מיקרופדיה תלמודית:אהבת ישראל

הגדרה^[1] - מצות אהבת כל אחד מישראל כגופו ואיסור לשנאותו.

סיכום תמציתי

המצוה

מהות המצוה וגדריה

מצות עשה לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח). לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו (רמב"ם דעות ו ג), ותהיה אהבתו וחמלתו לאחיו כאהבתו וחמלתו לעצמו בממונו ובגופו, מה שירצה ארצה אני בשבילו, וכל מה שארצה לעצמי ארצה לו (ספר המצות לרמב"ם מצות עשה רו).

המצוה נמנית במנין המצוות (ספר המצות; סמ"ג עשין ט; החינוך מצוה רמג).

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, ר' עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה (תורת כהנים קדושים; ירושלמי נדרים ט ד), כלומר: שהרבה מצוות שבתורה תלויות בכך, שהאוהב חברו כנפשו - לא יגנוב ממנו, ולא ינאף את אשתו, ולא יונהו בממון, ולא ישיג גבולו, ולא יזיק לו בשום צד, וכן כמה מצוות אחרות תלויות בזה (החינוך שם).

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, מכאן אמר הלל דעלך סני לחברך לא תעביד [מה ששנאוי עליך לא תעשה לחברך] (שבת לא א; פסיקתא זוטרתא קדושים. ועי' יראים השלם סי' רכד). ובמפרשים יש שכתב שלפיכך אמר הלל בדרך השלילה, לפי שבדרך חיוב, לעשות טובה לחברו, אי אפשר לומר כָּמוֹךָ (מהרש"א שבת שם, ועי' תרגום יונתן), שהרי אמרו חייך קודמים לחיי חברך (שם, על פי בבא מציעא סב א במחלוקת בן פטורא ור' עקיבא. וראה ערך הצלת נפשות). בירושלמי (נדרים ט ד) אמרו משל: כתוב לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר וגו', וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא שם), משל למי שחתך בשר בסכין והכה הסכין על ידו, שלא יעלה על דעתו לחזור ולהכות היד שהכתה בסכין על ידו השניה (ועי' סמ"ג עשין ט). וכן למד רב נחמן מוְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ שאף בענין מיתת בית דין יש לברור מיתה יפה (סנהדרין מה א וש"נ)^[2], שלא יתבזה יותר מדי (רש"י שם ד"ה מיתה וד"ה בזיוני. וראה בציון הבא), ולא יעונה יותר מדי (סנהדרין נב א, ורש"י שם ד"ה קמ"ל).

מצוות ועברות הכלולות במצוה

העובר עבירות שבין אדם לחברו, מלבד החיובים המיוחדים שיש על כל עבירה לפי הענין, עובר גם משום וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (שם); אבל אם עשה באופן שיש בו טובה ותועלת, והיה רוצה לעשות כן לעצמו, אינו עובר אף באיסור המיוחד, ולכן בן מקיז דם לאביו לצורך רפואה, ואינו עובר משום מכה אביו, לפי שמוְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אנו למדים שלא הוזהרו ישראל לעשות לחבריהם אלא דבר שאינו חפץ לעשות לעצמו (סנהדרין פד ב, ורש"י ד"ה ואהבת).

ביקור חולים, וניחום אבלים, והוצאת מת, וההתעסקות בכל צרכי הקבורה, והכנסת כלה, ולשמח כלה וחתן, ולוית אורחים - אף על פי שלרוב הראשונים הן מצוות מדבריהם (ראה ערך גמילות חסדים. ושם דעת בעל הלכות גדולות שהן מן התורה), הרי הן בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו לך אחרים, עשה אותם לאחיך (רמב"ם אבל יד א). ואף על פי שמה שלמדו מצוות גמילות חסדים ובקור חולים וקבורה מפסוק מיוחד (בבא מציעא ל ב), לדעתם אינו אלא אסמכתא, ואין חיובן בתורת מצוות בפני עצמן אלא מדבריהם, מכל מקום בכללן הן נכנסות תחת מצות התורה של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ספר המצות שורש שני. ועי' רמב"ן בשורש ראשון, וקרית ספר אבל שם).

וכן יש בפדיון שבויים, בין שאר המצוות והאזהרות, אף משום וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (רמב"ם מתנות עניים ח י).

וקבורה, אף על פי שהיא מצוה של תורה (ראה ערך קבורה), מכל מקום בתורת מצות קבורה אינו חייב שיתעסק דוקא בעצמו ויוכל לקברו על ידי אחרים, אבל בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ שצריך להתעסק בעצמו (עי' מרגניתא טבא שם), או שמן התורה אין חיוב רק על הקרובים או מת מצוה שאין לו קוברים, אבל בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ שאפילו כשיש לו מתעסקים חייבים גם אחרים לסייע בהתעסקותו וללוותו (לב שמח שם).

המדיר את חברו הנאה מנכסיו, עובר בין השאר אף משום וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (נדרים סה ב, ועי"ש בריטב"א, ונימוקי יוסף, ושיטה מקובצת).

בכלל וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ שאסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו (קדושין מא א).

וכן אסור לשמש מיטתו ביום, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, וכתוב: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (נדה יז א).

והנושא אשה שאינה הוגנת לו, עובר משום חמשה איסורים, וביניהם וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (תוספתא סוטה ה יא; אבות דרבי נתן כו).

מי שלא חלה עליו המצוה

אין מצות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אלא על אחיך בתורה ומצוות (שאילתות שאילתא כז; רמב"ם אבל שם; סמ"ג עשין ט; יראים השלם סי' רכד. ועי' סמ"ק מצוה יז), שרֵעֲךָ נקרא רעך בתורה ובמצוות (סמ"ג שם), או שכָּמוֹךָ פירושו כמוך במצוות (יראים שם; הגהות סמ"ק ט), שהרשע מצוה לשנוא אותו (עי' פסחים קיג ב, ותוס' שם ד"ה שראה, ורמב"ם רוצח יג יד). ויש מהראשונים שכתב שכיון שנאמר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ, בכלל רעך אפילו רשע, שהרי אמרו שאפילו מי שנתחייב מיתה תברור לו מיתה יפה (הרמ"ה סנהדרין נב ב. ועי' שמ"ק כתובות לז ב)^[3], ולא אמרו שמצוה לשנוא הרשע אלא בחייו, שעל ידי כך אפשר שיחזור למוטב, אבל לאחר מיתה, וכשהולך למות לקבל עונשו, הזהיר עליו הכתוב להתנהג עמו באהבה (הר"י פרלא שם לדעת הרמ"ה. ועי' מהר"ם שיק לתרי"ג מצוות מצוה רמד). ויש מי שכתב שמי שאינו חברו ואינו מקורב אצלו, אף שהוא רחוק מתורת ה' ומעבודתו חלה עליו חובת אהבה, ואולי יוכל לקרבן לעבודת הבורא (ליקוטי אמרים תניא פל"ב).

במסית לעבודה זרה (ראה ערכו) נאמר: לֹא תֹאבֶה לוֹ (דברים יג ט), ודרשו: מכלל שנאמר וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, יכול אתה אוהב לזה, תלמוד לומר: לֹא תֹאבֶה לוֹ (ספרי שם), מכאן שאסור למוסת לאהוב את המסית (רמב"ם עבודה זרה ה ד). האיסור נמנה בין הלאוין (ספר המצות לא תעשה יז; סמ"ג לאוין כז; החינוך תנז), ונסתפקו אחרונים אם לאו זה נאמר למוסת בלבד, אבל לכל ישראל דין המסית כשאר הרשעים, או שהלאו הוא גם לכל ישראל (מנחת חנוך מצוה תנח, בשם משנת חכמים).

העבד הוא בכלל רעך, ומצווים לאהבו (מנחת חנוך מצוה תלא. ועי' גיטין יב א ורש"י ד"ה מאן דמרחם).

נכון לומר קודם התפלה: הריני מקבל עלי מצות עשה של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ס' הכוונות להאר"י, והועתק בסידורים).

איסור שנאת ישראל

מהות האיסור וגדריו

כל השונא אחד מישראל בלבו עובר בלא תעשה, שנאמר: לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (ויקרא יט יז). אין לוקים על לאו זה, לפי שאין בו מעשה (רמב"ם דעות ו ה).

הלאו נמנה במנין המצוות (ספר המצות לרמב"ם לא תעשה שב; סמ"ג לאוין ה; החינוך רלח).

לא הזהירה תורה אלא על שנאה שבלב, אבל המכה אותו ומחרפו, אף על פי שאינו רשאי, אינו עובר משום לֹא תִשְׂנָא (תורת כהנים קדושים; ערכין טז ב; רמב"ם שם), ששנאת הלב היא קשה יותר מהשנאה הגלויה, ולכן אם הראה לו השנאה והודיעו שהוא שונא אותו, אינו עובר בלאו זה, אלא משום לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר (ויקרא שם יט. וראה ערך נקימה ונטירה), ועל עשה של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ בלבד (ספר המצות שם; החינוך שם). ויש מי שפירש שלא אמרו שהמכה והמחרף אינו עובר משום לֹא תִשְׂנָא אלא במכה ומחרף שלא מחמת שנאה, אבל מכה ומחרף מחמת שנאה, אף על פי שעל ידי זה הראה שנאתו בגלוי, עובר בלאו (כסף משנה שם)^[4].

הנושא אשה שאינה הוגנת לו, עובר בין שאר הלאוין אף משום לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ (תוספתא סוטה ה יא; אבות דרבי נתן כו).

הרוצה שלא ליהנות מאחרים אל יהנה, ואין בזה משום גסות רוח ומשום שנאה (ברכות י ב, ורש"י ד"ה אל).

מי שלא חל עליו האיסור

אין הלאו אמור אלא בישראל הכשרים, אבל הרשעים מצוה לשנאותם (פסחים קיג ב), אחרי שנוכיח אותם כמה פעמים ולא ירצו לחזור בהם (החינוך שם), עד שיעשו תשובה וישובו מרשעם (רמב"ם רוצח יג יד), שנאמר (משלי ח יג): יִרְאַת ה' שְׂנֹאת רָע (פסחים שם), ונאמר (תהלים קלט כא): הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ ה' אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט (סמ"ג וחינוך שם)^[5].

ויש מפרשים שהלאו של לֹא תִשְׂנָא אמור במקום שאין בו העשה של וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, היינו על אותו שמותר לשנאותו, כגון אם עבר עבירה, ועל זה אמרה תורה שאסור לשנאותו בלבו ולהראות לו פנים יפות, אלא יראה לו שנאתו (סמ"ק יז); ויש מפרשים שלֹא תִשְׂנָא מוסב על האמור שם: הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ, שאינך רשאי לשנוא את אחיך בלבבך, שתאמר בלבבך עשה פלוני דבר שלא כהוגן, אלא הוכח תוכיח לו, ואם הוא משיב ששקר הדבר, או שהודה ורוצה לעשות תשובה - אסור לשנאותו, ואם אינו מקבל התוכחה אתה רשאי לשנאותו אפילו בלב (יראים השלם סי' קצה, וביאור הר"י פרלא לרס"ג שם, ועי"ש שמפרש כן אף בדעת הסמ"ק. ועי' רש"י ערכין טז ב ד"ה יכול. וראה ליקוטי אמרים תניא פל"ב).

ויש מי שכתב שבזמנינו דין הרשעים כאנוסים וכתינוקות שנשבו, ואין אנו יודעים להוכיח, ולכן אין אנו רשאים לשנאותם (חזון איש יו"ד סי' ב אות כח), ויש מי שכתב שאף מצוה לאהוב את הרשעים מטעם זה (חזון איש שם, בשם הגר"י מולין).

ועוד יש מי שכתב, שגם רשע שהוכיחו כדין ולא חזר בו מצוה לשנאותו ומצוה לאהבו – השנאה מצד הרע שבו, והאהבה מצד הטוב הגנוז בו (ליקוטי אמרים תניא פל"ב).

ואף על פי שמותר לשנוא את הרשע כשלא עשה תשובה, מכל מקום חייב לפרוק ולטעון עמו משאו (פסחים קיג ב), שמא ישהה בשביל ממונו ויבוא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל לג יא) אֱמֹר אֲלֵיהֶם חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הָרָשָׁע וגו' (רמב"ם רוצח שם), ולא עוד אלא שיש אומרים, שאם יש לפניו אוהב לפרוק משאו, ורשע שמצוה לשנאו לטעון, מצוה בשונא לטעון כדי לכוף את יצרו, שכיון שהוא שונאו, גם חברו שונא אותו, ככתוב: כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם (משלי כז יט), ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה (תוס' פסחים שם ד"ה שראה, ועי' שיטה מקובצת בבא מציעא לב ב)^[6].

הערות שוליים