מיקרופדיה תלמודית:אדם

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:11, 25 ביוני 2013 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה - מהותו, חייו, מבנה גופו, והיצורים הכלולים בשם אדם.

סיכום תמציתי

שמו

הטעם שנקרא אדם, "רבי יהודה אומר על שם אדמה שלוקח ממנה נקרא שמו אדם, רבי יהושע בן קרחא אומר על שם בשר ודם נקרא שמו", או שהוא מלשון שנאמר 'אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן'.

יצירתו

תנו רבנן, שלשה שותפים יש באדם: הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין; אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין, והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל.

נחלקו תנאים מהיכן הולד נוצר, לדעת תנא קמא הוא נוצר מראשו, אבא שאול אומר מטבורו.

מהותו

האדם הוא בעל נפש, רוח ונשמה [נר"ן], המיוחדים לו, והוא נברא בצלמו ובדמותו של הקב"ה.

האדם הוא בעל צורה ודמות, היינו גוף ואיברים המיוחדים לו.

האדם הוא בעל דעת, שכל, רצון, מחשבה, ומוסר, וכן בעל יכולת דיבור, שהוא הביטוי לנשמה.

האדם הוא ילוד אשה.

נפשו

נפש האדם אינה קנינו, אלא קנין הקדוש ברוך הוא. לפיכךאין הורגים ואין מלקים אדם על פי הודאת עצמולפי שנפשו אינה שלו. וכן אסור לחבול את חברו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל.

תכונותיו

על תכונותיו של האדם ראה: 'אדם בהול על ממונו'; 'אדם בהול על מתו'; אדם המזיק'; 'אדם יודע ...'; 'אדם עשוי למשמש בכיסוי'; 'אדם עשוי שלא להשביע את עצמו'; 'אדם קרוב אצל עצמו'.

עיקר חיותו

עיקר חיותו של האדם הוא באפו, לפיכך מי שנפלה עליו מפולת, שמחללים עליו את השבת, ומצאו שאין חיות בחוטמו, שאינו מוציא רוח, ודאי מת הוא, ושוב אין מפקחים עליו הגל בשבת. אחר שיצאה נשמתו של אדם נוהגים להניח נוצה דקה על חוטמו ורואים אם אינה מתנדנדת הרי זה סימן שמת ומתחילים להתעסק בקבורתו.

צלם אלקים

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם הוא טעם לכמה דינים: רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום לכבוד קונו, ברכה מיוחדת נתקנה בין ברכות נשואין על צלם אלקים שבאדם: בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו וכו', צלם אלקים שבאדם משמש טעם בתורה לאיסור הלנת המת.

מבנה גופו

צורת האדם היא בפניו. איזו היא צורת פני האדם: שיהיו המצח והגבינים והעינים והלסתות וגבות הזקן כצורת האדם, אבל הפה והאזנים והאף, אף על פי שהם כשל בהמה וחיה, הרי זה אדם.

אורך גופו של אדם הוא שלש אמות, ונחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שכל גופו יחד עם הראש הוא שלש אמות; ויש חולקים וסוברים ששלש אמות הוא גופו של אדם בלא הראש, ויש לו עוד אמה רביעית של צוארו וראשו.

רמ"ח אברים שיש בהם עצמות יש באדם, ונמנו לענין טומאה, ויש בו שס"ה גידים.

אכילת בשרו, דמו וכו'

בשר אדם - האדם אינו בכלל חיה בעלת פרסה, לפיכך האוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו עובר בלאו, אבל אסור הוא בעשה; יש אומרים שאין בבשר אדם אפילו איסור עשה; ויש אומרים שעובר על בשר אדם בלאו, ונלמד בקל וחומר מבהמה טמאה שאינה מטמאה מחיים ובשרה אסור, כל שכן בשר אדם שמטמא מחיים.

אבר מן החי - אין איסור אבר מן החי נוהג באדם, ויש מהראשונים שכתב, שאף באדם אסור אבר מן החי.

בשר מן החי – בשאלה אם איסור בשר מן החי נוהג באדם, נחלקו ראשונים.

עורו של האדם כבשרו, בין לטומאה ובין לאיסור אכילה.

חלב אשה מותר כשפירש לכלי.

דם האדם מותר, אלא שאסרוהו משום מראית-עין.

אדם יש לו מזל

כח החיים של האדם גדול יותר משל בהמה, לפי שיש לו מזל, והוא מלאך המליץ עליו. לפיכך לענין טריפה, יש מהראשונים שסובר שלפי שאדם יש לו מזל אין הטריפות שלו שוה לטריפות בהמה, שאם ניקב הקרום של מוח בבהמה הרי היא טריפה, ובאדם אינו נעשה טריפה עד שיחסר גם קצת מהגולגולת, וכן אדם טריפה חי יותר מי"ב חודש, אף על פי שבהמה טריפה אינה חיה י"ב חודש, אבל חלקו עליו והוכיחו שלענין טריפות אדם ובהמה שוים.

היצורים הכלולים בשם אדם

עובר במעי אמו אינו בכלל אדם.יש מהראשונים שאוסרים לחלל שבת בשביל הצלת העובר, ויש הסבורים שמחללים עליו את השבת להצילו.

וכן אין העובר בכלל "נפש אדם", ולכן דוקא ההורג תינוק בן יום אחד חייב מיתה, אבל ההורג את העובר אינו חייב מיתה.

קטן אפילו בן יום אחד נקרא אדם. וכן בלשון חכמים קטן בכלל אדם, ודוקא כשהוא בן קיימא, אבל נפל, אפילו שהוא חי, אינו נקרא אדם.

המת אינו נקרא אדם. אולם מצינו מקומות בדיני טומאה שהמת נקרא אדם.

האשה היא בכלל אדם, בין כשהמכוון הוא במשותף, אנשים ונשים, ובין כשהמכוון הוא על נשים בלבד.

אתם קרויים "אדם", ואין עכו"ם קרויים "אדם". לפיכך קברי עכו"ם אין מטמאים באהל. אבל להלכה נחלקו הפוסקים אם העכו"ם מטמא באהל, או שאינו מטמא.

יש שהבדילו בין "אדם" ל"האדם", ש"האדם" כולל גם עכו"ם.

בלשון חכמים בא שם אדם בניגוד למלאך.

אדם שנברא על ידי ספר יצירה, על פי צרופי אותיות של שם - כגון גולם - אין עוברים על רציחתו משום שפיכות דמים, שדוקא אדם הנוצר בתוך אדם, מעי אשה, חייבים עליו משום שפיכות דמים.

אם יפתחו דרכים לגדל עובר באינקובטור מראשית יצירתו ועד ללידתו יצטרכו לדון במהותו כאדם אף שלא נולד מאשה, אך אין דיון זה שייך לטכנולוגיות הפוריות שהתחדשו בימינו כגון הזרעה מלאכותית והפריה חוץ-גופית, שבהן התינוק אמנם נוצר בדרך שונה מהרגיל, אך הוא נולד בדרך טבעית דרך מעי אשה, ואין מי מהפוסקים בדורנו שהעלה ספק במהותו כאדם, ורק דנו ביחוסו.

שמו

הטעם שנקרא אדם, "רבי יהודה אומר על שם אדמה שלוקח ממנה נקרא שמו אדם, רבי יהושע בן קרחא אומר על שם בשר ודם נקרא שמו" (פרקי דרבי אליעזר יא), או שהוא מלשון שנאמר (ישעיה יד יד) 'אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן' (רבינו שם טוב, אבות ו א; של"ה בראשית תורה אור ג).

יצירתו

תנו רבנן, שלשה שותפים יש באדם (קידושין ל ב; נדה לא א; קהלת רבה (וילנא) ה ב): הקדוש ברוך הוא, ואביו, ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין; אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין[1], והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל (נדה שם; קהלת רבה שם. וראה רמב"ן ויקרא יב ב).

האדם הנוצר מהזרע לא נוצר מן כל הטפה אלא מן הברור שבה, שנאמר (תהלים קלט ג): אָרְחִי וְרִבְעִי זֵרִיתָ, וְכָל דְּרָכַי הִסְכַּנְתָּה (נדה שם), היינו אָרְחִי וְרִבְעִי שהוא תשמיש המיטה – בררת לדבר הברור (רש"י).

נחלקו תנאים מהיכן הולד נוצר, לדעת תנא קמא הוא נוצר מראשו, שנאמר: מִמְּעֵי אִמִּי אַתָּה גוֹזִי (תהלים עא ו), ואומר: גָּזִּי נִזְרֵךְ וְהַשְׁלִיכִי (ירמיה ז כט), ונזר הוא שער הראש (רש"י); אבא שאול אומר מטיבורו, ומשלח שרשיו אילך ואילך (יומא פה א; סוטה מה ב. וראה תוס' סוטה שם ד"ה אבא בביאור שיטת אבא שאול).

מהותו

האדם הוא בעל נפש, רוח ונשמה [נר"ן], המיוחדים לו (בראשית ב ז)[2], והוא נברא בצלמו ובדמותו של הקב"ה (בראשית א כו-כז, ט ו). וראה להלן צלם אלקים[3].

האדם הוא בעל צורה ודמות, היינו גוף ואיברים המיוחדים לו – ראה להלן מבנה גופו - צורתו[4].

האדם הוא בעל דעת, שכל, רצון, מחשבה, ומוסר (ראה רש"י בראשית ב ז, ושם ג כב; מורה הנבוכים א א; מהר"ל, תפארת ישראל פ"ב), וכן בעל יכולת דיבור, שהוא הביטוי לנשמה (ראה תרגום אונקלוס בראשית ב ז; מורה הנבוכים א מא, ושם עב; מהרש"א חידושי אגדות סנהדרין סה ב).

האדם הוא ילוד אשה (שנאמר: אָדָם יְלוּד אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רֹגֶז (איוב יד א. וראה אבות דרבי נתן פ"ב) [וראה להלן בענין "שאינו ילוד אשה"][5].

נפשו

נפש האדם אינה קנינו, אלא קנין הקדוש ברוך הוא (רמב"ם רוצח א ד), שנאמר (יחזקאל יח ד) הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה (רדב"ז ברמב"ם סנהדרין יח ו). לפיכך[6]:

*אין הורגים ואין מלקים אדם על פי הודאת עצמו (ראה ערך דיני נפשות), ואין אומרים הודאת בעל דין (ראה ערכו) כמאה עדים, כמו שאומרים בדיני ממונות, לפי שממונו של אדם הוא שלו, ונפשו אינה שלו (רדב"ז סנהדרין יח ו, וראה רמב"ם סנהדרין שם טעם אחר שמא נטרפה דעתו ומבקש למות).

  • אסור לחבול את חברו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל (שו"ע הרב חלק ה הלכות נזקי גוף ונפש סעיף ד; וראה שו"ת הרא"ש כלל סח ס"י)[7].
  • אין גוף האדם נתפס בחובו, ולווה עני שאין לו מה לפרוע חובו, אסור לחובשו בבית האסורים, אפילו אם התנה בהלוואתו שמקבל את חוקי המלכות (שו"ת הריב"ש סי' שפד; שו"ת מהרשד"ם חושן משפט שצ). אבל כתבו ראשונים שנהגו הקהלות לתפוס כל מי שאינו פורע מס המלך ודינא דמלכותא דינא (שו"ת הרא"ש כלל סח ס"י).
  • אין שווי דמים לאדם בן חורין, והחובל בחברו אינו משלם את הנזק כפי שווי עצם האבר שהחסיר לו, אלא מעריכים אותו כעבד הנמכר בשוק, היינו דמי העבודה של האבר (ראה ערך נזק. וראה בבא קמא פד א: בן חורין אית ליה דמי [בתמיהה]. לדיון נוסף ראה "סיני" שם).

תכונותיו

על תכונותיו של האדם ראה: 'אדם בהול על ממונו'; 'אדם בהול על מתו'; אדם המזיק'; 'אדם יודע ...'; 'אדם עשוי למשמש בכיסוי'; 'אדם עשוי שלא להשביע את עצמו'; 'אדם קרוב אצל עצמו'.

עיקר חיותו

עיקר חיותו של האדם הוא באפו, שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו (בראשית ז כב. יומא פה א; סוטה מה ב). לפיכך:

  • מי שנפלה עליו מפולת, שמחללים עליו את השבת, ומצאו שאין חיות בחוטמו, שאינו מוציא רוח, ודאי מת הוא, ושוב אין מפקחים עליו הגל בשבת (יומא שם, ורש"י ד"ה עד, וראה ערך פקוח נפש). בדק בלבו [ויש גורסים בטבורו (ירושלמי שם ח ה; רבנו חננאל, רי"ף, רא"ש ועוד ראשונים בסוגיא בבבלי שם)] ומצא שאין נשמתו דופקת שם, נחלקו תנאים אם אף זהו סימן שכבר מת, או שצריך שיבדוק עוד בחוטמו, שלפעמים אין החיות ניכרת בלבו [או בטבורו] וניכרת בחוטמו (שם ורש"י). הלכה כדעה שניה (רמב"ם שבת ב יט; טוש"ע אורח חיים שכט ד)[8].

*חלל שנמצא, שמודדים ממנו אל הערים סביבו לדעת איזו מהן צריכה להביא עגלה ערופה, נחלקו תנאים איזהו מקום חיותו שמשם מודדים, לדעת רבי עקיבא מודדים מחוטמו ששם הוא עיקר חיותו (סוטה מה ב), לרבי אליעזר מודדים מטבורו ששם הוא מקור חיותו[9], והלכה מחוטמו (רמב"ם רוצח ט ט).

  • אחר שיצאה נשמתו של אדם נוהגים להניח נוצה דקה על חוטמו ורואים אם אינה מתנדנדת הרי זה סימן שמת ומתחילים להתעסק בקבורתו (חכמת אדם קונטרס מצבת משה). סמך לזה: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו (שו"ת חתם סופר יורה דעה שלח. וראה ערך הלנת המת, וערך מת).

צלם אלקים

כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (בראשית ט ו) הוא טעם לכמה דינים:

  • רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו בכל יום לכבוד קונו, שהאדם נברא בצלם אלקים (שבת נ ב, ורש"י ד"ה בשביל). ובמדרש (ויקרא רבה לד ג) אמרו שרחיצת כל גופו במרחץ מצווה היא, משל לאיקונין [-דמות] של מלכים, שגדולה היא להיות הממונה על מירוקם ושטיפתם.

*ברכה מיוחדת נתקנה בין ברכות נשואין על צלם אלקים שבאדם: בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו וכו'(כתובות ח א. וראה ערך ברכת חתנים).

*האבל חייב בכפיית המטה, משום "דמות דיוקני נתתי בכם - "כי בצלם אלהים עשה את האדם" - ובעוונותיכם הפכתיה, כפו מטותיהן עליה" (מועד קטן טו ב, ורש"י ד"ה דמות. וראה ערך אבלות)

  • צלם אלקים שבאדם משמש טעם בתורה לאיסור הלנת-המת (ראה ערכו): כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי (דברים כא כג) - משל למה הדבר דומה, לשני אחים תאומים בעיר אחת, אחד מינוהו מלך ואחד יצא ללסטיות, ציוה המלך ותלאוהו, כל הרואה אותו אומר המלך תלוי, ציוה המלך והורידוהו (תוספתא סנהדרין ט ז; בבלי שם מו ב).

מבנה גופו

צורתו

צורת האדם היא בפניו, שאם היה גופו תיש ופניו אדם, הרי הוא אדם ואמו טמאה לידה, גופו אדם ופניו תיש, אינו אדם ואין אמו טמאה לידה (נדה כג ב; רמב"ם איסורי ביאה י ח). וכן: כולו אדם ופניו בהמה, עומד וקורא בתורה ואומרים לו בוא לשחטך, כולו בהמה ופניו אדם, עומד וחורש בשדה ואומרים לו בוא וחלוץ או יבם (ירושלמי נדה ג ב). אבל יש מי שכתב שלא אמרו שפניו בהמה אינו ולד אלא לענין טומאת לידה בלבד, אבל לשאר דברים נחשב כאדם, ואסור להרגו משום שפיכות דמים, וכן אסור להזיקו ולחבלו (תשובה מאהבה א נג)[10].

איזו היא צורת פני האדם: שיהיו המצח והגבינים והעינים והלסתות וגבות הזקן כצורת האדם, אבל הפה והאזנים והאף, אף על פי שהם כשל בהמה וחיה, הרי זה אדם (רמב"ם איסורי ביאה י ט, על פי נדה שם. וראה ערך יולדת. וראה ערך אזן).

קומתו

אורך גופו של אדם הוא שלש אמות (עירובין מח א). ונחלקו ראשונים בדבר: יש אומרים שכל גופו יחד עם הראש הוא שלש אמות (רשב"ם בבא בתרא ק ב ד"ה והכוכין; רמב"ן בבא בתרא ק ב ד"ה הכוכין)[11]; ויש חולקים וסוברים ששלש אמות הוא גופו של אדם בלא הראש, ויש לו עוד אמה רביעית של צוארו וראשו (תוספות עירובין מח א ד"ה גופו, ותוספות בבא בתרא ק ב ד"ה והכוכין, ותוספות פסחים קט ב ד"ה ברום, ועוד). לפיכך:

בעירובי תחומין נותנים ארבע אמות לאדם שישן בערב שבת בין השמשות בדרך ולא קנה שביתה [בעירובי תחומין, יש לאדם אלפיים אמה ממקום שקנה שביתה בערב שבת, ראה ערך תחומין], גופו שלש אמות, ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו (ר' מאיר בעירובין שם), או כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ויניח תחת מראשותיו (ר' יהודה בעירובין שם).

בכוכי קבורה ובמקוה - לשיטת הסוברים שכל גופו יחד עם הראש הוא שלש אמות, היו הכוכים שקוברים את המת ארכם ארבע אמות, שהמת ארכו שלש אמות ואמה רביעית בשביל הארון שהוא מונח בו (רשב"ם בבא בתרא ק ב ד"ה והכוכין), ומטעם זה שיעור מקוה הוא אמה על אמה ברום שלש אמות, שהוא שיעור קומת גופו של אדם עם ראשו (רמב"ן בבא בתרא ק ב ד"ה הכוכין); ולשיטת הסוברים ששלש אמות הוא גופו של אדם בלא הראש, האמה הרביעית שבכוכים היא בשביל צוארו וראשו ודפי הארון, ושיעור מקוה שאינו אלא בגובה שלש אמות הוא מפני שהאדם כשנכנס למקוה מרכין קצת ראשו, וגם המים יתפחו ויעלו כשיכנס (תוספות עירובין מח א ד"ה גופו, ותוספות בבא בתרא ק ב ד"ה והכוכין, ותוספות פסחים קט ב ד"ה ברום, ועוד).

אבריו

רמ"ח אברים שיש בהם עצמות יש באדם, ונמנו לענין טומאה (אהלות ב א. וראה ערך אברים), ויש בו שס"ה גידים (תרגום יונתן בראשית א כז).

חללו

האדם חלול הוא מבפנים, ויש בו גובה טפח (רמב"ם טומאת מת יח ב).

נחלקו תנאים אם חלל זה נחשב כאהל לענין טומאת אהל-המת (ראה ערכו): בית שמאי סוברים שאינו אהל, וכשהאהיל על טומאה של מת אינו מביא הטומאה לכלים שתחתיו [אם אין צד התחתון של האדם גבוה מן הארץ טפח], ובית הלל סוברים שחללו הוא אהל והצד העליון של האדם מביא את הטומאה (אהלות א ג), והלכה כבית הלל (רמב"ם שם).

יש שפירש שבית שמאי ובית הלל נחלקו אם גופו של האדם נחשב כגוש אחד או שהוא כמורכב מחלקים, שלבית שמאי הוא כגוש אחד, ולכן אין הצד העליון נחשב כאהל, כדין בגד עבה שיש בו גובה טפח שאינו מאהיל אלא אם כן הצד התחתון גבוה מן הארץ טפח (משנה אהלות שם), ולבית הלל הוא כמורכב מחלקים, ולכן הצד העליון מאהיל כדין בגדים הרבה מקופלים זה על זה שהצד העליון מאהיל (צפנת פענח מהדורה תנינא עמ' 112)[12].

אכילת בשרו, דמו וכו'

בשר אדם

האדם, אף על פי שנאמר בו וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה(בראשית ב ז), אינו בכלל חיה בעלת פרסה, לפיכך האוכל מבשר האדם או מחלבו, בין מן החי בין מן המת, אינו עובר בלאו (תורת כהנים שמיני ב ד ד), אבל אסור הוא בעשה, שהרי מנה הכתוב שבעה מיני חיה ואמר בהם זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ(ויקרא יא ב), אבל כל שהוא חוץ מהם לא תאכלו, ולאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו) עשה (רמב"ם מאכלות אסורות ב ג, על פי תורת כהנים שם); יש אומרים שאין בבשר אדם אפילו איסור עשה (ראב"ד מאכלות אסורות ג ד; רמב"ן ויקרא יא ג; שו"ת הרשב"א שסד); ויש אומרים שעובר על בשר אדם בלאו, ונלמד בקל וחומר מבהמה טמאה שאינה מטמאה מחיים ובשרה אסור, כל שכן בשר אדם שמטמא מחיים (רא"ה בשיטה מקובצת כתובות ס א ד"ה וכתב הרא"ה).

אבר מן החי

אין איסור אבר מן החי (ראה ערכו) נוהג באדם, כיון שבשרו לאחר שמת אסור לדברי הכל, וכל שאין בשרו מותר לאחר שפירש מן הנפש אי אתה מצווה על אבריו. ועוד שמאחר שבשרו לאחר מיתה אסור אפילו בהנאה (ראה ערך מת) הרי למדנו וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר (דברים יב כג), שדוקא אם הבשר לבד כשפירש מן הנפש מותר, אז אסור בו אבר מן החי, וזה הרי הבשר לבדו אסור (שו"ת הרשב"א ח"א שסד). ועוד שכיון שדמו מותר (ראה להלן, ובערך דם) אין אתה מצווה על אבריו (פרי מגדים סב שפתי דעת סק"ב).

ויש מהראשונים שכתב, שאף באדם אסור אבר מן החי (ריטב"א כתובות ס א ד"ה ולענין, וראה להלן בשר מן החי).

בשר מן החי

איסור בשר מן החי אם נוהג באדם, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו נוהג, שהרי לא שייך בו שחיטה באדם, וכל שאין בו שחיטה אין בו לא משום אבר מן החי (ראה ערכו), ולא משום בשר מן החי (ראה ערכו), והרי זה כמו בשר דגים וחגבים שבשרם מותר בלא שחיטה, ואין בהם לא משום אבר מן החי ולא משום בשר מן החי, ועוד שמאחר שבשרו לאחר מיתה אסור אפילו בהנאה (ראה ערך מת), הרי למדנו מלא תאכל הנפש עם הבשר, שדוקא אם הבשר לבד כשפירש מן הנפש מותר, אז אסור בו אבר מן החי, וזה הרי הבשר לבדו אסור (שו"ת הרשב"א שסד).
  • בשר מן החי אם נלמד מאבר מן החי ממילא אף הוא מותר, ואפילו אם נלמד מטרפה, כל שאין בו שחיטה אין בו משום טרפה (שו"ת הרשב"א שם), ולא עוד אלא אפילו אם אבר מן החי נוהג באדם (ראה לעיל שיש סוברים כן) מכל מקום בשר מן החי לפי ההלכה שנלמד מהכתוב של טריפה, כשם שאין שייך בו איסור טרפה כך אין בו איסור של בשר מן החי (אור שמח מאכלות אסורות ב ג, וכן משמע מרמב"ן ורא"ש ומאירי כתובות ס א, שכתבו שבבשר אדם אין שום איסור, ודנו אם מדרבנן יש איסור, ומוכח שאף איסור של בשר מן החי אין בו).
  • ויש חולקים וסוברים שיש בו איסור בשר מן החי (ריטב"א כתובות ס א ד"ה ולענין; שו"ת הרשב"ש תקיח), שלא מצינו שהתירה התורה בלא שחיטה אלא דגים וחגבים בלבד (ריטב"א שם), או שכיון שבשר אדם מותר (ראה לעיל מחלוקת אם יש בו איסור עשה), אם כן הרי כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו (ראה ערך אבר מן החי), ואף בשר אדם בכלל (שו"ת הרשב"ש שם)[13].

עורו של האדם כבשרו, בין לטומאה ובין לאיסור אכילה (רמב"ם מאכלות אסורות ד כא. וראה ערך עור. על השיניים והשערות והצפרניים ראה ערכיהם).

חלב אשה מותר כשפירש לכלי (כתובות ס א. וראה ערך חלב).

דם האדם מותר, אלא שאסרוהו משום מראית-עין [ראה ערכו] (כריתות כא ב. וראה ערך דם).

מי רגלים של אדם מותרים, אבל אסורים משום בל-תשקצו [ראה ערכו] (ש"ך יורה דעה פא א. וראה ערך יוצא מן הטמא).

בדין הנאה מאדם מת – ראה ערך מת

שני חייו

יְמֵי שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה (תהלים צ י), ולכן רוב שנותיו של האדם, לענין מי שלא הביא שתי שערות שהוא נחשב לקטן עד רוב שנותיו (בבא בתרא קנה ב), הוא שנה אחת יותר מחצי שנותיו, היינו בן שלשים ושש (רשב"ם שם ד"ה רוב; טוש"ע חושן משפט רלה יא; טור אבן העזר קנה); יש אומרים שרוב שנותיו הוא בן שלשים וחמש ויום אחד (רמב"ם אישות ב יב; שו"ע אבן העזר קנה יג); יש אומרים בן שלשים וחמש ושלשים יום (ריב"ש תסה בשם הרמ"ה).

זקן שאין לו חזקת חיים

זקן שאמרו שהוא בחזקת קיים (משנה גיטין כח א, וראה ערך חזקת חיים) נחלקו בגמרא: רבא אמר שאינו אלא בזקן שלא הגיע לגבורות [שמונים שנה (רש"י שם ד"ה לגבורות, ע"פ תהלים צ י וְאִם בִּגְבוּרֹת וגו')], אבל הגיע לגבורות לא (גיטין כח א. וי"ג רבה). אביי חולק וסובר שאפילו הגיע לגבורות הרי הוא בחזקת קיים. ללשון אחד בגמרא (גיטין שם) נידחו דברי רבא, וללשון שני בבן מאה אף רבא מודה, כיון שהפליג משאר דרך כל הארץ, ואינו כשאר אדם להיות קרוב למות, מה שאין כן בזקן שהגיע לגבורות (שם).

להלכה נחלקו ראשונים: רוב הראשונים סוברים שבכל זקן אמרו ששליח המביא גט נותנו לה בחזקת שהוא קיים (ראה רמב"ם גירושין ו כח, ומגיד משנה שם בדעתו, ושכן דעת הרשב"א, ושכן נראה מהירושלמי; רמב"ן במלחמות בבא קמא קד ב; דעה א בשו"ע אבן העזר קמא סח); ויש סוברים שמבן שמונים עד מאה לא יתנו לה (טור אבן העזר קמא בשם רמ"ה, והגהות מימוניות גירושין ו כח בשם הראבי"ה; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר), ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת (ראה שו"ע שם שדינו כגוסס, שהובא להלן).

אף לסוברים שזקן שהגיע לגבורות אין לו חזקת חיים, כתבו ראשונים שאינו אלא בשליח שהביא גט משום חומר של אשת איש, אבל בשאר דברים אין חילוק בין הגיע לגבורות ללא הגיע (תוספות יומא נה ב ד"ה והתנן בתי' ב, לענין שולח חטאתו). ויש מן האחרונים שהוכיח שאף בשאר דברים אמרו שזקן שהגיע לגבורות אינו בחזקת קיים (גבורות ארי יומא שם ד"ה והתוספות הקשו).

אדם יש לו מזל

כח החיים של האדם גדול יותר משל בהמה, לפי שיש לו מזל (שבת נג ב), והוא מלאך המליץ עליו (רש"י שם ד"ה מזליה). כמה הלכות נאמרו מטעם זה:

קמיע שנתמחה שמרפא לאדם חולה, אין זו עדיין המחאה שירפא גם לבהמה, והאדם מותר לצאת בו ברשות הרבים בשבת, והבהמה אסורה משום שביתת בהמתו (שבת שם).

שור שהוא מועד (ראה ערכו) לנגוח את הבהמה אינו נעשה על ידי זה מועד לנגוח את האדם, שהאדם יש לו מזל ואינו נוח כל כך להמיתו כמו הבהמה (בבא קמא ב ב ורש"י ד"ה כתיב), אלא שבנגיחה יש מפרשים מזל במובן דעת, שהאדם יודע לשמור את גופו (לשון א' ברש"י שם ד"ה אדם).

לענין טריפה, יש מהראשונים שסובר שלפי שאדם יש לו מזל אין הטריפות שלו שוה לטריפות בהמה, שאם ניקב הקרום של מוח בבהמה הרי היא טריפה, ובאדם אינו נעשה טריפה עד שיחסר גם קצת מהגולגולת (רבינו תם בתוספות חולין מב ב ד"ה ואמר), וכן אדם טריפה חי יותר מי"ב חודש, אף על פי שבהמה טריפה אינה חיה י"ב חודש (רבנו תם בתוס' זבחים קטז א ד"ה דילמא), אבל חלקו עליו והוכיחו שלענין טריפות אדם ובהמה שוים (ראה בתוספות שם).

אדם כקרקע

אדם הוקש לקרקעות, שנאמר (ויקרא כה מו) וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה (רש"י קדושין ז א ד"ה שיש, וכן דעת הראב"ד טוען ה ב, וכן פסק הש"ך חושן משפט צה ס"ק יח). לפיכך:

האומר דמי עלי להקדש, שמעריכים אותו כעבד הנמכר בשוק, שמים אותו בעשרה אנשים ואחד מהם כהן כדין הקרקעות (סנהדרין טו א, ראה ש"ך חו"מ שם).

התובע את חברו ואומר: נמכרת לי בעבד עברי, אינו נשבע, כדרך שאין נשבעים על הקרקעות [ראה ערך שבועה] (ראה קדושין כח א ורש"י ד"ה אשכחן), ואפילו ישראל שהשכיר עצמו לפועל דינו כעבד שהוקש לקרקע (תרומת הדשן שיח; סמ"ע רכז ס"ק נט. וראה משנה למלך טוען ה ב).

השואל את חברו שיעשה עמו מלאכה, פטור מדיני שמירה, שאדם הוקש לקרקע (מחנה אפרים להלכות הרמב"ם שכירות ב א).

ויש חולקים וסוברים שעבד בלבד הוא שהוקש לקרקע, לפי שהפסוק וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם נאמר בעבד, וכשאומר דמי עלי מפני שדינו לשומו כעבד הוא שאמרו שהוקש לקרקע, אבל בן חורין לא הוקש לקרקע (תוספות קדושין ז א ד"ה אם, ותוספות מגילה כג ב ד"ה שמין; רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם; רשב"א שבועות מב א ד"ה ונ"ל; מגיד משנה טוען ה ב).

אדם כמחובר לקרקע

  • המוצא קן בראשו של אדם חייב בשלוח-הקן (ראה ערכו), שנאמר: וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ (שמואל ב טו לב), שאף על פי שהיא בראשו, לא אבדה את שם אדמה להיקרא עפר, לפי שהאדם עצמו אדמה הוא, ולכן הרי זה בכלל "עַל הָאָרֶץ" שנאמר בשילוח הקן (חולין קלט ב, ורש"י ד"ה ואדמה).
  • אסור לתלוש בשבת מהעור של ידו, או של מקומות אחרים בגופו, שאדם כמחובר לקרקע, והרי זה כתולש מן הקרקע שאסור משום קוצר (ט"ז אורח חיים שלו סק"י, על פי סנהדרין ב א "והקרקעות וכו' ואדם כיוצא בהן")[14].

==היצורים הכלולים בשם אדם==

עובר

עובר במעי אמו, נחלקו בו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו בכלל אדם, ולכן הוצרך ר' עקיבא ללימוד מיוחד שעובר מת מטמא (חולין עב א), מכאן שמפסוק אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל(במדבר יט יד) לא היינו יודעים עובר (הר"ש משנץ לתורת כהנים תזריע נגעים א א, בשם יש מפרשים).
  • ויש אומרים שלא הוצרך ללימוד מיוחד אלא משום שהוא טֻמאה-בלועה (ראה ערכו), שכן ר' ישמעאל אומר שטהור מטעם זה (הר"ש משנץ שם).

אבל מצינו שעובר אינו בכלל אדם, שכן למדנו שבן-נח (ראה ערכו) חייב מיתה כשהרג עובר, שנאמר: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט ו) - איזהו אדם שבאדם, הוי אומר זה עובר (סנהדרין נז ב). מכאן שאם היה כתוב שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם סתם לא היה עובר בכלל, ואינו נקרא אלא אדם שבאדם ולא אדם (העמק שאלה קסז יז. וראה בית האוצר א כלל י, אריכות בענין אם עובר נקרא אדם).

לפיכך אין העובר מטמא בנגעים, שהרי רק על תינוק בן יום אחד אמרו שמטמא בנגעים (נדה מג ב), לפי שנאמר: אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ (ויקרא יג ב) - אדם כל שהוא (נדה מד א), מכאן שעובר אינו בכלל זה (העמק שאלה שם).

יש מהראשונים שאוסרים לחלל שבת בשביל הצלת העובר (רמב"ן בתורת האדם ענין הסכנה ד, בשם "איכא דסבירא ליה"), לפי שאיננו בכלל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה), שלמדנו מזה פיקוח נפש שמותר בשבת (יומא פה ב). ודוקא כשהאם מתה אמרו שמחללים שבת בשביל העובר (ערכין ז א), שהוא כנולד וכמונח בקופסא (תוספות נדה מד ב; תורת האדם שם). ואפילו לשיטת רוב הראשונים שמתירים לחלל שבת בשביל העובר גם כשאמו חיה, הרי זה מטעם חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (ראה יומא שם), אבל לא שהוא אדם (רמב"ן נדה מד ב ד"ה והא; תורת האדם שם בשם בעל הלכות גדולות, וראה העמק שאלה שם. וראה ערך עֻבר).

וכן אין העובר בכלל "נפש אדם", ולכן דוקא ההורג תינוק בן יום אחד חייב מיתה, שנאמר: וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם (ויקרא כד יז) - מכל מקום (נדה מד ב), אבל ההורג את העובר אינו חייב מיתה, שכל זמן שלא יצא לאויר העולם אינו נפש (רש"י סנהדרין עב ב ד"ה יצא. וראה רמב"ן נדה שם. וראה ערך עֻבר).

קטן

קטן[15] אפילו בן יום אחד נקרא אדם (נדה מד א, ערכין ג א), כמו שכתוב: וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים (במדבר לא לה), ובקטנות הכתוב מדבר (רש"י נדה שם).

אדם מביא קרבן על בניו ועל בנותיו הקטנים (נדרים לו א), אף על פי שבקרבנות כתוב אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם (ויקרא א ב, וראה בית האוצר ח"א כלל יא).

וכן בלשון חכמים קטן בכלל אדם, כמו שאמרו: הני - חרש שוטה וקטן - אדם, האי - חמור - לאו אדם (שבת קנג א); ובמשנה: ובני מלכים וכל אדם (שם סו ב), והכונה על קטנים (תוספות שם סז א ד"ה בני, בשם הירושלמי)[16], ודוקא כשהוא בן קיימא, אבל נפל, אפילו שהוא חי, כגון בן שמונה, אינו נקרא אדם (תוספות ב"ב כ א ד"ה ונכרי).

מת

המת אינו נקרא אדם. ולכן הסך משמן-המשחה (ראה ערכו) על המת פטור, שנאמר: עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ (שמות ל לב), וכשמת לא נקרא אדם (כריתות ו ב).

אולם מצינו מקומות שהמת נקרא אדם:

לענין טֻמאת-מת (ראה ערכו) הוזכר שם אדם על המת: אוֹ בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ לְכֹל טֻמְאָתוֹ (ויקרא כב ה). ואמרו: אדם זה המת (תורת כהנים אמור ד ד, ורש"י שם ויקרא כב ה). וכן: כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת (במדבר יט יג), וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע וגו' אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם (במדבר יט טז).

אשה

האשה היא בכלל אדם, בין כשהמכוון הוא במשותף, אנשים ונשים, ובין כשהמכוון הוא על נשים בלבד:

  • זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וגו' וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם (בראשית ה ב) - בין זכר בין נקבה שמם אדם, שנאמר (ישעיה מד יג): וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ כְּתִפְאֶרֶת אָדָם לָשֶׁבֶת בָּיִת (מדרש ילמדנו בראשית מז, בס' הלקוטים גרינהוט ח"ו; פסיקתא זוטרתא בראשית שם. ועי' בראשית רבה כא, וילקוט שמעוני משלי תתקסא, שהכונה על חוה).
  • וכן דרשו: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט ו) - איזהו אדם שהוא באדם, הוי אומר זה עובר שבמעי אמו (סנהדרין נז ב, ועי' לעיל).
  • וכן בלשון חכמים נאמרו הרבה דינים באדם וגם הנשים בכלל, כמו: אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו (בבא מציעא ג א), וכדומה.

אולם מצינו במקום אחד ההיפך: וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם (שמואל ב ז יט), זאת שכתבת בתורתך (דברים כג ד) לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי, לא כתבת אלא על האדם, אבל נקבותיהם מותרות מיד (מדרש שוחר טוב א. אבל בהוצאת בובר מכת"י ליתא), ויש שמחלק בין אדם להאדם (שדה חמד כללים מערכת א אות עג).

עכו"ם

אתם קרויים "אדם" ואין עכו"ם קרויים "אדם" (יבמות סא א, בבא מציעא קיד ב, כריתות ו ב). לפיכך:

  • קברי עכו"ם אין מטמאים באהל, שנאמר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד לא), ובאהל-המת (ראה ערכו) כתוב (במדבר יט יד) אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל (רבי שמעון בר יחאי יבמות שם ובבא מציעא שם).
  • הסך שמן המשחה על עכו"ם פטור, שנאמר: עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ (שמות ל לב) ועכו"ם אינו קרוי אדם (כריתות שם).יש תנאים שחולקים וסוברים שגם העכו"ם קרוי "אדם" ומטמא באהל (רבן שמעון בן גמליאל אהלות יח ט), אבל בדין של פטור סיכת שמן המשחה על עכו"ם הכל מודים, לפי שיש בזה לימוד מיוחד שאינו שייך להגדרת "אדם" (ראה כריתות שם).

להלכה נחלקו הפוסקים אם העכו"ם מטמא באהל (תוספות בבא מציעא קיד ב ד"ה מהו כרשב"ג), או שאינו מטמא (רמב"ם טומאת מת א יג, ובפירוש המשניות בהקדמתו לטהרות, כרשב"י). ויש מסבירים שהחמירה התורה בטומאת מת של ישראל כדי שלא יבואו ליהנות ממנו, שהמת אסור בהנאה (ראה ערך מת), אבל מת עכו"ם שמותר בהנאה (ראה ערך מת) לא החמירה תורה שיטמא באהל (שו"ת חתם סופר יורה דעה שלו)[17]. ויש שכתב שאין הכונה שעכו"ם איננו בכלל אדם בעצם, אלא שהתורה כשהזכירה "אדם" נתכונה אל בני ישראל מקבלי התורה, חוץ מהמקומות שדיברה במפורש גם לאומות (מהר"ץ חיות יבמות סא א).

על פרטי דיניו ראה ערך גוי.

הגבלות שונות נאמרו בכלל זה שאין עכו"ם קרואים "אדם":

  • במקום שנאמר בענין בהמה ואדם, כולל "אדם" אף עכו"ם, כמו: וְנֶפֶשׁ אָדָם שִׁשָּׁה עָשָׂר אָלֶף (במדבר לא מ) שנאמר על המדיינים, מפני שקודם לכן כתוב: וְהַבָּקָר וגו' וַחֲמֹרִים וגו'. וכן: אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם (יונה ד יא) שנאמר על נינוה, לפי שמסיים: וּבְהֵמָה רַבָּה (יבמות סא א, ורש"י ד"ה ומשני; כריתות ו ב, ורש"י ד"ה לאפוקי).
  • הבדל יש בין "אדם" ל"האדם", ש"האדם" כולל גם עכו"ם, כמו: אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה), שאמרו: כהנים לויים וישראלים לא נאמר אלא אדם, הא למדת שאפילו נכרי ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול (בבא קמא לח א), לפי שכאן כתוב "האדם" ולא אדם (רבינו תם בתוספות בבא קמא לח א ד"ה אלא)[18].
  • דוקא כשהפסוק מדבר על פורענות אנו אומרים אתם קרויים "אדם", שאינו רוצה להזכיר בפירוש ישראל על הפורענות ולכן קורא אותם "אדם" (רבינו משולם בתוספות יבמות סא א ד"ה ואין)[19].
  • "בני אדם" כולל גם עכו"ם, כמו: וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם (תהלים קטו טז), שדרשו מכאן לענין קנין לנכרי בארץ ישראל (גיטין מז א), שהכונה בני אדם הראשון (תוס' שם).

עבד

עבד כנעני הוא בכלל אדם, שהרי הוא מטמא בנגעים (רמב"ם טומאת צרעת ט א, ופירוש המשניות לרמב"ם נגעים ג א), אף על פי שנאמר שם אדם (חזון נחום נגעים שם; פרי מגדים אורח חיים, פתיחה כוללת ח"ב יח).

נפל עבד או אמה לבור ומתו, בעל הבור פטור כמו שנפל שם ישראל, משום המיעוט "שור ולא אדם" (בבא קמא נב א),.

יש אומרים שעבד אינו קרוי אדם כעכו"ם, ולכן עכו"ם או עבד אין נוטלים מהם לידים, מפני שצריך בנטילת ידים (ראה ערכו) כח אדם [כח גברא], והעכו"ם והעבד אינם בכלל אדם (בית יוסף או"ח קנט, בשם ספר המנהיג); אבל האחרונים השיגו על זה והוכיחו שעבד נקרא אדם (ראה מפרשי השו"ע שם, וראה ערך נטילת ידים שאפילו בעכו"ם אין הדבר ברור לענין זה. וראה עוד על עבד בכלל אדם בשדי חמד פאת השדה מערכת א אות ב).

שאינו ילוד אשה

וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא טז יז) - אפילו מלאכים, שנאמר בהם (יחזקאל א י) וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם (ירושלמי יומא ה ב).

אמנם בלשון חכמים בא שם אדם בניגוד למלאך (מכות יב א: אינה קולטת אלא אדם והוא מלאך).

אדם שנברא על ידי ספר יצירה, על פי צרופי אותיות של שם (עי' סנהדרין סה ב, ורש"י ד"ה ברא גברא)[20] - כגון גולם[21] - אין עוברים על רציחתו משום שפיכות דמים, שנאמר: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט ו), שדוקא אדם הנוצר בתוך אדם, מעי אשה, חייבים עליו משום שפיכות דמים (שו"ת חכם צבי סימן צג). ויש שכתבו הטעם, שאין חיותו אלא כחיות הבהמה, ואינו אלא כבהמה בצורת אדם, ולכן אין בהריגתו שום עבירה (שו"ת שאילת יעב"ץ ב פב), וכן אינו מצטרף למנין עשרה לכל דבר שבקדושה (חכם צבי שם; שאילת יעב"ץ שם)[22].

הערות שוליים

  1. וראה שאילתות, יתרו, שאילתא נו, ובהעמק שאלה שם, והגהות הגר"א, נידה שם שגרסו גם דם אצל האם. וראה ט"ז יו"ד רסג סק"א; שו"ת אגות משה חיו"ד ח"א סי' קנד, ועוד.
  2. וראה אבן עזרא קהלת ג כא, רמב"ם שמונה פרקים פ"א, רמב"ן בראשית ב ז, ועוד במהות הנפש והנשמה.
  3. וראה מורה הנבוכים א א, ורמב"ן בראשית א כו בביאור צלמו ודמותו.
  4. וראה עוד ערך אדני השדה.
  5. בדורנו דנו בשאלה של שיבוט אדם, היינו יצירת אדם מתא גוף בשל ולא מתא זרע, אם מהותו ודינו כאדם אם לאו – ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה תשס"ו כרך ז ערך שבוט אדם טור' 311 ואילך; הרב י. שפרן, תחומין, יח, תשנ"ח, עמ' 150 ואילך; י. שיבר, בד"ד, כרך 16, עמ' 45 ואילך, תשס"ה, ועוד. וראה בענין גדרו ומהותו של האדם במאמר א. שטינברג, תחומין, ל, תש"ע, עמ' 122 ואילך.
  6. בענין בעלות האדם על גופו לתרום אבריו לצורך השתלתם אצל חולה אחר, ואם רשאי לטול שכר עבורם, ראה אנציקלופדיה הלכתית רפואית מהדורה חדשה תשס"ו כרך ג, ערך השתלת אברים, טור' 111 ואילך.
  7. ראה "סיני" כרך ג מעמ' סא ואילך; לאור ההלכה, עמ' שיח ואילך, ועמוד הימיני סי' טז פרק ה אות טז ואילך, שנחלקו בגדרים אלו, והאריכו בראיות לכאן ולכאן.
  8. וראה עוד שו"ת חכם צבי סי' עז; שו"ת חתם סופר חיו"ד סי' שלח. רבני דורנו דנו בשאלה אם אדם נחשב כמת משפסקה נשימתו אף אם לבו עדיין פועם, או שגם אם פסקה נשימתו אין הוא מת כל עוד לבו פועם – ראה שיטות הפוסקים באנציקלופדיה הלכתית-רפואית מהדורה חדשה תשס"ו כרך ו ערך רגע המות, טור' 815 ואילך.
  9. אמנם בבדיקת ההבחנה אם הוא חי לענין פיקוח נפש, גם רבי אליעזר מודה שעיקר חיותו בחוטמו (נחל איתן, רבי חיים קנייבסקי, ה ו).
  10. ולדעתו מה שאמרו בירושלמי הוא בדרך תמיהה, ולא נתכונו לומר אלא שאין יצור כזה בר קיימא, ושהוא לא יחיה.
  11. וראה ספר גולות עליות על מקואות א ז שהאריך להוכיח שהעיקר כדעה זו.
  12. יש שכתב הטעם של בית הלל לפי שהצד העליון עשוי להגן על בני המעיים שבתוכו כאהל, שנאמר (איוב י יא) עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּסֹכְכֵנִי (משנה אחרונה שם).
  13. וראה ערוך השלחן עט יא שכיון שטומאת אבר מן החי יש באדם, יש עליו גם איסור אבר מן החי ובשר מן החי.
  14. וראה נשמת אדם שבת כא ב, שמקור הדין הוא ממוצא קן בראשו של אדם. וראה שו"ע או"ח שכח לא, ובמשנה ברורה ס"ק צח, שהתולש עור אדם חייב משום גוזז. ועל פי זה תמהו הפרי מגדים על הט"ז שם, וביאור הלכה שמ ד"ה יבלת, מדוע הוצרך הש"ך לדמות אדם לקרקע.
  15. ראה בית האוצר ח"א כלל יא, שחרש ושוטה אין חולק בכך שנקראים אדם.
  16. ועי' בית האוצר ח"א כלל יא ד"ה והנה מ"ש שעמד על מה שאמרו בסוכה ה ב שפני האחד פני הכרוב ופני השני פני אדם (יחזקאל י יד), היינו אפי זוטרא, כתינוק, ואפי רברבי אדם, שמשמע שתינוק אינו אדם.
  17. וראה שם טעם לדבר, שהעכו"ם בעצמם אינם מחשיבים גופות מתיהם ומנתחים אותם, לעומתם ישראל מאמינים שגם לאחר מיתה יש בו לחלוחית קדושה ונקרא אדם, וראה שדי חמד בפאת השדה כללים מערכת א אות ג וה שהשיג על זה.
  18. בטעם החילוק בין "אדם" ל"האדם" נאמרו שני דרכים: א. יש מפרשים לפי שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות (ראה ערך מעוט אחר מעוט), ו"האדם" יש בו שני מיעוטים: הוראת אדם בעצמה, שממעטת עכו"ם, והה' שמשמעותה הבחיר שבאדם, כמו: הירך, המיומנת שבירך (חולין צא א), ושני מיעוטים מרבים עכו"ם (שיטה מקובצת בבא קמא לח א בשם הרא"ש); ויש מסבירים, לפי ש"האדם" בה' הידיעה מורה על הגוף שלפנינו, צורתו וחיצוניותו, ובין ישראל ובין עכו"ם במובן החיצוני צורת אדם להם, מה שאין כן "אדם" מורה על איכותו הפנימית ואין הוראתו אלא ישראל (תורת חיים שם).
  19. ויש מוסיפים שאף במקום שאין שם לא ברכה ולא פורענות אתם קרויים "אדם" ולא עכו"ם, מלבד בברכה, שהיה לו לכתוב ישראל בפירוש וכתב אדם, גם עכו"ם בכלל (שיטה מקובצת בבא קמא שם, בשם התוס' שנץ).
  20. וראה עוד שבת קלו א על אמוראים "עביד להו עיגלא תילתא". וראה ספר יצירה פ"ו, וספר הבהיר אות נח, על הפסוק 'ואת הנפש אשר עשו בחרן'. וראה אורות הקודש להראי"ה קוק ח"ב אות לג; הגרי"ד סולובייציק, איש ההלכה - גלוי ונסתר, תשל"ט, עמ' 84. אמנם הפירוש של רש"י שהאמוראים בראו בעלי חיים על ידי ספר יצירה איננו מקובל על כל המפרשים, ולדוגמא ראה רבנו חננאל ויד רמה שם, שפירשו שהיה באחיזת עיניים, וכן כתב ר' יהודה אלברצלוני בפירושו לספר יצירה ק"ג, בשם רב האי גאון. מאידך מצינו גם אחרי תקופת התלמוד שבראו יצירות אדם: כגון הריב"א ואבן עזרא, כמבואר בפירוש המיוחס לרב סעדיה גאון לספר יצירה ב ד-ה; שלמה אבן גבירול, כמבואר במצרף לחכמה ד"ט ע"ב; ר' אליהו בעל שם הזקן אב"ד ק"ק חעלם, כמבואר בשו"ת חכם צבי סי' עג. וכן הסיפור על הגולם מפראג להמהר"ל (וראה בהוספות פסקי החזון איש על משנה ברורה לסי' נה, שספק אם הסיפור הזה נכון). וראה עוד בנידון וראה בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצו; מנחת אשר, שמות, סי' ט.
  21. בדינו של גולם ראה: ראה שו"ת חכם צבי סי' צג; שו"ת שאילת יעבץ ח"א סי' מא, ושם ח"ב סי' פב; שו"ת צפנת פענח ח"ב סי' ז; ברכי יוסף או"ח סי' נה אות ד; עיקרי הד"ט או"ח סי' נ אות טו; פתחי תשובה יו"ד סי' סב סק"ב; חזון איש יו"ד סי' קטז סק"א, ועוד.
  22. אם יפתחו דרכים לגדל עובר באינקובטור מראשית יצירתו ועד ללידתו יצטרכו לדון במהותו כאדם אף שלא נולד מאשה, אך אין דיון זה שייך לטכנולוגיות הפוריות שהתחדשו בימינו כגון הזרעה מלאכותית והפריה חוץ-גופית, שבהן התינוק אמנם נוצר בדרך שונה מהרגיל, אך הוא נולד בדרך טבעית דרך מעי אשה, ואין מי מהפוסקים בדורנו שהעלה ספק במהותו כאדם, ורק דנו ביחוסו – ראה ערכים אב, אם.