מיקרופדיה תלמודית:אוזן

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־09:12, 25 ביוני 2013 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אבר השמיעה[2], באדם ובבהמה.

סיכום תמציתי

מספר חלקים נימנו באוזן במקרא ובחז"ל:

תנוך, בדל, עור, סחוס, אליה או מילת.

הסחוס הוא התנוך והוא החלק הגבוה שבאמצע האוזן שעשוי כעין גדר בפני נקב האוזן.

יש אומרים שכל הבשר המקיף סביב האוזן נקרא עור, ואינו בכלל הסחוס; ויש אומרים שהחלק הרך שבתחתיתו של אוזן בלבד, שהיא האליה או מילת נקרא עור, אבל כל עליונה של אוזן הוא בכלל הסחוס.

תשעה מומים נימנו באוזן: חמשה מהם באדם ובבהמה, וארבעה באדם בלבד. ויש סוברים ששה מהם באדם ובבהמה ושלשה באדם בלבד.

בין המומים שבאדם ובבהמה: פגימה בסחוס; סדק בסחוס; נקב בסחוס; יבשה האוזן; אוזן כפולה לשתים; אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה.

בין המומים באדם בלבד: אזניו קטנות הרבה; אזניו דומות לספוג; אזניו ארוכות מאד; אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה.

חרשות הוא מום באדם, אבל אינו נחשב מום בבהמה.

מומים אלו אמורים בכהנים, בנשים, בבכור ובשאר הקרבנות (ראה ערכים בעל מום; מום; מומים).

במספר הלכות נידונה האוזן, כגון עבד עברי, שאינו רוצה לצאת בסוף שש שנים נרצע באזנו; החש באוזנו בשבת, מותר ליתן בה צמר גפן, ואין בזה משום איסור רפואה, ומותר לצאת עמו לרשות הרבים, בתנאי שהוא קשור ומהודק לאוזן; אסור לגעת באוזן – ובאברים אחרים – קודם שנטל ידיו שחרית; מי שמשך או פגם אזנו של חברו, משלם מאה סלע, ועוד.

האוזן משמשת בתורת סימן במספר הלכות: בפרדות, הנולדות מסוס וחמור, משמשת צורת האוזן לסימן: כל שאזניו קטנות אמו סוסה ואביו חמור, גדולות אמו חמורה ואביו סוס. בעגונה - שינויים במבנה האוזן נידונו בפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת מת לצורך היתר עגונה. השנויים שנידונו כוללים: אוזן אחת קטנה והשניה גדולה, אוזנים גדולות או קטנות מהרגיל, נקבים באוזן.

צורת האוזן וחלקיה

מספר חלקים נימנו באוזן במקרא ובחז"ל:

תנוך (שמות כט כ; ויקרא ח כג. ראה להלן)[3], בדל (עמוס ג יב) – סחוס האוזן (תרגום יונתן בן עוזיאל, רש"י ורד"ק על הפסוק; בתוס' בכורות לז א ד"ה מן)[4], עור (ראה להלן), סחוס (ראה להלן), אליה (כתובות ה ב)[5] או מילת (קדושין כא ב - מילתא; בכורות לז ב וברש"י)[6].

הסחוס[7] הוא התנוך (תרגום יונתן שמות כט כ, ויקרא ח כג: הסחוס; רש"י שמות שם; רש"י ותוספות בכורות לז א), והוא "גדר אמצעי של אוזן" (תורת כהנים צו מכילתא דמלואים, ופ' מצורע שם; תרגום יונתן שם), והוא הגבוה שבאמצע האוזן שעשוי כעין גדר בפני נקב האוזן (פרישה יו"ד סי' שט סק"ז; ט"ז שם סק"ד. וכן נראה מהראב"ד בתורת כהנים מצורע שם), וזקוף בתוך פנימיות האוזן ממש אצל הנקב הפתוח בעצם הגולגולת (סדר מכירת בהמה בשו"ע הרב סוף הל' פסח, על פי תרומת הדשן סי' רמד). בבהמה שאין לה גדר אמצעי באוזן, הסחוס מתקשה ביותר במקום הקמטים הגבוהים המסתיימים בשני שלישי אורך האוזן (שו"ת מלבושי יום טוב ח"ב חיו"ד סי' יד, על פי תרומת הדשן וט"ז הנ"ל).

יש אומרים שכל הבשר המקיף סביב האוזן נקרא עור, ואינו בכלל הסחוס (רמב"ם ביאת מקדש ז ב), והוא הגובה של אוזן (תורת כהנים פרשת מצורע פ"ג), ואפילו החלק הקשה, כעליונו של אוזן, שמכל מקום אינו קשה כעצם (שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכט).

יש אומרים שהחלק הרך שבתחתיתו של אוזן בלבד, שהיא האליה או מילת (ראה לעיל) נקרא עור (רש"י בכורות שם), אבל כל עליונה של אוזן הוא בכלל הסחוס (תוספות יום טוב בכורות שם, בדעת רש"י; שו"ת צמח צדק שם, על פי ירושלמי קדושין א ב, ורש"י בכורות מ ב ד"ה בזמן, וכן תרגם אונקלוס בכל מקום תנוך: רום אודניה), ומכל מקום נקרא הסחוס "גדר האמצעי", לפי שהוא בין תוך האוזן לבין האליה הרכה שלמטה, ועוד שגם בעליונה של אוזן יש קצת עור רך על גבי הקשה (שו"ת צמח צדק שם).

ויש מהאחרונים שכתב שאין בזה מחלוקת, אלא שהדעה הראשונה מדברת בהתחלת האוזן, שבבהמה אין שם אלא עור בלבד, ומיד אחרי העור מתחיל הסחוס; והדעה השניה, מדברת בסוף האוזן, ששם יש אליה רכה (שו"ת מלבושי יום טוב שם)[8].

מומים באוזן

תשעה מומים באוזן: חמשה מהם באדם ובבהמה, וארבעה באדם בלבד (בכורות לז א; רמב"ם ביאת מקדש ז ב, ושם ח ג; טושו"ע יו"ד שט). ויש סוברים ששה מהם באדם ובבהמה ושלשה באדם בלבד (עי' להלן).

חמישה שבאדם ובבהמה, שהם מומים קבועים:

  • נסדק הסחוס, בכל שהוא אף על פי שלא חסר (משנה שם; רמב"ם שם ג; טור שם), בין בידי אדם בין בידי שמים (ברייתא שם; טור שם).
  • ניקב הסחוס, כמלא כרשינה, היינו בכדי שתהא הכרשינה נכנסת ויוצאת בנקב (בכורות שם), בין נקב עגול בין נקב ארוך (רמב"ם שם). ר' יוסי בר' יהודה אומר בכעדשה (ברייתא שם). הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם שם; טור שם)[9]. שיעור כרשינה הוא קצת פחות מ- 4 מ"מ (שו"ת קובץ תשובות ח"א סי' קכ)[10].
  • יבשה האוזן, כדי שתינקב ולא תוציא דם, ר' יוסי בן המשולם אומר כדי שתהא נפרכת (בכורות שם)[11]. ונחלקו הפוסקים הלכה כמי (רמב"ם שם, כתנא קמא; טור שם, כר' יוסי בן המשולם).
  • אוזן כפולה לשתים (בכורות מ ב; רמב"ם וטור שם), היינו אוזן בתוך אוזן (רש"י), ואפילו בגדי שדרך אזניו להיות כפולות (רמב"ם שם), ובלבד שיהיו לה שני סחוסים, אבל אם אין לה אלא סחוס אחד הרי הוא כגוף אחד שנכפל ואינו מום (רמב"ם שם, לגירסתו בברייתא שם, וכן היא הגירסא בתוספתא בכורות ד, ועי' בתוספות ראשונים שם); ויש אומרים להיפך שבסחוס אחד הוא מום, כגון שנכפל תנוך העליון לתוכו ונתחבר למטה, ובשני סחוסים אינו מום (רש"י שם, לגירסתו, וכן היא הגירסא אצלנו)[12]. אוזן כפולה היא גם מום באשה (נדרים סו ב).

ויש סוברים:

אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה (בכורות מ ב, לרש"י ורא"ש שם, וטור סי' שט, שחכמים אינם חולקים על זה), כשהשינוי נראה לכל, ולא כשאינו ניכר אלא על ידי מדידה (משנה שם לפירוש רש"י), והוא בכלל שרוע (ויקרא כא יח. בכורות ג ב, ורש"י שם ד"ה לא. ועי' שו"ת צמח צדק החדש חיו"ד סי' רכו).

ויש סוברים שאפילו אם אוזן אחת משונה מחברתה במראה או באיזה שינוי אחר הרי זה מום (רמב"ם ביאת מקדש ח ג, וראה כסף משנה שם ה), אלא שלדעתם כל מום זה אינו אלא באדם ולא בבהמה, שבהמה כשרה אפילו אם האוזן השניה קטנה עד כשיעור פול (רמב"ם שם, ואיסורי מזבח ב ב, לדעתו שחכמים שם חולקים אף על אוזן).

המומים שבסחוס אם היו בעור אינם מום (בכורות לז א; רמב"ם ביאת מקדש ז ב; טור שם). ונחלקו הפוסקים:

  • יש אומרים שאינו מום עד שיגיע לגובה שבאמצע האוזן (תרומת השןד סי' רמד; פרישה וט"ז יו"ד סי' שט) בתוך פנימיות האוזן ממש אצל הנקב הפתוח בגולגולת, וכל שלא הגיע לשם אפילו חתך כל האוזן כולה אינו מום (שו"ע הרב סוף הל' פסח), ובבהמה הסימן הוא במקום הקמטים הגבוהים (מלבושי יום טוב, ועי' לעיל).
  • ויש אומרים שכל הקשה במשמושו שנפגם וכו' הרי זה מום, ולא אמרו שאינו מום בעור אלא באליה הרכה שבתחתית האוזן, או בעור הרך שעל גבי הבשר הקשה בלבד (שו"ת צמח צדק שם; מלבושי יום טוב שם; שו"ת משיב דבר חיו"ד סי' סא)[13].

מלבד אלה יש באוזן מומים עוברים (ראה ערך בעל מום):

  • נפגמה האוזן בעור (בכורות לז ב. ועי' רש"י שם א בד"ה אבל לא).

הפוסקים לא הביאו שני מומים עוברים אלה[14].

המומים שבאדם בלבד:

  • צומע, שאזניו קטנות (בכורות מד א; רמב"ם ביאת מקדש ח ג) הרבה (רמב"ם שם)[15].
  • צונם, שאזניו דומות לספוג (בכורות שם), שהן כווצות וסתומות (רש"י שם. וראה תוספתא בכורות ד ח), ויש מפרשים שהן נפוחות כספוג (רמב"ם שם, ועי' תוספות יום טוב).
  • אזניו ארוכות מאד עד למטה (ברייתא שם לפירוש רש"י; רמב"ם שם. ועי' כסף משנה שדעתו כרש"י).
  • אזנו אחת גדולה ואזנו אחת קטנה (בכורות מ ב, לרמב"ם שם ובאיסורי מזבח ב ב שבבהמה אינו מום), או שאחת מאזניו משונה בשינוי אחר מחברתה (רמב"ם שם, ועי' לעיל). ויש אומרים ששינוי גדלות הוא מום אף בבהמה (עי' לעיל).
  • חרשות - היה גוף האוזן קיים, אלא שניטל ממנה כח השמיעה, והרי הוא חרש שמדבר ואינו שומע, הרי זה מום באדם, אבל אינו נחשב מום בבהמה (בכורות מה ב, לפי הנודע ביהודה קמא חאהע"ז סי' נג)[16].

מומים אלו אמורים בכהנים, בנשים, בבכור ובשאר הקרבנות (ראה ערכים בעל מום; מום; מומים).

דינים התלויים באוזן

  • בשבת - גידי האזנים שירדו למטה יש סכנה בדבר, ומחללים את השבת להעלותם (עבודה זרה כח ב).

החש באוזנו בשבת, מותר ליתן בה צמר גפן, ואין בזה משום איסור רפואה (שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' קכו אות ב; שמירת שבת כהלכתה פי"ח אות פד). ומותר לצאת עמו לרשות הרבים, בתנאי שהוא קשור ומהודק לאוזן (שבת סד ב; רמב"ם שבת יט יא; שו"ע או"ח שג טו).

המוציא חפץ בשבת באוזנו פטור, שלא הוציא כדרך המוציאים (שבת צב א; רמב"ם שבת יב יג).

דרך בעלי מלאכה מסויימים לשים באוזניהם דברים האופיינים למלאכתם, כדי שיכירום מאיזה אומנות הם, ואסור להם לצאת בהם בשבת (שבת יא ב; רמב"ם שבת יט כא; טושו"ע או"ח שא יב). אם יצאו - פטורים, מפני שלא הוציאו כדרך המוציאים (רמב"ם שם; טושו"ע שם); ויש אומרים, שאומנים חייבים (ראה במשנה ברורה שם סקמ"ז).

  • אבר - יש מהאחרונים שנסתפק אם הסחוס עושה את האוזן לאבר שיש בו עצם שיטמא משום אבר מן החי (שבות יעקב ח"ב סי' קא)[19].
  • נגיעה קודם נטילת ידיים – אסור לגעת באוזן – ובאברים אחרים – קודם שנטל ידיו שחרית (שבת קח ב; שו"ע או"ח ד ג), מפני שרוח רעה שורה על ידיו (רש"י שם ד"ה תיקצץ).
  • כלב שוטה - אחד מסימני כלב שוטה הוא שאוזניו סרוחות (יומא פג ב), גדולות וכפולות למטה (רש"י).
  • נזיקין - הצורם אוזן פרתו של חברו, ובכך גרם לו שיפחות דמיה, שכן איננה ראויה למזבח, מחלוקת אמוראים היא אם חייב או פטור, והדבר תלוי בשאלה הכללית אם דנים דינא דגרמי (ראה בבא קמא צח א; רמב"ם חובל ומזיק ז יא).
  • בכור בהמה - כהן הצורם אוזן בכור, קנסוהו חכמים שלא ישחט בכור זה, הואיל ועשה עבירה שהטיל מום בבכור. מחלוקת התנאים היא, אם לא ישחט עולמית, או שאם נולד בו מום אחר, ישחט עליו (בכורות לד א), ונפסק להלכה כדעה אחרונה (רמב"ם בכורות ב ז; טושו"ע יו"ד שיג א).

על הדינים התלויים בחסרון כח השמיעה באוזן ראה ערך חרש.

טבילת נידה עם מחלות אוזנים ראה ערך חציצה בטבילה.

האוזן בתורת סימן

  • בפרדות, הנולדות מסוס וחמור, משמשת צורת האוזן לסימן: כל שאזניו קטנות אמו סוסה ואביו חמור, גדולות אמו חמורה ואביו סוס (ירושלמי כלאים ח ג, ועי' חולין עט א. וראה ערך כלאי בהמה).
  • בולד של אשה אין צורת האוזן משמשת סימן להכיר בין אדם לבהמה, שלשיטת הסובר שאבר אחד הדומה לאדם עושה אותו לאדם, מכל מקום אם אזניו דומות לאדם וכל צורתו כבהמה, אינו אדם. ולשיטת הסובר שאינו אדם עד שתהיה כל צורתו כאדם, מכל מקום אם אזניו אינן דומות לשל אדם אינן מעכבות אותו מלהיקרא אדם אם שאר אבריו כשל אדם (נדה כג ב).
  • בעגונה - שינויים במבנה האוזן נידונו בפוסקים אם הם מהווים סימן מובהק להכרת מת לצורך היתר עגונה. השנויים שנידונו כוללים: אוזן אחת קטנה והשניה גדולה, אוזנים גדולות או קטנות מהרגיל, נקבים באוזן (ראה באוצר הפוסקים סי' יז ס"ק קצט, לוח הסימנים מערכת א).

הערות שוליים

  1. א, טור' רנו – רנט.
  2. אוזן במקרא מתייחס בעיקר לאיבר השמיעה (דברים כט ג; יחזקאל יב ב).
  3. וראה רש"י ויקרא יד יד ואבן עזרא שמות כט כ שפירושו לא נודע ואין למילה זו ריע. ובמלבי"ם פר' מצורע סי' נ כתב שהוא מלשון תוך. וראה עוד בתורה שלמה שמות כט אות סו, בשם הראב"ד; הרש"ר הירש שמות כט כ.
  4. אמנם באבן עזרא שם כתב שאין לו ריע, ופירש בענין אחר.
  5. אמנם במקרא אליה הוא זנב הכבש – ראה ערך אליה.
  6. וראה פירוש המשניות לרמב"ם נגעים יד ט; קרבן אהרן פ' מצורע.
  7. זוהי הגירסה במשניות בכורות ו א, ברמב"ם ביאת המקדש ז ב, וברא"ש בכורות לז א. לעומת זאת, במשנה שבגמ' בכורות שם, ובתוס' בכורות לז א ד"ה מן הגירסה היא חסחוס.
  8. וראה בתורה שלמה שמות כט אות סו, בשיטות השונות.
  9. הפוסקים דנו אם דוקא בנקב ללא חסרון שיעורו בכרשינה, אבל כשיש בו חסרון אין צורך בשיעור כרשינה, או שבכל מקרה דין נקב שהוא מום הוא דווקא בשיעור כרשינה - ראה בית יוסף יו"ד סי' שט; חסדי דוד על התוספתא בכורות פ"ד; חזון נחום על בכורות פ"ו, בשם מהריק"ו; תפארת ישראל בכורות ו ו; שו"ת קובץ תשובות.
  10. יש מהפוסקים שדנו עד היכן צריך להגיע המום בסחוס - ראה בשו"ת תרומת הדשן סי' רמד; פרישה וט"ז יו"ד שט; ועוד.
  11. וראה חולין מו ב ורש"י שם בטעם הדבר.
  12. ומה שכתוב במשנה "בזמן שהיא עצם אחד וכו'", אין הכוונה לעצם במובן הרגיל, שכן אין גרמיות באפרכסת, אלא הכוונה שלתנוך האוזן קוראים עצם, או שפירושו גוף הדבר מלשון 'כעצם השמים לטוהר' – תוספות יום טוב בכורות ו ט.
  13. בצמח צדק ומלבושי יום טוב שם אף שהסכימו כן להלכה, מכל מקום למעשה דעתם להחמיר. ועי' שו"ת השיב משה חיו"ד סי' נז, ושו"ת מהרש"ם מברעזאן ח"א סי' קיג ובהשמטות שבמפתחות.
  14. ועי' מהרי"ט אלגזי הל' בכורות פ"ו אות נב שלא גרסו בגמ' מום עובר בעור, ועל נקב כל שהוא דעתם שאמרו כן רק לר' יוסי בר' יהודה, אבל לחכמים נקב פחות מהשיעור אינו מום כלל. ועי' ס' שי למורא לבכורות שם.
  15. ובתוספתא בכורות ד ח - צומח, כל שאין לו אוזנים.
  16. ועי' שו"ת מלבושי יום טוב ח"א חאה"ע סי' ד שהוכיח כן מתוס' בכורות לז א ועוד. וראה ערך חרש.
  17. וראה קידושין כב ב; ירושלמי קידושין א ב; מכילתא שמות משפטים פר' ב – בטעם בחירת האוזן לרציעה.
  18. וראה שמות כט כ שאהרן ובניו התקדשו בסוף ימי המילואים על ידי מתן דם האיל על תנוך אזנם הימנית.
  19. וצריך עיון שלא נמנה בין האברים – ראה ערך אברים. ועוד יש להעיר שבאוזן התיכונה ישנן שלש עצמות, ובכל זאת לא נימנית האוזן בין האברים המטמאים באהל, ויתכן משום שהאוזן התיכונה איננה מכילה גם בשר וגידים.