים וגם בלא יודעים חוטאים ומחטיאים אחרים." עכ"ל.

ובקונטרס "אפר תחת אפר" להרב הגאון הרב דניאל ביטון שליט"א כתב וז"ל: "תימה תימה נקרא, הכיצד אחר התוכחה המגולה מן השמים, שנתגלה לעיני הכל שהפיאות באות מתקרובת עבודה זרה מהודו, לא למדו מוסר, ולהבין שאין רצון הבורא ית' שהנשים תלכנה בפיאה נכרית, וכמ"ש הדברי יחזקאל משינאווא זי"ע בפ' שמות וז"ל, הנסיון לידע אם באמת טוב עשה שיראה אח"כ את אשר נשתלשל מזה המעשה, אם נשתלשל מזה דבר טוב ידע שעשה טוב, ואם ח"ו נשתלשל מזה דבר אשר לא טוב ידע שגם המעשה הקודמת לא לרצון הבורא, כי מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה ע"כ. אף אנן נמי נימא, כיון שנשתלשל מן הפאה הנכרית דבר איסור, נדע שלא טוב הדבר הוא, ולא עוד כיון שנשתלשל מזה איסור חמור ונורא, הנאה מתקרובת ע"ז, נדע שהדבר רע ומר מאד הוא." עכ"ל.

בספר החינוך מצוה תצו' "שלא לסור מדבריהם", כתוב שחיבים לשמוע לחכמי הדור אפילו יגידו לך על ימין שהוא שמאל "ואפילו יהיו הם טועים". אבל יש בענין הזה תנאי אחד, לפי מה שאמרו חכמנו זיכרונם לברכה (מסכת הוריות דף ב:), שכאשר ישנו משהו (שהוא לא בכלל עם הארץ אף על פי שאינו ראוי להוראה, מובא בגמרא בהוריות דף ב: ובתוספות יום טוב ובמלאכת שלמה על המשנה הראשונה שם. וברמב"ם שגגות יג'-ו' ובמהר"י קורקוס שם מובא שכאשר אין מדובר ביחיד אלא בצבור, אין להם לקבל מהסהנדרין אף על פי שכולם עמי ארצות.) שמבין מתוך תלמודו או מסברה או מקבלה לאסור את מה שהסנהדרין התירו, "שאינו רשאי להתיר עצמו באותו הדבר האסור לדעתו עד שישא ויתן עמהם על הדבר (סהנדרין פח: רמב"ם ממרים פ ק א' הלכה ד', רש"ש הוריות ב:), ואחר שיסכימו כלם או רבם בבטול הדעה ההוא, וישבשו עליו סברתו, ויעשו הסכמה שהוא טועה, (רק) אז הוא רשאי לנהוג עצמו היתר במה שהיה דעתו לאסור וגם מצווה הוא על זה לקבל דעתם." (זה לשון החינוך שם בנוגע לזקן ממרא .ראה גם ברמב"ן בהשגותיו לספר המצוות שורש ראשון דף ח. בחזון איש הוריות יד'-ה').

ואם חשב בטעות שהוא חייב לשמוע בקול הסנהדרין גם קודם שנשא ונתן עמהם, "אמרי בגמרא שהוא שוגג שחשב שמצוה לעשות על פי בית דין ואפילו ידע בהן שטעו." (זה לשון הברטנורא על המשנה הראשונה בהוריות). (ראה גם בגמרא בהוריות ב: בפרוש המשניות להרמב"ם הוריות פרק א' משנה א', ברמב"ם שגגות יג'-ה', וברש"ש ובמהר”ץ חיו"ת בהוריות ב:).

סוגיה זאת נלמדה התבררה ולובנה ביסודיות במשך כשלושים שנה עם אלפי אברכים, תלמידי חכמים מופלגים, מורי הוראה, פוסקים, ובתוכם גדולי הלמדנים שבדור, ולא נמצא עדיין אף לא אחד שיצליח להוכיח שמותר לנשים נשואות לצאת לרה"ר בפאות נכרית שנראות כמו שער (ראה ב"ב דף קל: למטה). וכדי לעודד תלמידי חכמים ללמוד את הסוגיה הזאת וללמד כף זכות, הובטח כבר לפני מספר שנים פרס של עשרות אלפי דולרים למי שיוכיח שמותר לצאת לרה"ר עם הפאות הנכריות (טבעיות או סינטטיות או כל סוג אחר) שנראות כמו שער.

יש לציין שעיקר הניסיון בענין הזה (למי שכבר יודעת או מרגישה את חומר האיסור דפאה משום פריצות דגברי) הוא לא משום יצר הרע דעריות המסיתה ללכת בחוסר צניעות, אלא העיקר בזה הוא הכרזת הנאמנות והכניעה הגלויה למלך מלכי המלכים כנגד הפחד והדמיון ממה שיגידו המשפחה והחברות כאשר היא תעבור למטפחת כשרה ולבגדים צנועים. גם האנשים הם בכלל הנסיון, ועיקר פיתויי היצר כנגדם הוא למנוע אותם מללמוד סוגיה זאת של פאה נכרית וצניעות למרות שהדבר נוגע כל כך למעשה. ולא דיי בזה שסוגיה זאת של צניעות ופאה נוכרית לא נלמדה עדיין בהרבה כוללים, אלא שבמקומות מסוימים יש מעין אווירה שאסור לדבר ולהזכיר כלום מענין זה של צניעות ופאה נוכרית, שהרי עצם הזכרת הנשא יביא מיד למסקנה הצועקת עד לב השמים שאפילו ילדות מבינות (כנזכר לעיל בדברי הרב גדליה נדל זצ"ל). כל שכן בזכות תורתנו הקדושה, שהיא הסמא דחיי שלנו והתבלין כנגד היצר הרע, ש"כל מי שלומד בשו"ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל". (דברי הרה"ק רבי יששכר דב מבעל"ז זי"ע דבריו שהודפסו בקונטרס דיבורים קדושים.)

וראה בסוטה דף לז בשם רבי עקיבא ורשב"י ש"אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שלא נכרתו עליה ארבעים ושמונה בריתות". כאשר בכל מצוה יש ארבעה חלקים שהם ללמוד וללמד לשמור ולעשות. ובכל חלק מהם נכרתו ארבעה בריתות: ברית לברוך בכלל שנאמר "ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת" שכל פרט שמקים במצוה הוא מתוך החיוב הכולל לקים את כל התורה כולה, וברית לארור בכלל, ברית לברוך בפרט שמתברך על כל מצוה מצד עצמה וברית לארור בפרט, סה"כ עד כאן ששה עשר בריתות. וכיון שכל אחת מבריתות האלה נשנתה ג' פעמים: בהר סיני, בהר גריזים ובהר איבל, ובערבות מואב, אז ישנם סה"כ ארבעים ושמונה בריתות על כל מצוה ומצוה. חציים הם ברכות תורתנו הקדושה למי שיזכה בקיום מצוה, וחצי הם קללות למי של"ע יבטלנה או יעבור עליה ח"ו.

גם על מצוה זאת של האשה לכסות את שערה ברה"ר בכיסוי צנוע (הנלמדת מהקרא "ופרע את ראש האשה") נכרתו ארבעים ושמונה בריתות. וכמו שיש חיוב על כל אשה ללכת בצניעות ולא לעשות ח"ו כמעשה הסוטה שהתנאתה בשערה לפני אדם זר, כך גם הבעל לא יכול להתחמק מללמוד סוגיה זאת, שהרי חיוב זה הוא בכלל ה"ללמוד" שיש במצוה זאת. שש בריתות של ברוך נכרתו לכל מי שילמד סוגיה זאת ושש בריתות של ארור למי שיתחמק מללמוד אותה, ובפרט שעל ידי ה"ללמוד" יוכל גם "ללמד" וגם למנוע מאשתו לעבור על איסורי תורה כל כך חמורים ומהחטאת הרבים ולקיים בזה גם את ה"לשמור" ו"לעשות".

ובדרך מליצה

אלו דברים שאין להם שעור (שאין שעורים ללימוד ההלכה בעניין לבישת פאה נכרית ברה"ר) הפאה. אלו דברים שאין להם שעור (שבאמת גם בלי שעור אפשר להבין את חומרת האיסור, שהרי כולם רואים שהפאות פרוצות ומגרות את היצר) הפאה. אלו דברים שאין להם שעור (משום שהם אסורים בכל מידה ושיעור גם הקצרות וגם הארוכות) הפאה. אלו דברים שאין להם שעור (שאין שיעור לתמיהה ולפליאה על כך שנשים כשרות יוצאות לחוצות בפני הרבים עם אותו מראה השחץ שבו הכשילה הסוטה את בועלה) הפאה.

פרק יב - לקט קטן מדברי הצדיקים

רבי חיים מצאנז זי"ע בשו"ת דברי חיים יו"ד ל' כתב וז"ל: "ואך באמת אין אנו צריכים לזה, כי ידעתי בבירור כי בהיותי אצל מו"ח ז"ל במעהררין שגם שם לא הלכו במלבושי פריצות כזה ח"ו וכפי ששמעתי אז לא נמצאת בכל מדינת אשכנז שום אשה חשובה לילך בשערות ופאה נכרית רק איזה מנקלי העם פחותי הערך והיו לקלס. ורק בעוה"ר מקרוב נשתרבב המנהג הזה מן האפיקורסים ח"ו לא על זה נאמר שהותר גם לנשי מדינתנו לנהוג כן והאיסור במקומו, והעובר לוקה מהתורה ולכן מדתה"ק אסור לילך אפילו בדבר אחד פריצות כדרך העמים."

אחד מגדולי האדמורי"ם סיפר ששמע מפיו של המשב"ק של הרב הקדוש רבי שמחה בונים מאוטווצק זי"ע בנו של הרה"ק רבי מענדלעי מווארקא זי"ע אחיו של הרה"ק מאמשינוב זי"ע שלפני עליתו ארה"ק בשנת תרמ"ז כחמישים שנה לפני השואה הנוראה נתאספו כל גדולי האדמורי"ם והצדיקים שבפולין להפרד ממנו בתוכם ישב גם הרה"ק בעל השפת אמת מגור זי"ע וגם הרה"ק מאלכסנדר זי"ע ואז באותו מעמד קדוש נעמד רבי בונים מאוטווצק זי"ע ואמר לכל הצדיקים המסובים שם: "הנני רואה שהחלה להתפשט פריצות של לבישת 'פעל' (כעין חתיכת עור של כבש עם מעט צמר שהי' דבוק לעור, והניחו אותה בקצה המטפחת במקום שערות) דעו לכם שאם לא יעצרו פרצה זו, יבוא יום ויתחילו הנשים ללבוש ר"ל פיאות הדומות לשיער ואז יקום גוי ויחריב את העולם וישמיד היהודים רח"ל" עכ"ל. כה דיבר הרה"ק יותר מחמישים שנה לפני השואה הנוראה, והסוף המר ידוע לכולם רח"ל.

הרה"ק משה מרדכי מלעלוב זי"ע התבטא כך: "אני מבקש שיפרסמו בשמי שמוטב שהבעל יגזור את פאותיו ואת זקנו,מאשר שהאשה תלך עם פאה." בספר "חמדה גנוזה" עמוד צו' אשר נדפס מכתב יד קודש נכד מרן רבינו הקדוש מצאנז זי"ע ה"ה הגה"ק ר' סיני מזמיגראד זי"ע בן הרה"ק רבי ברוך מגארליץ זי"ע גיסו של הגה"ק בעל השפת אמת מגור זי"ע כתוב שבהספד על פטירת שלושת ילדיו הקטנים אמר הרב הקדוש מצאנז זי"ע שכל זה בא לו מחמת שמחריש על פירצת הפאה הנכרית ולזאת מוכרח לזעוק ולצאת נגד זה בכל כוחו.

וכן כתב גם האדמור מצאנז-קלויזנבורג זי"ע (בשו"ת דברי יציב יו"ד חלק ג' סימן נז' עמוד קכד') וז"ל: "כמה שנים שמעשה שטן הצליח והתחיל להתפשט. דבאמת באיסור שאסרו חכמים מדת יהודית, אין חילוק אם נתפשט (הפירצה) או לא, דכל הרוחות שבעולם לא יבטלו חס ושלום תקנת חכמים...חס ושלום להתיר בזה." עכ"ל.

ובשו"ת תשורת ש"י (מסיגעט) זי"ע סי' תקע' כתב וז"ל: "ואם כן בפאה נכרית כיוון שאינו ניכר אם הולכים פרועות ראשפריצותא מיהו הוי ... ואם כן היינו ממש יש בהאר שייטל אף דאינן מן השערות דמ"מ נראות כשערות ממש ואין ניכר שאינה הולכת פרועת ראש" עכ"ל.

הלחמי תודה זי"ע (בנו של בעל ההפלאה זי"ע) כתב (בדף יט:') וז"ל: "וכן נוכחתי כמה פעמים על המנהג הרע שנשתרבבבעוה"ר אצל מקצת הנשים שנושאים פאה נכרית וכו'...הלא המה מכשילין אנשים ומחטיאים רבים בהרהורי עבירה שקשין מעבירה". ועוד כתב שם "שיצא הכרוז בבה"כ מפי כבוד אאמ"ו הגאון זצלה"ה (בעל ההפלאה) בצירוף שני בתי דינים יצ"ובחרם על לבישת נשים בפאה נכרית... והנה ענין חרם (כנגד הפאה) הוא שנכנס כח עונש החרם ח"ו ברמ"ח איברים והיאך שייך להפסיד רמ"ח איברים בשביל גילוי עריות." (קורא להליכה בפאה מגולה ברה"ר - גילוי עריות).

המהרש"ם הכהן על התורה זי"ע כתב: שהקדוש מקאשנייב שאל את אחיו הקדוש "במה נלך לקראת משיח כי החסידים ירקדו לפניו והוא ישאל אותם על כל המאדאס הארורים שהולכות הנשים ומדמות עצמן לנשות עכו"ם וישאל כל אחד ואחד כאיזה ערלית הולכת אשתך ולא יוכלו לענות כלום למשיח, ואמר שכוונתו על מה שהולכות נשים בטעם עכו"ם בשייטל (פאה) ובכהעל זה הרב מקאשנייב מאוד."

הרה"ק בעל הדרכי תשובה (אב"ד מונקאטש) זי"ע כתב שם בחלק ג' סי' קעח' ס"ק י"ז בזה"ל: "דהמורים היתר שאשה נשואה תתקשט בפאה נכרית, עתידים ליתן את הדין." ובתשובות מנחת אלעזר זי"ע ח"ה כתב וז"ל: "והעיקר כהשיטותדפאה נכרית אסורה מן התורה" עכ"ל.

סיפר הרה"ק מבאבוב זי"ע על זקנו הרה"ק ר' שלמה מבאבוב זי"ע, שכאשר אחד העשירים שאשתו הולכת עם פאה נכרית ביקש לכבדו בסנדקאות, זעק עליו בקול רעש גדול "איך אינך מתבייש לבקש ממני דבר כזה, וכי אני אושיב על ברכיי בן שנולד מאשה זאת".

ובשאלת יעב"ץ זי"ע חלק שני תשובה ח' כתב וז"ל: "מה שאין כן פאה נכרית שבמקום שערה עומדת הריהי כשער ממשכדמוכח בגמרא בכתובות בהדיא." בשו"ת חסד לאברהם זי"ע מהד"ת אהע"ז סימן פז' כתב: "אבל לפענ"ד שיש בזה איסור דאורייתא לפי מה שפירש רש"י אזהרה לבנות ישראל שלא תצא בפריעת הראש מדעבדינן לה הכי לנוולה מידה כנגד מידה כמו שעשתה להתנאות על בועלהמכלל דאסור, מכיוון דעיקר האיסור משום פריצות שהיא מתנאית לבני אדם מה לי שער עצמה או שער נכרית שעשויות באופן שנראין כשער עצמן תורה אחת להן ואסור מהתורה" עכ"ל.

הגר"א פלאג'י זי"ע כתב (בספרו ברך את אברהם פרשת חקתי סוף דרוש ב' שהודפס לראשונה בשנת תרי"ז לפני כמאה וחמישים שנה בסאלוניקי) וזה לשונו: "והנה כל ראש לחולי לבא לידי הרהורים רעים היינו ענין פאה נכרית ותלי"ת בגבולינו לא נמצא ולא ימצא כזאת בישראל. ו'יתמרמר ה'אדם ו'יבכה ה'איש אשר נגע יראת אלהים בקרבו מראות ברע אשר על הארץדפסתה המצפחת בערי אדום להיות יצאות הנשים בפאה נכרית כי הוא עוון פלילי ודבר זה גורם רעה לעשות להרבות זימה בעולם." עכ"ל.

האדמור מזוטשקא זי"ע כתב בספרו הצניעות והישועה (פרק ה' אות טז'-יז') וז"ל: "כיסוי הראש נועד לחיזוק הצניעות וההכנעה והבושה והיראת שמים אינו מתקים כלל בלבישת הפאה הנכרית, ובפרט הנעשים עכשיו שהפאה נכרית היא לשם יופי ופריצות לגרות יצר הרע שיסתכלו בהן ויחטאו בהרהורים רעים רח"ל, דלהראות היופי הוא איסור חמור ונענשו על זה הרבה רח"ל." עכ"ל.

בשו"ת הסבא קדישא לרב אליפנדרי זי"ע חלק ב' סימן א' כתוב בזה הלשון: "דבאמת איסור הפאה כמו שער שלה" עכ"ל.

בספר הסבא קדישא על האדמו"ר הקדוש רבי ישראל אבוחצירא זי"ע מסופר וז"ל: "שאחת מנכדותיו החלה ללבוש פאה נכרית, רבינו אסף את כל בנות המשפחה והטיף להן מוסר באומרו: האם אתן חושבות לרמות את הקב"ה בלובשכן פאה נכרית וכאילו בזה אתן יוצאות ידי חובת כיסוי הראש, א"כ דעו לכן: כל אשה הלובשת פא"נ ואפי' רק חצי פאה מכינה לעצמה חומר הסקה שבו ישרפו אותה בגיהנם" עכ"ל. (סיפור זה מובא גם בספר סידנא בבא סאלי חלק ב' עמוד ע') הרב מרדכי שרעבי זי"ע אמר לאשתו "מי שהולכת עם פאה היא עצמה נוכרית." (דרך צדיקים חלק ב' עמוד 319)

הרב יהודה צדקה זי"ע אמר ש"אשה שהולכת עם פיאה נכרית זה שחצנות, והיא פוגמת בולדות."

בעבר בכל הדורות ובכל קהלות האשכנזים היה פשוט לאסור ברה"ר אפילו רק סרט משי בצבע הדומה לשער, (ואילו פאה הס מלהזכיר) כמובא בדברי מהר"י מינץ קציניעליבויגען (שהיה בן דורם של בעל הש"ג והרמ"א) זי"ע בדרשות בדרוש הראשון וז"ל: ואבותינו ואבות אבותינו הקדושים בכל קהלות אשכנזים מחו בדורותיהם שלא ישאו על ראשם אפילו הבינדי ממשי שהגוון שלו דומה לשער." עכ"ל.

הרה"ק בעל יסוד העבודה מסלונים זי"ע כתב בזה הלשון "שמוע נשמע צעקתו, אשר הלכו בשערות דעמן מהיתר "פרוק" (פאה נכרית), סרחו בשערות נפשן, וחס ושלום כשלומית בת דברי, פיגלו למטה, דן ידונו בטרוף זרעם, דור לא יבורך, ומי יודע גודל הפגם מזה בערוה, ערו עד היסוד, והולידו פרוצים, איש לביתו יחוש אשר יהיה ביתו בלי פרץ, נחל שטים ונחל גרר המגרר שבע תועבות עימהם, אוי לאזניים שכך שומעות, ואבוי ואבוי לבעל המחריש, בחריש ובקציר ישבות, אין זו אסקופת החסידות, כי אם סף הערלים, וערלי לב הנמכרים גופם ונפשם." עכ"ל.

האדמו"ר מסלונים בעל הנתיבות שלום זי"ע היה מקלס ומשבח את מאמרו של מרן רבי יוסף חיים זוננפלד זי"ע שאמר פעם אחת לאשה שהלכה בפאה (ישנה של פעם) "קשה לי לומר עליך שאת ממש פרוצה, אבל שאת דומה לפרוצה זה דבר ברור!" (הכתר והכבוד עמ' תקנ').

הרה"ק רבי מוטל מסלונים זי"ע אמר בזה"ל: "מה אעשה שכאשר יוצאים לרחוב, אזי מהמציאות רואים שפאה היא אסורה מדאורייתא." עכ"ל.

בדברי יחזקאל עה"ת (אב בית שינאווע) זי"ע בדרוש לשבועות כתוב וז"ל: "ועתה ראיתי כי מוכרח אני להגיד כי איסור גדול יש לבנות ישראל לילך בבגדי פריצות ובפאה נכרית וכל איש ישראל מחויב למחות באנשי ביתו בכל כוחו, המקום ירחם עלינו ויסיר המכשלה הזאת מעלינו" עכ"ל. וכן מופיע בדברי יחזקאל החדש וז"ל: "ותיכף פתח הרב הקדוש משינאווע להוכיח (אתהרב לפני כל הקהל למרות שהיו אז בבית אנשים נכבדים למאות) בהתלהבות גדול על שאינו מוחה בבתו הלובשת פאה נכרית ושאר מלבושים מתדמים לחוקות כאחת הפרוצות" עכ"ל.

הרב שלמה זלמן אוירבעך זי"ע אמר ש"הדבר הראשון שיעשה מלך המשיח שיתגלה הוא שיבער את הפאה הנכרית מן העולם." ועוד אמר "אני לא מבחין בין פאה לשער זה אצלי מאוס מאד, לדעתי כל האסונות באים מהפאות ואני מתכוין גם על הקצרות, לעולם לא התרתי לאף אישה פאה נכרית" (הכתר והכבוד קמד'-קמז'). בכנס אברכים שהיה בשנת תשס"א בירושלים סיפר הרב דן סגל שליט"א ( מוקלט בתקליטור "קריאת קודש" רצועה 6 בהוצאת הארגון "בחגווי הסלע") שרבו הרב שלמה זלמן אוירבעך זי"ע אמר לו כך:"לפני חמישים שנה אם הייתה אשה באה לירושלים עם פאה היו סוקלים אותה באבנים, הפאה של אז אפילו עיוור (כך אני זוכר שהוא הדגיש) היה רואה שזה פאה, זה היה קש, היום אני לא יודע עם הולכים עם כיסוי או בלי כיסוי, (ועוד הוסיף ואמר) אצלי זה מאוס מאד, משל למה הדבר דומה לאחד שאוכל בשר כשר ועושה כל ההשתדלות להראות שזה טרף, מכסים את השער ועושים את כל ההשתדלות שזה יראה לא מכוסה, אצלי זה מאוס מאד." עכ"ל.

ובשו"ת חקל יצחק (אב בית דין ספינקא) זי"ע בתשובתו לגבי הפאה הנכרית מצטט בשם התשובה מאהבה זי"ע בזה הלשון: "אבל כבר הוכיחן הנביא על זה (הפאה הנכרית) יען כי גבהו בנות ציון וגו' ואין זה מדרכי הצנועות. ולא בשביל נשים כאלו נגאלו אבותינו ממצרים כי הן בעוכרינו להאריך גלותינו... ועון זה (הפאה הנכרית) מביא מגפה ר"ל כי מגפה ר"ת "מפני גלוי פאתהנשים. ובעלה שיש בידו למחות ואינו מוחה נקרא רשע אותיות שער. ור"ת "שער באשה ערוה" שב"ע לרמוז שתרד לשבע מדריגות גיהנם עי"ז" עכ"ל. הרה"ק רבי יעקב משה מקמארנא זי"ע כתב בצואתו כך: "אסור לילך בגילוי ראש, אפילו שייטל(פאה נכרית) משערות אסור לילך, ובאם שתלך, לא היא ולא בניה ובני בניה חשובה כבתי, ולא אצל אבותי ולא בכלל ישראל, ואין עליהם שום זכות אבות." עכ"ל. מרן החזון אי"ש זי"ע אמר למקורביו בענין זה של הליכה בפאה נכרית ברה"ר "סישמעקעט מיט אדאוריתא.!!!" כלומר "נודף מהפאה הנכרית (אפילו שבזמנו הפאות היו פאות "קש" מכוערות שנראו כגוף זר על הראש) ריח של איסור דאורייתא!!!". (מובא בשם הגרח"ש קרליץ ז"ל).

בספר "הדור והתקופה" לרב אליקים שלעזינגער שליט"א שזכה להסתופף במחיצת קודשו (של מרן החזון אי"ש) במשך חמשה עשר שנה, מובא בדף נ' בזה הלשון: "היה מבקש ממקורביו (הליטאים) ומבני משפחתו שהנשים יכסו ראשן עם טיכעל (מטפחת) או עכ"פ כיסוי על השייטעל." (וזה למרות שמדובר באותן שנים קשות מיד לאחר החורבן הנורא שכאמור בפרק ה' עדין רבים הלכו גלויות ראש לגמרי, והפאות שהיו אז היו פאות קש מכוערות שנראו כגוף זר.) הרב גדליה נדל זי"ע (תלמידו החשוב של החזון איש) אמר וז"ל: "לדעתי אפילו אילו בעבר לא היה אף פוסק אחד אוסר, כיום בפאות של זמנינו לא היה אף פוסק אחד מתיר (אמר זאת לפני יותר מארבעים שנה, למרות שהפאות דאז היו הרבה פחות גרועות מהפאות של היום), תשאלו כל ילדה ברחוב ותאמר לכם אם פאה מותרת או אסורה." עכ"ל.

הרב מיכל יהודה ליפקוביץ זי"ע אמר וז"ל: "נכון שהיום לא הולכות הנשים בגלוי ראש, אבל גם כיסוי ראש אי אפשר לכנות את זה, אסון שכזה מחייב התעוררות עצומה, ומחייב בדק בית רציני."

הרב דן סגל שליט"א אמר באחת מדרשותיו בבני ברק וז"ל: "באים אצלי הרבה, ואומרים לי, שיש להם נסיונות ומכשולים,מהפאות והלבוש של הנשים החרדיות, יותר מהחלוניות, לאן הגענו, איזה הפקרות." עכ"ל.

ואלו הם דברי הרב שמואל הלוי וואזנר שליט"א בדרשה שאמר לפני הציבור וז"ל: "בלתי אפשרי שאם מישראל תגדל דורות אם לא תעשה מה שמיוחס בטבע הקדושה של בת ישראל והוא מטעמי הצניעות. כי אמרו חז"ל שער באישה ערווה, אבל איזה זיוף הוא זה שמכסים השערות בפאה נכרית שעוד מגרה היצרים יותר מהשערות עצמן. איזה זיוף הוא זה. ומה נעשה במלבושים הנעשים כדי למשוך עין, והם ביודעים וגם בלא יודעים חוטאים ומחטיאים אחרים, מכניסים את הרחוב והסביבה ללאו החמור של לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עינכם, שמלבד שכתוב בפוסקים שמלבושים כאלו שנגנבו מטומאת הגויים יש בהם לאו שלא תלכו בחוקות הגויים. ואם רוצים לדעת את המודל האחרון של האופנה של המודאס, לכנה לרחוב רבי עקיבא...מה בצע אם הבעל לומוד בכולל והבן בישיבה אם הבסיס לתורה של קדושה לתורה טהורה, לתורה לדורות, לא נתקן בבית היהודי הזה.” עכ"ל.

הרב אלישיב שליטא אמר לגרח"מ (בביקור שצולם והוקלט ביום יב' בכסלו תשס"ט ניתן להשיג הדיסק ב00972-50-4141441) בזה הלשון: "אבל הצרה הזאת של הפאות איך אפשר לתקן את זה, זה כבר מושרש עם גדולים וטובים, עם הפאות הזה ממש פריצות שאין כמוהו...זה פרוץ מאד, מה זה פרוץ, זה לא מן הסתם מן השוק נכשלים בזה, ממש צדיקים גמורים." ובשיעורו היומי בביהמ"ד "תפארת בחורים" ביום ב' כח' תשרי תשס"ט אמר כך וז"ל: "בוודאי אם הולכים (עם הפאה) כמו פרוע ראש, כמו שאחרות הולכות, הרי הן עוברות על איסור גמור זה ממש כמו ערוה..כל אלה שהולכות היום זה נראה כמו שיער לגמרי בודאי שזה איסור, את זה אף אחד לא התיר...אשה עם השער של היום כמו שהיא הולכת, זה ממש ערוה זה נראה כמו שער, ואין שום נפקא מינא, ועל זה אין שום היתר. (ואז שאלו אותו אם "היא עוברת על דת יהודית היא תצא בלא כתובה ??? והרב השיב) כן." עכ"ל. (ניתן להאזין בקול הלשון טל' 00972-3-6171100 על מסכת שבת שיעור 174 במאגר השעורים היומים. ציטוט מדויק מופיע גם בספר "מראת הצבאת" של הרב לוגאסי שליט"א פרקים כח'- כט'.).

הרה"ק שמואל שפירא זי"ע מצדיקי ברסלב חתם על מכתב שהתפרסם בשנת תשמ"ה וז"ל: "...על כן באנו להודיע שלבישת פאה נכרית אפילו קצרה, הוא איסור גדול ונורא, וכל אשה הלובשת זאת, היא חוטאת ומחטיאה את הרבים."

הרה"ק הצמח צדק מליאובוויטש זי"ע בברכות פרק ג' כתב וז"ל:"וקצת ראיה דבפאה נכרית לא שרו רק בחצר מדאמרינן בשבת (סד:) הכל ככבול ואמאי עזיב פיאה נכרית . אלא דפיאה נכרית גם בחול אינו מותר רק בחצר." עכ"ל.

הרה"ק רבי יששכר דב מבעל"ז זי"ע אמר בדבריו שהודפסו בקונטרס דיבורים קדושים וז"ל: "והנה כל מי שלומד בשו"ע ביראת שמים רואה היטב שאין חילוק בין שערות עצמן לפאה נכרית שנקרא שייטעל" עכ"ל.

ונסיים בדברי הרה"ק בעל הויואל משה זי"ע בספרו טיב לבב פרשת נח וז"ל: "אבל בענין לבישת פאה נכרית שהתחלנו לעסוק עתה בו הלא הוא מעיקרי התורה הקדושה ואסור מדינא. ובטוחני חזק ששום אשה לא תקבל על עצמה אחריות לדבר הזה ואדרבא כל מי שליבה מאמין בה' יתברך ובתורתו הקדושה צריכה להיות מן הזריזים המקדימין וגם לפעול אצל אחרים לבער בהם חומר הדבר ובזה עושים רצון הקב"ה ובודאי תתברך ע"י זה בכל טוב." עכ"ל.

פרק יג - נספחים

נספח א'

איסור פריעת ראש כנגד שער באשה ערוה

בגלל ריבוי הטועים יש נושא שזקוק להבהרה והוא: ש"שער באשה ערוה" ואיסור 'פריעת ראש' הם שני דינים שונים ונפרדים זה מזה.

ראה בתחילת פרק ב' בספר “גדר עולם” לרבינו בעל המ"ב שכתב וז"ל: "דע עוד דמלבד איסור פרוע ראש יש עוד ענין אחרשמחמת זה צריכה להיות שערה מכוסה אפילו בביתה באיזה כיסוי או בפאה נכרית דאל"ה אסור אפילו לבעלה לומר שום דבר שבקדושה נגדה דהשער הוא בכלל ערוה כמו שאמרו חז"ל (בברכות כד'.) שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים וכו'." עכ"ל.

כאמור בפרקים א'-ב' האיסור של פריעת הראש חל רק על האשה משום פריצות דגברי. ואלו האיסור של שער באשה ערוהקאי רק על האיש שאסור בדברי תורה כנגד השער אפילו של אשתו משום הרהור ומיאוס (ש"ע הגר"ז עה'-ד'). בנוסף לזה השער של אשה נשואה נקרא ערוה גם לענין זה שאסור לאיש זר להסתכל עליו (רמב"ם הלכות איסורי ביאה כא'-ב' ומ"ב עה'-יג'), "כדי להרחיקו מהזימה..שלא יבא להרהר בה" (ספר החינוך מצוה קפח').

איסור פריעת הראש נלמד כאמור בגמרא בכתובות עב.' ממה שצותה התורה לפרוע את ראש האשה הסוטה וזה לשון הגמרא: "ראשה פרוע דאורייתא דכתיב ופרע את ראש האשה" עכ"ל. ומרא דשמעתתא דאיסור פרועת הראש הוא תנא דבי רבי ישמעאל. ואילו שער באשה ערוה נלמד מהגמרא בברכות דף כד' וזה לשון הגמרא: "אמר רב ששת שער באשה ערוה שנאמר שערך כעדר העיזים" עכ"ל. וכאמור מרא דשמעתתא דדין שער באשה ערוה הוא רב ששת.

איסור פריעת הראש ברה"ר לדעת כל הפוסקים (כפי שראינו בפרק א') הוא איסור דאורייתא. ואילו האיסור בדברי תורה כנגד שער לדעת כל הפוסקים (מ"ב עה'-ה' ונשמת אדם כלל ד') הוא איסור דרבנן.

בתוך הבית אין איסור פריעת ראש, ומדינא דגמרא (כתובות עב:) יכולה ללכת לגמרי בגילוי ראש אפילו בחצר הבית (ביאור הלכה ד"ה "מחוץ לצמת" שבסימן עה'), בעוד שברה"ר האיסור הוא מדאורייתא. ואילו לגבי שער באשה ערוה אין שום חילוק בין הבית לרה"ר, דגם בבית אסור אפילו לבעלה בדברי תורה כנגד שערה (מ"ב עה'-י'), וכן אסור לזר להסתכל על שערה בביתה בדיוק כמו בכל מקום אחר.

אזהרת התורה שלא יצאו בפרוע ראש הוא דווקא רק לבנות ישראל (כתובות עב' "תנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש"). ואילו לגבי שער באשה ערוה, "צריך עיון" לדעת הפוסקים אם יש איסור בדברי תורה כנגד שער של "נכריות שאינן מוזהרות לכסות שערן" (מ"ב עה'-יב').

לענין ערוה ראה בבית יוסף סי' עה' וז"ל: "כל מקום שהדרך לכסותו הוה ערוה" ובש"ע הגר"ז עה'-א' ועה'-ד' כתב שמקום שהדרך לכסותו הוה ערוה "מפני שמביא לידי הרהור". "מקום שהדרך לכסותו" מתפרש בשתי אופנים: האחד שזו הדרך לכסותו מצד הדין, ולכן "אפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש כדרך הפרוצות אסור..כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיה מכוסה וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה בכלל ערוה הוא" (זה לשון המ"ב עה'-י'). ואפשר לפרש גם שאפילו כאשר מדינא אין חיוב לכסות כגון שער שער היוצא מחוץ לצמתן (קישורי המטפחת), אבל "אם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה מממלא בכלל ערוה הוא" (גם זה שם במ"ב עה'-י').

ראה בשבת קנ. (ובברכות כה:, בחיי אדם כלל ד' סעיפים א'-ב' ובנשמת אדם שם, בשו"ע הגר"ז עד'-א', ובהקדמת הביאור הלכה לסימן עד', ובמ"ב עה'-יט') שהאיסור בדברי תורה כנגד ערוה נלמד מהפסוק "ולא יראה בך ערות דבר" (דברים כג' טו'). "ואע"פ שאין הכתוב מדבר אלא בערותו ממש כשהיא מגולה ונראית..מ"מ מדברי סופרים..כל דבר שמביא לידי הרהור נקרא ערוה כמו שאמרו טפח באשה ערוה" (שו"ע הגר"ז עג'-א'). והמימרה של רב ששת בברכות כד. "שער באשה ערוה, שנא' שערך כעדר העיזים" באה ללמדנו שלא רק טפח מהגוף נחשב ערוה אלא שחז"ל נתנו גם לשער חשיבות של גוףלהחשיבו כערוה, מפני ששער שהדרך לכסותו "מביא לידי הרהור" (ש"ע הגר"ז עה' ד'). ולכן לדעת רוב הראשונים אסורמדרבנן בדברי תורה גם כנגד השער.

ואלו לדעת הרמב"ם (בהלכות ק"ש פ"ג-טז') שכתב וז"ל: "כל גוף (דווקא גוף לאפוקי שער וקול) האשה ערוה לפיכך לאיסתכל בגוף האשה כשהוא קורא", דברי שמואל ורב ששת (בברכות כד.) "קול ושער באשה ערוה...לא לענין ק"ש נאמר, אלא לענין שלזר אסור ליהנות מקולה ולהסתכל בשערה" (זה לשון הכסף משנה על הרמב"ם הלכות ק”ש פרק ג’-טז’). הבית יוסף בסימן עה' הסביר את דברי הרמב"ם כך: "והשמיט (הרמב"ם בהלכות ק"ש פ"ג-טז') קול ושער (הרמב"ם כתב דווקא "כל גוףהאשה ערוה", משמע שקול ושער שאינם גוף אינם ערווה לעניין קריאת שמע), משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמר (שמואל שאמר "קול באשה ערוה" ורב ששת שאמר "שער אשה ערוה") ולא לענין ק"ש". גם תוספות רי"ד האגודה וריאז סוברים כמו הרמב"ם שהשער והקול לא נחשבים כגוף ממש לענין שאסור בדברי תורה כנגדם. את חידושו של רב ששת שגם "שער באשה ערוה" למדו הרמב"ם וסיעתו (בהלכות אסורי ביאה כא'-ב') רק לענין זה שגם השער נחשב כגוף לאסור אותו בהסתכלות על מנת להנות, כמו שאצבע קטנה אסורה בלאו דלא תתורו אחרי עינכם וכו' (מ"ב סי' עה' ס"ק ז').

למסקנה, לדעת כל הראשונים צריכים להתקיים שני תנאים כדי להחשיב מקום כערוה לאסור בדברי תורה כנגדו: האחד שיהיה מקום מכוסה. השני שיהיה גוף. השער אינו גוף ולכן למרות שהוא "מביא לידי הרהור" (ש"ע הגר"ז עה' ד'), אפילו הכי מותר מן התורה לכולי עלמא בדברי תורה כנגדו (ראה גם מ"ב עה'-ה' ונשמת אדם כלל ד'). לדעת רוב הראשונים נתנו חז"ל גם לשער חשיבות כמו הגוף ולכן אסור מדרבנן בדברי תורה כנגדו. ואלו לרמב"ם וסיעתו גם מדרבנן לא נחשב השער כמו הגוף לענין זה, ולכן פסקו שמותר בדברי תורה כנגד שער. (אף על פי שגם לדעת הרמב"ם בהלכות אישות פרק כד' ס"ק יא'-יב' ובפרוש המשניות להרמב"ם כתובות פרק ז' משנה ו', אסורה מדאורייתא בפריעת ראש משום פריצות).

הש"ג והרמ"א (עה'-ב') שגם הם בכלל החולקים על הרמב"ם לגבי השער, וסוברים שחז"ל כן גזרו על השער להחשיבו כגוף לאסור בדברי תורה כנגדו, אבל לגבי הפאה הם מודים לו שאכן איננה כמו הגוף לענין זה ומותר בדברי תורה כנגדה. ראה ש"ג שבת דף כט' בדפי הרי"ף וז"ל: "דשער באשה ערוה דקאמר לא הוי אלא בשער הדבוק לבשרה ממש וגם נראה בשרה עם השער." עכ"ל.

גם איסור ההסתכלות בשער להחשיבו כערוה כאשר כשמסתכל עליו לבד כמו שמסתכל על אצבע קטנה בפני עצמה נלמד שם בברכות כד. "אמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף." ועוד אמר שם רב ששת "שער באשה ערוה שנא' שערך כעדר העיזים".

כלומר בלי החידוש הראשון של רב ששת היינו יודעים מהלאו ד"לא תתורו אחרי לבבכם ועינכם" שהתורה אסרה בהנאה את יופיה של האשה הנשואה (ש"ע אבן העזר כא'-א'), אבל לא היינו יודעים שהאיסור קאי גם על כל איבר בפני עצמו לבד, כגון שאסור להסתכל על אצבע קטנה לבדה (מ"ב עה'-ז').

ובלי החידוש השני של רב ששת לא היינו יודעים שעל השער עצמו לבד גם אסור להסתכל כמו שאסור להסתכל על אצבע קטנה, שהרי כאמור לעיל ברמב"ם השער איננו גוף (ראה גם רש"י ד"ה אלא אמר רב נחמן ערכין ז:), ולכן אי אפשר ללמוד אותו כמו שאר חלקי הגוף מאצבע קטנה. וגם לא ניתן ללמוד שאסור להסתכל על השער לבדו מ"פרע את ראש האשה", משום שכאמור בפרק ב' התורה אסרה את גילוי הראש מטעמא דפריצות, כלומר בגלל שהקישוט זה של השער מיפה אתכללות מראה פניה של האשה באופן שגורם לגירי היצר והרהורי עברה (כמו שכתב רש"י בכתובות עב. שהסוטה פרעה את שערה כדי "לתנאות על בועלה", ובדומה לכרבלתא בברכות דף כ. שהוא בגד אדום שאסור להתכסות בו משום פריצות דמביא לידי עברה, הערוך שם). ולא היינו יודעים שאסור להסתכל על השער בפני עצמו לבד גם כאשר לא מסתכל על פניה או על מראה הכללי. כמשמע לן רב ששת "מדמשבח לה קרא בגוה שמע מינה תאוה היא" (רש"י שם וב"ח בסימן עה'), ולכן גם על השער לבדו אסור להסתכל כמו שאסור להסתכל על אצבע קטנה לבדה, ואפילו על אותו מעט שער שרגיל לצאת מחוץ לקישורי המטפחת אסור להסתכל (מ"ב עה'-יג'). באופן דומה לא היינו יודעים שאסור להנות מקול אשה שהרי גם הקול איננו גוף. כמשמע לן שמואל (גם שם בברכות כד.) שגם הקול לבדו נחשב ערוה לאסור את הנאתו על זר (מ"ב עה'-יז').

את תמצית הנושא סיכם הרמב"ם (איסורי ביאה כא'-ב') וזה לשונו: "המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוון להנות כמי שמסתכל במקום התורף ואפילו לשמוע קול הערוה או לראות שערה אסור".

מכיוון דערוה ופריעת הראש הם דינים נפרדים לגמרי לכן שייך שיהיה האחד בלי השני כגון: האשה המגלה שערה בביתאין בה משום פריעת ראש (כתובות עב:, ביאור הלכה עה' ד"ה מחוץ לצמתן). ואפילו הכי גם בביתה אסור לזר להסתכל על שערה, ובנוסף (לפי רוב הראשונים) אסור לבעלה לקרוא קריאת שמע כנגד שערה אפילו בביתם (ראה מ"ב סימן עה' ס"ק י'). וכן נכריות צ"ע אם מותר לקרוא כנגד שערן למרות שאינן חייבות לכסותן (מ"ב שם ס"ק יב'). ומאידך גיסא שייך דין פריעת ראש בלי דין ערוה כגון: שמדאורייתא מותר בדברי תורה כנגד שער הראש של אשת איש, למרות שמן התורה אסור לגלותו ברה"ר.

ועוד לדעת הרמב"ם וסיעתו (בהלכות ק”ש פרק ג’-טז’, ראה שם בכסף משנה וכן בבית יוסף סימן עה'.) מותר לכתחילה גם מדרבנן להגיד דברי תורה כנגד שער של כל אשה נשואה, ואין בכך כל סתירה לזה שגם הם סוברים כמו כל הראשונים, שישאיסור דאורייתא משום פריצות דגברי שאשה נשואה תפרע את ראשה ברה"ר. (רמב"ם הלכות אישות פרק כד' ס"ק יא'-יב', ובפרושו למשניות כתובות פרק ז' משנה ו').

בדומה לשער מותר להגיד דברי תורה כנגד אשה הלובשת בגדים אדומים, או שטווה ורד כנגד פניה משום שגם הם אינם בכלל הגוף, אף על פי שאסור לה לצאת כך לרה"ר משום פריצות. (ברכות כ. בערוך שם, ברמ"א קעח'-א', ובכתובות עב:).

מלבד כל האמור לעיל ישנה סיבה נוספת לא לגלות את המקומות המכוסים בגוף אפילו בחצר ובבית. וזה משום ש"מלא כל הארץ כבודו" (ש"ע או"ח ב'-ב'). ולכן "צריך ליזהר.. לא לגלות מבשרו ואפילו מעט כל שדרכו להיות מכוסה" (מ"ב ב'-א'). ובש"ע הגר"ז ב'-ו' כתב שעכשיו "שכולם (אפילו האנשים) צריכים לכסות ראשם לעולם אסור לילך או אפילו לישב בגילוי הראש משום צניעות" כלפי השם יתברך. הטור שם מביא את המקור לדין זה המופיע בשבת קיח: "א"ר יוסי מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי". ביומא מז. ובירושלמי מגילה פ"א' ה"ו' מובא מקור נוסף לדין זה במעשה דקמחית שבזכות "צניעות היתרהשהיתה בה זכתה שיצאו ממנה כהנים גדולים" (מ"ב עה'-יד'). ולכן כתב הדרכי משה (אבן העזר קטו'-ד') שאף על פי "דאין איסור ללכת בפריעת הראש אלא דוקא בשוק" (לדעת רש"י תוס' הר"ן וכו'), אפילו הכי "צניעות מיהא הוי ששום אשה לא תראה שער כלל אפילו בבית וכמו שמצינו במעשה דקמחית זכתה משום זה שיצאו ממנה כהנים גדולים". עכ"ל.

למרות שהטעם לצניעות דקמחית הוא משום דעומד לפני המלך, בעוד שהטעם לדין של ערוה הוא משום הרהור או מיאוס, אפילו הכי הגדרים של "צניעות דקמחית" זהים לגדרים של "ערוה", והם חלים כאמור לעיל רק על המקומות המכוסים בגוף. ולדוגמא הפאה הנכרית מכיוון שאיננה גוף איננה נחשבת לערוה, ולכן מותר מותר בדברי תורה כנגדה אף על פי שהיא מכוסה ברה"ר, וגם מותר ללכת בחצר ובבית בפאה נוכרית גלויה (אפילו לדעת הש"ג וסיעתו שאוסרים את גילוי השער בחצר משום דת יהודית) ולא עוברת בכך גם על צניעות דקמחית (ש"ג שבת סד:, דרכי משה שג' ועה').

מלבד איסור פריעת הראש ברה"ר משום פריצות דגברי ומשום בחוקותיהם (כאמור בפרק ו) ובכלל זה עוברת גם על הלאודלפני עור (ויקרא יט'-יד' ראה הגר"י פערלא עשה צו'), וגם על האיסור דלא תקרבו לגלות ערוה (מ"מ איסורי ביאה כא'-א'). ומלבד איסור גלוי השער אפילו בחצר משום דת יהודית דהוא מנהג הצניעות שקיבלו על עצמן בנות ישראל (בזמן הש"ס היה אסור בחצר רק לדעת המחמירים, ובימנו אסור לכולי עלמא גם בבית משום דת יהודית כמובא בביאור הלכה ד"ה מחוץ לצמתן שבסימן עה'). וגם מטעמא דערוה שאסור להסתכל אפילו על השער לבדו בפני עצמו משום גרוי היצר, וגם שאסור בדברי תורה כנגדו משום הרהור ומיאוס, וגם שצריכה להזהר לגלות השער אפילו בבית משום צניעות דקימחית דמלא כל הארץ כבודו. ישנה עוד סיבה להיזהר מאד שלא יתראה שום שערה אפילו בביתה, משום הקללה הכתובה בזהר הקדוש פרשת נשא "דלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתה וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ"ש אם הולכת בשוקא כך ע"כ בעאי איתתא דאפילו קורות ביתה לא יחמון שערה חדא מרישא וכו'" (מובא גם במ"ב עה'-יד'). ובתשובת חתם סופר סימן לו' כתב וז"ל: "דכיון דכבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצים ישראל לאסור בזה (לגלות השער אפילו בבית) א"כ ה"ל דין גמור שקיבלו עלייהו כהך דיעה האוסרת וכמש"כ המ"א סימן תקנ"א סק"ז ... דבארצותנו שנתפשט המנהג ע"פ הזוהר איסור גמור הוא ויש לחוש לרביצת האלה האמור בזהר." עכ"ל. (גם זה מובא במ"ב סימן עה' בבאור הלכה שם ד"ה מחוץ לצמתן.)

נספח ב'

תוספות ד"ה "אי כבלא דעבדא תנן" שבת דף נז:

"...וא"ת אמאי לא תני נמי ברישא (במשנה בבדף נז.) פאה נכרית בהדי כבול (כפי ששנה אותם ביחד במשנה שבדף סד:) דאין יוצאין בה לרה"ר ויש לומר דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפה משום דמחכו עלה." עכ"ל.

יש שרצו להביא ראיה מדכתבו התוספות "דמחכו עלה" שהלכו בפאות גלויות.

וקשה:

א. דהתוספות ר"י הזקן ותלמידו על הגמרא בשבת דף סד: וז"ל כתבו גם "דודאי משלפה משום דמחכו עליה", ועם זאת כתבו במפורש שהפאה היתה תחת הסבכה. וז"ל תוס' ר"י הזקן ותלמידו: "מאי שנא (כפה של צמר שמותר לצאת בה בשבת לרשות הרבים לדעת שמואל) מפאה נכרית דאסרינן (במשנה שבדף סד:) לרה"ר (בשבת, והרי) דזה וזה תחת השבכה הוא, מיהו יש לומר היינו טעמא גבי פאה שהיא משערות תלושות ואי חזו להו כלל מחיכו עלה, הואיל דלא שווינהו אלא שתראה (הואיל אין לה שער טבעי) כבעלת שער ושלפה לה ואתי לאיתוונייהו ד' אמות."

גם בפרוש המשניות שנות אליהו להגר"א כתוב במפורש שהפאה היתה תחת הצעיף. וז"ל בשבת פ"ו: "ובפאה נכרית. פירוש שאין לה שער נוטלת שער ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה בעלת שער" עכ"ל. וכן משמע גם מדברי רבינו יהונתן מלוניל בשבת סד: וברשב"א ובריטבא בחידושיהם שם בדף סה. ובחידושי הר"ן שם על המשנה בדף סד: שכתבו דאת הכפה של צמר לבשו נשים קרחות מתחת לסבכה, ולכן שנו אותה במשנה יחד עם הפאה.

העובדה שהפאות היו מכוסות ברה"ר מוכרחת גם באופן נוסף מדברי הראשונים (רש"י בערכין ז:', התוספות ריד והנמוקי יוסף בשבת סד:, מהאגור בסימן תל"ו, ומדברי רבינו ירוחם והטוש"ע א"ח סימן שג' סעיף יח') שבנוסף לזה פרשו שהפאה היתה מיועדת לאותן נשים ששערן היה מועט או פגום, כתבו גם שהיתה קשורה קלועה מעורבבת עם שערה ובתוכו, לכן מוכרח שהיתה מכוסה יחד עם השער.

ועוד שלדעת כל הראשונים כולם השתמשו בפאות רק אותן נשים קרחות או ששערן לבן וכדומה. ולכן כדי לא להיות יוצאות דופן לרעה ולהסגיר בכך את מומן (כמבואר בפרק ד') וגם משום פריצות (כמבואר בפרק ג') מוכרח שכסו את הפאות ברה"ר. וזה בלתי שייך לחלוטין לחדש כזאת מחלוקת חריפה כנגד כל הראשונים ובתוכם בעלי התוספות בעצמם ללא כל סיבה והוכחה מוכרחת.

ב. בשו"ת היעב"ץ תשובה ט' תרץ את שאלת התוספות באופן אחר וז"ל: "משום דבלא"ה אסירא בה (לצאת בפאה לרה"ר גם ביום חול) ברה"ר." וכדי לישב את דברי התוספות עצמם כתב: "אבל בנתונה למטה מן השבכה על פדחתה ובצדעים במקום שכלים שערותיה לית לן בה (כמו השער עצמו היוצא מחוץ לצמתן דאין בזה איסור). דלא הוי אלא כשאר תכשיטין שבחוץ." וכן מובא בסבא קדישא או"ח א'.

ג. מדוע הש"ג (לשיטתם של אלו שבטעות חושבים שהתירו קאי על רה"ר), לא מביא ראיה מהתוספות הזה שמותר ללכת בפאה מגולה ברה"ר. ועוד שהרי כאמור לעיל בסעיף א' לדעת כל הראשונים הלכו עם הפאה מכוסה ברה"ר, ואם כן מן הכרח היה שהש"ג כן יביא סיעתא כה חשובה לשיטתו שהיא לכאורה כנגד כל הראשונים.

ד. מדוע צריכות כל אותן נשים ללכת בגלוי עם כאלה פאות מכוערות שודאי מחכו עליהם עד שיצטרכו לשלוף אותן מרוב בושה.

ה. אם אכן היה כזה מנהג ללכת עם פאות גלויות, מדוע לחשוש שיצחקו עליהן. גם בזמן הגזרות בליטא וגם לאחר הגזרות כשעוד הלכו כולן בפאות מכוערות לא היתה בזה כל בושה משום שכל הנשים החרדיות הלכו כך.

ו. בשבת סד: רואים שהפאה היתה ליופי, שהרי כל הסיבה שלהבדיל משאר התכשיטים התירו לה רק את הכבול והפאה בשבת בחצר, זה "כדי שלא תתגנה על בעלה". ואם הפאה היתה כל כך מגוחכת עד שוודאי מחכו עלה, מה לה ולצרה הזאת, מדוע היא צריכה לגנות את עצמה עד ש"נמצא בעלה מגרשה" כמובא שם ברי"ף. הרי כל החברות שלה הולכות לדעת רש"י תוספות והר"ן (בכתובות עב:) בחצר בשערן הגלוי והיפה, ומדוע היא צריכה להתגנות בעיניו ולהיות יוצאת דופן לרעה עם פאה מכוערת כאשר היא יכולה להתקשט בשערה או בכבול יפה. וגם בנזיר דף כח מובא שהפאה היתה תחליף מושלם לשער, דאם לא כן יכול עדיין לטעון אי אפשי באשה מגלחת כמובא בפרק ד' בהרחבה. ולכן כיון שלא במשוגעים עסקינן יש לומר שמדובר בפאות יפות ומכובדות כאלו שבודאי לא היה כל חשש דמחכו עליהו, כמו שבימנו שאין כל חשש שיצחקו על אותן הפאות היפות.

ז. היעב"ץ בספרו לחם שמים ומובא גם בסבא קדישא או"ח א' הקשה שגם אם יצחקו עליה אין חשש שתגלה את ראשה, משום דלא חישינן דבשביל זה שילעגו לה שהיא תעבור משום זה על איסור דפרועת הראש. בנוסף לזה היא גם תתביש ותתגנה מאד מאד מגלוי ראשה כאמור בבבא קמא פרק ח' משנה ה' שעבור ש"פרע ראש האשה בשוק משלם ארבע מאות זוז" דמי בושת. ולכן אין כל חשש שבעולם שהיא תטול את הפאה (שהולכת אתה ברצון ברה"ר) "דכיוון דמגליא שערה לא שלפה ומחויא" (רש"י שבת נז'.). וכמו שהיום שום אשה שבעולם לא תיטול את הפאה מעל ראשה ברה"ר גם אם יצחקו על הפאה.

ח. אם אכן מדובר בפאה מגולה אזי התוספות היו יכלים לתרץ את שאלתם באופן הרבה יותר פשוט, שהתנא לא תני נמי ברישא (במשנה בבדף נז.) פאה נכרית בהדי כבול משום דפשיטא דמותר לצאת בפ"נ זו בשבת לרה"ר, שהרי אין כל חשש שתיטול אותה מהראש להראות לחברתה, דעל ידי כך תגלה את כל שערה שמתחת לפאה, כמו שהיום שום אשה שבעולם לא תיטול את הפאה מעל ראשה. וגם אין צורך בטעמו דעולא בדף סד: שלהבדיל משאר התכשיטים התירו לה בשבת את הפאה כדי שלא תתגנה על בעלה, שהרי גם אם תצא עם הפאה לרה"ר אין חשש שתשלוף אותה.

ט. מלשונו של תוספות "משלפה" משמע שהפאה היתה מכוסה כמובא שם ברש"י "או דילמא כיפה תנן. דלא תצא דחישינן דילמא שלפא ומחויה מתחת השבכה." בעוד שאם הפאה היתה גלויה היה משתמש בלשון נוטלת כמובא בדף נז. ברש"י "בזמן שאין תפורין...אבל תפורין ליכא למיחש לאחוויי שאינה נוטלת השבכה מראשה ברה"ר שתגלה כל שערה."

והתירוץ

לכל השאלות מובא כאמור במפורש בדברי תוספות ר"י הזקן ותלמידו על הגמרא בשבת דף סד: וז"ל: "לעיל בריש פירקין (דף נח.) כבלא דעבדא (לדעת שמואל) תנן (שאסור לצאת בו לרה"ר בשבת), אבל כיפה של צמר שפיר דמי ואפילו לרשות הרבים, ולדידיה (לדעת שמואל) מאי שנא (כפה של צמר שמותר לצאת בה בשבת לרשות הרבים לדעת שמואל) מפאה נכרית דאסרינן (במשנה שבדף סד:) לרה"ר (בשבת, והרי) דזה וזה תחת השבכה הוא, מיהו יש לומר היינו טעמא גבי פאה שהיא משערות תלושות ואי חזו להו כלל (אפילו רק את קצה הפאה שזזה ממקומה ומונחת בצורה מוזרה, יבינו שזאת פאה)מחיכו עלה, הואיל דלא שווינהו (שלובשת את הפאה) אלא שתראה כבעלת שער (מכיוון שהיא קרחת או ששערה מועט היא לובשת את הפאה בלית ברירה בחצר כדי הסתיר את מומה ולהראות כבעלת שער, וכאשר היא יוצאת לרה"ר היא מכסה אותה כדי להראות כמו כל הנשים שהולכות במטפחת) וכעט (בגלל שהפאה זזה ממקומה ומונחת בצורה מוזרה על הראש, או שיצאה מעט מתחת לסבכה, או בגלל שהמטפחת והפאה החליקו ממקומם והתגלתה מעט מקרחתה או משערה הטבעי ששונה מהפאה) שלפה לה (כדי לתקן את מראיה. ואינה חוששת לגילוי השער שהרי הפאה מכוסה בשבכה) ואתי לאיתוונייהו ד' אמות."

נספח ג'

דעת המשנה ברורה והביאור הלכה סימן עה' ס"ק טו'

וז"ל הביאור הלכה ד"ה מחוץ לצמתן: "...וכ"ז (מה שביאר דעתו להלכה עד כאן) לענין חצרה וחדרה, אבל לילך בשוק וחצר של רבים לכו"ע אף אם תלך במטפחת (כשרה לחלוטין וכ"ש פאה שיש צד לאוסרה ברה"ר מדאוריתא כמובא בישועות יעקב שאותו מביא המ"ב כאן בשער הציון כא') לבד לכסות שערה (אף על פי שהמטפחת אכן מכסה היטב את שערה) מיקרי עוברת על דת יהודית ("הינו מה שהנהיגו מעולם האומה הישראלית וקבלו על עצמן ליזהר בזה משום צניעות" (זה לשונו של רבינו בעל המ"ב בספרו "גדר עולם" פרק א')) עד שתלך (גם) ברדיד (בנוסף למטפחת) מלמעלה (דווקא, ולא מתחת למטפחת) ככל הנשים ("מה שהנהיגו מעולם [נשות] האומה הישראלית וקבלו על עצמן ליזהר בזה (ברדיד) משום צניעות") כן מבואר שם (בטור ובש"ע אהע"ז) סי' קט"ו." עכ"ל. ראה שם בטור שהמקור לדין זה לדין זה הוא ברמב"ם וז"ל הטור: "כתב הרמב"ם אע"פ שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד כל הנשים תצא בלא כתובה." והבית יוסף כתב שם: "ומ"ש (הטור) בשם הרמב"ם הוא בפכ"ד מהלכות אישות והוא פירוש למה שאמרו בגמרא (בכתובות עב) דאורייתא קלתא ש"ד דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור." עכ"ל. וכן כתב שם הביאור הגר"א על הש"ע ס"ק י' וז"ל: "אעפ"י וכו' ["ששערה מכוסה במטפחות" (ז"ל הש"ע)] רמב"ם והביאו הטור ג"כ וזהו פי' על קלתה שאמרו בגמרא (בכתובות עב).." עכ"ל. וכן מובא גם בפירוש המשניות להרמב"ם (כתובות עב.) וז"ל: "ואלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית וכו': (כתובות) דף עב. ואמרו וראשה פרוע ואפי' במטפחת על ראשה ובתנאי שתצא בה לשוק או למבוי מפולש" עכ"ל. (ראה גם בתוספות יום טוב כתובות פרק שביעי משנה ו').

כלומר לדעת הרמב"ם הטו"ר הש"ע והגר"א, הקלתא שעוברת על דת יהודית כשמתכסה איתה ברה"ר היא המטפחת. וכאמור שם בגמרא בכתובות דף עב: גם אם כל הנשים בעולם ילכו ברה"ר בקלתא כלומר במטפחת לפי פרושם של הרמב"ם הטור הבית יוסף והגר"א, כולן עוברות בזה על דת יהודית ("אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה"). וע"כ ד"ככל הנשים" הכוונה ככל הנשים של האומה הישראלית מה שהנהיגו מעולם ללכת ברדיד נוסף וקבלו על עצמן ליזהר בזה משום צניעות כמובא בדברי רבינו בספרו "גדר עולם". או שאולי כוונתו בזה הוא עד שתלך באותו סוג של רדיד ככל הנשים באות המקום, שאם מנהג המקום ללכת ברדיד החופה את ראשה וכל גופה כטלית (רמב"ם אישות יג'-יא') חיבת ללכת ברדיד כזה גדול, ואם מנהג המקום ללכת ב"רדיד קטן יעטוף בו ראשו וכתפו" (רמב"ם משניות שבת טז'-ד') אז לא תפחת מרדיד זה. אבל רק במטפחת ללא רדיד בכלל היא עוברת על דת יהודית (ראה גם בקצור פסקי הרא"ש על הגמרא בכתובות דף עב, ובש"ג שם מה שהביא בשם הסמ"ג הרמב"ם והריא"ז, בשו"ת באר שבע יח', בשו"ת חקל יצחק פא', ובשו"ת מגן גבורים או"ח עה') וכל שכן וכל שכן כשתלך רק בפאה (וז"ל המגן גבורים שהמ"ב כאן פוסק על פיו: "ועוד דעת הרמב"ם ז"ל דאף ששערה מכוסות במטפחות כל שאין עליהם רדיד ככל הנשים היא עוברת על דת, ע"כ אסור בפיאה מגולה" עכ"ל) שיש בה גם צד שאסורה מדאורייתא לדעת המ"ב. (לפי שציין בשער הציון (כא) את הישועות יעקב שסובר שיש צד לאוסרה מדאורייתא.)

דעת הרמב"ם המובאת להלכה כאמור בטור בש"ע ובבאור הלכה מוסברת בהרחבה בשות באר שבע סימן יח', וז"ל: "ובא הרמב"ם לאשמועינן חידוש זה דלא מבע' דלא סגיא בקלתה לחוד שיש בו תרתי לגריעותא חדא דלא עביד ביחוד לכסוי השיער אלא לתת בו פלך ופשתן כדפרש"י בפ' המדיר ועוד שאינו כיסוי מעליא מחמת שהוא מלא נקבים חלולים ואינו יכול לכסות לגמרי השערות, אלא אע"פ שמכוסה במטפחת דעביד ביחוד לכיסוי השיער וגם הוא כסוי מעליא שהוא מכסה לגמרי השערות אע"פ לא סגי, משום דשני כסויים גמורים בעינן ודעבידי ביחוד לכסוי השיער כמטפחת או שבכה והדומה לה ועל המטפחת רדיד משום דזהו מנהג יהדות שנהגו בנות ישראל ולאו דווקא נקט הגמרא קלתא והשתא היאך יעלה על הדעת שיהא מותר לצאת בפאה נכרית מגולה לחוד טפי ממטפחת דעביד ביחוד לכסוי השער וגם הוא מכסה לגמרי השערות." עכ"ל.

וז"ל המ"ב סימן עה' ס"ק טו': "שער נכרית קרי נכרית להשער שנחתך ואינו דבוק לבשרה וס"ל (לרמ"א) דע"ז לא אחז"ל שער באשה ערוה (ומותר בדברי תורה כנגדה משום שהפאהאיננה חלק מהגוף כמובא בהגהות אלפסי החדשים הוא הש"ג שאותו מציין הרמ"א כמקור לדין זה) וגם מותר לגלותה (הבית יוסף כתב כאן בסימן עה' "דלא שייך לומר מגולה אלא במקום שדרכו להתכסות", ולכן מה שהמ"ב כתב "מותר לגלותה" פרושו שמותר לגלות בחצר את הפאה שדרכה להיות מכוסה ברה"ר. ועוד דאם "מותר לגלותה" היה קאי על רה"ר אז פשיטא דאין בה משום פריעת הראש, ולמה לו לחזור על כך פעם נוספת.) ואין בה (כשהולכת עם פאה גלויה ברה"ר) משום פריעת הראש (אסור פריעת ראש מדאורייתא. ואי אפשר להגיד שמותר לגמרי, שהרי כאמור לעיל בבאור הלכה ד"ה "מחוץ לצמת" כתב "אבל לילך בשוק וחצר של רבים לכו"ע אף אם תלך במטפחת [כשרה לחלוטין וכ"ש פאה שיש צד שאסורה אף מדאוריתא ברה"ר] לבד לכסות שערה מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה ככל הנשים".) ויש חולקין ואומרים דאף בפיאה נכרית שייך שער באשה ערוה (עטרת זקנים בשם הבאר שבע) ואיסור פריעת ראש (מדאוריתא, הישועות יעקב). וכתב הפמ"ג דבמדינות שיוצאין (שכך היא כבר המציאות בדיעבד) הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם (לאנשים דווקא, שרק בהם שייך אסור בדברי תורה כנגד שער. עיין בהקדמת הפמ"ג ב"אגרת" אות טז' ד"חכמת הדקדוק הוא פינה לתורה...דמ' בסוף תיבה הוא ל' זכר, אבל נ' בסוף תיבה הוא לשון נקיבה") לסמוך (ובשפ"ד יו"ד סי' נב' כתב הפמ"ג "מדכתב הר"ב ויש לסמוך עלייהו ולא כתב וכן נוהגים או והכי נהוג, משמע לעת הצורך או בהפסד מרובה הוא דיש הקל ולא בעניין אחר" עכ"ל) על השו"ע (השו"ע והרמ"א לא מדברים כלל על אסור פריעת הראש. כל הנדון של סעיף זה בש"ע קאי דווקא על קריאת שמע, וכעת חזר המ"ב לסכם את ההלכה בזה. והתכוון שאפשר לסמוך על דברי הרמ"א שכתב: "וכ"ש [שאפשר בדברי תורה כנגד] שער נכרית אפי' דרכה לכסות [אפילו שהפאה דרכה להיות מכוסה ברה"ר מותר בדברי תורה כנגדה ואין לה את הדין של "שער שדרכה לכסותו" הכתוב בתחילת סעיף ב' בש"ע שאסור בדברי תורה כנגדו, משום שהפאה להבדיל מהשער איננה חלק מהגוף] הגהת אלפסי החדשים" (הכונה לש"ג שכתב שמותר בדברי תורה כנגד פאה משום שאינה חלק מהגוף). אבל במקומות שלא נפרץ העניין אין לדעת המ"ב להקל כהרמ"א והש"ג, ואסור בדברי תורה כנגד הפאה.) ומשמע מיניה שם (מהפמ"ג שחולק על העטרת זקנים בביאור דברי הלבוש שהוסיף את ב' התיבות "שאינה שלה" על דברי הרמ"א כאן) דאפילו שער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל (בקריאת שמע כנגדו, בעטרת זקנים כתוב במפורש פעמיים שהנושא עליו הוא דן בהסברו על דברי הלבוש הוא "קריאת שמע כנגד פאה נכרית"). ובספר מגן גבורים החמיר בזה עי"ש. וכתב עוד (המגן גבורים) שם דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין עי"ש:"

למתעקשים שבסוף הסעיף דיבר המ"ב ("וכתב הפמ"ג דבמדינות שיוצאין הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על הש"ע וכו'") גם על אסור פריעת הראש, יש לדעת ש:

א. גם המ"ב סובר כמו כמו כל הראשונים והאחרונים המובאים בפרק ב' שגלוי השיער אסור משום פריצות דגברי (כמובא בהרחבה בסוף פרק ב'). ועוד שבספרו גדר עולם בתחילת פרק ד' כתב וז"ל: "ואל יטעה אותה היצר שתנצל מן הדין מפני שהיתה צריכה להתקשט עצמה בעיני בעלה שלא תתגנה עליו כי זה באמת טעות דזהו שייך רק בבית לבד ולא בשוק..ועוד מפני פתויי היצר שמסיתה ליפות את עצמה לפני בני אדם ולהתקשט בשערותיה" ויסוד זה חוזר על עצמו מספר פעמים נוספות שם. ולמתעקש בדעת רבינו שיש גם צד להתיר את הפאות, פשיטא שזה שייך אך ורק באותן הפאות המכוערות שנראו כגוף זר על הראש ושאינן מקשטות את האשה באותו הקשוט של השער שגורם לגרוי היצר ולהכשלת הרבים, כגון אותן הפאות המכוערות שהיו אז בתקופותו ובמקומו בליטא, כמובא בכרוז של של גדולי הדור והאדמורי"ם (ובכללם הבית ישראל מגור ז"ל, ויבלח"ט הגר"ש וואזנר והאדמו"רים מויז'ניץ ערלוי ביאלא לעלוב ספינקא ועוד. מובא במשבצות זהב לבושה בדף קעא') שפורסם בשנת תשל"ה בזה הלשון: "היות כי בעו"הר נפרץ באחרונה שנשים נשואות לובשות פאה נכרית המכשילות ממש כשער, מינים ממנים שונים, לא שערום אבותינו, עד שנראין כפרעות ראש ח"ו, הרינו רואים חובה לעצמנו, להודיע דעת תורתינו הקדושה, כי הדבר אסור מדינא, שאף במקומות שנהגו היתר בפאה נכרית, לא עלתה על הדעת פאות נכריות כאלו, ועברה גוררת עברה". עדות על מצב הפאות של אותו הדור בליטא מובא בספר דור דעה דף קלט' בשם הגר"י ליס וז"ל: "אצלינו בליטא היתה פירצה נוראה שהלכו פרועות ראש ולא רצו לכסות אפילו בפאה, כי הפאות ההם לא היו כפאות של היום". עכ"ל.

ב. וכל זה גם בהתחשב בלחץ הנורא למצוא צד להיתר כדי שלא ילכו פרועות ראש לגמרי, הרי החפץ חיים כתב את ספרו "גדר עולם" כנגד הפרצה הנוראה הזאת שהיתה אז בליטא דרובן של הנשים הנשואת הלכו פרועות ראש לגמרי. ועל זה צווח גם ערוך השולחן (שנת תרמ"ד-תרס"ח) או"ח סימן עה' ס"ק ז' וז"ל: "בואו ונצווח על פירצת דורינו בעוה"ר שזה שנים רבותשנפרצו בנו"י בעוון זה והולכות בגילוי הראש, וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל, ועתה פשתה המספחתשהנשואות הולכות בשערותן כמו הבתולות, אוי לנו שעלתה בימינו כך...שעתה רובן הולכות כך." עכ"ל. הרב משה אריה פריינד זי"ע גאב"ד העדה החרדית סיכם את העניין (מובא בהסכמות לספר סוגיא דפאה נכרית) בזה הלשון: "שגם השלטי גבורים ודעימיה לא התירו (את הפאה) אלא בחצר, וגם נתגלה כתב יד מהפמ"ג שחזר בו, ומקומות שהקילו בזה, כידוע שבאמחמת הגזירות והגלויות שעברו עליהן, ובחרו את הרע במיעוטו." עכ"ל. ואכן המשנה ברורה מביא את דעת הפמ"ג שהצד להתיר הוא רק בדיעבד גמור וז"ל: "במדינות שיוצאין (שכך היא כבר המציאות) הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך (בדיעבד) על השו"ע."

ג. רואים שדעת המ"ב נוטה לאסור מזה שהמ"ב מציג את צידי המחלוקת ובכל פעם הוא מסיים כדעת המחמירים. ובסיום הסעיף וסיכומו הוא מביא במפורש רק את הצד לאסור "דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה", ואינו כותב שאם מנהג המקום שהן כן הולכות בפאה שאפשר להן לסמוך על המקלים, אלא סותם ומשאיר את העניין במחלוקת בנידון שהוא מדאורייתא (לפי שצין את הישועות יעקב). וכאמור כל זה למרות לחץ הגזרות ולמרות שמדובר באותן הפאות המכוערות שהיו בזמנו שנראו כגוף זר על הראש.

ד. יש לדעת שהמ"ב לא ידע שהפרי מגדים בספרו "אם לבינה" חזר בו לגמרי מהצד להתיר את הפאות. וז"ל הפרי מגדים שם באות "כתובה": "ואמנם עתה ראיתי להתבונן בו (במה שכתב שיש צד להתיר את הפאה נגד הבאר שבע) כי פארוק (פאה) ... כללא דמלתה פרוק יש לגזור מראית עין אטו פרוע ראש דה"ו ד"ת וגם דת משה, כל שאין מכוסה כדרך שאר נשים אע"ג מטפחת על ראשה הוה דת ישראל עכ"פ....כ"ש שיש איסור גמור (בפאה נכרית) מכמה טעמים דכתיבנה". בסוף דבריו שם באות "כתובה" מסיים הפמ"ג במצוות תוכחה לנשים ההולכות בפאה וז"ל: "וכל אשה יראת ה' ובעלה ת"ח מצוה להוכיחה ולפייסה לציית לבעלה." ובסיום דבריו באות "צעף" מסכם הפרי מגדים את דבריו וז"ל: "וודאי כל בנות ישראל כשירות ומקשטות (בפאה) לפני בעלה לא ח"ו בפני אחרים." (ראה על כך בהרחבה בספר דת משה וישראל פרק ח'). ואם המ"ב אכן היה יודע שהפרי מגדים חזר בו לחלוטין מהצד להתיר את הפאה, פשיטא שגם הוא היה חוזר בו לגמרי מצד ההיתר שמסתמך כולו על הפרי מגדים.

ה. המ"ב לא ראה גם את דברי המקור חיים (שהתגלה רק בדורנו) סימן עה' לבעל החוות יאיר שלומד שהתירו של הש"ג קאי רק על חצר ולא על רה"ר (ראה בפרק ח'). זה דבר פשוט שגם אם המ"ב היה יודע שהש"ג אכן דיבר רק על חצר (וכל מה שטעו לחשוב שדבר על רה"ר, זה רק משום שהבאר שבע וסיעתו לא יכלו בשום פנים ללמוד אותו על חצר בגלל שלא ראו את הש"ג על הגמרא בכתובות עב: כמבואר בפרק ח'.) וממילא כל הצד לחשוב שיש מי שמתיר פאות ברה"ר נפל, אז גם הוא לא היה מזכיר כלל שיש הווא אמינא להקל. הרמ"א בהלכות פסיקה דאיסור והיתר שבחושן ומשפט סימן כה' סוף סעיף ב' כתב וז"ל: "אבל אם נמצא לפעמים תשובת גאון ולא עלה זכרונו, ונמצאו אחרים חולקים עליו, אין צריכים לפסוק כדברי האחרונים עלספק שאפשר שלא ידעו דברי הגאון ואי הוו שמיע להו הדרי בהו, מהריק שורש צו'." עכ"ל, ראה פרק ט' בהרחבה.

ו. דעתו של המ"ב באה היטב לידי בטוי גם בספרו "גדר עולם" שאותו כאמור כתב נגד המציאות הנוראה הזאת שהיתה אז בליטא, דרובן של הנשים הנשואות הלכו פרועות ראש לגמרי, והדבר הכי מסתבר היה ליעץ לכל אותן נשים שילכו וברה"ר בפאות נכריות, כאותן הצדקניות שאכן הלכו אז באותן הפאות של אז שנראו כגוף זר. ולמרות שהוא מזכיר את הפאות ג' פעמים בתוך חיבורו כעצה להתקשט בה לבעלה בביתה וגם כדי שלא תכשיל את בעלה בתוך ביתה בדברי תורה כנגד שערה, אפילו הכי אינו מזכיר אף לא פעם אחת את הפאות כפתרון עבור רה"ר נגד הפרצה הנוראה דאז. לדוגמא בתחילת פרק ד' כתב וז"ל: "ואל יטעה אותה היצר שתנצל מן הדין מפני שהיתה צריכה להתקשט (בשערותיה או בפאה, שהרי הן חילוק בניהם לעניין זה של ההתקשטות) עצמה בעיני בעלה שלא תתגנה עליו כי זה באמת טעות דזהו שייך רק בבית לבד ולא בשוק ועוד דגם בביתה (ששם כן מותר לה "להתקשט עצמה בעיני בעלה") היה לה עצה (נוספת כדי לא להכשילו בדברי תורה כנגד ערוות שערה) לילך באיזה כיסוי נאה או בפאה נכרית על ראשה ולא לגלות שערותיה." עכ"ל.

ז. בקובץ אוצרות ירושלים (תשלד' חלק קמז') הביא בשם הג"ר אלעזר בריזל זי"ע שכתב כך: "הנני מפרסם מה ששמעתי מפי הרב זקס נכד רבינו בעל הח"ח ששמע מפי הסבתא שלו, שבעלה הוא רבינו זצ"ל הזהירה בפירוש לא לצאת בחוץ בפאה נכרית בלי שום מכסה." עכ"ל.

ח. כאמור לעיל המ"ב גילה את דעתו הלכה למעשה בבאור הלכה ש"לילך בשוק וחצר של רבים לכו"ע אף אם תלךבמטפחת (כשרה לחלוטין וכ"ש פאה שיש צד לאוסרה ברה"ר מדאוריתא כמובא בישועות יעקב שאותו מביא המ"ב כאן בשער הציון כא') לבד לכסות שערה (אף על פי שהמטפחת אכן מכוסה את שערה) מיקרי עוברת על דת יהודית ("הינו מה שהנהיגו מעולם האומה הישראלית וקבלו על עצמן ליזהר בזה משום צניעות" (זה לשונו של רבינו בעל המ"ב בספרו "גדר עולם" פרק א')) עד שתלך (גם) ברדיד (בנוסף למטפחת) מלמעלה" עכ"ל.

נספח ד'

מעשה דאבא חלקיה ואישתו במסכת תענית כג:

וזה לשון הגמרא שם: "אזול (רבנן) בדברא (בשדה) ואשכחהו (מצאוהו לאבא חלקיה) דהוה קא רפיק (עודר) ... כי מטא (הגיע) למתא (לישוב) נפקא (יצאה) דבתיהו (אישתו) לאפיה (לקראתו) כי מיקשטא (בתכשיטין (רש"י))...(שאלו אותו החכמים) מאי טעמא כי מטא למתה נפקא דבתיהו כי מיקשטא, אמר להו כדי שלא אתן עיני באשה אחרת." עכ"ל הגמרא.

יש כאלה שרוצים ללמוד מגמרא זאת שיש מעלה וזכות לאשה מתקשטת ומתייפה ברה"ר, כדי שהבעל לא יתן עיניו בנשים אחרות.

וקשה:

א. היתכן שיש צד של הווא אמינא הקטן ביותר שבעולם שאבא חלקיה יתן עיניו בנשים אחרות עד כדי כך שאשתו צריכה לחפש עצות למנוע ממנו לעשות כן. (ראה רמב"ם איסורי ביאה פרק כא' וש"ע אבן העזר סימן כא' סק' א' ומ"ב סימן עה' ס"ק ז').

ב. ואם אכן ישנו חשש ח"ו שבעל מסוים כן יתן עיניו בנשים אחרות, הרי גם אם היא תתקשט לו ברה"ר זה לא יעזור, כי מים גנובים ימתקו (משלי ט'-יז' ,ראה גם ע"ז דף כ. ד"ה "אשת איש אפילו מכוערת", וכן בסוף מסכת נדרים ובתוספות שם ד"ה "מים גנובים ימתקו", בסוטה דף ז. ובמשלי ט'-יז' בפרוש רש"י והגר"א שם.) ויתכן מאד שנשים אחרות שגם הן מתקשטות לבעליהן ברה"ר ימצאו חן בעיניו יותר מאשר אשתו. ובמיוחד שאישתו היא רק אחת וברה"ר יש נשים רבות ויהיה לה קשה מאד להתחרות הכולן.

ג. אם אכן מה שהבעל לא יסתכל על נשים אחרות זה משום שאשתו תתייפה עבורו ברה"ר, וככל שהיא תתייפה יותר היא תמצא חן בעיניו יותר מאשר הנשים האחרות עד כדי כך שלא תהיה לו סיבה להסתכל עליהן. אם כן לפי ההגיון הזה, העובדה שתלך מקושטת ברה"ר, היא עצמה תהיה גם הסיבה לכך שהיא תשא חן גם בעיני האנשים האחרים האסורים לה ואפילו יותר מזה שהיא תמצא חן בעיני בעלה וגם יותר ממה שנשותיהם ימצאו חן בעיניהם, שהרי מים גנובים ימתקו. ועוד שאם אכן יש חשש ח"ו שצדיק יסוד עולם כאבא חלקיה יסתכל על נשים אחרות, כל שכן וכל שכן וכל שכן שאנשים אחרים יסתכלו על אשתו המקושטת. נמצא שתקנתה של אותה הצדקת היא לכאורה קלקלתם של אחרים, הן של הגברים שמכשילה אותן להסתכל עליה ולהנות מיופיה, והן של הנשים האחרות שמתחרה בהן על תשומת הלב של בעליהן, ודמה דשניא עלך לא תעביד לחברך. ואיך יתכן שאותה הצדקת תכשל בכאלה דברים חמורים ומכוערים.

ד. כאמור בפרק ו' יופיה של האשה מותר בהנאה רק לבעלה, ועל ידי שמתייפה ברה"ר יכולה לעבור על בפני עיוור לא תשים מכשול ויכולה לגרום ח"ו גם להחטאת הרבים כמו שכתב האורחות צדיקים בשער הגאווה וז"ל: "וגם האשה המתקשטת לפני האנשים בזה היא מדלקת לבם ומכנסת הרהורים בלבם ובזה עונשה גדול מאד שהיא נותנת מכשול לפני הרבים" עכ"ל. ויש עוד מאמרי חז"ל רבים על חומרת הענין (ראה על כך בפרק ו'). והרי חורבן בית ראשון היה עבור זה שהתנאו באופן שגרם למשיכת עיני האחרים כמובא בשבת סב: ועוד שעיקר התכלית של כל מנהגי דת יהודית הכתובים גם בש"ע אבן העזר סימן קטו' היא כדי שלא תגרום להסתכלויות והרהורים אסורים. ואפילו כשלא עוברת על מנהגי דת יהודית רק שהולכת באופן שמושך תשומת הלב היא יכולה להענש חמורות, כגון בתו של רבי חנניא בן תרדיון שהיתה צנועה מאד ואפילו הכי נענשה על כך שרק שפעם אחת בלבד הלכה באופן שמשך עיני האחרים. ורבינו יונה באגרת התשובה כתב ש"צריכה האשה שתהא צנועה ונזהרת מאוד שלא יסתכלו בה בני אדם חוץ מבעלה מפני שהמסתכלים (אפילו) בפניה או בידיה (שמצד הדין אינה חיבת לכסותם) יורדים לגיהנם והיא ענושה על כל אחד ואחד מהם מפני שהחטיאה אותם ולא נהגה צניעות בעצמה ונכשלו בה" עכ"ל. ולכן וודאי ווודאי שלא שייך להגיד שיהיה מותר לה להתקשט ולהתיפות ברה"ר כדי שהבעל לא יתן עיניו בנשים אחרות, ועוד שעל טענה זו גופה כתב הח"ח (בספרו "גדר עולם" בתחילת פרק ד') במפורש "ואל יטעה אותה היצר שתינצל מן הדין מפני שהיתה צריכה להתקשט עצמה לפני בעלה שלא תתגנה עליו, כי באמת זוהי טעות דזהו שייך רק בביתה לבד ולא בשוק." עכ"ל. (יסוד זה מובא שם ב”גדר עולם” עוד מספר פעמים נוספות.) וגם הפרי מגדים כתב "וודאי כל בנות ישראל כשרות ומקשטות לפני בעלה לא ח"ו בפני אחרים." עכ"ל.

ה. גם לא ברור מה זה עזר שיצאה לקראתו מקושטת, הרי יתכן מאד שעברו בדרכו נשים מקושטות אחרות לפני שפגש את אישתו.

ו. אם אכן היה מנהג כזה שנשים נהגו להתקשט ברה"ר, אם כן מדוע היו צריכים החכמים לשאול את אבא חלקיה " מאי טעמא כי מטא למתה נפקא דבתיהו כי מיקשטא".

ז. "כי מטא (הגיע) למתא (לישוב) נפקא (יצאה) דבתיהו (אישתו) לאפיה". משמע מהגמרא שהיא לא חכתה לו בתוך עיר, וגם משמע שיציאתה מהבית היתה מיד ברגע הגעתו של אבא חלקיה למקום הישוב ולא לאחר מכן (דאם לא כן היה צריך להיות כתוב "כי הוה במתא"), וגם לא לפני כן (דאם לא כן היה צריך להיות כתוב "כי הוה בדברא") ונשאלת השאלה איך ידעה אותה הצדקת את זמן הגעתו המדויק של בעלה לפאתי העיר כדי שתצא לקראתו בדיוק מיד עם הגעתו, והרי גם לראותו לא יכלה משום הבתים המסתירים.

והתירוץ

לכל השאלות מובא בשו"ת שלמת חיים בחלק באורי הש"ס סימן רכה' לרבי יוסף חיים זונענפעלד זי"ע שכתב וז"ל: "אינו מבואר שהלכו בשוק אפשר ביתו היה סמוך להשדות." ולכן אותה הצדקת שידעה הזמן המשוער של הגעתו, הסתכלה מחלון ביתה, וכשראתה ("כי מטא למתא") כלומר שהוא מגיע מהשדה (דכאמור בגמרא) שם עבד לגבול הישוב ("מתא") ליד החצרות האחוריים של הבתים, מקום שבדרך כלל לא מצויים שם אנשים, יצאה מביתם לחצר האחורית של הבית לכיוון השדה שמשם הוא מגיע. בכתובות עב: מובא שם ברי"ף שלעניני צניעות "מבוי דאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר". ולכן גם אם יצאה אח"כ מהחצר לכיוון השדה עצמו ודאי שאין זה חמור יותר ממבוי שאין הרבים בוקעים בו, ומותר לה להתקשט שם לכתחילה עבור בעלה כמובא בשבת דף סד:. במשנה שם בכתובות מובא גם שהמלה "יוצאה" קאי על כך שיוצאה מביתה לחצר, וכן מובא גם בטור או"ח סימן ש"ג וז"ל: "ויוצאה בחצר (דווקא ולא לרה"ר) בכבול ובפאה נכרית". ולכן גם "נפקא" שתרגומה "יצאה" פרושה שיצאה מהבית לחצר.

ויתכן שלרום מעלתה של אותה הצדקת, התפלאו החכמים מדוע הקדימה לצאת לקראתו מקושטת ולא חיכתה לו בבית בקשוטיה. ואף על פי שמצד הדין מותר לה לכתחילה להתקשט עבורו בחצר, יתכן שמנהגם שם היה אז להחמיר בכך (כפי שיש חלוק בין הבבלי לירושלמי בענין גלוי ההשער בחצר), ובמיוחד נשות תלמידי החכמים. ולכן שאלו אותו חכמים מה החיפזון, שתחכה לו בקישוטיה עוד כמה דקות בבית. ועל כך "אמר להו כדי שלא אתן עיני באשה אחרת", כלומר אשתו מרוב אהבתה אליו ודאגתה לקדושת עיניו הטהורות, חששה אפילו למקרה היוצא דופן של "קרן זווית" (ע"ז כ':), שמא תצא אחת השכנות לחצר האחורית ובלי כוונה יראה אותה, ולכן כדי להסיח את דעתו רק אליה ולהזהירו מכל מכשול בדרך, הקדימה לצאת לקראתו מקושטת. אבא חלקיה, שכמובן אין כל צל חשש של הווא אמינא שבעולם שח"ו יתן עיניו באשה אחרת, התכוון לרמוז להם בתשובתו על דאגתה הרבה של אשתו לטוהר שמירת עיניו, שעבורו לגודל טהרתם של עיניו גם החשש הרחוק מאד של קרן זווית יכול להזיק לו מאד כאלו שנתן ח"ו עיניו באשה אחרת.

ולעניין החשש שאולי בכל זאת יעבור שם איש זר ויראה אותה בקשוטיה (הגם שכאמור מותרת להתקשט שם), כתב הבן יהוידע לרבינו יוסף חיים בעל הבן איש חי זי"ע על הגמרא הזאת בתענית וז"ל: "דרכם באותו זמן אף על פי שהנשים לובשים צעיף (על הראש) לא היו מכסים פניהם, ולכן נראית מקושטת מצד הפנים (בלבד, ואם היתה רואה איזה איש לנגדה היתה יכולה לכסות מיד גם את פניה), והחכמים שידעו בה לא הסתכלו בה ח"ו, אלא כך נזדמנה ראייתה לנגדם בעל כרחם, וכאשר אמרו בגמרא על רבן גמליאל כשראה ריבה אחת (בקרן זוית) ובירך על ראייתה, ויתכן (תרוץ נוסף) נפל הצעיף (שכסה גם את כל פניה) מעליה מכח איזה סיבה וראו אותה." עכ"ל.

בירושלמי תענית פרק ראשון הלכה ד' (דף ה:) מובאת גירסה נוספת של מעשה זה, והמראה פנים כתב שם "כעין הא גריס בבלי פרק ג' דף כג' בעובדה דאבא חלקיה ובקצת תוספת דברים" עכ"ל. ושם מסופר שכאשר בעלה לא היה בקרבתה נהגה אותה הצדקת ללבוש בגדים צואים, וכאשר חזר בעלה החסיד מעבודתו בהר היתה לובשת בגדים נקיים לכבודו. ולשאלתם של החכמים ענה להם אותו החסיד: "כד דאנא הוי בטורא היא לבשה מאנין צאין דלא יתן ברנש עיניוי עלה וכד דאנא עליל מן טורא היא לבשה מאנין נקיין דלא ניתן עיני באיתא אוחר". קורבן העדה הסביר שם כך וז"ל: "ולמה. (חכמים שאלו אותו) כשהיית בהר הייתה אשתך לובשת בגדים צואין וכשנכנסת מן ההר היתה לובשת בגדים נקיין. אמר להם כשאני הייתי בהר היא לובשת בגדים צואין שתתגנה שלא יתן שום אדם עיניו בה, וכשאני נכנס מן ההר היא לובשת בגדים נקיים כדי שלא אתן עיני באשה אחרת." עכ"ל. ופני העדה פירש שם "מאני צאין בגדים מאוסין ואינן יפים."

למסקנה, הלקח הנלמד מהנהגתה של אותה הצדקת הצנועה הוא, שמעלת הצניעות האמיתית היא להצניע את יופיה מעיני הזרים, ואם היא מסוגלת לכך, היא יכולה אף להחמיר ולגנות את עצמה כדי ששום אדם לא יתן את עיניו בה, אבל זה רק בתנאי שבעלה לא יראה אותה בגינוייה. ולגבי זה "שלא אתן עיני באשה אחרת" אפשר לפרש בנוסף לאמור לעיל, שלכבודו של בעלה היא שנתה מהנהגת הצניעות היתרה ובמקום ללכת בבגדים צואים הלכה בבגדים נקיים, משום שחששה שאם יראה אותה כל כך מגונה באותם הבבגדים הצואים, תוליד בו רצון להתחתן עם עוד אשה נוספת. וזה מה שאמר "דלא ניתן עיני באיתא אוחר" נוספת להתחתן איתה. וכמובן שאין צל של חשש או ספק שבעולם שרבי חלקיה היה ח"ו נותן עיניו להסתכל באופן האסור בשום אשה שבעולם ואכמ"ל.

מניין הפוסקים

להלן טבלה של רשימת הפוסקים האוסרים והמתירים את חבישת הפאה הנכרית לנשים נשואות. הרשימה איננה כוללת את חכמי זמנינו^[1], וכן את הפוסקים שדעתם שנויה במחלוקת.

מתירים

אוסרים

רבי יהושע בועז ברוך זצ"ל (שלטי גיבורים, שבת (כט.) מדפי הרי"ף, אות א; עין משפט נזיר כח:) רבי מרדכי יפה, בספר 'לבוש התכלת' (או"ח סי' עה סעיף ב) רבי יהושע וולף כ"ץ זצ"ל ([פרישה או"ח סי' ש"ג) רבי אברהם אבלי, (מגן אברהם סי' עה ס"ק ה) רבי יום טוב ליפמן העליר בעל תוספות יום טוב (דברי חמודות על הרא"ש, ברכות כד., אות קיט) רבי מנחם מנדל אויערבאך (עטרת זקנים, על השו"ע, או"ח שם ס"ק ג) רבי שמואל ב"ר יוסף, דיין בעיר קראקא, (בספר 'עולת תמיד' על השו"ע, נדפס בשנת תמ"א, או"ח שם ס"ק ד) רבי יהודה ליב פוחוביצר זצ"ל בספר 'דברי חכמים - מקור חכמה' הקדמון, על השו"ע, נדפס בשנת תנ"ב, או"ח שם סעיף א) רבי יעקב ב"ר שמואל זצ"ל אב"ד צויזמיר, (שו"ת בית יעקב, נדפס בשנת תנ"ו, סי' קנב) רבי אליהו שפירא (אליה רבה, או"ח סי' שג ס"ק יח) רבי ישראל ישעיה ב"ר אברהם (בספר 'באר היטב' הקדמון, נדפס בשנת תס"ח, או"ח סי' עה) רבי פנחס אויערבאך, מגדולי דייני קראקא (בספר 'הלכה ברורה' על השו"ע, נדפס בשנת תע"ז, או"ח סי' עה ס"ק ב) רבי יהודה אשכנזי (באר היטב או"ח סי' עה ס"ק ח; אה"ע סי' קטו ס"ק י) רבי שמואל הלוי קעלין זצ"ל, בספרו "מחצית השקל" (על המג"א סי' ע"ה ס"ק ה') רבי שלמה חלמא זצ"ל, בעל "מרכבת המשנה" על הרמב"ם, בספרו "שולחן תמיד" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה) רבי ברוך פרנקל תאומים זצ"ל, אב"ד לייפניק, בעל "ברוך טעם", בהגהותיו לשו"ע (או"ח סי' ע"ה) רבי אהרן אלפנדרי זצ"ל מאיזמיר, בספרו "יד אהרן" (נדפס בשנת תקכ"ו))‏[2]. כ. הגאון רבי שלמה זלמן מירקש זצ"ל, אב"ד ק"ק מיר דליטא, בספרו "שולחן שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקל"א) רבי אברהם מיוחס זצ"ל, מרבני ירושלים, בשו"ת "שדה הארץ" (חלק ג', יו"ד הלכות נדרים סי' י'. נדפס בשנת תקמ"ח) הגאון הספרדי רבי יעקב שמשון שבתי מסיניגאליא זצ"ל, בספרו "שבת של מי" על מסכת שבת (דף סד: ד"ה מתני'. נדפס בליוורנו בשנת תקס"ז) רבי שניאור זלמן מלאדי זצ"ל, בעל ה"תניא", ב"שו"ע הרב" (או"ח סי' ע"ה סעיף ד'. הובא לדפוס בשנת תק"ע) רבי אליעזר חזן זצ"ל מאיזמיר, מחכמי ישיבת בית אל, בספרו "עמודי ארזים" (פירוש על ספר היראים, חלק א' סי' י"ב ס"ק ז'. נכתב בשנת תק"ע לערך) רבי אהרן וירמש זצ"ל, רב ואב"ד בעיר מיץ, מתלמידיו הגדולים של בעל "שאגת אריה", בספרו "מאורי אור" (חלק "קן טהור" למסכת נדרים דף ל', וחלק "באר שבע" למסכת שבת דף ס"ד. נדפס בשנת תקע"ט) רבי ברוך ייטלס זצ"ל, בעל ספר "טעם המלך", הובאו דבריו בשו"ת תשובה מאהבה (חלק א' סי' מ"ז. נדפס בשנת תקפ"ו) רבי יוסף שאול נתנזון זצ"ל, אב"ד לבוב והגליל, בעל שו"ת שואל ומשיב, בספר "מגן גיבורים" (או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תקפ"ט) רבי מרדכי זאב סגל אנטינגא זצ"ל, בעל "מאמר מרדכי", בספר מגן גיבורים הנ"ל שכתב עם גיסו הגאון ר"י נתנזון רבי אליהו גוטמאכר זצ"ל, אב"ד גריידיץ, מח"ס שו"ת "אדרת אליהו", בהגהותיו למסכת ברכות (כד.) שנדפסו בסוף המסכת רבי חיים בנימין פונטרימולי זצ"ל מאזמיר, בספרו "פתח הדביר" (או"ח סי' ע"ה סעיף א'. נדפס בשנת תקצ"ח) רבי שלמה הס זצ"ל, אב"ד ור"מ דק"ק דרעזניץ, מגדולי הונגריה בזמן הכת"ס, בשו"ת "כרם שלמה" (או"ח סי' ע"ה) ובחלק אה"ע (סי' צ"א, נדפס בשנת תר"ו) רבי משה כרייף זצ"ל מתוניס, בספרו "באר משה" על מסכת נזיר (דף כ"ח ע"א. נדפס בשנת תרי"ב) רבי יהושע שלמה ארדיט זצ"ל, ר"מ דק"ק איזמיר, בספרו "חינא וחיסדא" (למסכת כתובות ס"ו ע"ב. נדפס בשנת תרי"ט) רבי חיים בנבנישתי זצ"ל, בספרו "כנסת הגדולה" (נדפס בשנת תרכ"א), באה"ע סי' קט"ו, ששם עיקר הלכות כיסוי הראש, וכן באו"ח סי' ש"ג, וכן בספר "שיירי כנה"ג" או"ח סי' ע"ה (שהוא משנה אחרונה, ונכתב לאחר ספר כנה"ג על או"ח)‏[3] רבי יהודה שמואל אשכנזי זצ"ל, בסידור "בית עובד" (סדר תפילה כמנהג ק"ק ספרדים, נדפס בליוורנו בשנת תרכ"ב) רבי יוסף רוזין זצ"ל, אב"ד טעלז, בשו"ת "עדות ביהוסף" (סי' כ"ט. נדפס בשנת תרכ"ו) רבי ישכר דובעריש זצ"ל, בספרו "עבודת היום" (סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרכ"ז) רבי יצחק אבולעפיא זצ"ל, בשו"ת "פני יצחק" (חלק ו' אה"ע סי' ו'. נדפס בשנת תרל"א) רבי בכור מזרחי זצ"ל, מדייני בית הדין דארם צובא, שהובאו דבריו בשו"ת הנ"ל רבי משה הררי זצ"ל, מדייני בית הדין הנ"ל רבי יצחק לבטון זצ"ל, מדייני בית הדין ורבה של ארם צובא, שהובאו דבריו בשו"ת הנ"ל חכם נוסף בדור שלפניהם, שהוזכר בשו"ת פני יצחק הנ"ל לאחר הסכמת חכמי ארם צובא, ושם נכתב שכבר נחלקו בזה מהר"א שמעא ומהר"א סתהון זצ"ל, וא"כ אחד מהם התיר רבי ישראל מרדכי טונקלאנג זצ"ל, דיין ומו"צ דק"ק ווארשא, בספרו "שולחן המערכה" (חלק א' סי' ט"ו אות מ' סעיף ג', ובביאורים "היכל התשובה" ס"ק ה' שם. נדפס בשנת תרמ"א) רבי דוד יהודה זילברשטיין זצ"ל, בשו"ת "שבילי דוד" (או"ח סי' ב'. נדפס בשנת תרמ"ד) רבי יעקב צבי זצ"ל, מח"ס תפארת יעקב על המשניות, בספרו "טהרת השולחן" המובא בסוף ספר "פתחי עולם" (על השו"ע סי' ע"ה. נדפס בשנת תרמ"ט) רבי משה שיק זצ"ל, מגדולי רבני הונגריה, בשו"ת מהר"ם שיק (יורה דעה סי' שמ"ט) רבי יעקב לוברבוים זצ"ל מליסא, בעל "חוות דעת", ו"נתיבות המשפט", בשו"ע הקצר שחיבר בהלכות תפילה, הנקרא "דרך החיים" (סי' כ"ו סעיף ל"ב. נדפס בשנת תרנ"א) רבי יהושע טרייטיל זצ"ל, בספרו "חדוות יהושע" (סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תרנ"ד) רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, אב"ד דק"ק פראנקפורט, בספרו "חורב" (פרק פ"א סי' תקל"ט. נדפס בשנת תרנ"ג) רבי שלמה הכהן קליין זצ"ל, אב"ד דק"ק זענטא, בספרו "ליקוטי שלמה" (או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תרנ"ד) רבי דוד משרקי (מזרחי) זצ"ל, ר"מ ומו"צ בעיר צנעא, מגדולי פוסקי תימן, בספרו "שתילי זיתים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ה'. נדפס בשנת תרנ"ה) רבי מתתיה אברהם צורמאני זצ"ל, אב"ד בוקרשט, הביא דבריו בשו"ת "וישב יוסף" (יורה דעה סי' ב'. נדפס בשנת תרס"ה) רבי שמעון סידאן זצ"ל, רבה של העיר טירנויא והגליל, בספרו "שבט שמעון" (חלק ג', קידושין ל"א. נדפס בשנת תרמ"ח) רבי וואלף ברייער זצ"ל, אב"ד דק"ק טאב והגליל, בשו"ת "נחלת בנימין" (סי' כ"ו. נדפס בשנת תרמ"ט) רבי יחיאל מיכל עפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת נובהרדוק ומגדולי הדור ההוא, חמיו של הנצי"ב מוולווז'ין, בספרו "ערוך השולחן" (או"ח סי' ע"ה ס"ק ו'. נדפס בשנת תרנ"א), ובסי' ש"ג (ס"ק י"ז) רבי שמואל הכהן בורשטיין זצ"ל, אב"ד שיטאווא, בספרו "מנחת שבת" (על קיצור שו"ע, הלכות שבת סי' פ"ד ס"ק ס"ב. נדפס בשנת תרנ"ז) רבי יעקב שלום סופר זצ"ל (בנו של ה"מחנה חיים"), דיין ומו"צ בעיר פעסט, בספרו "תורת חיים" על השו"ע (סי' ע"ה ס"ק ז'. נדפס בשנת תרנ"ז) רבי עזריאל הילדסהיימר זצ"ל, רב דק"ק ברלין וראש בית המדרש לרבנים בגרמניה, תלמידו המובהק של בעל ה"ערוך לנר", בשו"ת רבי עזריאל (חלק ב', אה"ע סי' ל"ו, נדפס בשנת תרנ"ט) רבי אליהו סלימאן מני זצ"ל, ראב"ד חברון, בספרו "שיח יצחק" (דיני ק"ש סעיף ע'. נדפס בשנת תרס"ב), וכן בספר זכרונות אליהו (חלק א' מערכת פ' אות ג') רבי מאיר הלוי זצ"ל, בספרו "שמן המאור" (על המג"א או"ח סי' ע"ה. נדפס בשנת תרס"ה) רבי יעקב חיים סופר זצ"ל, מחכמי המקובלים בישיבת "בית אל", המאסף לכל הפוסקים הספרדים, בספרו "כף החיים" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק י"ט וס"ק כ'. נדפס בשנת תרס"ה), ובסי' ש"ג (ס"ק נ"ה וס"ק נ"ח) רבי חיים יעקב הלוי קרוייזר זצ"ל, רב דק"ק דאלינא, בספרו "באר יעקב" על שולחן ערוך (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נכתב בשנת תרס"ו) רבי ישראל מאיר הכהן זצ"ל (ה"חפץ חיים"), ראש ישיבת ראדין, הפוסק העיקרי של יהדות אשכנז, בספרו "משנה ברורה" (על השו"ע סי' ע"ה ס"ק ט"ו. נדפס בשנת תרס"ז) רבי יוסף יצחק שניאורסאהן זצ"ל, האדמו"ר השישי מליובאוויטש, ב"ספר התולדות" (פרק י"א - איגרות קודש דף רכ"ז, וכן בספר "איגרות קודש" להריי"צ, איגרת א'תתנ"ג) רבי מיכאל זאב זאבאצקי זצ"ל, אב"ד דק"ק פראשאוויץ, בספרו "מתנה טובה" (שבת ס"ד ע"ב. נדפס בשנת תרס"ח) רבי שבתי פיינבערג זצ"ל, רב במיכיילישאק (וילנא), בספרו "אפיקי מגינים" (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב' ס"ק י"ב. נדפס בשנת תרס"ט) רבי אליהו מרדכי הלוי וואלקובסקי זצ"ל, בספרו "שולחן הטהור" על מסכת ברכות (דף כ"ד ע"א, מערכת השולחן ס"ק כ"ב. נדפס בשנת תרע"א) רבי יעקב אשר הלוי גראייבסקי זצ"ל, מחכמי ירושלים (הגר"ש סלאנט זצ"ל כתב על ספרו כי הוא החיבור הראשון מתורת ארץ ישראל שנתחבר מראשית היישוב האשכנזי בירושלים), בספרו "ברית עולם - שבט הלוי" (יבמות מח. ד"ה וגלחה) רבי מנחם מענדל קירשבוים זצ"ל, רב דק"ק פרנקפורט, בשו"ת "מנחם משיב" (סי' כ"ו. נכתב בשנת תרע"ד) רבי שמואל סלנט זצ"ל, רבה של ירושלים, אמר שמעיקר הדין פאה נכרית מותרת, ורק תקנה היתה בירושלים באותו הזמן, שלא ללבוש פאה נכרית. כן העיד הגר"ח קיינבסקי שליט"א בשם אביו, בספר "אורחות רבנו הקהילות יעקב" (חלק ג' אות ס"ב) רבי יצחק בלאזר זצ"ל, הידוע בשם רבי איצלה פטרבורגר, מגדולי תלמידיו של רבי ישראל מסלנט, רבה של פטרבורג, ואביה הרוחני של ישיבת "קלם" לאחר פטירתו של ה"סבא מקלם", עמד על כך שאשתו תלבש פאה נכרית, נגד מנהג ירושלים בזמן ההוא. כן העיד הגר"ח קיינבסקי שליט"א בשם אביו בספר הנ"ל, וכן העיד הגרי"ש אלישיב שליט"א (ראה דבריו לקמן) רבי משה צבי לנדא זצ"ל, אב"ד ק"ק קליינווארדיין, בספרו "שולחן מלכים" (על קיצור שו"ע סי' ה' סעיף ט"ז, "הלכה למשה" ס"ק קמ"ז. נדפס בשנת תרצ"א) רבי סיני שיפפער זצ"ל, רב ואב"ד דקהל יראים קרלסרווה, בשו"ת "סתרי ומגיני" (חלק ב' סי' מ"ד, נדפס בשנת תרצ"ב) רבי חיים זלמן צבי שרל זצ"ל, אב"ד אייזפוטע, בספרו "דברי חיים" (חלק א' על מסכת עבודה זרה, ענין מראית העין אות ב'. נדפס בשנת תרצ"ו) רבי שלום יוסף הלוי פייגנבויים זצ"ל, אב"ד דק"ק לאקאטש, בשו"ת "משיב שלום" (סי' ל"ד. נדפס בשנת תרצ"א) רבי אברהם צבי קליין זצ"ל, אב"ד סילאש, בשו"ת "בארות אברהם" (חלק ב' סי' י'. נכתב בשנת תרצ"ב) רבי יצחק מאיר פצינר זצ"ל, רבה של פתח תקוה וחתנו של הגרא"ז מלצר זצ"ל, בספרו "פרשת המלך" (על הרמב"ם הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"א בהערה. נדפס בשנת תרח"צ) רבי רפאל זילבער זצ"ל, אב"ד פריימאן, בספרו "מרפא לנפש" (חלק ב' סי' כ"ח. נדפס בשנת תש"י)

רבי שמואל יהודה קצנלנבוגן בן רבי מאיר מפאדווא‏[4] שו"ת באר שבע‏[5] בעל ההפלאה זצ"ל (הובא בספר לחמי תודה דף ד) היעב"ץ במור וקציעה (או"ח סי' עה) רבי חיים מצ'אנז' זצ"ל בשו"ת דברי חיים (ח"א יו"ד סי' ל וח"ב יו"ד סימן נט)‏[6] הרב יוסף בן עזרא בעל משא מלך, אוסר ללכת אם אין ניכר שהוא פאה נכרית‏[7] רבי שלמה קלוגר בספר קנאת סופרים (דף כד ע"ב תשובה ע"ב). וע"ע בספרו שו"ת שנות חיים (סימן שט"ז) רבי יצחק לאמפורנטי זצ"ל (רבו של הרמח"ל) בספר פחד יצחק (אות פ) רבי רפאל מילדולה זצ"ל בשו"ת מים רבים (חאהע"ז סי' ל)‏[8] רבי ישראל יעקב אלגאזי זצ"ל בקהלת יעקב (מענה לשון ח"ג, אות רמ) רבי יוסף ניסים בורלא אב"ד ירושלים בשו"ת וישב יוסף (חיו"ד סימן ב) ישועות יעקב (או"ח סימן עה) עצי ארזים על אהע"ז (סי' כא' סק"ב) תשובה מאהבה (ח"א סימן מח), סובר שהרמ"א ואחריו המגן אברהם והפמ"ג מתירים רק בפאה נכרית שניכר שאינה הולכת כפרועת ראש‏[9] שו"ת יהודה יעלה (חיו"ד סימן שס"ו) פרדס הבינה (חלק מטעי משה, דף עג) מהרז"ך זצ"ל הובא שער הזקנים ח"א דף מג' רבי אברהם פאלג'י זצ"ל, בספר ברך את אברהם (סדר בחוקותי דרוש ב) שו"ת חסד לאברהם תאומים (מהד"ת אהע"ז סימן פז) שו"ת הרי בשמים (סימן לו) שו"ת יד הלוי (סימן קכד) המהרש"ם בדעת תורה, ע"ה, סעיף ב שו"ת תשורת ש"י (סימן תקע) בית אהרן קריספין (אהע"ז מערכת הפ' אות א) שו"ת משיב דבר (ח"ב מערכת פ) האדמו"ר ר' יחזקאל הלברשטאם זצ"ל בדברי יחזקאל על התורה (דרוש לשבועות. וע"ע בדברי יחזקאל החדש ליקוטים עמ' קכ, מקור החיים רסב) בעל מלאה קטרת זצ"ל בדבריו שנדפסו בתחילת ספר מהר"ם סופר על התורה האדמו"ר רבי יששכר דב רוקח מבעלזא זצ"ל בדרשה שנדפסה ב'קונטרס דיבורים קדושים', תורת שבת (או"ח סימן ש"ג) הגאון ממונקאטש זצ"ל בנמוקי אור חיים (סימן עה) תפארת ישראל על המשניות (שבת פ"ו מ"ה) מהר"י ברלין זצ"ל בספר יש סדר למשנה (שבת פ"ו מ"ה) שו"ת מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון סי' ריג) האדמו"ר מספינקא זצ"ל בחקל יצחק סימן פ"א רבי שלמה אליעזר אלפנדרי זצ"ל בשו"ת הסבא קדישא (ח"א סימן א) לב העברי (ח"א דף פא) רבי אלעזר בעל שמן רוקח זצ"ל בצוואתו (נדפסה בספרו יבין שמועה על התורה קרקא תרס"ד) וראה רשימת פ"ו מאוסרי הפאה בפורום 'לדעת'; ותגובת הרב 'אבוחצירא' לרשימת הפוסקים הנ"ל

חכמים שדעתם שנויה במחלוקת או לא ברורה

הרמ"א

הסוברים שהתיר לצאת בפאה נכרת - ...

הסוברים שכל דבריו נאמרו לעניין קריאת שמע - שו"ת חסד לאברהם תנינא אה"ע סוף סי' פז; ועוד...

הגר"א

. כב. הגאון רבי אליהו מווילנא זצ"ל, בחיבורו ביאור הגר"א (על השו"ע או"ח סי' ע"ה סעיף ב'. נדפס בשנת תקס"ג).

הפרי מגדים - ???

1. רבי יוסף תאומים, אב"ד פרנקפורט, בספרו "פרי מגדים" (על המג"א או"ח סי' ע"ה, אשל אברהם ס"ק ה', וסי' ש"ג, משבצות זהב ס"ק ט'. נדפס בשנת תקמ"ו) -???

החתם סופר

הצמח צדק

חכמי זמנינו

אסרו

1. האדמו"ר רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים זצ"ל בייטב לב (תוכחת מוסר לי"ג מידות ויום העשור אות כח)
2. האדמו"ר רבי יואל טייטלבוים מסאטמר זצ"ל בדברי יואל פרשת בראשית עמ' לב.[למיטב זיכרוני, במקום אחר הוא מתיר.

• שקרים מול העיניים - 'פורום הישיבות' (שיטת הגרי"ש אלישיב שליט"א בענייני פאה נכרית; הגולש 'למאי נ"מ?')

הערות שוליים