מיקרופדיה תלמודית:אוהב

הגדרה^[1] - אוהבו של אדם, שבא לדונו ולהעידו.

סיכום תמציתי

אוהב לדון

הדין והסוגים

דיין שהוא אוהבו של אחד מבעלי הדין, אינו רשאי לדונם (סנהדרין כט א; כתובות קה ב; רמב"ם עדות טז ו, וסנהדרין כג ו; טוש"ע חו"מ ז ז).

שני סוגי אוהב הם: א) שושבינו או רעו כנפשו; ב) סתם אוהב.

שושבינו

במשנה אמרו: אוהב זה שושבינו (סנהדרין כז ב לענין עדות, ועי' רא"ש שם סי' כג שאף בדיין כן), ובגמרא נחלקו אמוראים אם כל שבעת ימי המשתה הוא שושבין, או שמיום הראשון ואילך בטלה שושבינות (שם כט א ורש"י. בירושלמי שם ג ז הוזכרה רק דעת רב). הלכה כדעה הראשונה (ב"ח חו"מ סי' ז; סמ"ע שם ס"ק יח. ועי' ברכי יוסף שם אות יט). ויש שפסק כדעה השניה (רבינו ירוחם מישרים נתיב א חלק א).

בזמן שאין נוהגים לעשות כל שבעת ימי המשתה, מותר לדברי הכל לדון מיום ראשון לחופתו ואילך (אורים ותומים שם ס"ק יז).

רעו כנפשו

חבר ורע אשר כנפשו הוא כשושבין (עי' רמב"ם סנהדרין שם, וטור שם. ועי' ב"ח שם), שבחברו ורעו דעתו קרובה כמו בשושבינו (ברכי יוסף סי' ז אות יט), ושושבינו שאמרו הוא לדוגמא (מאירי סנהדרין שם; ברכי יוסף שם, בשם מהריק"ש).

ויש שחלקו ואמרו שחברו ורעו אין דינו כשושבין (כנסת הגדולה שם; שבות יעקב ח"א סי' קמא. ועי' ברכי יוסף שם).

שושבינו ורעו - מהות האיסור

יש אומרים ששושבינו וחברו פסולים לדון מן התורה, כמו שונא (ראה ערכו), שפסול מן התורה, וסברא היא (סנהדרין כט א), ולפיכך שושבינו וחברו שדנו, אף בדיעבד אין דינם דין (רא"ש שם, ובשו"ת כלל נו סי' י; מרדכי שם סוף פ"א (רמז תרפג); טור ורמ"א סי' ז ז)^[2].

ויש סוברים שאוהב אינו פסול אלא מדרבנן, ורק לכתחילה אסור לדון, אבל בדיעבד דינו דין (בית יוסף חו"מ סי' ז, בשיטת הרמב"ם; חדושי הר"ן סנהדרין כט א)^[3].

שושבינו ורעו - בהרכב הדיינים

יש סוברים שבשני דיינים כשר גם האוהב לדון, שבשנים אין חוששים שמא יטו הדין (כנסת הגדולה הגהות הטור סי' ז אות כ, בשם מהרשד"ם).

ויש חולקים, שאנו חוששים שהדיין האוהב מחמת אהבתו סובר שהדין עמו, ויטעה גם לב הדיינים האחרים אחריו (ברכי יוסף שם אות כד, בשם הגהות כת"י).

אוהב פסול לדון אפילו בזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד [ראה ערכו] (סמ"ע שם סק"כ, ממשמעות הרמ"א; חות יאיר סי' ג. ועי' ברכי יוסף שם). ואף על פי שגם השני יכול לבחור לו אוהבו שיהפוך בזכותו, מכל מקום מכיון שמן הדין אוהב פסול, אין הבעל דין יכול להכריח את השני לחפש אחרי אוהבו, ואולי לא ימצא לו אוהב כזה שיש לשני (חות יאיר שם).

אם קיבל עליו הבעל דין לדון בפני דיין שהוא אוהבו של בעל דין השני, כשר (כנסת הגדולה שם אות יח, בשם הרדב"ז), ויכול הבעל דין לבחור לכתחילה בזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד דיין שהוא אוהבו של בעל דין השני, ואין השני יכול לעכב עליו (חות יאיר סי' ב-ג; תומים סי' ז ס"ק ב).

אם הבעל דין אומר על אחד מהדיינים שהוא שושבינו או רעו של בעל דינו, ואין הדיין מודה לו, צריך הבעל דין לברר בעדים, שאם לא כן יפסול כל הדיינים (שו"ת הרא"ש כלל נו סי' ט; רמ"א חו"מ ז ז).

סתם אוהב

סתם אוהב, אף על פי שאינו שושבינו ולא רעו כנפשו, גם כן אסור לדיין לדונו, אלא צריך שיהיו שני בעלי הדינים שוים בעיני הדיינים ובלבם (רמב"ם סנהדרין כג ו, על פי כתובות קה ב).

הטעם: שאפילו באהבה מועטת נוטה לב הדיין שלא במתכוין לזכות אוהבו (רא"ש סנהדרין פ"ג סי' כג; טור שם. ועי' סמ"ע לג ס"ק א); ויש מנמקים, שאין זה משורת המוסר ודרך ארץ לדון את אוהבו, שאם יחייבנו יהיה משלם רעה תחת טובה (שו"ת הר"י מיגאש, סי' רב).

סתם אוהב - מהות האיסור

יש הסוברים שאיסור זה אינו אלא לכתחילה, אבל בדיעבד דינו דין, כיון שאינו אוהבו ממש (רא"ש שם; טור חו"מ סי' ז).

יש סוברים שאף בדיעבד אין דינו דין (ברכי יוסף אות יח, בשם הלחם משנה ומהריק"ש, לדעת הרמב"ם).

ויש סוברים שאפילו לכתחילה אינו אסור אלא ממידת חסידות (תוספות כתובות קה ב ד"ה לא, וסנהדרין ח א ד"ה פסילנא; מהרי"ק שורש טז; רמ"א ז ז), ואין הבעל דין יכול לפוסלו, אם רוצה הדיין לדון, כיון שאינו פסול מן הדין (שו"ת הרא"ש כלל נו סי' ט; מהרי"ק שורש כא).

סתם אוהב – בהרכב הדיינים

בזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד יכול הבעל דין לברור לו אוהב כזה שאינו אסור לדונו אלא ממידת חסידות, כיון שגם הבעל דין השני יכול לברור לו דיין אוהבו שיהפוך בזכותו, והדיין השלישי הוא המכריע (מהרי"ק שורש טז; רמ"א שם. ועי"ש בסמ"ע).

וכן יכול דיין אוהב, שאינו אסור אלא מטעם חומרא, להושיב דיינים כשרים אחרים שידונו, ואין צריך להחמיר על עצמו כל כך (מהרי"ק שורש כא, על פי סנהדרין ח א; רמ"א שם), מה שאין כן אוהב שאסור מן הדין שהוא אינו יכול להושיב בית דין אחר, ורק במקום שנהגו כן אין לשנות מן המנהג (עי' סמ"ע סי' ז ס"ק כב; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קמא).

ויש מוכיחים שאף אוהב גמור, הפסול מן הדין, מותר להושיב דיינים אחרים (תומים סי' ז סק"י).

סוגים של סתם אוהב

מסוג האסורים לדון כאוהבים ממידת חסידות נחשבים:

• רב לתלמידו ולאבי תלמידו, אף שנתן לו שכר לימוד (מהרי"ק שורש טז; סמ"ע שם סק"כ);

• אכסנאי לבעל אכסניא שלו (מרדכי סנהדרין פ"א; מהרי"ק שורש כא);

• שכנים זה לזה אם אינם אוהבים ממש (שבות יעקב שם);

• אבי החתן ואבי הכלה זה לזה (מהרי"ק שם). יש אומרים שאבי הכלה ואבי החתן אסורים לדון זה את זה מן הדין, ואפילו הם דיינים קבועים, אלא שבדיעבד אם דנו דיניהם דין (רמ"א חו"מ לג ו, בשם הגהות מרדכי. ועי' דרכי משה סי' ז); יש אומרים שאפילו בדיעבד אין דיניהם דין, שמסתמא הם רעים וחברים זה לזה, הפסולים לדון אפילו בדיעבד, ואפילו אחד מהם דיין קבוע יכול הבעל דין השני לומר אינו מקובל עלי (הגהות מרדכי סנהדרין, בשם גאון. ועי' ב"ח סי' ז, ושו"ת מהר"ם מלובלין סי' סג); ויש שמחלקים בין דיין קבוע שכשר לדון, ובין דיין שאינו קבוע שאסור לדון (שו"ת הרדב"ז ח"א סי' תקלט, בשם ס' חוקות הדיינים משו"ת הרי"ף. ועי' ברכי יוסף סי' ז אות כט).

• משרתי הבית דינם כאוהב וכשרים להעיד (שו"ת הרדב"ז ח"ד סוף סי' נו; תומים שם, על פי רמב"ם גזילה ד ז), אלא אם כן יש למשרתים צד הנאה בעדות שפסולים בתורת נוגע בעדות (שו"ת הרדב"ז ח"א סי' שיב. ועי' פתחי תשובה חו"מ סי' לג סק"א).

דיין שמחמיר על עצמו

מקום שאסור לדון ממידת חסידות, שהדיין מחמיר על עצמו, אם החומרא גורמת שום הפסד לתובע או לנתבע, חלילה שיחמיר עליו שלא לדונם (בית יוסף סי' ז, בשם מהרי"ק).

מצבים שונים של אוהב סתם

אם הדיין אוהב לשני בעלי הדין אסור לדונם, שמן הסתם אין אהבתם שוה אצלו, ונוטה לזכותו של זה שהוא אוהבו יותר. מלבד זה, שמא יסתעף הדין להרבה סעיפים, ומתוך ששניהם הם אוהביו יטה פעם לזכות בעל דין אחד ופעם לזכות בעל דין השני, ולא יצא הדין לאמתו (ברכי יוסף שם אות כ).

שני דיינים שהם אוהבים זה לזה - כשרים להצטרף יחד לדון, שאדרבה מפני האהבה שביניהם יהיו נשמעים זה לזה, ויצא הדין לאמתו (ברכי יוסף שם).

מותר לאוהב לשבת אצל הדיינים ולשתוק, ואין חוששים שמא יגיד דעתו בשעת הדין, או שמא יטו הדיינים את הדין מפני האוהב שיש עמהם (שו"ת בית יעקב סי' סז; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' קמא)^[4].

אוהב להעיד

מחלוקת תנאים בעד שהוא אוהב לאחד מבעלי הדין: ר' יהודה סובר שפסול להעיד (משנה סנהדרין כז ב), כמו שלדעתו שונא (ראה ערכו) פסול להעיד (סנהדרין כט א). וחכמים סוברים שכשר, מפני שלא נחשדו ישראל להעיד שקר מחמת אהבה ושנאה (משנה שם). הלכה כחכמים (רמב"ם עדות טז י; טוש"ע חו"מ לג א).

טעם ההבדל בין עד לדיין הוא: הדין תלוי בסברא, ומחמת האהבה משתנית מחשבתו אפילו אם אינו מתכוין להטות הדין; אבל בעדות ששמעיד על מעשה שהיה בפניו, אין לחשוד בו שישנה בכונה בשביל אוהבו (סמ"ע סי' לג סק"א). ואפילו שושבין כשר לעדות (בכנסת הגדולה הסתפק בזה. ועי' תומים סי' לג ס"ק א-ב).

הערות שוליים