ניתוח המת

ניתוח המת^[1], היא פעולת ביתור המבוצעת בגופו של נפטר, כדי ללמוד ולחקור נתונים רפואיים שונים^[2].

הענפים ברפואה העוסקים בנתיחת מתים הם: אנטומיה^[3], שהיא הענף ברפואה העוסק בתיאור מבנה הגוף, והיחס בין חלקי הגוף השונים; פתולוגיה^[4], שהיא הענף ברפואה העוסק בהבנת היווצרות המחלות, בעיקר על בסיס שינויים במבנה חלקי הגוף; כירורגיה^[5], שהיא הענף ברפואה העוסק בניתוחים; ורפואה משפטית^[6], שהיא הענף ברפואה העוסק בהוכחות רפואיות הנוגעות לבעיות משפטיות, כגון חשד לרצח, או זיהוי גוויות.

רקע היסטורי[עריכה]

יוון ורומא העתיקים - ניתוח מתים היה אסור אצל היוונים והרומאים העתיקים מטעמים דתיים. ואמנם אפילו גלינוס, שהיה מגדולי רופאי העולם העתיק, מעולם לא ניתח אדם מת, ורק פעם אחת בימי חייו ראה שלד שלם של אדם באלכסנדריה של מצרים. גלינוס שאב את כל ידיעותיו האנטומיות מניתוח קופים, ומחלקי שלדים של בני אדם שראה על שפת הנהר טיבר. היו אלו שאריות של מתאבדים, שרק אותם השליכו היוונים בלי קבורה על שפת הנהר, ואף אותם אסרו לנתח באותם ימים^[7].

תרבויות עתיקות אחרות איסורים דתיים דומים חלו גם בתרבויות המזרח העתיק, כמו בהודו, בסין ובסוריה^[8].

מצרים העתיקה הירופילוס והיראסיסטרטוס, שחיו במאה הרביעית לפני מניינם באלכסנדריה שבמצרים, היו הראשונים שניתחו גופות בני אדם מתים לצורך לימוד רפואה, לאחר שקיבלו רשות לכך מתלמי המלך. יש מי שכתב, שהטעם שהתפתח מדע האנטומיה בדרך של נתיחות לאחר המוות דווקא במצרים הוא בגלל הצורך שלהם לחנוט את המתים^[9].

חכמי התלמוד היו בין הראשונים בהיסטוריה האנושית שניתחו גוויות של בני אדם, כדי ללמוד מהם פרטים רפואיים שיש להם השלכות הלכתיות.

דבר זה נמצא בשני מקורות בתלמוד: המקור האחד - "מעשה בתלמידיו של רבי ישמעאל, ששלקו זונה אחת שנתחייבה שריפה למלך, בדקו ומצאו בה מאתים וחמישים ושנים (איברים). אמר להם, שמא באשה בדקתם, שהוסיף לה הכתוב שני צירים ושני דלתות"^[10]. יש להניח, שרבי ישמעאל בעצמו לא השתתף בניסוי בגלל היותו כהן^[11], ולא יכול היה להיטמא למת^[12]. יש מי שכתב, שהאשה הזו היתה נכרית, ולכן לא היה איסור לנתחה לאחר מותה^[13]. המקור השני הוא מה שמסר רבי ישמעאל שניתחו את שפחותיה של קליאופטרה מלכת מצרים, כדי לדעת מתי נגמר עובר זכר ועובר נקבה^[14].

הנצרות הקדומה נחשבת כגורם העיקרי למניעת התפתחות מדע האנטומיה, עקב התנגדותה החריפה לכל ביתור של גוויות בני אדם^[15].

תחילת עידן ניתוחי מתים ניתוחי מתים בצורה מסודרת החלו רק במאה ה-י"ג למניינם. בשנת 1238 הוציא הקיסר פרידריך השני פקודה, שאחת לחמש שנים ינתחו באוניברסיטה של סאלרנו באיטליה, שנחשבת לאוניברסיטה הראשונה בעולם, גווית אדם אחד בפומבי לתועלת לומדי הרפואה. למטרה זו השתמשו בגופות של עולי גרדום, וכן בחולים שנפטרו בבתי חולים. בשנת 1316 פורסם החיבור המודרני הראשון על אנטומיה על ידי הרופא מונדינו דה לוצי מבולוניה שבאיטליה (1323-1270), אשר נחשב כרופא המודרני הראשון שביצע נתיחות מתים לצורכי לימוד אנטומיה. הספר היה מבוסס על ביתורי גוויות בפומבי^[16]. ביתורי הגוויות במאה ה-י"ד למניינם היו עדיין נדירות, והן נערכו בפומבי, בגופם של פושעים בלבד, ובעיקר באוניברסיטאות באיטליה. נתיחות אלו התנהלו כהצגות וכהילולות, כאשר המשתתפים בניסוי אוכלים ושותים^[17]. הציבור הרחב לא ראה בעין יפה ניתוחים אלו, ולעתים אף נהג באלימות כלפי החוקרים^[18].

אחד האישים הראשונים שביצע נתיחת גוויות לצרכי לימוד אנטומיה היה האמן הגאוני ליאונרדו די-וינצי (1519-1452).

האיש שנחשב לאבי האנטומיה המודרנית הוא אנדריאס וזאליוס (1564-1514), אשר ביצע נתיחות פומביות של גופות, ושינה את התפיסות האנטומיות המוטעות שהיו מקובלות מימי גלינוס.

ביתור גוויות כדרך מקובלת ללימוד האנטומיה נכנס לשיגרה אקדמית במרבית מדינות אירופה רק החל מהמאה ה-י"ז^[19].

שוד קברים בתחילת המאה ה-י"ט למניינם היה נפוץ מסחר בגוויות, ורבו שודדי קברים שהוציאו את הגוויות מקבריהן, ומכרו אותן בכסף רב לבתי ספר לרפואה ולחוקרים שונים. דבר זה היה נפוץ בצרפת, באנגליה ובארה"ב, והיה צורך לשכור שומרים מיוחדים, ולגדור את בתי הקברות^[20]. גם בעידן המודרני התפרסמו אירועים שונים של גניבת איברים ממתים לצורכי לימוד ומחקר, ללא ידיעת בני המשפחה^[21].

הסדרים חוקיים במאה ה-20 למניינם החלו הסדרים חוקיים ביחס לנתיחת גוויות בכמה מדינות באירופה. ההסדר המקובל היה לנתח גופות של חולים ערירים שנפטרו בבתי חולים, אשר אין להם קרובים, ואשר לא הודיעו במפורש מחיים שהם מתנגדים לנתחם לאחר מותם^[22].

ניתוחי מתים ביהודים בעבר מתי ישראל היו מובאים לקבורה תמיד, אך בבתי החולים היהודיים בגרמניה היה כנראה מקובל לנתח מידי פעם מתים יהודיים באופן סודי, מבלי לגלות דבר לבני המשפחה, ומבלי שהדבר הגיע לידיעתם של הרבנים^[23]. דבר זה כנראה לא היה קיים בארצות מזרח אירופה, ובעיקר בפולין, מקום שחברות הקדישא וחברות "חסד של אמת" למיניהן היו פעילות מאד, ודאגו שאפילו מתים שלא היו להם קרובים, ואפילו מתים ערירים שלא מבני ישראל, יובאו לקבורה^[24].

בין הרופאים היהודיים המפורסמים בראשית העת החדשה היו שעסקו בעצמם בניתוחי מתים. ביניהם יש לציין את אמטוס לוזיטאנוס במאה ה-16 למניינם, ואת אברהם זכות לוזיטאנוס במאה ה-17 למניינם. יש המציינים את העובדה, שבשער הספר 'מעשי טוביה' משנת 1707 נמצא ציור המראה גוף פתוח באמצעיתו^[25].

ראשית הדיון ההלכתי בהלכה נידונה שאלת ניתוחי המתים לראשונה רק במאה ה-י"ח למניינם, בשנת תצ"ז (1737)^[26], אלא שהדיון ההלכתי נגע רק בשאלה אם מותר ללמוד חכמת האנטומיה על גופות של כלבים בשבת, ורק בעקיפין נידונה שאלת ביתור גוויות אדם.

מספר שנים לאחר מכן, במחצית הראשונה של המאה ה-י"ט למניינם, החלו פוסקי ההלכה להתייחס לראשונה לעצם השאלה של ניתוחי מתים, כדי ללמוד על מחלתם של הנפטרים. הפוסק הראשון שדן בכך היה ר' יחזקאל לנדא^[27], ואחריו נידונה השאלה על ידי ר' משה סופר^[28]. היבטים הלכתיים עקרוניים ומיוחדים בשאלת ניתוחי המת נידונו בהרחבה בוויכוח בין שנים מפוסקי הדור ההוא, ר' יעקב אטלינגר^[29], ור' משה שיק^[30].

המשך הדיון ההלכתי רק במאה ה-20 למניינם תפסה שאלת ניתוחי המתים מקום נרחב ביותר בדיון ההלכתי והציבורי במרכזים היהודיים השונים בעולם.

בארה"ב , בשנת תרע"ו (1916), עורר ד"ר חיים ספיוואק, רופא בבית החולים לחולי שחפת בדנוור קולורדו, את שאלת ניתוחי המתים, ופנה לאגודת הרבנים של ארה"ב בשאלה זו^[31]. הרב נחמיה מוזיסון^[32] פירסם "קונטרס בעד החיים אל המתים", להתיר ניתוח מתים לצורך לימוד רפואה^[33], והרב שמעון אלבוים משיקגו יצא נגדו בחוברת "תשובה על דבר חנוטת המתים"^[34]. באותה שנה הצטרפו רבנים אחדים בארה"ב לוויכוח על שאלת ניתוחי המת^[35], ובשנת תרע"ז (1917) התפרסם גילוי דעת של חברי אגודת הרבנים בארה"ב נגד ניתוחי מתים לצורך לימוד ומחקר^[36]. גילוי דעת זה התבסס על חוות דעת של וועדת רבנים מיוחדת שנבחרה על ידי אגודת הרבנים להכרעה בשאלת ניתוחי המתים. הוועדה היתה מורכבת מהרבנים שלום אלחנן הלוי יפה מניו-יורק, אברהם נחמן שווארץ מבולטימור, אליעזר סילבר מהריסברג, אליעזר מאיר פרייל מטורונטו, ודב רעוועל מניו-יורק. הוועדה החליטה לאסור ניתוחי מתים, ואגודת הרבנים אישרה את החלטתם.

בפולין הפכה שאלת ניתוחי המתים לבעייתית במיוחד החל משנת תרפ"ב (1922). באותה שנה דרשו מנהלי האוניברסיטאות בוורשה, וילנה ולבוב, שהסטודנטים היהודיים לרפואה יספקו גופות של יהודים ללימוד אנטומיה, שאם לא כן לא יאפשרו ליהודים ללמוד רפואה. עניין זה אף גרם לפרעות ביהודים, ושימש טוענה לאנטישמים להתנפל על היהודים. לאור זאת פנו מספר עסקנים מהעיר קרקוב לרבנים רבים בפולין בשנת תרפ"ד (1924) לברר את עמדת ההלכה בנידון. כל הרבנים שנשאלו על כך הכריעו לאיסור^[37]. בשנת תרפ"ז (1927) התכנסו רבני פולין לוועידה על הנושא, ואף הם החליטו לאיסור^[38], ופירסמו גילוי דעת נגד ניתוחי מתים לצרכי לימוד ומחקר^[39]. אכן, תוך מספר שנים נפרצה הגדר, ומתי ישראל נמסרו למחלקות לאנטומיה בבתי הספר לרפואה בלבוב (בשנת 1922), בוורשה (בשנת 1929), ובוילנה (בשנת 1930)^[40]. וועד הרבנים של וורשה פרסם החלטה ביום טז בשבט תר"ץ (1930), "שלמרות גודל הנחיצות של מתים לצורך לימוד הרפואה הנוגע לפיקוח נפש של האנושיות, אין אנו רואים שום מקור ויסוד למצוא היתר לעכב קבורת המת ולהלינו ולנוולו בידים על פי דיני תורתנו הקדושה"^[41]. המאבק בנושא ניתוחי המתים בפולין הלך וגבר, כאשר האוניברסיטאות חזרו ודרשו מהסטודנטים היהודיים לרפואה לספק להם גוויות של יהודים ללימוד אנטומיה, אחרת יגורשו מהאוניברסיטאות, ולא יורשו ללמוד רפואה. ואמנם בשנת תרצ"ו (1936) נקבע באופן רשמי בפקולטה לרפואה של פוזנן "שהמועמדים בני דת משה לא יוכלו לגשת אל הבחינות, מפני שהקהילה היהודית לא המציאה מתי ישראל". נציגי היהדות הדתית עמדו בתוקף נגד כפיה זו, אך בהדרגה חל כרסום במצב, ומתים יהודים שונים אמנם נמסרו לנתיחה לצורך לימוד אנטומיה^[42].

בישראל עלתה הבעיה בחריפות רבה בעקבות הקמתה של האוניברסיטה העברית, שקמה בירושלים בשנת תרפ"ה (1925). במשך כעשרים שנה התעכבה פתיחתה של פקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בגלל הקושי למציאת פתרון הולם לבעית ניתוחי המתים. באביב תרפ"ח נפטר פרופ' דולזנסקי, שהיה מייסד כתב העת "הרפואה", בגלל דלקת מוגלתית בדרכי המרה והכבד. לפני מותו הוא ציווה את גופו למדע, ולאחר מותו בוצעה נתיחה בגוויתו בהסכמת הרבנות הראשית בירושלים. דבר זה נעשה על פי הסבר שניתן לרבנים שיש בנתיחה זו תועלת לחולים דומים לו. הוא גם דרש שהשלד שלו יימסר לרשות המכון לאנטומיה, אך דבר זה לא מומש, כי לא היה קיים באותה עת מכון כזה^[43]. על פי הנתונים מאותה תקופה היו מבצעים ניתוחי מתים מזמן לזמן, אך רק כאשר קרובי המת הסכימו לכך, ולאחר שהבהירו לרבני העיר שהדבר נחוץ לגילוי מחלות ומניעתן. במקרים אלה לא היתה התנגדות מצד הרבנות^[44].

בשנת תש"ז (1947), בעת הייסוד בפועל של הפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית, פנו הנהלות האוניברסיטה וההסתדרות המדיצינית הדסה בשאלה בנידון לרבנות הראשית לישראל^[45]. במשא ומתן שהתקיים בין הרב הראשי לישראל, הגריא"ה הרצוג, והרב הראשי לירושלים הגרצ"פ פרנק, לבין הנהלת "הדסה", בראשותו של מנכ"ל הדסה פרופ' יסקי, הושג הסכם לפיו מותרים ניתוחי מתים בתנאים הבאים: כאשר יש בהם צורך לרפואה משפטית; כאשר לא ניתן היה להגיע לאבחנת סיבת המוות בחיים, ובתנאי שהדבר יאושר בכתב על ידי שלושה רופאים; כאשר הנתיחה עשויה להציל חיים של חולים אחרים בפועל, ובתנאי שהדבר יאושר בכתב על ידי שלושה רופאים; כאשר הנתיחה דרושה לבירור מחלה תורשתית לשמירת בריאותם של קרובי הנפטר שנותרו בחיים. כל זאת בתנאי שינהגו בגופה בכבוד הראוי בעת ביצוע הנתיחה, ובתנאי שימסרו לחברה קדישא לקבורה את הגופות על כל חלקיהן^[46]. כמו כן נקבע בהחלטת הרבנות הראשית לארץ ישראל במועצתה המורחבת, שאין הרבנות הראשית מתנגדת שבגופותיהם של אלה אשר הסכימו לזה מחיים בכתב, חתום על ידיהם מרצונם הטוב, ישתמשו לניתוחים אנטומיים לצורכי לימוד הרפואה בבית הספר לרפואה, בתנאי שישמרו על החלקים המנותחים להביאם לקבורה בכבוד כדין תורה^[47].

במשך הזמן החלו לבצע ניתוחי מתים בישראל ללא הסכמת הרבנים, ואף ללא הסכמת הקרובים^[48]. התנהלו מאבקים פוליטיים וציבוריים חריפים ואף אלימים, ולשם כך הוקמה וועדה ציבורית להגנת כבוד האדם, אשר פרסמה במשך תקופה ארוכה בטאון מיוחד בשם "במאבק על כבוד האדם". הדים למצב בארץ הופיעו בעתונות הכללית בארץ ובתפוצות, ואפילו בספרות המקצועית העולמית^[49]. לפיכך, בחודש טבת תשכ"ב (1962) הוקמה על ידי משרד הבריאות וועדה מיוחדת של רופאים ורבנים בהרכב הבא: הרבנים - הגר"י אריאלי, והגר"א כהנא שפירא; הרופאים - פרופ' ח. אונגר, פרופ' א. דה-פריס, ד"ר מ. חן, ד"ר מ. יהל, פרופ' ח. שיבא, ד"ר פ. שלזינגר. כמו כן השתתפו העו"ד נ. ליפשיץ, ד"ר מ. מאיר, עו"ד א.ל. גלובוס, ועו"ד ש. רוזנטל. ד"ר יהל נבחר כיו"ר הוועדה. הוועדה דנה בהיבטים הרפואיים, ההלכתיים והציבוריים של הבעיה. הוועדה נפגשה עשרות פעמים, ושמעה עדויות של 14 מומחים שונים. הוועדה הציעה תיקונים לחוק האנטומיה והפתולוגיה, שעל פיהם יוגבלו הנתיחות לאחר המוות רק למקרים שצפויה תועלת להצלת חיים, או לצורך השתלת איברים, וכמו כן דרשה את הבטחת מעמדה של המשפחה בהחלטה אם לנתח את המת, למעט מצבים שבאי הנתיחה יש חשש לפגיעה בציבור, או שיש חשש שנעשתה טעות רפואית משמעותית בטיפול בחולה. הצעות אלו עברו שינויים והתאמות שונות, ודיונים רבים בכנסת ובממשלה^[50]. כל ההצעות למיניהן נדחו במשך שנים, ובעיקר היתה התנגדות חריפה מצד הרופאים לתקן את החוק על ידי תוספת הדרישה להסכמת המשפחה. התנגדותם נבעה מתוך הנחה, שבמקרה כזה ירד אחוז הנתיחה לפחות מ-10%, בגלל הצפי להתנגדות עזה של משפחות לניתוחי מתים.

בשנת תשכ"ו (1966) התפרסמו גילויי דעת של רופאים דתיים, ושל אגודת אנשי מדע שומרי תורה, בקריאה לחברי הכנסת לחוקק חוק שימנע נתיחות מתים ללא הסכמה מפורשת של המשפחה, להקפיד על נתיחות הכרחיות בלבד, ולנהוג כבוד במת^[51].

ביום א' דר"ח מרחשוון תשכ"ז (1967) התפרסם פסק דין של רבני ישראל בעניין ניתוחי מתים, וזהו נוסח פסק הדין:

"בהיות שגדלה הפירצה בניתוחי מתים, אנו מביעים דעתנו כי ניתוח מתים בכל דרך שהיא, אסור לפי דין תורה. ואין מקום להיתר אלא באופן של פיקוח נפש מיידי, וזאת רק בהסכמה לכל מקרה ומקרה של רב מובהק המוסמך לכך. פסק דין זה מהווה אזהרה נגד חקיקת חוק בניגוד להאמור בו".

חתמו על פסק דין זה 356 רבנים, דיינים, וראשי ישיבות מכל גווני הציבור הדתי, ובראשם שני הרבנים הראשיים דאז, הגר"י ניסים, והגרא"י אונטרמן, ועמם הגר"י אברמסקי, נשיא וועד הישיבות.

מועצת הרבנות הראשית לישראל התכנסה ביום כט בניסן תשכ"ז (1967), בהשתתפות חברי הרבנות הראשית, דייני בית הדין הרבני הגדול, ורבנים מערי ישראל לדיון בבעיית ניתוחי המתים. המועצה החליטה:

"א. לא ייתכן כל הסדר של פשרה בשאלת ניתוחי המתים בניגוד לדין.

1. המועצה קובעת, כי ניתוח אדם לאחר מותו שלא הסכים בכתב במפורש לניתוחו, או משפחתו לא הסכימה בכתב לניתוח מהווה כפייה לעבור על הדת".

בחנוכה תשכ"ח התפרסמה "קריאת קודש של גדולי ומאורי הדור שליט"א בארץ ובתפוצות", אשר קראה לכל אחד ואחד לפעול ולעשות כפי כוחו לסייע בפעולות למניעת הגזירה של ניתוחי מתים בארץ ישראל. על קריאה זו חתמו 38 ראשי ישיבות ואדמורי"ם מישראל, והצטרפו אליהם 15 רבנים מאירופה, ו-22 ראשי ישיבות ואדמורי"ם מארה"ב.

הוויכוחים והדיונים הציבוריים ביחס לניתוחי מתים בישראל היו מהחריפים והחמורים שידעה המדינה, וכללו הפגנות אלימות, עצרות המוניות, חוברות הסברה, כתבי פלסתר, מאבקים בכנסת, ומשברים ממשלתיים. נוצר משבר אימון חמור ביותר בין הרבנים לבין קהילית הרופאים סביב נושא זה, ונאמנות הרופאים נפגעה בצורה חמורה בעיני הרבנים^[52]. היו ידיעות כי רופאים חותמים על מסמכי הסמכה לביצוע נתיחות לאחר המוות בצורה עיוורת ומראש, כדי למלא באופן רשמי את דרישת החוק לחתימת שלושה רופאים, אך מבלי לבדוק את נחיצות הנתיחה. מאידך, היתה התנגדות חריפה מצד הרופאים להרשות נוכחות רבנים, או רופאים דתיים מטעם הרבנות, שישתתפו בתהליכי קבלת ההחלטות לביצוע נתיחות. מצב זה הביא להחמרה באיסור הנתיחות אפילו במצבים שמצד ההלכה יש להם היתר. המאבקים הציבוריים החריפים והממושכים הביאו בסופו של דבר לתיקון חוק האנטומיה והפתולוגיה בשנת 1980, אשר כלל בעיקר את הדרישה לקבלת הסכמת המשפחה לכל נתיחה^[53].

היקף הדיון ההלכתי מאז תחילת הדיון ההלכתי בנושא ניתוחי המתים נכתבו מאות תשובות בנידון^[54]. כמו כן כמעט כל הבטאונים ההלכתיים בארץ ובעולם הקדישו מקום נרחב לדיונים בין רבני הדור בסוגיה זו^[55].

רקע מדעי[עריכה]

מטרות הנתיחה לאחר המוות ^[56]:

לימוד והכשרה של סטודנטים לרפואה ומתמחים ברפואה מטרה זו מתחלקת למספר תת-קבוצות: לימוד אנטומיה, היינו המבנה התקין של איברי הגוף ורקמותיו השונים; לימוד פתולוגיה, היינו הסטיות במבנה התקין של מערכות הגוף, והסיבות למחלות; רכישת מיומנות ניתוחית למתמחים במקצוע הכירורגיה.

איבחון המחלה ממנה נפטר החולה מטרה זו מתחלקת למספר תת-קבוצות: ניטור וביקורת אודות נכונות או אי-נכונות הממצאים ושיקולי הדעת הרפואיים בעת היות הנפטר בחיים, והסקת מסקנות לימודיות על הטיפול בו, בכדי לשפר את רמת הטיפול הרפואי של הרופא; לימוד התופעות החולניות בחולה שנפטר, כדי לסייע בטיפולם של חולים עם מחלות דומות; בירור מצבים תורשתיים, כדי לסייע לקרובי הנפטר.

מחקר רפואי למטרה זו מספר תת-קבוצות: חקר גורמי המחלות ואופני התפתחות המחלות; זיהוי ואיפיון מחלות חדשות; בירור והכרת תופעות הלוואי וההשפעות של תרופות וטיפולים ניסיוניים; בדיקת היעילות והאמינות של שיטות איבחון חדשות; רכישת ידע אפידמיולוגי, היינו לימוד התחלואה באוכלוסיות מסויימות מבחינת הגיל, המין, המוצא וכיוצ"ב; וחקר מחלות זיהומיות וסביבתיות.

רפואה משפטית מטרה זו מיועדת לסייע לבית המשפט בקביעת סיבת המוות, כאשר הוא קרה בנסיבות בלתי טבעיות. דבר זה חשוב בקביעת מעשים פליליים שהביאו למותו של האדם במשפטי רצח, וכן בקביעת זכאותם של יורשיו לדמי ביטוח חיים. כמו כן נעשים לעתים נתיחות לאחר המוות כדי לזהות את המת^[57].

השתלת איברים נתיחה להשגת חלקים מן המת, כדי לטפל באנשים החסרים חלקים אלו^[58].

חשיבות הנתיחה לאחר המוות אין ספק שהנתיחות לאחר המוות תרמו תרומה חשובה מאד להתקדמות מדע הרפואה על ידי ביסוס הידע האנטומי והפתולוגי והעמקתו, ועל ידי שיפור הבקרה הרפואית על אבחנות רפואיות מוטעות. ואמנם בעבודות שונות הודגמו טעויות באבחנה הקלינית בהשוואה לממצאים בנתיחה שלאחר המוות בשיעור של כ-50%^[59]. מרבית הטעויות היו בעלי ערך אקדמי בלבד, ללא משמעות טיפולית, אך בכ-10% היו הטעויות בעלי משמעות מעשית^[60]. אחוז זה של טעויות לא השתנה במשך כשלושים שנה, למרות השינויים המדעיים הכבירים ברפואה באותה תקופה^[61]. עובדה זו ממשיכה להיות נכונה אפילו בשנים האחרונות, למרות שיפורים איבחוניים הולכים וגדלים. מצד אחד, מעוררת עובדה זו ספק בתועלת המעשית של הנתיחות לאחר המוות, שהרי למרות הנתיחות המרובות שבוצעו לא חל שיפור ביכולת האיבחון הקליני. אך מאידך גיסא ניתנו מספר הסברים לעובדה זו, אשר מוכיחים את הצורך בהמשך הנתיחות: ירידה בשגיאות ישנות לעומת עליה בשגיאות חדשות, על רקע של איבחונים מתקדמים; עליה בשגיאות של גילאים מבוגרים יותר, עם העליה בגיל הנפטרים; עליה במספר הטעויות של בתי חולים קהילתיים לעומת בתי חולים אוניברסיטאיים, ועוד.

ירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות בשנים האחרונות מסתמנת ירידה משמעותית במספר נתיחות המתים בכל העולם^[62]. לדוגמא: בארה"ב בשנת 1946 היה שיעור הנתיחות לאחר המוות בבתי החולים 50%, בשנת 1964 - 41%, בשנת 1975 - 22%, ובשנת 1989 - 11.5%^[63]; בסקוטלנד - ירידה מכ-50% בשנת 1961, לכ-23% בשנת 1974^[64]; באנגליה ובווילס שיעור הנתיחה לאחר המוות בסוף שנות ה-80 היה כ-25%, מתוכם כ-90% היו לפי דרישת חוקר מקרי מוות^[65]; בצרפת ירד שיעור הנתיחה לאחר המוות מ-15.4% בשנת 1988 ל-3.7% בשנת 1997^[66]. גם בישראל חלה ירידה משמעותית בשיעור הנתיחות לאחר המוות, ולדוגמא בבית החולים שיבא בתל-השומר היתה ירידה מ-700 נתיחות לשנה בשנות ה-50 של המאה ה-20 ל-150 נתיחות בשנה בשנות ה-80^[67]. שיעור נתיחות המתים בבתי חולים בישראל בשלהי המאה ה-20 עומד על אחוזים בודדים בלבד.

אמנם שיעורי הנתיחה לאחר מוות בגין פציעה/חבלה או חשד לרצח/התאבדות הוא גבוה בהרבה, ונע בין המדינות בארה"ב בין 100-60%^[68].

הירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות כוללת גם את היילודים, ובסקר גדול שפורסם בראשית המאה ה-21 בארה"ב נמצא כי בעוד שבשנים 1988-1984 היה שיעור הנתיחה לאחר המוות של יילודים בגובה 71.2%, הרי שבשנים 1993-1989 היה השיעור רק 47.7%^[69], אם כי על פי סקרים אחרים עדיין היה שיעור הנתיחה של יילודים יותר מ-70%^[70]. באנגליה, למרות המלצות הקולג' המלכותי של רפואת נשים ומיילדותית והקולג' המלכותי של הפתולוגית, שיש לשאוף ל-100% נתיחות של עוברים או יילודים מתים, ואין לקבל שיעור פחות מ-75%, הרי שבפועל יש אזורים שבהם שיעור הנתיחות של עוברים ויילודים מתים הוא פחות מ-50%^[71].

יש לציין, כי נתיחת עוברים שנפלו או יילודים שמתו, יכולה לתרום להבנת סיבת המוות באחוזים ניכרים מעבר להערכה הקלינית. במחקר אחד נבדקו תוצאות הנתיחה לאחר המוות של עוברים שנפלו אחרי שבוע הריון 20, ושל יילודים עד גיל חודש שנפטרו בתוך 48 שעות מלידתם. נמצא כי ב-44.7% מכלל הנתיחות נמצאו ממצאים משמעותיים שהיו שונים מהאבחנה הקלינית לפני הנתיחה, או שהוסיפו נתונים משמעותיים על הנתונים הקליניים הראשוניים^[72].

סיבות לירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות החוקרים מציינים מספר סיבות לירידה המשמעותית בשיעור הנתיחות לאחר המוות: התנגדות המשפחות בגלל סיבות דתיות, רגשיות, חברתיות ואחרות. אכן מגמות אלו בוודאי אינן אחידות בעולם, ובמדינה כמו שבדיה דווח כי 84% מהאוכלוסיה מסכימים לנתיחה אחר המוות בגופם; 80% מסכימים לכך ביחס לקרוב משפחה; אך רק 15% מסכימים לתרום את גופם ללימוד אנטומיה^[73]. באנגליה, 35% מהמשפחות של נפטרים סרבו להסכים לניתוח קרובם המת^[74]. וביחס ליילודים נמצא סקר אחר שבו הסכימו 62% מההורים לנתיחה לאחר המוות של יילודים שנפטרו בשלהי המאה ה-20^[75]; חוסר מוטיבציה של הקלינאים לבקש נתיחות לאחר המוות, בגלל ההערכה שהן לא יקדמו את ידיעותיהם, או בגלל החשש לגלות את טעותם, או בגלל חשש לתביעות על רשלנות רפואית; שינויים דמוגרפיים במיקום מותם של חולים, כאשר יותר חולים מתים בתיהם או במוסדות לזקנים, ולא בין כתלי בתי חולים; חוסר מוטיבציה של הפתולוגים לבצע נתיחות לאחר המוות בגלל המאבקים הכרוכים בהשגת הסכמה לנתיחות כאלו, חוסר תיגמול מתאים, והתעניינותם בשטחי מחקר אחרים; עלות גבוהה של נתיחות לאחר המוות, שבדרך כלל לא מתוגמלות על ידי חברות ביטוח או מענקי מחקר^[76].

אכן, הסיבה העיקרית לירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות נובעת מההנחה שיש תועלת מועטה בנתיחות אלו כיום, לאור ההתקדמות הרבה שחלה בשנים האחרונות באמצעי איבחון, הדמייה והמחשה. ביתר פירוט - לצורכי הוראת אנטומיה ופתולוגיה ניתן להשתמש כיום באמצעי המחשה משוכללים, שאינם נופלים מהבדיקות הנעשות בגוף המת, ולעיתים אף עולים עליהם. במיוחד יש לציין דגמים משוכללים, ותוכנות מחשב מתוחכמות. לאור זאת גם השתנה החוק בארה"ב, ואין בתי החולים חייבים עוד לבצע ניתוחי מתים כדי לזכות להכרה ולסינוף אוניברסיטאי^[77]; לצורכי איבחון קליני של מחלות ניתן להגיע כיום לדיוק רב בעוד החולה בחיים בעזרת בדיקות ואמצעים משוכללים: אמצעי הדמייה משוכללים, כגון אולטרא-סאונד, טומוגרפיה ממוחשבת, תהודה מגנטית ועוד, בדיקות מעבדה מתוחכמות בדם, בשתן, בצואה, בנוזל השדרה וכיו"ב, הכוללות בדיקות תססים^[78], בדיקות גנטיות, בדיקות זיהומיות וכיו"ב, בדיקת דגימות מרקמות שונות באזורים שונים בגוף^[79], וכיו"ב^[80].

יתר על כן, נדיר מאד שהקלינאי אשר טיפל בנפטר בחייו יהיה נוכח בעת הנתיחה שלאחר המוות^[81], ובדרך כלל מגיעות תוצאות נתיחה כזו לידיעת הקלינאים מאוחר, וללא יכולת יישומית ולימודית יעילה^[82]; בדרך כלל אין בתוצאות הנתיחה חידושים לעומת מה שהיה ידוע או לא ידוע לפני מותו של המנותח; מצב שכיח הוא שדווחי הפתולוגים לוקים בחסר, והם שטחיים וקצרים, כך שאינם משיגים את המטרה שלשמם נדרשה הבדיקה^[83]; לעיתים קרובות אין הנתיחה מספקת תשובות לשאלות שהקלינאי שאל^[84].

ואמנם לא מעטים הם הרופאים, המדענים ואפילו הפתולוגים אשר סבורים כי הצורך בנתיחות לאחר המוות הצטמצם ביותר בשנים האחרונות^[85].

צורך בנתיחות לעומת זאת, סבורים הפתולוגים כי גם בעידן המודרני הנוכחי יש עדיין חשיבות רבה לנתיחות לאחר המוות, ולא רק ללקיחת דגימות מרקמות (ביופסיה) אלא לנתיחות מלאות^[86]. חוקרים רבים מתריעים על ההשפעה השלילית שיש למיעוט הנתיחות לאחר המוות על הנתונים האפידמיולוגיים של מחלות שונות, ובעיקר מחלות ממאירות^[87]. הירידה בשיעור הנתיחות לאחר המוות משפיעה באופן שלילי גם על המחקר הרפואי, ובעיקר בתחומים חדישים של הרפואה, כמו מחלת איידס, השתלות איברים, תרופות נגד מחלות ממאירות, וכן מחקרים הנוגעים לתהליכי הזדקנות^[88].

חשיבות מיוחדת יש לנתיחות של עוברים ויילודים מתים כדי לברר את סיבת מותם, שלעתים יש לכך השלכות לגבי ההריונות הבאים, ולגבי קרובי משפחה אחרים, בעוד שלא ניתן לברר את סיבת המוות של העוברים או היילודים בדרכים אחרות^[89].

הגברת מודעות לנתיחות אי לכך הוצעו דרכים שונות להגברת המודעות לצורך בנתיחות, ולשיטות שונות לקבלת הסכמות רבות יותר לנתיחה^[90].

יש מהמדענים והרופאים הסבורים, שיש לשאוף לשיעור של 100% נתיחות מתים. גישה זו איננה מוצדקת לא מבחינה מדעית, ולא מבחינה אנושית. שכן נתיחות רבות וחוזרות באותה מחלה אינן מוסיפות דבר, כמו שחזרה על ניסוי מוכח אלף פעמים, לא מוסיפה דבר במקום שפעמים בודדות מספיקות^[91].

יש שהציעו שעל הפתולוגיה להתרכז במספר מוגבל של נתיחות, שלא ניתן היה להגיע לתוצאות מתאימות בעוד הנפטר בחיים, וכאשר צפוי שהנתיחה תתרום תרומה משמעותית^[92].

יש המציעים לנצל את ניתוח המת המבוצעים כחלק מהרפואה המשפטית לצורך מחקר רפואי-פתולוגי. אכן, יש מדינות שאסרו באופן חוקי את השימוש ברקמות שנתקבלו ברפואה משפטית לצרכים שאינם נוגעים ישירות למטרת הנתיחה המשפטית^[93]. בין המומחים ברפואה משפטית חלוקות הדעות על המוסריות בשימוש בחלקי גופה ממתים שנבדקו במסגרת רפואה משפטית לצורך לימוד או מחקר^[94].

דרכים חלופיות עם התפתחות אמצעי הדמיה משוכללים^[95] היו שהציעו, ואף ביצעו, שימוש באמצעי הדמיה אלו כדי להגיע לאבחנה לאחר המוות, ללא צורך בביתור הגוויה. יש הסבורים, שבדיקות כאלו יכולות להגיע לדיוק של קרוב ל-100% באבחנות לאחר המוות, בהשוואה לנתיחה פתוחה ומלאה של הגוויה. כמו כן יש בשימוש באמצעי הדמיה כאלו כדי לאתר במדוייק את האזור הגופני שבו מצויה הפתולוגיה, כך שהדבר מאפשר נתיחה מוגבלת, ולעתים אף ביופסיה בלבד, על מנת להגיע לאבחנה הסופית^[96].

מקור הגוויות באנגליה, עד מלחמת העולם השניה, באו כמעט כל הגוויות בבתי הספר לרפואה מן העניים או ממתים במוסדות לחולי נפש. דבר זה בא לידי ביטוי בוטה בחקיקה בשנת 1832, שלפיה מותר היה לנתח מת ערירי מבתי עניים בתמורה להוצאה הכספית של קבורה^[97].

בשלהי המאה ה-20 באו מרבית הגוויות הללו מאנשים שציוו את גופם למדע. במחקר שבדק את הסיבות לתרומת גוויות למדע הסתבר כי בנוסף לגישות אלטרואיסטיות היו גם מניעים של רצון להימנע מטקסי קבורה, למנוע בזבוז של החומר הגופני, ולחסוך את הוצאות הקבורה. תרומות הגופות היו למטרות לימוד ולמטרות מחקר^[98].

פרטי דינים[עריכה]

1. מקורות ראשוניים

סוגיות היסוד רוב ככל הפוסקים שדנו בנושא של ניתוח המת התייחסו למספר סוגיות המהוות את היסוד לדיון בשאלה זו:

"מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ועמדו עליו בני המשפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה (ולפיכך אין ממכרו ממכר), ובאו ושאלו את רבי עקיבא מהו לבודקו (היינו להסתכל עליו, ולבדוק אם יש לו סימני גדלות). אמר להם, אי אתם רשאים לנוולו, ועוד סימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה"^[99], היינו שהסימנים נושרים^[100]. התלמוד מסיק, שהאיסור הוא דווקא משום שהיתה זו דרישת בני המשפחה, והטעם הוא שהיורשים אינם רשאים לנוולו, כי לא נתנו לו דבר, וגם בתור קרובי המת יש להם חיוב מיוחד שלא לנוולו^[101], ויש מי שכתב, שדין איסור הניוול הנוגע לקרובים מתייחס לשבעת הקרובים שחייבים להתאבל על המת, וכן על האלמנה^[102], אבל אילו הלקוחות היו מערערים, לא היו צריכים לישתוק, אלא לומר "אנו נתנו לו כסף, ולפיכך רשאים אנו לנוולו"^[103].

התלמוד דן בשאלה מנין שהולכים אחר הרוב מן התורה, ואחד הניסיונות לפתור שאלה זו הוא מדין רוצח שנהרג על פי בית דין, למרות שיתכן שהנרצח היה טריפה, ואז אין דין מוות לרוצח. "ואם תאמר שבודקים את הנרצח לסימני טריפות, הרי זה ניוול למת, ואם תאמר שכדי להציל את נפשו של הרוצח יש לנוול את הנרצח, שמא במקום סייף היה נקב" (ואם כן הנרצח הוא באמת טריפה, אבל דבר זה לא יכול להתגלות)^[104]. יש שהוכיחו מסוגיא זו, שאיסור ניוול המת בדרך כלל הוא מן התורה^[105], ומכל מקום במקרה של ספק פיקוח נפש מותר לנוול את המת, כדי להציל את הרוצח ממיתה^[106]. ויש מי שכתב, שמסוגיא זו משמע שאדרבה אין לנוול המת כדי להציל רוצח, שהרי גם אם במקום סייף היה נקב, בכל זאת יכלו לנוולו ולבודקו מכל יתר הטריפות, שהן רוב מוחלט לגבי הטריפה של נקב במקום סייף, ואם ימצאו טריפה כלשהי יצילו את הרוצח, אלא כיוון שיש איסור ניוול, לא הותר לנוול את המת אלא אם יש ביטחון וודאי שיצילו את הרוצח, אבל על ספק אין לנוולו^[107].

"האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת, מביאים סכין וקורעין את כריסה, ומוציאין את הוולד"^[108]. יש שהוכיחו מכאן, שבמקום פיקוח נפש דוחים איסור ניוול המת, ומותר לנתחו^[109], ויש שכתבו שהיינו דווקא כאשר החולה המסוכן נמצא בפנינו^[110], ויש שדחו כל ראיה מסוגיא זו, שכן שם המצב הוא כמו לכבודו של המת, כי אומדים את דעתה של האם שהצלת זרעה הוא נוח לה, ועוד שהוולד הוא כאילו נולד כבר, אלא שהדלת נעולה בפניו שלא יכול לצאת, ואם כן יש לאם המתה דין של רודף, אבל במקום שהמת לא עושה כל רע, אין ראיה להתיר ניוולו^[111].

"מנין למלין את מתו שעובר עליו בלא-תעשה, תלמוד לומר^[112] 'כי קבור תקברנו', מכאן למלין את מתו שעובר בלא-תעשה; יש אומרים וכו' רמז לקבורה מן התורה מנין, תלמוד לומר^[112] 'כי קבור תקברנו', מכאן רמז לקבורה מן התורה"^[113].

נשאלה השאלה בתלמוד, האם חיוב הקבורה הוא משום בזיון (שלא יתבזה המת לעין כל, שיראוהו מת ונרקב ונבקע), או משום כפרה (שבכך שמורידים את המת ומשפילים אותו בתחתיות, יש בהטמנה זו משום כפרה), והיינו שכוונת השאלה איזה משתי האפשרויות היא העיקרית, אבל מכל מקום תמיד יש יסוד של כפרה^[114], ומשמעות ההבדל בין שתי אפשרויות אלו היא במקרה שאדם אמר שאיננו רוצה שיקברוהו לאחר מותו, אם טעם הקבורה הוא משום בזיון, לא מועילה בקשתו (כי הבזיון הוא לקרוביו), ואם הטעם הוא משום כפרה, הרי אמר שאינו חפץ בכך (ואפילו אם יקברוהו לא יתכפר בכך)^[115]. בעיה זו לא נפשטה בתלמוד, והפוסקים הכריעו לחומרה, שהטעם הוא משום בזיון המשפחה, ולפיכך לא מועילה צוואתו של אדם שלא יקברוהו לאחר מותו^[116]. ויש שכתבו, שהטעם הוא משום בזיון כל החיים ולא רק המשפחה^[117].

עניין החניטה - יש מהפוסקים, שדנו בה בקשר עם שאלת ניתוחי המתים, והסיקו שאין ממנה כל ראיה, כי הדרך שבה חנטו את האבות לא היתה בדרך של בזיון^[118].

פילגש בגבעה - מסופר במקרא 'ויבא אל ביתו ויקח את המאכלת ויחזק בפילגשו וינתחה לעצמיה לשנים עשר נתחים וישלחה בכל גבול ישראל'^[119]. לא מצינו בחז"ל ובראשונים שהתייחסו לנתיחה לאחר המוות הזו, אף שבוודאי מדובר במתה ישראלית, ואף שהאיש היה אדם כשר^[120]. ומפוסקי דורנו יש מי שכתב, שמעשה זה היה מותר כדי לעורר את עם ישראל על הנבלה הגדולה שנעשתה, ואינה דומה שמיעה לראיה^[121].

עקרונות ויסודות[עריכה]

קדושת גוף המת אדם מישראל שמת, אינו הופך להיות גוש בשר חסר ערך, אלא גם לאחר מותו יש בגופו קדושה^[122], ואין הגוף רק נרתיק של קדושה ששימש לנשמה העילאית, אלא שהוא עצמו נתקדש גם בקדושה עצמית^[123]. קדושת גוף האדם דומה לספר תורה^[124], והעומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע, כמו על ספר תורה שנשרף^[125], ומטפחת של ספר תורה שבלתה, עושים אותה תכריכים למת^[126]. קדושה זו היא מיוחדת לגוף של יהודי, מצד הקדושה המיוחדת של ישראל, שקראם הקב"ה גוי קדוש^[127]. ולפיכך, יש הסבורים שנתיחת מת יהודי פוגעת בקדושתו^[128].

הישארות הנפש, תחיית המתים, וחרדת הדין הקשר של הנפש עם הגוף אינו נפסק לחלוטין גם לאחר המיתה^[129], והנפש מצטערת כשרואה שהגוף מתבזה^[130]. ולפיכך יש הסבורים, שנתיחת מת מהווה כפירה באמונה על הישארות הנפש^[131]; ויש מי שכתב, שאין במעשה נתיחת המת, כשהיא מותרת, משום כפירה בהישארות הנפש^[132].

כמו כן יש מי שכתב, שאם מבתרים את הגוף המת שלא כדין, יש בכך משום הכחשה באמונה בתחיית המתים^[133].

עוד יש מי שכתב, שאם חלק מהמת לא נקבר, הרי זה מעכב את עלית הנשמה השמימה^[134].

ועוד יש מי שאסר^[135] ניתוחי מתים משום חרדת הדין^[136]. ובעיקר יסוד חרדת הדין יש להעיר, שנחלקו הפוסקים אם הוא דווקא בהוצאת המת מקברו, ובפינויו למקום אחר, לפי שהבלבול קשה למתים שמתייראים מן הדין^[137], או שיש משום חרדת הדין גם בעצם פתיחת הקבר^[138]; ועוד יש להעיר, שבמת בגיל פחות מעשרים שנה - יש אומרים, שאין כלל חרדת הדין^[139], ויש חולקים^[140]; וכן יש מי שסוברים, שאחר י"ב חודש, ואחר שנתעכל הבשר, אין חרדת הדין^[141], ויש חולקים וסבורים שגם בעצמות יש חרדת הדין^[142].

ניוול המת ובזיונו איסור ניוול המת הוא מן התורה^[143], וכן משמע מסוגיות אחדות בתלמוד^[144]. יסוד האיסור הוא מדין איסור הלנת המת^[145], ויש מי שכתבו, שיסוד איסור ניוול המת הוא מדין 'ואהבת לרעך כמוך'^[146].

בהגדרת ניוול המת מצינו דעות אחדות בפוסקים:

יש הסבורים, שניוול אינו מוגדר אלא כשהוא נעשה לשם בזיון, או שנעשה ללא תועלת, אבל אם הדבר נעשה לצורך הכרחי, כגון לכבודו של המת או לתועלתו, או למניעת הפסד ממון, או לפיקוח נפש, אין זה נקרא ניוול^[147].

יש מי שכתב, שהסתכלות חיצונית, עיכוב הקבורה, או פתיחת הקבר, הם רק כעין ניוול, ולכן מותרים הם לצרכים שונים; אבל נתיחת הגוף, היא ניוול ממש, ואסורה בכל מקרה, פרט לפיקוח נפש^[148].

יש מי שכתב, שהוצאת המת מקברו לצורך בדיקה, אפילו על ידי הסתכלות בלבד, הוא ניוול גדול, ולכן אסור אפילו במקום הפסד ממון; אבל דחיית הקבורה והסתכלות בלבד הוא ניוול קל, ולפיכך הוא מותר למניעת הפסד ממון, אבל דווקא למי שאינו מחוייב בקבורת אותו מת^[149].

יש מי שכתב, שאין ניוול אחר ניוול, כי הגוף כבר מנוול, ולפיכך אם התחיל גוי לנתח מת יהודי, מותר לישראל אחר כך להמשיך בניתוח^[150]; ויש אומרים, שאסור להוסיף ניוול על ניוולו של מת^[151].

יש הסבורים, שניוול נחשב רק מה שנקרא ניוול גם לגבי החי, ואם הדבר מצוי מאד שעושים פעולה מסויימת לאנשים חיים, אין זה נחשב כניוול כשעושים אותו למת. לפיכך מותר לבצע ניתוח קיסרי באשה שמתה, על מנת להציל את עוברה^[152]; מותר לבצע ביופסיה במת, או לקחת דגימת דם ממנו^[153], בין אם מדובר לצורכי איבחון ובירור, ובין אם מדובר לצורכי מחקר, ובלבד שגודל הדגימות לא יעלה על שיעור כזית, ולא יכלול חלקים המוגדרים כאיבר מן המת, אשר יהוו מכשול לטומאת כהנים^[154]; ומותר להכניס מכשירים לחללי הגוף המת, שבאמצעותם אפשר לראות את פנים הגוף^[155].

ולכאורה נראה, שכללי ההיתר הזה מוגבלים דווקא לפעולות הנעשות באנשים חיים לצורך בירור ואבחון, אבל פעולות הנעשות באנשים חיים לצורך ריפוי והצלה אסורות בגוף המת. טעם ההבדל הוא, שכל הדוגמאות להתיר פעולות ניוול במת שמצינו בחז"ל הן דווקא לצורך בירור ואיבחון מצבים שונים, וכמבואר לעיל, אבל פעולות הנעשות לצורך ריפוי והצלה מותרות במת רק לצורך פיקוח נפש של אדם חי אחר, בדיוק כמו שהדבר מותר בחי עצמו, אבל שלא לצורך פיקוח נפש הוא מוגדר כניוול. כמו כן יש לראות כניוול כל צורה של נתיחה המשאירה מום גדול, כמו כריתת גפה, או הוצאת איברים פנימיים חיוניים, שגם זה לא נעשה בחי אלא לצורך ריפוי והצלה^[156].

ביטול מצות קבורה קבורת המת נהגה בישראל בכל הדורות. ביחס לאישי התורה מצינו מספר דוגמאות לכך: הבל^[157], שרה^[158], אברהם^[159], יצחק^[160], לאה^[161], רחל^[162], יעקב^[163], מרים^[164], אהרן^[165], משה^[166]. בנביאים יש עוד דוגמאות רבות^[167].

חיוב הקבורה נאמר בתורה ביחס להרוגי בית דין שניתלו^[168]. ואמנם יש הסבורים, שרק באנשים כאלו חיוב הקבורה הוא מן התורה, ובטעם הדבר שדווקא בהרוגי בית דין הניתלים יהיה חיוב קבורה מן התורה, כי בהם נהגו העמים בעבר בזיון רב^[169], אבל בשאר כל אדם מישראל החיוב הוא רק מגדר מנהג ומדרבנן^[170]. ולעומתם יש הסוברים, שחיוב הקבורה הוא מן התורה בכל אדם, ולאו דווקא בהרוגי בית דין שניתלו^[171].

קיימים שיעורי קבורה שונים: אם שייר חלק מהמת בלא קבורה, לא קיים מצות קבורה בשאר החלקים שקבר, ועובר על ביטול קבורה ואיסור הלנת המת על החלקים שלא קבר^[172].

יש אומרים, שיש מצוות קבורה על כזית מן המת^[173]; יש אומרים, שחיוב הקבורה הוא אפילו על פחות מכזית^[174]; יש אומרים, שאין חיוב קבורה על כזית, והשיעור הוא ראשו ורובו של המת^[175]; ויש מי שכתבו, שאם מביאים לקבורה חלקים-חלקים, אזי החיוב הוא בראשו ורובו, אבל אם קברו חלקים מהמת, ונותרו עוד חלקים בלא קבורה, הרי הם חייבים בקבורה גם בשיעור כזית^[176], ויש חיוב כבוד המת לקבור כל חלק מהמת, גם אחרי שנקבר ראשו ורובו^[177].

איסור הלנת המת איסור הלנת המת נאמר בתורה ביחס להרוגי בית דין הניתלים, שעליהם נאמר 'לא תלין נבלתו על העץ'^[178], והוא לאו הנמנה בין הלאווין^[179]. אכן, לדעת רוב הפוסקים איסור הלנת המת חל מן התורה על כל המתים, גם באלו שאינם תלויים על העץ^[180]; יש שכתבו, שבשאר המתים תלויה השאלה במחלוקת אמוראים, אך מכל מקום להלכה יש איסור הלנת המת מן התורה בכל המתים^[181]; ויש שכתבו, שאיסור הלנת המת בשאר מתים הוא רק מדרבנן^[182].

קרובי המת שעליהם מוטל לקוברו הם המוזהרים על הלאו של לא תלין^[183], ואם הוא מת שאין לו קרובים, בני העיר מוזהרים על לאו זה^[184].

יש מי שכתבו^[185], שהמלין את המת בארץ ישראל עובר גם על לאו של 'ולא תטמא את אדמתך'^[186], ויש חולקים^[187]. בירושלים יש חומרה מיוחדת להלנת המת^[188], ואיסור זה הוא אפילו לכבודו של המת^[189]. יש מי שכתב, שדבר זה מסורת הוא בידינו, ואין טעם לדבר^[190]; ויש מי שכתב, שהוא כדי לא להשהות הטומאה בירושלים^[191]. האיסור המיוחד לירושלים - יש אומרים שהוא חל אף בזמן הזה^[192]; ויש מי שכתב, שבזמן הזה אין חומרה זו נוהגת^[193], ומכל מקום האיסור הזה חל דווקא בירושלים שלפנים מן החומה^[194].

נחלקו הפוסקים בעניין זמן חלות איסור הלנת המת - יש אומרים, שהוא דווקא לאחר לינת כל הלילה עד הבוקר^[195]; ויש אומרים, שמיד עם שקיעת החמה עוברים על הלאו^[196]. ואם הלינו אותו בלילה הראשון כדין - יש אומרים, שעוברים על הלאו על כל לילה ולילה שלאחר מכן עד הקבורה^[197]; ויש אומרים, שאין עוברים על לאו זה אלא בלילה הראשון בלבד^[198].

מצינו במקרא שדחו קבורת מתים בגלל סיבות שונות, כגון שרה^[199]; יעקב^[200]; ושבעת בני שאול^[201]. ואמנם איסור הלנת המת נדחה מפני סיבות אחדות:

משום כבודו של המת, ודבר זה מותר אף לכתחילה^[202], ואפילו לכמה ימים^[203], אך כבוד המת הוא דווקא כבוד אמיתי, וכפי שהגדירוהו חז"ל והפוסקים, ולא כבוד מדומה^[204], ויש מי שכתב, שניתוח מתים כדי להציל נפשות אין לך כבוד החיים גדול מזה^[205].

מפני כבודם של קרובי המת^[206]. יש מי שכתב, שאם מלין בשביל כבוד החיים, אין איסור הלנת המת^[207]; ויש מי שהסתפק בכך^[208].

מלך ישראל רשאי להלין ימים רבים אפילו את התלוי^[209].

מותר להלין את המת כדי לשלם חוב^[210].

מותר להלין את המת בשביל שיתקדש שם שמים ברבים^[211].

מותר להלין את המת כאשר רוצה בעל לשאת את אחות אשתו המתה^[212].

כמה גדולים התקינו שלא לקבור מי שמת סמוך לשבת, כדי לא להגיע לחילול שבת, אף שבכך מלינים אותו^[213].

נהגו להלין את המת עד שיתפשרו בני המשפחה עם החברא קדישא על דמי הקבורה וכיו"ב^[214].

איסור הנאה מהמת איסור זה נלמד בגזרה שווה בין מותה של מרים לבין עגלה ערופה^[215]. רוב הפוסקים סבורים, שאיסור הנאה מן המת הוא איסור מן התורה^[216]; ויש מי שכתב, שאיסורו מדרבנן^[217].

יש מי שכתב, שאיסור הנאה מן המת הוא דווקא קודם שנקבר, אבל לאחר קבורתו, אין בו עוד איסור הנאה מן התורה^[218]. טעמו: כיוון שכבר נעשתה מצוותו, פקע ממנו איסור הנאה; ויש הסבורים, שאיסור הנאה מן המת נשאר גם לאחר קבורתו^[219]. טעמם: מצות הקבורה היא משום בזיון המת, ולא שייכת לאיסור ההנאה שבו; בקבורת המת לא נשלמה המצווה, כי צריך לחזור ולקוברו כל פעם שמתגלה.

יש הסבורים, שמת אסור בהנאה אפילו שלא כדרך הנאתו^[220]; ויש הסבורים, שמת מותר בהנאה שלא כדרכו^[221].

יש מי שכתבו, שלימוד רפואה מגוף מת הוא איסור הנאה, כי עצם הלימוד נחשב כהנאה^[222], וכן מכיוון שהרופאים לומדים מלאכה זו להנאת עצמם, ומרוויחים מפעולה זו^[223]. אך לעומתם רבו הפוסקים הסוברים שאין איסור הנאה ממת חל ביחס לשימוש במת לצורך לימוד ומחקר, ומספר טעמים נאמרו על כך:

השימוש בגוף המת לצורך לימוד נחשב כהנאה שלא כדרכו, שכל שאין ההנאה מגופו, אלא שגורם לו הנאה וריווח ממקום אחר^[224], וההנאה ממילא באה^[225], אינו נחשב כהנאה מן האיסור^[226].

לימוד כשלעצמו אינו נחשב כהנאה כלל^[227], ולכן אין בלימוד על ידי הסתכלות במת משום איסור הנאה^[228].

ההנאה איננה מחיתוך גוף המת, שהוא הדבר האסור, אלא מההבנה הנובעת מפעולה זו^[229].

אין הלימוד מתקיים רק מההנאה של ההסתכלות במת, אלא בצירוף מקורות רבים של הוראה, ולכן זה בבחינת "זה וזה גורם - מותר"^[230].

בגדרי איסור הנאה בדרך של הסתכלות - פשוט וברור הוא, שמראה עינים בלבד אינו בגדר איסור הנאה מן התורה^[231]. ואפילו להסתכל בקודש כדי ללמוד אינו נחשב לאיסור, שכן קול מראה וריח אין בו משום מעילה^[232]. ואמנם טעם זה מבטל את האיסור מן התורה, אך עדיין נותר איסור מדרבנן בהנאת הסתכלות באיסורי הנאה^[233]. אכן יש מי שכתבו, שאם אמנם הוא נהנה מעצם הראיה, יש בכך איסור מדרבנן, אבל בהסתכלות שאין בה בעצמה כל הנאה, אלא רק בתועלת שיוצאת מזה, אין איסור אפילו מדרבנן^[234], ולפיכך אין לימוד אנטומיה על ידי הסתכלות בגוף מת נחשב בגדר הנאה^[235]; יש מי שחילקו בין הסתכלות בחלקי המת לצורך לימוד רפואה מבלי לגעת בו כלל, שמותר אפילו מדרבנן, לבין הסתכלות לצורך לימוד בתוספת הזזה, מישמוש וכיו"ב, ובוודאי כאשר חותך ממש בגוף המת, שאז יש איסור ממש, אם עושה כן שלא לצורך פיקוח נפש^[236]; יש מי שכתב, שאם לוקחים שכר בעד הנתיחה, הרי אסור מדין איסור הנאה מגופו של דבר, אבל אם לומד על ידי הסתכלות בלא שכר - מותר^[237].

יש מי שכתבו, שאין איסור הנאה ממת לצורך לימוד רפואה, כי הוא עושה בכך מצווה, ומצוות לאו ליהנות ניתנו^[238]; ויש מי שכתב, שאין כל חיוב על אדם ללמוד רפואה, אלא שאם יודע רפואה יש עליו חיוב הצלה, ולפיכך אין כל מקום להתיר איסור כלשהו כדי ללמוד רפואה, ואפילו אם הוא רק איסור קל^[239].

גזל המת יש הסבורים, שאיסור גזל אינו נדחה אפילו בפני פיקוח נפש, ויש בניתוח המת משום גזל המת^[240], ולפיכך אסור לנתח מתים אפילו אם הנתיחה עשויה להציל חולה מסוכן לפנינו; יש הסבורים, שאיסור גזל נדחה אף הוא בפני פיקוח נפש, ככל האיסורים הנידחים בפני פיקוח נפש^[241], שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש^[242], ולפיכך מותר לנתח גוף של מת כאשר יש בפנינו חולה מסוכן שניתוח המת עשוי להצילו; יש מי שכתב, שאיסור גזל נדחה דווקא במקום וודאי פיקוח נפש, אבל כאשר יש ספק אם מעשה הגזל יביא להצלה, אין ספק זה דוחה איסור גזל. לפיכך, מותרת נתיחת מת רק אם יש חולה בפנינו שיוכל להינצל מסכנת חיים, אבל כשאין חולה ממש לפנינו הזקוק לתוצאות הנתיחה הרי שתועלת הנתיחה להצלת חיים היא רק ספק ואסורה^[243]; ויש מי שכתב, שלא שייך כלל גזל במת, כי אין קנין למת^[244].

מכשול לכהנים אם מחסרים איבר מכהן מת, אין שבעת הקרובים הכהנים (היינו אמו, אביו, בנו, בתו, אחיו, ואחותו מן האב, וכן איש על אשתו הנשואה, ואשה על בעלה^[245]), יכולים לקיים מצות עשה של 'לה יטמא'^[246], ולא עוד אלא שאסור לכהן להיטמא לאחד משבעת הקרובים^[247]. לפיכך, מת שניתחוהו והשאירו חלקים ממנו בלא קבורה, אסור לקרוביו הכהנים להיטמא לו^[248]. ודין זה נכון גם כאשר חיסרו איבר פנימי^[249].

פגיעה בדיני אנינות ואבלות כל זמן שלא הובאו לקבורה כל חלקי המת, יש לחשוש שדין אנינות לא סר מקרוביו החייבים להתאבל עליו, והם באנינות כל ימי חייהם^[250], ואפילו אם נעשה הניתוח בהסכמת הקרובים^[251]; ויש מי שכתב, שאם מסר גופו מחייו למדע מתוך שאיננו מאמין בתחיית המתים ובעולם הבא, אין מתאבלים עליו כלל, ולא באים לנחם את קרוביו האבלים; ואם ציווה גופו למדע משום שחשב שבכך עושה דבר טוב ומצווה, קרוביו יושבים עליו שבעה, והאבלות מתחילה מאותה שעה שהאבלים מסרוהו לאותו מקום שציווה, ונתייאשו ממנו^[252].

מצבים ותנאים שונים באיסור והיתר נתיחת המת[עריכה]

ניתוח המת לצורך לימוד רפואה[עריכה]

כללי מטרה זו מיועדת לתלמידי רפואה לרכוש ידע בתחומי האנטומיה והפתולוגיה. ניתן להשיג מטרה זו בדרך של נתיחה ממשית בפועל של גוויה, או בדרך של הסתכלות על נתיחת גוויה אשר מבוצעת על ידי אחרים^[253].

ניתוח המת בפועל רוב הפוסקים אוסרים פעולה זו לצורך לימוד רפואה^[254], בגלל האיסורים והבעיות ההלכתיות שנימנו בחלק 2 לעיל. אמנם יש מהפוסקים שהתירו ניתוחי מתים לצורך לימוד רפואה^[255], ומספר טעמים נאמרו על כך:

איסור ניוול איננו מוגדר כשהמטרה היא לצורך רפוי והצלה, ולימוד אנטומיה ופתולוגיה נחוץ להצלה; אין איסור הנאה ממת בדרך של לימוד והסתכלות; אין גדר של גזל המת בניתוח המת; כאשר הניתוח בגוף המת מיועד למטרה חיובית אין בזה משום כפירה בתחיית המתים ובהישארות הנפש; איסור בל תלין וביטול קבורה לא שייך כשהדבר נעשה לכבודו של המת, ולצורך לימוד רפואה; יש להניח שחז"ל בוודאי עשו ניתוחי מתים כפי שעולה מהמקרים המתוארים בתלמוד, ובאופן יותר כללי כפי שעולה מידיעותיהם הרבות באנטומיה ובפתולוגיה^[256]; יש מי שהתירו ניתוחי מתים משום חילול השם, ועלבון לאומה, שיאמרו הגויים שהיהודים אינם חוששים לתועלת הבריאות ולצורכי החיים^[257], ואוכלוסי ישראל יגידו שמצב הרפואה בישראל ירוד מאד מפאת איסור הרבנים^[258]; ויש שהתירו להעלים עין מניתוחים של יהודים בבתי חולים של גויים בחו"ל משום איבה, אבל לא התירו ניתוחי מתים של יהודים רק כדי שלא לדחות סטודנטים יהודיים מבתי ספר לרפואה^[259]; ויש מי שהתירו לימוד רפואה על ידי ניתוחי מתים במדינת ישראל, שלדעתם מדינה לא יכולה להתקיים ללא בתי ספר לרפואה, ומדע הרפואה לא יכול להתקיים ללא נתיחות מתים, ואין להעלות על הדעת שמדינת ישראל תסתפק ברופאים גויים, או ברופאים שהתחנכו בחו"ל, ולכן אין דומה הפסקים של האחרונים ביחס לשאלות של רופאים פרטיים בחו"ל לבין מצב של מדינה, וכן יש לראות במצב הרפואה של מדינה משום ספק פיקוח נפש של תושבי המדינה^[260].

הסתכלות על נתוחי מתים יש מי שאסרו אפילו הסתכלות על נתיחת המת^[261]; אכן, רוב הפוסקים התירו לימוד רפואה על ידי הסתכלות בנתיחת המת, בעת שהיא נעשית על ידי אחרים^[262].

ניתוח המת לצורך בירור סיבת המוות[עריכה]

כללי מצב זה מתחלק למספר תת-קבוצות: בירור סיבת המוות כדי להציל חולה מסוכן בפנינו; בירור סיבת המוות לצורך לימוד המחלה עבור חולים עתידיים; בירור סיבת המוות בחשש למחלה מדבקת ולמחלה תורשתית.

חשש פיקוח נפש יש מי שכתבו, שאיסור ניתוחי המת חל גם במקרה של פיקוח נפש, ואפילו החולה המסוכן נמצא לפנינו^[263]. טעמיהם: ניוול המת לא הותר אפילו במקום פיקוח נפש, כי המתים חופשים מכל המצוות, ואיסור גזל לא נידחה מפני פיקוח נפש; אכן רוב הפוסקים סוברים, שמותר לנתח את המת במקום ספק פיקוח נפש^[264]. טעמיהם: כל האיסורים בתורה, פרט לשלוש עבירות, נידחים מפני פיקוח נפש, ואפילו איסור גזל ואיסור ניוול המת נדחה מפני פיקוח נפש^[265].

תנאים בספק פיקוח נפש מספר תנאים נאמרו על ידי הפוסקים המתירים ניתוח המת לצורך חשש פיקוח נפש:

חולה בפנינו יש אומרים, שמה שהתירו ניוול המת לצורך פיקוח נפש הוא דווקא כשהחולה המסוכן לפנינו^[266]. טעם הדבר הוא, שאם נתיר כל ניתוחי מתים לצורך לימוד אפשרי עבור חולה מסוכן שיזדמן בעתיד, ואף על פי שכרגע אין חולה כזה בפנינו, נמצינו מתירים לחלל שבת בכל זמן, שמא יזדמן חולה מסוכן שיזדקק לאותה עזרה.

בהגדרת "החולה בפנינו" נחלקו הפוסקים - יש אומרים, שהכוונה שבפועל ובמציאות צריך שיהיה לפנינו חולה עם מחלה דומה לנפטר, שניתוח המת יסייע להצילו^[267]; יש מי שכתבו, שאין החילוק בין אם החולה נמצא לפנינו או לא, אלא בין אם המחלה מצויה או לא, ולפיכך אם המצב מצוי, הרי זה בגדר פיקוח נפש, אף על פי שאין חולה ממש בפנינו, כי יש להניח שאם המחלה נפוצה וודאי נמצא חולה כזה במקום אחר שאפשר להצילו, אבל אין להחשיב כפיקוח נפש מצב עתידי שכעת אין לו כל זכר^[268]; יש מי שכתבו, שבזמנינו שמרבים בניתוחים, ובבתי חולים ששם לומדים להיות רופאים, שכיחים חולים וחולאים רבים, נחשב המצב תמיד כאילו החולה לפנינו^[269]; ויש מי שכתבו, שבמדינת ישראל, שיש צורך ציבורי לרופאים יהודיים, וזו אחריות המדינה ואזרחיה שיהא מערך רפואי רצוף וברמה גבוהה, יש להחשיב את הצורך בפקולטה לרפואה ובנתיחת גוויות לצורך לימוד רפואה כדין חולה לפנינו^[270].

יש מי שכתב, שצריך שני תנאים להיתר ניתוח לאחר המוות כשהנימוק הוא פיקוח נפש, שיש בניתוח לאחר המוות כדי להציל חולה אחר מצוי, וקרוב הדבר שעל ידי הניתוח יינצל, וכן בתנאי שאפשר להודיע מיד על תוצאות הבדיקה ולהציל את החולה, אבל ניתוח לשם בירור סיבת המוות גרידא, דינו כניתוח לחולה שאינו מצוי - ואסור^[271].

רשות או חובה גם במקום פיקוח נפש לפנינו, יש מי שכתב שהוא רק רשות שמותר לנתח את המת בהסכמת משפחתו, אבל אין חיוב לעשות כן^[272]; ויש מי שכתב, שבמקום פיקוח נפש חובה על הרבנים לדרוש ולהסביר לקרובים שירשו לנתח את מתם^[273].

יש מי שכתב, שכאשר יש חשש שההיתר עבור מצב של פיקוח נפש יביא לפריצת גדר ואיסורים חוזרים שלא במצבי פיקוח נפש, אין להתיר גם עבור פיקוח נפש. ולפיכך, מאחר וקיים חשש סביר ששימוש בכלל שקרובים נעשו רחוקים, והיתר נתיחת המתים בגלל נימוק של פיקוח נפש עלול להביא לנתיחות רבות שאינן קשורות לפיקוח נפש - אין להתיר^[274].

לעומתם יש שחלקו על עצם היסוד שצריך שהחולה המסוכן יהיה לפנינו, וסבורים שכל ניתוח מת לצורכי לימוד על מחלתו הוא בגדר ספק פיקוח נפש, שכן יוכלו ללמוד ממנו בעתיד לגבי חולים דומים. ומה שחששו הפוסקים, שלפי זה יהיה מותר לחלל שבת עבור חולה עתידי בבישול ואפיה וכיו"ב, בנידוננו אין זה דומה, שכן דברים אלו אפשר להכין מערב שבת, אבל כאן אם לא נתיר ניתוחי מתים, לעולם יהיה אסור, ולפיכך יש לראות בכל ניתוח מתים כאילו החולה המסוכן לפנינו^[275].

בירור סיבת המוות לצורך לימוד המחלה עבור חולים עתידיים לאור הספקות הרבים שיש בפעולה זו להגיע אל חקר האמת^[276], ולאור העובדה שניתן כיום בדרך כלל להגיע לבירור סיבת המחלה והמוות באמצעים איבחוניים משוכללים שאינם מצריכים נתיחה לאחר המוות^[277], ולאור העובדה שבדרך כלל אין הממצאים מגיעים לידיעת הרופאים המטפלים ממילא, אלא במקרים חריגים ומחקריים בלבד^[278] - אין בדרך כלל היתר לנתח מת בגלל סיבה זו^[279]; אך יש הסבורים, שניתוחי מת לבירור סיבת המוות מוגדרים בגדרי חשש פיקוח נפש, גם כשהמטרה היא ליישם את הידע עבור חולים עתידיים^[280].

מחלה מדבקת במצב כזה מותר לבדוק את המתים מאותה מגיפה^[281], שכן במקום שהמת מזיק את הרבים מותר לנתחו^[282].

בחשש למחלה תורשתית , כאשר מתו כבר ילדים קודמים, מותר לנתח את המת, כדי לברר את סיבת המחלה, שכן מצב זה נחשב כחולה לפנינו^[283].

ניתוח המת לצורך השתלת איברים - ראה ערך השתלת אברים

ניתוח המת לצרכים ממוניים[עריכה]

לצורך סיוע בבירור תביעה ממונית אם התביעה היא מצד היורשים, אסור להם בכל מקרה לגרום לניוול המת, שהם חייבים בכבודו ובקבורתו^[284]. ואם התביעה היא מצד הלקוחות - יש מי שכתב, שמותר להם אפילו לנוולו ממש, כדי לא להפסיד ממון^[285]; יש מי שכתב, שגם ללקוחות אסור לנוול ממש, ורק ניוול קל מותר משום הפסד ממון^[286]; ויש מי שכתב, שאם יש דרישה לכך מצד הלקוחות לנוול את המת משום שהם עלולים להפסיד ממון, אין היורשים רשאים לעכב את ניוולו של קרובם המת^[287]. וכל זה דווקא אם הנפטר גרם להפסד ממון, אבל אם לא היה במעשיו שום דבר שיכול היה להביא להפסד ממון לזולת, גם ללקוחות אסור לנוולו^[288].

יש מי שכתב, שאם אדם טוען שהוא אחיו של המת, ורוצה חלק בירושה, וכדי להוכיח את טענתו צריך לפתוח את קברו כדי לקחת דגימת רקמה לצורך זיהויו - אסור^[289].

לצורך קבלת דמי ביטוח חיים כגון שחברת הביטוח מחייבת את הניתוח לאחר המוות, וללא פעולה זו לא יתנו ליורשים את דמי ביטוח החיים של הנפטר, או שיהיה הבדל משמעותי בגובה דמי הביטוח בהתאם לתוצאות הנתיחה, אם יתברר שהמוות היה בנסיבות בלתי טבעיות - יש מי שכתבו, שרשאים היורשים להגיש את תביעת הביטוח, ואין על היורשים חובה למחות נגד הנתיחה, ובתנאי שהדרישה לנתיחה היא מצד חברת הביטוח, ולא מצד היורשים^[290]. טעמיהם: לא היורשים הם הדורשים את ביצוע הנתיחה אלא חברת הביטוח, ניתוח זה הוא לטובתו של המת ולכבודו, שכן הוא שילם דמי ביטוח שנים רבות, ורצה שיורשיו יזכו בזה, יש להחשיב את הנתיחה כאילו היא בהסכמת הנפטר ולדבר נחוץ; ויש מי שכתבו, שאסור ליורשים להסכים לנתיחה זו, אפילו אם יפסידו את דמי הביטוח^[291]. טעמיהם: מוטל על היורשים לכבד את מתם, ולא הותר להם לגרום לניוולו, אפילו לצורך ממון; לא הותר ניוול לצורך מניעת הפסד ממון אלא דווקא בדיקה חיצונית על ידי הסתכלות שאיננה ממש ניוול, אבל לא ניתוח שהוא ממש ניוול.

כל זה כאשר בדיעבד חתם הנפטר בחייו על חוזה ביטוח חיים המכיל סעיף המחייב נתיחה לאחר המוות, אבל לכתחילה אין לחתום על חוזה כזה, וגם אין לחברת ביטוח יהודית לכלול סעיף כזה בחוזה הביטוח^[292].

לצורך התרת עגונה מת בלתי מזוהה שנקבר, ויש מי שטוען שלבעל האשה העגונה היו סימנים מובהקים בגופו, ורוצים לפתוח את הקבר כדי לברר אם הקבור הוא בעל האשה - יש הסבורים שהדבר אסור^[293], אבל אם יש הוכחה בלאו הכי שהקבור הוא בעל האשה, אלא שלא היו די סימנים להתירה מעגינותה, וכעת יש אפשרות לבדוק סימנים מובהקים - מותר^[294]; ויש הסבורים, שבכל מקרה מותר לנוול את המת על ידי פתיחת קברו כדי להציל אשה מעגינותה^[295].

נטילת דגימות מן המת לצורכי זיהוי חללים זיהוי וודאי של גופת מת מתקיים כאשר הנתונים שנאספו לאחר המוות מושווים לנתונים שנאספו מאדם בעודו בחיים ונמצאים מתאימים ברמה שמאפשרת לקבוע שהנתונים שלפני המוות והנתונים שלאחר המוות שייכים לאותו האדם, ואין סתירה ביניהם. לאלו שייכים טביעות אצבע, נתוני שיניים, פרופיל גנטי וסמנים רפואיים, כגון צלקות ניתוחיות, קטיעות, צילומי רנטגן, מומים, כתובות קעקע, וכיו"ב.

זיהוי אפשרי או משוער של גופת מת מתקיים כאשר מספר גורמים הקשורים לגופה נלקחים בחשבון לזיהוי. היינו כאשר כל גורם בנפרד איננו מאפשר זיהוי, אך שילוב של מספר גורמים מאפשר זיהוי אפשרי. לאלו שייכים חפצים אישיים שנמצאו על הגופה, זיהוי אנטרופולוגי (מין, גיל, קבוצה אתנית), או היכרות אישית של המזהה עם המנוח.

זיהוי עתידי מתייחס לאיסוף מירב הנתונים מהגופה לפני קבורתה הארעית כגופת אלמוני/ת על מנת לאפשר זיהוי עתידי וודאי.

יש מצבים שבהם גופות אלמוניות נותרות ללא זיהוי, בהיעדר נתונים מאפיינים או עדויות של היכרות. כמו כן יש מצבים שגופה נפגעה כך שהיא התפרקה לחלקים רבים, ולא ניתן לקבוע את זהות החלקים השונים כשייכים לאדם מסויים, ובכך נמנעת האפשרות להביא לקבורה אדם שלם. במקרים אלו קיימות שתי אפשרויות: האחת, היא קבורת הגופה או חלקים ממנה כאלמוני/ת ללא נקיטת אמצעים מראש לאפשרויות זיהוי עתידי. במקרה כזה יתכן שבעתיד יהיה צורך להוציא את הגופה מן הקבר, כדי לבצע את מלאכת הזיהוי; השניה, לקיחת נתונים מהגופה או מחלקיה שיאפשרו זיהוי עתידי לפני קבורת הגוויה, ושמירת הנתונים עד שתיווצר האפשרות לזהות את הגופה, מבלי שיהא צורך בעתיד להוציאה מהקבר.

לפיכך במקרה של מת אלמוני יש לעשות כל הנחוץ לצורך זיהוי הגופה בעתיד לפני קבורת הגופה, לרבות תיאור חיצוני, צילום הגופה, טביעת אצבעות, בדיקות הדמיה רנטגניות ואחרות, מנשר שיניים, וכן שימור דגימת שערות, ציפורן, רירית הפה, דם, או רקמות אחרות בשיטת ביופסית מחט, בכמות שלא תעלה על 20 גר' רקמה (פחות משיעור כזית), או כל שיטה מקובלת אחרת לזיהוי גופה, כל זאת במידרג המפורט כאן, למעט בדיקות הכרוכות בפגיעה מבנית של הגופה, בכריתת אברים או חלקי גוף אחרים, או כל פעולה פולשנית. דגימות אלו יישמרו אך ורק לצורכי זיהוי עתידי, ולא ישמשו לצורכי מחקר, או מטרות אחרות כלשהן, תוך שמירה קפדנית על הדגימות מפני שימוש בלתי ראוי. בהיעדר אפשרות לבצע את הנחוץ לזיהוי גופת אלמוני תיקבר הגופה ללא זיהוי^[296].

פתיחת קבר לשם זיהוי מי שנקבר כאלמוני, ואחר כך רוצים לזהותו באמצעות בדיקת דנ"א, ולשם כך צריך לפתוח את קברו, ולהוציא חלקי עצמות לביצוע הבדיקה, מעיקר הדין יש בפעולה כזו משום איסור ניוול המת. אם הקרובים מבקשים לבצע פעולה זו כדי להקים מצבה על קברו, ועל ידי כך לכבד את המת, ולאפשר לחיים לעלות על קברו - יש צדדים לומר שאין זה משום ניוול המת^[297].

לצורך הוצאת עזרים מלאכותיים שהושתלו בגופו מחייו ראה ערך השתלת אברים

ניתוח המת לצרכי רפואה משפטית[עריכה]

הוכחת רצח כאשר רוצח עומד למשפט, וכדי להביאו לדין ולעונש, או לחילופין כדי לזכותו מאשמת רצח, יש צורך בנתיחת הנרצח לבירור סיבת מותו - יש מי שאסר לנתח את הנרצח, אף אם על פי החוק אפשר להעניש את הרוצח רק לאחר נתיחת הנרצח^[298]; אך רוב הפוסקים מתירים^[299].

יש מי שכתב, שאם על ידי ניתוח הנרצח יביא הדבר להוצאתו להורג של הרוצח - מותר, אבל אם העונש שיגיע לרוצח הוא רק מאסר, אין היתר לנוול את הנרצח^[300]; ויש מי שהתיר לנתח כל מת שמותו היה בלתי טבעי, ויכולה להיות לכך משמעות משפטית למת או ליורשיו^[301].

לזהות המת על מנת לשחרר את אשתו מעגינותה יש מי שכתבו, שהדבר מותר^[302], ויש מי שחולקים^[303].

יש מי שכתב, שגם מתים חללי מלחמה אין לנתח בכדי לזהות אותם^[304].

ניתוח המת כשהנפטר מחל על כך מחייו[עריכה]

אדם שמחל על בזיונו מחייו, וכגון שאמר שנוח לו להתנוול לתועלת הרפואה, או שמכר את גופו לצורך הלימוד והבירור הרפואי - יש אומרים, שאין איסור ניוול בניתוחו לאחר המוות, כיוון שהוא עצמו אינו מקפיד על בזיונו^[305], ואף מותר לסטודנט לרפואה ללמוד אנטומיה על גופות של אנשים שציוו מחייהם את גופם למדע^[306]; יש מי שכתב, שמועילה מחילת הנפטר מחייו דווקא על מנת ללמוד על מחלתו ולקוברו מיד, אבל אם הכוונה ללמוד עליו אנטומיה, ולהשאירו ימים רבים בלא קבורה, לא מועילה מחילתו^[307]; יש מי שכתב, שראשו ורובו של המת חייבים לקבור מיד לאחר מותו, ועל כך לא מועילה מחילתו, אבל אם מחל מחייו, מועיל הדבר ללמוד על חלקים ממנו^[308]; ויש אומרים, שלא מועילה כלל מחילתו מחייו על ניוולו^[309].

ומכל מקום לכתחילה אסור לאדם למכור או לתרום את גופו לצורך לימוד רפואה^[310].

מעמד המשפחה[עריכה]

באופן עקרוני אין לאף אחד בעלות על המת, ובוודאי שאין למדינה כל בעלות עליו^[311], ואף בני המשפחה והיורשים אין להם בעלות על גוף המת^[312]. ולפיכך, במקום שיש איסור לנתח מת, לא מועילה הסכמת המשפחה^[313]. אך מאידך יש חובה בכל מקרה לקבל את הסכמת המשפחה לניתוח קרובם המת, ויש כוח בידי בני המשפחה למחות ולהתנגד לנתיחת המת, הן מפני הצדדים האנושיים והרגשיים, והן מפני חיובם בקבורת המת ובמניעת בזיונו, והן מפני בזיונם-הם ופגם המשפחה^[314]. ויש מי שכתב, שאף לכל אדם בישראל יש מעמד למחות נגד נתיחת מת שלא כדין, הן משום ערבות, והן משום בזיון כל החיים^[315]; ויש מי שכתב, שבמקום פיקוח נפש אין בני המשפחה יכולים לעכב^[316].

יש מי שכתב, שבכל מקרה שיש צורך לנתיחה לאחר המוות, חובת הרב לשכנע את המשפחה להסכים לכך, אבל במקרי ספק יש להתחשב בדעת המשפחה, ואם הם מסרבים, אין לבצע את הנתיחה, כי מושג "כבוד המת" כולל את דעת המשפחה בנידון^[317].

אישים שונים[עריכה]

כללי השאלה ביחס לאישים המנויים להלן היא האם חל לגביהם איסור ניוול המת, הנאה מן המת, חיוב קבורה, ובל תלין.

גוי מצינו מחלוקת הפוסקים ביחס לחלות חלק מהיסודות הנוגעים לשאלת ניתוח המת ביחס לגוי: בעניין איסור ניוול המת בגוי - יש מתירים^[318], ויש מי שאוסר^[319]; בעניין איסור הנאה ממת גוי - יש מתירים, יש אוסרים, ויש סוברים שהאיסור הוא מדרבנן^[320]; בעניין חיוב קבורה של מת גוי - יש מחייבים מן התורה^[321], ויש סבורים שחיובו מדרבנן בלבד, מפני דרכי שלום^[322]; בעניין איסור הלנת מת גוי, שאינו מהרוגי בית דין - יש האוסרים^[323], יש הסבורים שאין חיוב זה חל עליו^[324], ויש שפקפקו אם חל איסור זה לגביו^[325].

לפיכך, יש מי שכתבו, שאין להבדיל בין יהודי לבין גוי, ובמקום שאסור לנתח מת יהודי, אסור לנתח גם גוי^[326]; ויש שכתבו, שאין איסור בנתיחת גוף של גוי, ובמקום שיש צורך ללמוד רפואה על ידי נתיחת מת, יש לנתח דווקא גופות גויים^[327].

פושעי ישראל שנהרגו על ידי המלכות, ומתו בלא ווידוי, וכל הפורשים מדרכי הציבור יש הסבורים, שמותר לנתח אנשים אלו לאחר מותם^[328]; ויש הסבורים, שגם פושעי ישראל אסור לנוולם על ידי נתיחה אחר המוות^[329], ואיסור הלנת המת חל גם על מי שפשע ביותר^[330].

ערירים, ומי שאין להם קרובים ומטפלים אנשים אלו דינם כדין מת מצווה, ובוודאי אסור לנתחם^[331], ואדרבה יש חיוב גדול יותר על הציבור למנוע את ניתוחם לאחר המוות^[332].

נפל ^[333] - אסור לבצע ניתוח לאחר המוות בנפל^[334], אך לקיחת ביופסיה מנפל - מותרת^[335].

יש מי שכתב, שמותר לנתח נפל שלא נרקמו עוד איבריו^[336].

אשה שהפילה כמה פעמים, וקיימת אפשרות שעלי ידי ניתוחו של הנפל יהיה אפשר למנוע הפלה חוזרת בהריונות הבאים, ואפילו בספק נפל, כגון שמת בתוך שלושים לאחר לידתו, מותר לנתחו^[337]. וכן אם יש חשש למחלה תורשתית, ובלבד שהחשש רציני, ויש סיכוי שהניתוח לאחר המוות של הנפל יועיל לעוברים העתידיים, ושכל חלקי הנפל יובאו לקבורה^[338].

תרבית של תאים ממאירים ממת יש מי שכתב, שדינם כדין שאר בשר המת, וחלים עליהם כל הכללים והחששות של ניתוח המת^[339].

תנאים שונים בביצוע הנתיחה[עריכה]

תשלום בשום מקרה אסור לקחת תשלום על הסכמה לנתיחת המת, אפילו במקום שהנתיחה מותרת, וגם אסור לאדם עצמו לקחת תשלום עבור הסכמתו שינתחוהו לאחר מותו^[340].

גוי במקום שאסור לנתח את המת, אסור גם לומר לגוי שהוא ינתח מת יהודי^[341].

קבורה גם לדעת המתירים ניתוחי מתים בתנאים מסויימים, אסור שיישאר אפילו חלק קטן מהגוף בלא קבורה, ואפילו שומרים על חלקים אלו במקום מכובד, ואם שייר חלק בלא קבורה, לא קיים מצות קבורה עד שיקבור את כל חלקי המת^[342].

כבוד המת גם במצבים שיש היתר לנתח מת, יש חובה לשמור בהקפדה רבה על כבודו. לפיכך, אסור לאכול ולשתות, אסור לעשן, אסור להתבדח, ואסור לנהוג בקלות ראש בנוכחות הגוויה. יש שהציעו נוכחות של רב בעת ביצוע הנתיחה לפי בקשת המשפחה, לצטט פסוקים או פתגמי חז"ל מתאימים, ולשוחח על חשיבות ההקפדה לנהוג כבוד בגופו של אדם שנברא בצלם אלקים^[343].

בדיקות איבחוניות כל פעולה שנעשית באדם חי לצורך בירור ואיבחון, מותרת גם במת. לפיכך, מותר להסתכל במת באופן חיצוני (אם זה יסייע לאבחנה); מותר לקחת ביופסיות מכל איבר ורקמה שנחוצים לאבחנה; מותר לבצע בדיקות הדמייה לסוגיהן, כמו צילומי רנטגן; מותר לקחת תרביות דם ורקמות; מותר לבצע בדיקות כרומוזומליות; מותר לבצע בדיקות להרעלות; וכן מותר להסתכל בעזרת מכשירים שונים^[344] לתוך איברים פנימיים שונים^[345].

לעומת זאת, כל נתיחה שמבוצעת באדם חי לצורך ריפוי והצלה, אינה מותרת במת אלא לצורך פיקוח נפש. לפיכך, כל נתיחה המביאה לפתיחה כירורגית של חללים כמו גולגולת, חזה, בטן, וכן כל נתיחה פתוחה להוצאת איברים, וכן כל נתיחה הגורמת למום ניכר אסורה בכל מקרה פרט למצבי פיקוח נפש.

היקף הנתיחה גם במצבים שיש היתר לנתח מת, מותר לעשות כן רק באופן מוגבל, ובאותם חלקים שקיימת סבירות רבה שניתן ללמוד מהם דבר שיציל נפש. אי לכך, אסורה נתיחה שגרתית הכוללת פתיחת הגולגולת, החזה והבטן לכל אורכם, וביתור חלקים פנימיים רבים, ולקיחת דגימות מאזורים שונים, כאשר לא צפויה תועלת מיידית מפעולה זו. ולפיכך, על הקלינאים והפתולוגים להגדיר היטב את השאלה הרפואית ואת דרכי הפתרון בנתיחה, ולבתר רק באופן מוגבל לפי הצרכים לפתרון השאלה^[346].

שבת כשמותר לקחת ביופסיה מן המת, מותר אפילו בשבת, אך רק בתנאי שיש חולה מסוכן לפנינו, שמתוצאות הבדיקה אפשר יהיה ללמוד איך לעזור לו, ומותר להכניס בשבת את הרקמה שנלקחה מהמת לשימור בתמיסה מתאימה רק אם הדבר נעשה כדי לעזור לחולה מסוכן הנמצא לפנינו^[347].

יש מי שכתב, שבמקום הדחק כשהרופא עלול להפסיד פרנסתו, והוא נדרש לנתח מת בשבת, מותר לבצע את הנתיחה כלאחר יד וללא מידה מדוייקת, כי אין בזה איסור חובל, אבל יש איסור מוקצה וחשש לאיסור מחתך^[348].

גוסס יש מי שכתב, שאסור לטלטל גוסס ולהוציאו מבית חולים, גם כשיש חשש שינתחוהו לאחר מותו, כי המטלטל גוסס מקרב את מותו, ויש בזה איסור רציחה^[349].

פעולות למניעת ניתוחי מתים אין לגנוב איברי מת מבית החולים, אם על ידי זה יש חשש שלא יתנו לקבור את יתר האיברים, או שיגרמו על ידי כך שימנעו קבורת מתים אחרים^[350].

מותר להביא להפגנה איברים ממתים שנותחו נגד ההלכה, כדי שדבר זה יעורר רושם, ויסייע למניעת ניתוחי מתים שלא כדין^[351].

יש מי שכתב, שמותר להלין את המת, כדי להצילו מניתוח לאחר המוות^[352].

מותר לטלטל את המת בשבת על ידי ככר כדי להצילו מניתוח לאחר המוות^[353], ואפילו למקום שאסור לטלטל בו, אם אין זה רשות הרבים גמורה^[354].

אסור לחתום בשבת וביום-טוב על טופס התנגדות לניתוח המת^[355].

אבלות מי שציווה בחייו למסור את גופו למדע, כדי שילמדו עליו, ואפילו אם ציווה כן לצורך לימוד אנטומיה, אף שרבים הפוסקים האוסרים זאת, בכל זאת חייבים קרוביו להתאבל עליו, ופשוט שהאבלות מתחילה לאחר שהגופה תובא לקבורה^[356].

מעמד הקרובים יש מי שכתב, שאם אדם ציווה גופו מחיים למחקר, והוא אינו מכלל הכופרים והמומרים להכעיס וגם ידוע שבסופו של דבר יגיע הגוף לקבורה, אין חיוב על היורשים למנוע את הניתוח; ואם ידוע שבסופו של דבר לא יגיע הגוף לקבורה, חייבים היורשים למנוע את הנתיחה. אכן אם מדובר בכופרים ובמומרים להכעיס, בכל מקרה אין חיוב למנוע את הנתיחה^[357].

כהן בדין כהן הלומד רפואה, והוא נזקק לניתוחי מתים - ראה ערך כהן

שלד של מת בדין שלד של מת שנמצא בבית רופא או סטודנט לרפואה, אם השלד הוא של גוי, אין הוא מטמא באוהל כדעת רוב הפוסקים בנידון, ומותר לכהן להיכנס לאותו בית אף על פי שהדלת פתוחה, אבל אסור לו להיכנס לחדר שבו נמצא השלד; ואם הוא של יהודי, יש לתלות שלט ולהזהיר הכוהנים^[358].

אימון על גוויה יש מי שכתב, שמותר להתאמן על המת בהכנסת צינור לקנה הנשימה^[359], כדי שיוכל בעתיד להציל חולה שבסכנה, ואין בזה משום איסור הנאה מן המת^[360].

רקע אתי[עריכה]

חשיבות הנתיחה בימינו נתיחת מתים מהווה תרומה חשובה לקידמה הרפואית, להרחבת הידע התיאורטי והמעשי, ולחינוך הרפואי. תרומה זו היתה משמעותית בהרבה בעבר, כאשר הידע היה מועט, וכאשר לא היו אמצעי הדמייה משוכללים. כיום, לאחר שכבר נרכש כמעט כל הידע שאפשר להפיק מנתיחות לאחר המוות, ולאור השיכלולים הרבים באמצעי איבחון והוראה, הצטמצמה החשיבות של נתיחת מתים. יחד עם זאת, יש הסבורים, שגם כיום יש חשיבות לנתיחות לאחר המוות על מנת ליצור את השילוב הנחוץ בין פרטי המידע הרבים מתחומי האיבחון השונים, ויש אחריות מוסרית למשפחות, לבתי החולים, ולחברה בכללותה לעודד את הנתיחה לאחר המוות לצורך הקידמה המדעית-רפואית^[361].

מעמד המשפחה יש הטוענים, שהגוף המת הוא חסר כל זכויות, ואין לגביו שום קניינים, לא לעצמו ולא לקרובי משפחה, ולפיכך אם אפשר להפיק ממנו תועלת לטובת החיים, אין להגביל זאת. מאידך, אין כל ספק שמבחינה אנושית יש להתחשב ברגשות של בני המשפחה שקרובם המת יקר להם, וצריך לנהוג בו לפי המנהגים המקובלים. יתר על כן, ההנחה שאין לגוף המת שום חשיבות איננה מקובלת כלל מבחינה דתית^[362], ולפיכך יש להתחשב בדעות החולים ובני משפחותיהם על פי עקרון האוטונומיה וחירות הפרט, המחייב לאפשר לאדם להחליט מה ייעשה בו, ואין לתת למדינה בעלות על גופו של אדם^[363].

דגימות רקמה למחקר שימור דגימות מיקרוסקופיות לצורך מחקר עתידי מחייב הסכמה של הנפטר עצמו, או של בני משפחתו, ואין להשתמש ללא רשות בדגימות שנלקחו מהמת לצורך איבחון סיבת מותו על מנת להשתמש בהן בעתיד למחקרים^[364].

אימון רפואי על גופה יש הסבורים, שקיימת הצדקה מוסרית להשתמש בגוף מת לצורך תירגול ואימון של פעולות רפואיות הנחוצות להצלת חיים, כגון הכנסת צינור לקנה הנשימה^[365], ואף קיימות תכניות לימוד במדינות שונות אשר מחייבות פעולה כזו. בדרך כלל נעשית הפעולה ללא הודעה למשפחה, וללא קבלת הסכמה מודעת לפעולה. הדבר נעשה מתוך הנחה שהנפטר היה מסכים לפעולה זו. יחד עם זאת, מומלץ לקבל הסכמה מודעת מפורשת מהחולה בטרם מותו, או מבני משפחתו^[366].

ואמנם קיימת מחלוקת בין החוקרים אם יש הצדקה מוסרית לבצע פעילות אימון על גופו של נפטר טרי ללא הסכמת המשפחה אם לאו. התומכים בביצוע האימון ללא הסכמת המשפחה טוענים שהנפטר איננו אישיות עוד, לקרוב המשפחה אין זכויות מיוחדות על גופו של הנפטר, יש קושי בהסברת הצורך הזה לקרובים אבלים ויש בכך משום הטלת מעמסה רגשית מיותרת, והצורך לאימון הרופאים גובר על שיקולים אחרים בנידון. לעומתם, השוללים פעולה כזו ללא הסכמה מודעת של בני המשפחה טוענים שיש בכך מעשה הונאה, יש בכך פגיעה בעקרונות האתיקה הרפואית המקובלת של כיבוד האוטונומיה והצורך בהסכמה מודעת, הדבר עלול לגרום להרעת היחסים בין חולים לרופאים וליצירת אי-אימון ביניהם, הצוות הרפואי עלול להגיב בצורה שלילית, ויתכן שיש בכך משום עבירה על החוק^[367]. במחקרים שבדקו את שכיחות ההסכמה של בני המשפחה לפעולות אימון רפואי על גופת קרובם הנפטר נמצא כי ביחס לנפטרים מבוגרים - 59% הסכימו לכך לאחר הסבר נאות^[368], וביחס ליילודים - 73% מההורים הסכימו לכך, אף כי חלקם התנגדו לניתוח לאחר המוות^[369]. אמנם בפועל נמצא כי רק ב-18-10% מהמקרים שהשתמשו במתים לצורך אימון בארה"ב נתבקשה הסכמתם של קרובי המשפחה^[370]. במחקר שנערך בארה"ב בין יחידות לטיפול נמרץ וחדרי מיון נמצא כי 39% השתמשו במתים 'טריים' לצורכי לימוד ואימון פרוצדורות רפואיות. הטיפול השכיח ביותר היה אימון להחדרת צינור לתוך קנה הנשימה, אך נעשו גם אימונים לפיום הקנה, החדרת צנתר וורידי מרכזי, החדרת נקזים לבית החזה ולחלל כיס-הלב, ביופסית כבד, החדרת מחט לעצם לצורך מתן עירוי נוזלים, ועוד^[371]. באוסטרליה יש שימוש נפוץ בגופות של בני אדם שזה עתה נפטרו לצורך אימון פעולות רפואיות מצילות חיים, אך הדבר נעשה ללא תוכניות לימוד מוגדרות ומובנות, וללא קבלת הסכמה מודעת מבני המשפחה^[372].

יש מי שהציעו להגביל את השימוש בנפטרים לצורכי אימון רק לקבוצות רופאים שבמקצועם זקוקים לידע טכני-רפואי כזה; רק לפרוצדורות שאינן גורמות לפגיעה נראית לעין בחלקי המת; רק לאחר שהרופאים-המתלמדים למדו את הטכניקה הדרושה בכל הדרכים האחרות, והאימון על המת הוא שלב סופי; ורק לאחר קבלת הסכמה מודעת מקרובי הנפטר.

אמנם אימונים לפעולות מצילות חיים מתקיימים על בובות ודגמים ממוחשבים, על חיות מורדמות, ועל מנותחים חיים בחדר ניתוח, תוך פיקוח והדרכה של מרדים מנוסה. אכן, יש הסבורים, שיש חסרונות משמעותיים לכל השיטות הללו, ובעיקר נחוץ האימון על גופות של בני אדם שנפטרו זה עתה כדי לחוש את המצב האמיתי, ולהיות מוכן לטיפולים מצילי חיים בתנאי לחץ, במצבים דחופים, ואצל רופאים צבאיים - גם בתנאי קרב ותחת אש^[373].

עמדת הנצרות הנצרות הקדומה התנגדה בחריפות רבה לכל ביתור של גוויות בני אדם^[374], ובעיקר יש לציין את אגרתו של האפיפיור בוניפיציוס השמיני משנת 1300, אשר הטיל חרם על אנשים השולקים גוויות בני אדם^[375].

שינוי בעמדה של הנוצרים הקתולים חל במאה ה-ט"ו למניינם, כאשר האפיפיור סיקסטוס הרביעי נתן הסכמה עקרונית לביתור גופות לצורכי לימוד אנטומיה בשנת 1482, והחלטה זו אושרה גם על ידי האפיפיור קלמנט השביעי בשנת 1524^[376]. בשנת 1556 פנה הקיסר קארל החמישי למנהיגי הקתולים בסלמנקה שבספרד, כדי שיורו מה נכון מבחינה דתית, והמכון התיאולוגי בעיר זו התיר את הנתיחות, כדי שאפשר יהיה לקדם את הרפואה לטובת האנושות^[376]. בשנת 1737 נקבעה העמדה הרשמית של הכנסיה הקתולית על ידי האפיפיור בנדיקטוס ה-14, המחייבת את ביתורי הגוויות לתועלת האומנויות והמדעים^[377].

המוסלמים התנגדו התנגדות עזה לניתוח מתים, ויש אף רמז לאיסור זה בקוראן^[378]. למרות זאת נהגו בעבר בבתי חולים של מוסלמים לנתח מתים^[379]. אכן, בשנים האחרונות אין כמעט נתוחי מתים במדינות מוסלמיות, ואף מוסלמים במדינות אחרית מתנגדים בחריפות לניתוחי מתים^[380].

רקע משפטי[עריכה]

כללי על ההתפתחות של החוק הישראלי ביחס להסדר נתיחת גופות - ראה לעיל ברקע ההיסטורי; על פרטי החוק בישראל הנוגע לנתיחת מתים - ראה בנספח.

באופן עקרוני קבע בית המשפט העליון כי כבוד האדם אינו רק כבודו של האדם בחייו, זהו גם כבודו של אדם לאחר מותו, וזהו גם כבודם של יקיריו, השומרים את זכרו בלבם, וכבודו עומד לו לאדם לא רק בחייו אלא גם לאחר מותוץ^[381].

שינויים בחוק האנטומיה והפתולוגיה על פי חוק האנטומיה והפתולוגיה המקורי משנת ה'תשי"ג-1953 היו בידי הרופאים סמכויות נרחבות ביותר לניתוחי מתים, ואשר היו כמעט בלתי מוגבלות. שכן לפי סעיף 6 לאותו חוק היה מותר לנתח כל גוויה לשם קביעת סיבת המוות, או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות הללו. לפי סעיף זה היתה החלטתם של שלושה רופאים סופית, בלתי ניתנת לערעור, ובלתי תלויה בהסכמת המשפחה או בהתנגדותה. באותם ימים היתה ישראל אחת משתי המדינות המערביות היחידות (השניה היתה אוסטריה), שעל פי החוק לא נדרשה הסכמת המשפחה לביתור גוויה^[382]. דבר זה השתנה בתיקון לחוק האנטומיה והפתולוגיה, התשמ"א-1980, שבו נוספו סעיפים וסעיפי-משנה המעגנים את מעמד המשפחה והנפטר עצמו בצורה חוקית, ומגבילים את סמכותם של הרופאים לבצע נתיחות בנפטרים^[383].

פרשנות משפטית לחוק האנטומיה והפתולוגיה היועץ המשפטי לממשלה דאז, מר יוסף חריש, כתב פרשנות לחוק האנטומיה והפתולוגיה^[384], אשר לפי סעיפי החוק והתקנות עולות המסקנות הבאות:

משהתנגד אדם בחייו שגווייתו תנותח, אין לבצע בה ניתוח מסוג כלשהו, אפילו כשיש בו להציל חיים.

אם הסכים אדם בחייו שגווייתו תנותח, מותר לבצע בה ניתוח לצורך קביעת סיבת המוות, או לצורך שימוש בחלק מאיבריו להצלת חיי הזולת, וזאת גם בנוכחות התנגדות בני משפחה. בכל מקרה נדרשת הודעה על הפטירה לאחד מבני המשפחה המנויים בחוק, ובכל מקרה נדרשת חתימה של שלושה רופאים על נחיצות הנתיחה.

משנפטר אדם שלא התנגד בכתב ולא הסכים בכתב מחייו שגווייתו תנותח, אם לא השאיר בני משפחה, אין לבצע בו ניתוח לאחר המוות לצורך קביעת סיבת המוות, או לצורך שימוש באיבריו להצלת חיי הזולת; אם נותרו בני משפחה מהמנויים בחוק, אין לבצע ניתוח לאחר המוות לצורך קביעת סיבת המוות, או לשם ריפוי הזולת, אלא אם כן הסכים לכך אחד מבני המשפחה המנויים בחוק, אך אם מדובר בניתוח להצלת חיי הזולת, מותר לבצע ניתוח בגווייתו, זולת אם התנגד לכך אחד מבני המשפחה המנויים בחוק. בכל מקרה נדרשת הודעה על הפטירה לאחד מבני המשפחה המנויים בחוק, ובכל מקרה נדרשת חתימה של שלושה רופאים על נחיצות הנתיחה^[385].

ענישה העבירה על חוק האנטומיה והפתולוגיה, והעונש הקבוע בצידה, הוא מסוג העבירות הפליליות, אבל אין הוא יכול לשמש עילה לתביעת פיצויי נזיקין אזרחית מצד בני המשפחה. לפיכך, גם אם נהגו רופאים שלא כדין, והוציאו חלקים מגופו של נפטר לצורך הצלת חיים ללא קבלת הסכמת המשפחה כנדרש בחוק, אין עילה לחייבם בתשלומי נזיקין לבני המשפחה^[386].

מעמד הנפטר והמשפחה יש מי שהעלה שאלה מהותית על משמעות ההסכמות של הנפטר ו/או בני משפחתו לנתיחה על פי הקביעה המשפטית שכל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו, ולפיכך המת חדל למעשה להיות נושא זכויות לגבי התקופה שלאחר מותו. אי לכך אין תוקף משפטי להוראותיו של אדם בצוואתו הקובעת מה ייעשה בגופו לאחר מותו. מאחר ושליחות מסתיימת מבחינה משפטית במותו של השולח, הרי שגם לשלוחיו של המת, כגון בני משפחתו, אין זכות כזו. כמו כן אין גופו של המת בגדר "עזבון", ולפיכך אין ליורשיו זכות להורות מה ייעשה בגופו של הקרוב המת מכוח היותם יורשיו^[387]. אכן, למרות הסתייגויות עקרוניות אלו, מחייב החוק לנהוג בגוף המת על פי דרישות הנפטר או בני משפחתו.

נספח - חוקים ותקנות[עריכה]

נוסח ההסכם בין הרבנות הראשית לישראל לבין הנהלת הדסה - תש"ז (1947)

1. הרבנות הראשית לא"י אינה מעכבת ניתוחי מתים בארבעה הסוגים הבאים:

סוג א - ניתוחי גופות עפ"י דרישת החוק;

סוג ב - מקרים בהם אין הרופא יכול, מחוסר ידיעה, לקבוע שום מחלה לסיבת המוות בלי ניתוח;

ההיתר לנתח גופה מסוג זה ניתן בתנאי שתהיה תעודה, לפי הדוגמה המצורפת בזה, אשר תעיד כי אין שום אפשרות לקבוע את סיבת המוות בלי ניתוח הגופה. תעודה זו תינתן ותיחתם ע"י שלושת הרופאים דלהלן לאחר התייעצות ביניהם: רופא המחלקה בה נפטר החולה, ובהיעדרו, הרופא התורן של בית החולים; מנהל המכון לאנטומיה ולהיטולוגיה פתולוגית, ובהיעדו, ממלא מקומו; מנהל בית החולים, ובהיעדרו, ממלא מקומו.

סוג ג - ניתוחי גופות מטעמי פיקוח נפש.

סוג זה כולל מקרים בהם עלול הניתוח להועיל לחולה אחר הנמצא בזמן הניתוח בבית החולים או מחוצה לו. ההיתר במקרה זה ניתן גם כן בתנאי שתהיה תעודה כדוגמת זו שנקבעה לגבי סוג ב.

סוג ד - מקרי מחלה תורשתית, כשהכרחי להדריך את המשפחה באמצעי זהירות.

במקרים אלו תונהג בתורת ניסיון התייעצות מוקדמת עם הרבנות.

2. מלבד התעודה החתומה ע"י שלושת הרופאים ינהיג בית החולים טופס לפי הדוגמה המצורפת בזה, שיציין את הסוג שלפיו נותחה גופת הנפטר. באותם מקרים שבהם לא תתעורר שאלת הסודיות תצויין גם המחלה. הנהלת בית החולים תמציא העתק אחד מהטופס לחברה קדישא ואחד למועצה הדתית לקהילת ירושלים, כנסת ישראל.

3. הנהלת ביה"ח תשתדל למסור את הטופס לחברה קדישא או להודיעה בטלפון על ביצוע ניתוח גופה בהקדם זמן לפני הלוויה.

4. הנהלת ביה"ח מתחייבת לבצע את ניתוחי הגופות בכבוד הראוי לנפטרים.

5. חלקים שיילקחו מהגופה לשם בדיקה רפואית מיקרוסקופית או אחרת, ההכרחית לדעת המכון לאנטומיה ולהיסטולוגיה פתולוגית לשם קביעת סיבת המוות, ישארו במכון כל אימת שיהיה צורך בהם. בגמר הבדיקה ימסרו החלקים לחברה קדישא לשם קבורה, והנהלת ביה"ח תשא בהוצאות הקבורה.

נוסח משולב של חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953^[388], והתיקון לחוק האנטומיה והפתולוגיה (תיקון), התשמ"א-1980^[389]

1. בחוק זה -

"בית ספר לרפואה" פירושו - אוניברסיטה או בית ספר לרפואה בישראל שהוכרו על פי פקודת המתעסקים ברפואה, 1947;

"הסכמה" - הסכמה שניתנה מרצון חופשי ומתוך דעה צלולה בטופס שנקבע בתקנות;

"בן משפחה" - בן-זוג, ילד, הורה, אח, אחות^[390].

2.

גוייתו של אדם שהסכים בכתב כי תשמש למטרות מדעיות, מותר לבתרה בבית ספר לרפואה לצרכי לימוד ומחקר^[391].

3.

מי שברשותו גוייה כאמור בסעיף 2, יודיע על כך לבית הספר לרפואה וימסרנה לו לפי דרישתו, תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות; אך אין הוראה זו חלה על מי שהגוייה נמסרה לו לשם קבורה בלבד.

4.

הוראות סעיפים 8 # ו-22 # @ של פקודת בריאות העם, 1940, לא יחולו על גוייה כאמור בסעיף 2, ובמקומם יבואו הוראות שייקבעו בתקנות.

5.

1. לא יאוחר משנה מהיום שבו נתקבלה הגוייה בבית הספר לרפואה יובאו הגוייה וחלקיה המבותרים לקבורה לפי דיני העדה הדתית שעמה נמנה המת, ובית הספר לרפואה ישא בכל הוצאות הקבורה.

1. מותר לבית הספר לרפואה לשמור על הגוייה או על חלקים ממנה, אם הסכים לכך הנפטר בכתב, או אם הרשאי לדרוש אותה לפי התקנות לא התנגד לכך תוך הזמן ובדרך שנקבעו בתקנות.

6.

1. מותר לרופא לנתח גוייה לשם קביעת סיבת המוות, או כדי להשתמש בחלק ממנה לריפויו של אדם, אם נקבע בתעודה שנחתמה על ידי שלושה רופאים שהוסמכו לכך בהתאם לתקנות, כי הניתוח משמש לאחת המטרות האמורות.

1. לא תנותח גוייה לפני תום חמש שעות לאחר מתן הודעה על הפטירה לאחד מבני המשפחה; ימי שבת ומועדי ישראל, ולגבי בן משפחה שאינו יהודי - שבתה וימי חגיה של עדתו, לא יבואו במנין חמש השעות האמורות.

1. על אף האמור בפסקה #, אם היה הניתוח דרוש כדי להשתמש בחלק מהגוייה לריפויו של אדם, תימסר על כך הודעה לאחד מבני המשפחה בזמן סביר לפני עשיית הניתוח.

1. נתגלה צורך להשתמש בחלק מגוייה להציל חייו של פלוני, יבוא במקום הזמן האמור בסעיף-קטן @ - הזמן שעד המועד המאוחר ביותר שבו אפשר להוציא את החלק מהגוייה לשם שימוש כאמור; לא ניתן למסור הודעה לפי סעיף קטן@ תוך המועד האמור, מחמת חוסר אפשרות לאתר בן-משפחה, מותר הניתוח לפי סעיף-קטן זה ובלבד שנעשה נסיון סביר למסור את ההודעה.

1. בלי לפגוע בכלליות האמור בפסקה #, שימוש בקרנית של נפטר להשתלה באדם פלוני להצילו מעיוורון, שימוש למניעת ליקוי בראיה או בשמיעה, שימוש בכליה של נפטר, ושימוש ברקמות עור של נפטר להשתלה להציל את חייו של אדם פלוני הם שימושים בחלקי גוייה להצלת חיים^[392].

6א. השאיר הנפטר בני משפחה, לא תנותח גוייתו לפי סעיף 6 - למעט ניתוח בנסיבות כאמור בסעיף 6@ - אלא אם נתקיימו גם שני אלה:

1. הסכים לכך בן זוגו של הנפטר, ובהיעדר בן זוג - ילדיו, ובהיעדר ילדים - הוריו, ובהיעדר הורים - אחיו או אחותו.

1. לא התנגד לכך בכתב בן משפחה שבאותה דרגת קירבה של מי שהסכים כאמור, או בן משפחה שבדרגת קרבה שלאחריו בנסיבות המקרה בהתאם לסדר דרגות הקרבה שבפסקה #.

התנגד אדם בחייו בכתב שגוייתו תנותח, הרי על אף האמור בסעיף 6 ועל אף כל הסכמה של בן משפחה לפי סעיף-קטן @ - לא יבוצע הניתוח.

הסכים אדם שגוייתו תנותח, מותר לנתחה על אף כל התנגדות של בן משפחה.

בנסיבות כאמור בסעיף 6@ מותר לנתח את הגוייה זולת אם התנגד האדם בחייו בכתב שגוייתו תנותח, או אם התנגד לכך בכתב בן זוגו, אחד מילדיו או אחד מהוריו.

לא השאיר אדם בני משפחה, לא תנותח גוייתו אלא אם הסכים לכך בחיים.

הוראות סעיף זה באות להוסיף על האמור בסעיף 6^[393].

ב. המגלה מידע שנמסר לו, אגב מקצועו או מלאכתו, בדבר זהותו של נפטר שחלק מגוויתו הוצא או יוצא ממנה כדי להשתמש בו לרפויו של אדם, ואינו נדרש לגלות מידע זה מכוח הדין, דינו - מאסר ששה חדשים; הוראות סעיף קטן זה לא יחולו על מתן הודעה לפי סעיף 6.

המפרסם מידע בדבר זהותו של נפטר כאמור בסעיף קטן @, דינו - מאסר שנה אחת.

על אף האמור בסעיף קטן @, לא יהיה בפרסום לפיו משום הפרת חובת הסודיות אם הנפטר הסכים לכך בכתב בחייו או שנתקיים, לעניין הפרסום, האמור בפסקאות # ו# של סעיף 6א@^[394].

ג. הוצאת יילוד מגופה של נפטרת כדי לאפשר לו חיים, לא יראו בה ניתוח לענין חוק זה^[395].

6ד.בעת מלחמה או בעת פיגוע המוני או בעת תאונה או אסון שגרם למספר רב של נפגעים לא יחולו הוראות סעיף 6א^[396].

7. המוסר גוייה לבית הספר לרפואה שלא נתמלאו לגביה הוראות סעיף 2, המבתר גוייה שלא ברשות בית הספר לרפואה, או המנתח גוייה שלא לפי הוראות סעיף 6, דינו מאסר שלוש שנים או קנס 1500 לירות או שני העונשים כאחד.

1. העובר על הוראות סעיף 3 או סעיף 5 @, דינו מאסר שנה אחת או קנס 500 לירות או שני העונשים כאחד.

8.

שר הבריאות ממונה על ביצוע חוק זה, והוא רשאי להתקין תקנות בכל הנוגע לביצועו, לרבות תקנות בדבר מתן הודעה על המוות.

9.

חוק זה לא יפגע בהוראות חוק חקירת סיבות מוות, התשי"ח-1958, אולם שופט חוקר כאמור באותו חוק לא יצווה על ניתוח גוייה אלא אם ראה שיש יסוד סביר לחשש שהמוות נגרם בעבירה או ברשלנות או בהזנחה, ולאחר שניתנה לאחד מבני המשפחה הודעה על כוונתו לצוות כאמור; התייצב אחד מבני המשפחה או אדם או גוף בעל ענין בהליך כאמור, תינתן לו הזדמנות להשמיע את דבריו^[397].

10

על אף האמור בחוק זה, אם היתה סכנה מוחשית ומיידית לבריאות הציבור והתעורר צורך דחוף ומיוחד בניתוח גוייה כדי למנוע סכנה כזאת, מותר לנתחה; שר הבריאות יתקין, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, תקנות לגבי סכנה כאמור^[398].

תקנות האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ד-1954^[399]

1.

"קרוב" פירושו - בן זוג או בת זוג, צאצא, ילד מאומץ וצאצאיו, הורים, הורי הורים, אח או אחות וצאצאיהם, דוד או דודה וצאצאיהם;

"גוף מוכר" פירושו - חברה קדישא וכל חבר אנשים ששר הבריאות הכיר בו לעניין תקנות אלה כמוסמך לטפל בקבורת מתים, בארץ כולה או באזור מסויים בה.

2.

נפטר אדם ואין ממנו הסכמה בכתב שגוייתו תשמש למטרות מדעיות (להלן - גוייה שלא הותרה), רשאי קרובו או גוף מוכר לדרוש את גוייתו מידי מי שהגוייה ברשותו.

3.

עברו עשרים וארבע שעות משעת מותו של אדם שגוייתו לא הותרה, או משעה שנמצאה הגוייה ולא נדרשה על ידי קרוב או גוף מוכר, מי שהגוייה ברשותו יודיע על כך מיד לגוף מוכר ולבית הספר לרפואה.

4.

נפטר אדם ויש ממנו הסכמה בכתב שגוייתו תשמש למטרות מדעיות (להלן - גוייה שהותרה), מי שהגוייה ברשותו יודיע על כך מיד לבית ספר לרפואה.

5.

קיבל בית הספר לרפואה הודעה כאמור בתקנות 3 או 4, יודיע מיד למי שהגוייה ברשותו, אם הוא דורש אותה לשם ביתור לצרכי לימוד ומחקר ואם לאו.

6.

לא נתקבלה מבית הספר לרפואה הודעה כאמור עד שעברו ארבעים ושמונה שעות משעת המוות או משעת הימצא הגוייה, יראו את בית הספר לרפואה כמוותר על הגוייה.

7.

נתקבלה מבית הספר לרפואה דרישה לגוייה תוך ארבעים ושמונה שעות כאמור, ולא נדרשה על ידי קרוב או גוף מוכר, מי שהגוייה ברשותו ימסור אותה לבית הספר שדרשה.

8.

העברת הגוייה תיעשה על ידי בית הספר לרפואה ועל חשבונו.

9.

1. בשעת מסירת הגוייה יחתום בא-כוח בית הספר לרפואה על קבלה בשלושה טפסים בה יצויינו פרטים אלו בדבר המת, במידה שהם ידועים^[400].

10.

בית הספר לרפואה ינהל פנקס בו יירשמו הפרטים ביחס לכל גוייה כאמור בתקנה 9 @, וכן תאריכה ושעת הוצאת הגוייה או חלקים ממנה מרשותו, השם והכתובת של האדם אשר לו נמסרה הגוייה או חלקים ממנה, ואם נקברה - התאריך והמקום של הקבורה.

11.

ההתנגדות של קרוב או גוף מוכר לפי סעיף 5 @ לחוק, שגוייה או חלק ממנה יהיו שמורים בידי בית ספר לרפואה, תהא בת תוקף אם נמסרה במכתב רשום שנשלח לבית הספר לרפואה לפחות חודש לפני תום שנה מיום מסירת הגוייה לבית הספר.

12.

הרופאים המוסמכים לקבוע בתעודה שנחתמה על ידיהם שניתוח גוייה משמש לאחת המטרות המותרות לפי החוק כאמור בסעיף 6 לחוק, הם:

1. לגבי אדם שמת בבית חולים - הרופא שטיפל בו באחרונה לפני מותו, מנהל בית החולים או ממלא מקומו, ומנהל המחלקה של בית החולים שבה מת האדם או ממלא מקומו;

1. לגבי אדם שמת מחוץ לבית חולים - הרופא שטיפל בו באחרונה לפני מותו, ואם לא היה בטיפולו של רופא - כל רופא אחר, רופא ממשלתי, ומנהל בית חולים.

13.

מי שלא הודיע לגוף מוכר כאמור בתקנה 3 או עבר על התקנות 9 או 10, דינו מאסר שלושה חודשים או קנס 50 ל"י או שני העונשים כאחד.

תקנות האנטומיה והפתולוגיה (ניתוחים במקרים מיוחדים), התשמ"ה-1985^[401]

1.

הגדרות - בתקנות אלה, "המנהל" - המנהל הכללי של משרד הבריאות או רופא עובד המדינה זהוא הסמיכו לענין תקנות אלו.

2.

ראה המנהל כי קימת סכנה מוחשית ומיידית לבריאות הציבור עקב פטירתו של אדם באחת מן הנסיבות האמורות להלן או עקב הגעה לישראל של גוויה שלא על פי תקנות בריאות העם (קבורה מחדש), 1941, או ללא מסמכים רפואיים מקובלים, רשאי הוא לקבוע כי קיים צורך דחוף ומיוחד בניתוח הגוויה כדי למנוע סכנה כאמור; ואלה הנסיבות:

1. רופא קבע כי הפטירה אירעה ממחלה העלולה לפגוע בכלל האוכלוסיה של המדינה או בחלקים ממנה, או בצוות רפואי שבא במגע עם הנפטר או בבני משפחתו של הנפטר;

1. רופא קבע כי הפטירה אירעה ממחלה שאינה מוכרת בישראל;

1. רופא קבע כי הפטירה אירעה ממחלה בלתי מזוהה;

1. הפטירה אירעה כתוצאה ממחלה כמשמעותה בסעיף 20 לפקודת העם, 1940;

1. פטירה פתאומית בבית חולים.

חוזר המנהל הכללי של משרד הבריאות, מס' 10/2002 מיום 15.4.02 - תקנות האנטומיה והפתולוגיה (תיקון) התשס"א-2001: נתיחות לשם הכשרת רופאים לביצוע פעולות מצילות חיים

1. ביום 21 לפברואר 2001 נכנס לתוקפו תיקון לתקנות האנטומיה והפתולוגיה (פורסם בקובץ התקנות התשס"א 6079, ביום 21.1.2001), המוסיף את האפשרות לבצע נתיחה בגוויה לשם הכשרת רופאים לביצוע פעולות ניתוחיות מצילות חיים, בתנאים הבאים:

1. המנוח - בחייו, או בני משפחתו - לאחר פטירתו, נתנו הסכמתם בכתב על גבי הטפסים החדשים המיועדים לכך (טופס 2א או טופס 5, לפי העניין - מצ"ב נספח א' בחוזר זה), לביצוע פעולה ניתוחים כאמור, וזאת לאחר שקיבלו הסבר על הנושא, ודף הסבר המצורף לחוזר זה (נספח ב').

1. הפעולה הניתוחית שמבוקש לבצע במנוח נמנית על הסוגים המפורטים ברשימה המצורפת (נספח ג') בלבד.

1. חתימת שלושה רופאים (כרגיל) המאשרת כי נתיחת הגוויה היא למטרת ריפויו של אדם.

1. רופא לא יחתום על אישור כאמור בתנאי @ לעיל, אם מבוקש לבצע לשם הכשרת רופאים פעולה ניתוחית שאינה מנויה ברשימה בנספח ג'.

2. יובהר להלן, כי הוצאת איברים לשם השתלה, הינה בעדיפות קודמת לביצוע נתיחה לשם הכשרת רופאים לביצוע פעולות מצילות חיים, ולפיכך, אין לבצע נתיחה להכשרת רופאים כאמור, אם יש בנתיחה כזו כדי למנוע שימוש באיבר מאיברי גופו של הנפטר לצרכי השתלה.

נספח ג

רשימת סוגי פעולות ניתוחיות מצילות חיים לעניין תקנה 12@ לתקנות האנטומיה והפתולוגיה תשי"ד-1954

h החדרת צינור תוך-קני בדרכי האוויר

h החדרת מסיכה לרינגיאלית (LMA) בדרכי האוויר

h קוניוטומיה

h טרכיאוסטומיה (פיום הקנה)

h החדרת צנתר לווריד תת בריחי

h החדרת צנתר לווריד היוגולרי החיצון

h החדרת צנתר לווריד הספנא

h ביצוע Venesection (וונסקציה)

h החדרת מחט תוך לשדית (Intraosseous)

h החדרת נקז בין צלעי וקיבועו הנכון לניקוז חזה

h שחרור לחץ בחזה על ידי החדרת מחט גדולה

h ניתוח להשתלת לב מלאכותי

h הכנסת צנתר לשלפוחית השתן

חוק חקירת סיבות המוות, תשי"ח-1958^[402]

18-1. הסעיפים הללו מפקודת חוקרי סיבות המוות בוטלו.

19. מת אדם ויש יסוד סביר לחשש שסיבת מותו אינה טבעית, או שמותו נגרם בעבירה, וכן מת אדם בהיותו נתון במעצר או במאסר או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש או במוסד סגור לילדים מפגרים, רשאי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, קצין משטרה, רופא, או כל אדם מעוניין, לבקש מאת שופט של בית משפט השלום שבתחום שיפוטו אירע המוות או נמצאת הגוויה (להלן - שופט חוקר) לחקור בסיבת המוות. בסעיף זה "אדם מעוניין" - בן זוגו של הנפטר, הוריו, הורי-הוריו, צאצאיו, אחיו ואחיותיו.

20. משהוגשה בקשה לפי סעיף 19, לא יעשה אדם דבר בגוויה בלי הוראה או היתר של השופט החוקר.

26. שופט חוקר רשאי, אם הדבר דרוש לבירור סיבת המוות בחקירה לפי סעיף 19, לצוות על בדיקתה או ניתוחה של הגוייה על ידי רופא או מומחה אחר, על דחיית הקבורה עד לאחר הבדיקה או הניתוח, או על פתיחת הקבר והוצאת הגוייה לשם ביצוע הבדיקה או הניתוח.

27. על צו לפתיחת קבר לפי סעיף 26, רשאי כל אדם מעוניין, כמשמעותו בסעיף 19, וגוף מוכר, כמשמעותו בתקנות האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ד-1954, לערער לפני בית המשפט המחוזי.

28. הוראות חוק האנטומיה והפתולוגיה, תשי"ג-1953, יחולו, בשינויים המחוייבים לפי העניין, גם על בדיקה וניתוח לפי סעיף 26.

29. הודיע פרקליט מחוז לשופט החוקר, בכתב, שנמסרה הודעת אישום או שהוגש כתב אישום בקשר עם מקרה המוות הנמצא בחקירה, יפסיק השופט את חקירתו.

חוק השיפוט הצבאי, התשל"ו-1975 - סימן ד'

לפי סעיף 298 @@ רשאי הפרקליט הצבאי הראשי מיוזמתו או לפי בקשת אדם מעוניין, להחליט כי ימונה שופט חוקר לחקור בסיבת המוות כאשר יש יסוד סביר לחשש שסיבת המוות אינה טבעית או שהמוות נגרם בעבירה או שהמוות אירע בשעה שהחייל היה נתון במעצר, במחבוש או במאסר, או בהיותו מאושפז בבית חולים לחולי נפש.

לפי סעיף 298 @@ ממונה השופט החוקר על ידי נשיא בית הדין הצבאי לערעורים.

לפי סעיף 298 @@ אם הודיע הפרקליט הצבאי הראשי לאדם מעוניין שבקש את החקירה כי אין לצבא עניין בעריכת החקירה, או אם תוך שלושים יום מיום הגשת הבקשה לפרקליט הצבאי הראשי לא החליט הוא על מינוי שופט חוקר, תהא קיימת האפשרות לחקור את סיבת מותו של החייל, ובכלל זאת נתיחת גופתו, בהתאם לחוק חקירת סיבות מוות.

לפי סעיף 298 @@ לא יחולו ההוראות בדבר חקירת סיבות המוות על מות חייל בקרב.

לפי סעיף 298 @@ רשאי השופט החוקר, אם היה סבור כי הדבר דרוש לבירור סיבת המוות, לצוות על בדיקתה או ניתוחה של הגווייה על ידי רופא או מומחה אחר, על דחיית הקבורה עד לאחר הבדיקה או הניתוח, או על פתיחת הקבר והוצאת הגוויה לשם ביצוע הבדיקה או הניתוח.

לפי סעיף 298 @@ נתונות סמכויות אלו לקצין משטרה צבאית שהפרקליט הצבאי הראשי הסמיכו לכך, כל עוד לא נתמנה שופט חוקר.

לפי סעיף 298 @ אם היה היועץ המשפטי לממשלה סבור כי המוות אירע שלא במסגרת הצבא או עקב השתייכותו של הנפטר לצבא, רשאי הוא בכל עת עד לגמר החקירה לצוות כי החקירה תיערך על פי חוק חקירת סיבות המוות, תשי"ח-1958.

הערות שוליים