ריח

הגדרת המושג[עריכה]

חוש הריח מופעל על ידי גזים שנודפים מחומרים שונים, הוא נקלט בריריות האף, עובר דרך עצבי הריח למוח, ושם הוא מתפרש כתחושה מיוחדת של ריח.

באופן מושאל משמש מושג הריח להבחנה של דברים הקורים מרחוק, כגון 'ריח מלחמה'^[1]. כמו כן משמש המושג באופן מושאל לדבר קטן, לשמץ דבר או זכר לדבר, כגון ריח הגט^[2]. מי שהמאיס את זולתו על אחרים הוא מבאיש את ריחו^[3].

מי שאין לו חוש ריח נקרא תותרן^[4].

רקע מדעי[עריכה]

רירית האף האדם קולט את גירוי הריח ברירית האף שבחלק העליון של הנחיר. שטחו של אזור ההרחה בכל אחד מהנחיריים הוא כ-2.5 סמ"ר.

עצב ההרחה קצות העצב ברירית ההרחה יוצאים מהאף בצורה של עצב ההרחה^[5], שהוא העצב הגולגולתי מספר 1. חומרים כימיים במצב גאזי, המגיעים בריכוז מתאים לרירית ההרחה, מגרים את הקולטנים ומפעילים אותם.

גירוי הריח הכימי מספר הריחות שהאדם מסוגל להבחין הוא רב מאד, והוא משתנה בהתאם לאופי החומר הנדיף ולסגולות שונות שלא כולם הובררו כל צרכם.

מרכז הריח המוחי הגירוי הכימי ברירית ההרחה מותמר לאנרגיה חשמלית, ועובר דרך עצב ההרחה למרכז ההרחה המוחי באונה הקדמית^[6]. באזור זה מקבל הריח פרשנות מודעת, וניתן להבחין בחומרים שונים בהתאם לריחם המיוחד להם.

הפרעות בחוש הריח יש מצבים של ירידה בחוש הריח^[7], ומצבים של היעדר חוש הריח לחלוטין^[8] באופן זמני או קבוע. הדבר יכול לנבוע מפגיעות שונות ברירית ההרחה באף, בעצב ההרחה, או במרכז ההרחה המוחי.

ריח רע מהפה ^[9] - מצב רפואי שכיח, הנובע במרבית המקרים מתהליכים נמקיים בפה בגלל זיהומים חיידקיים. בתהליכים אלו נוצרים חומרי פירוק שחלקם נותנים ריח רע. המקור העיקרי לבעיות אלו היא הלשון, אך גם החניכיים יכולים להיות מקור לריח הרע. יובש בפה, בעיקר לאחר צום או שינה, אף הוא מקור לריח רע. בניגוד למקובל באופן עממי אין הקיבה מהווה מקור לריח רע מהפה^[10].

הריח במקרא ובחז"ל[עריכה]

האף חוש הריח נקלט באף^[11].

חומרי ריח במקרא מצינו במקרא חומרים שונים הנותנים ריח טוב^[12]: אהלים^[13], בשמים^[14], גפנים סמדר^[15], דודאים^[16], מור^[17], נרד^[18], עצי הלבנון^[19], קינמון^[20], קרבנות העולים באש^[21], שדה^[22], שמנים^[23], תפוחים^[24].

חומרי ריח בתלמוד אף בתלמוד מצינו חומרים שונים שנותנים ריח טוב^[25]: אהלים^[26], אפרסמון^[27], אתרוג^[28], הדס^[29], וורד^[30], חבוש^[31], יין^[32], מוגמר^[33], מושק או מוסק^[34], סיגל^[35], סמלק או יסמין^[36], פלייטון^[37], פרח לבן^[38], קטורת ועשרת סממניה^[39], קינמון^[40], תפוחים^[41].

ומצינו בחז"ל חומרים שונים שנותנים ריח רע: בית הכסא^[42], זיעה^[43], זפת^[44], חלבנה^[45], שום^[46], שטף של עזים^[47], ריח כנפיים נשרפות^[48].

מנהגים בשימוש של ריח טוב בזמן התלמוד נהגו מנהגים שונים בשימוש של ריח טוב: רגילים היו להביא שמן מבושם בבשמים בסוף הסעודה, כדי לסוך את הידיים המזוהמות^[49]; היו נוהגים לגמר את הכלים, היינו לבשם בעשן בשמים את הבגדים לריח טוב^[50]; בחנויות שמוכרים שבהן בשמים היו נוהגים לשים דברים עם ריח טוב כדי למשוך קונים לחנות^[51].

ריח רע מהפה היה נחשב לדבר שלילי, ולכן נתנו עצות שונות למניעת מצב זה: אכל כל מאכל ולא אכל מלח, שתה כל משקין ולא שתה מים, ביום ידאג מן ריח הפה^[52]. אמנם יש מי שכתב, שנוהגים שלא להיזהר באכילת מלח ושתיית מים אחר הסעודה, מפני שבדרך כלל יש במאכלים עצמם מלח ובמשקים יש מים^[53]; האוכל עדשים כל יום, הרי זה קשה לריח הפה^[54]; היו שמים פלפל או גרגירי מלח בתוך הפה, מפני ריח הפה^[55].

הנאה לנשמה חז"ל החשיבו את הריח כדבר הגורם הנאה לנשמה ולא לגוף^[56].

פרטי דינים[עריכה]

בענייני אורח חיים

מי שאין לו חוש הריח , ויש ריח רע מחוץ לבית, מותר לו לקרות בתורה ובכל דבר שבקדושה, אף על פי שאחרים מריחים את הריח הרע; ואם הריח הרע נמצא בבית, אסור לו לקרות דברים שבקדושה אם אחרים מריחים אותו, אף על פי שהוא איננו מריח^[57].

דיני דברים שבקדושה בנוכחות ריח רע ראה ערך בית חולים

אוכל לשמש כל דבר שמביאים לפני האדם שיש לו ריח, והאדם תאב לו, צריך לתת מיד לשמש בסעודה^[58], ומספיק לתת לו דבר מועט^[59]. מידת חסידות לתת לו מיד מכל מין ומין^[60]. ודין זה נכון גם בסתם אדם אף שאינו המשמש בסעודה^[61].

ברכת הריח מברכים על הריח ברכת הנהנין המיוחדת לו^[62], והיינו דווקא ריח טוב^[63]. אם היה זה שיש להריח עץ או מין עץ, מברך 'בורא עצי בשמים'; אם היה עשב או מין עשב, מברך 'בורא עשבי בשמים'; אם לא היה לא מן העץ ולא מן האדמה, מברך 'בורא מיני בשמים'; אם היה פרי הראוי לאכילה, מברך 'שנתן ריח טוב בפירות'; ועל הכל אם בירך 'בורא מיני בשמים' - יצא^[64].

אם יש לו ספק איזה מברכות הבשמים מברך, יברך 'בורא מיני בשמים'^[65], ואם בירך 'שהכל נהיה בדברו' על בשמים שיש לו ספק בברכתם - יש אומרים שיצא^[66]; ויש אומרים שלא יצא^[67].

חומרי בשמים מודרניים אינם מיוצרים עוד מחומרים טבעיים מעולם הצומח והחי, אלא הם מופקים מסינטזה של חומרים כימיים שונים. בשמים אלו אינם מכילים חומרים מוצקים הנראים לעין, היינו שאין להם עיקר, ולעתים אף עשויים מחומרי יסוד שכשלעצמם יש להם ריח רע, אלא שבתהליך הסינתזה הם מקבלים את הריח הטוב. לפיכך אין מברכים עליהם כלל^[68].

יש מי שכתב, שאם לא בירך ברכת הריח לפני ההרחה, יברך אחריה תוך כדי דבור^[69].

אין מברכים ברכה אחרונה על ריח^[70].

על ריח המתחדש משנה לשנה, נחלקו אחרונים אם יברך שהחיינו^[71], ולפיכך יברך בלא שם ומלכות^[72].

מי שאין לו חוש הריח - לא יברך ברכת הנהנין על בשמים^[73]. ולפיכך, מי שאין לו חוש ריח, אינו מברך על הבשמים בהבדלה. יש מי שכתב, שבמקרה כזה אינו יכול לברך על הבשמים אפילו להוציא את בני ביתו^[74]; ויש אומרים, שאם נתכווין להוציא בני ביתו הקטנים, או להוציא מי שאינו יודע לברך, רשאי לברך על הבשמים, אף שהוא עצמו אינו יכול להריח^[75]. בשיטה זו - יש הסבורים, שיכול להוציא דווקא קטנים ולא גדולים^[76]; ויש הסבורים, שיכול להוציא גם הגדולים^[77]. יש מי שכתב, שלאו דווקא מי שאין לו כלל חוש הריח, אלא אפילו אם הוא מצונן, ולכן אינו יכול להריח באופן זמני, לא יברך ברכת הריח^[78].

שבת מותר ללעוס בשבת מין שרף היוצא מן האילן שיש לו ריח טוב (מצטיכי) כדי לסלק את ריח הפה^[79].

מותר לשטוף את הפה במי-פה בשבת, אבל צריך להכינם מבעוד יום, כי יש איסור מוליד ריח במים^[80].

אסור להוליד ריח בשבת וביום-טוב, היינו שאסור להכניס ריח בדבר שלא היה בו ריח^[81]. יש מי שכתב, שיש איסור מוליד ריח באדם^[82]; ויש מי שכתב, שאין איסור מוליד ריח בבשר אדם בשבת^[83]. ומכל מקום לכל הדעות יש איסור מוליד ריח בשבת באוכל או בבגדים^[84]. ואם על ידי הוספת ריח למאכל הוא משביח את טעמו או מכשירו לאכילה, אין בזה איסור מוליד ריח^[85], ולפיכך מותר להכניס לאוכלים כל מיני תבלינים^[86].

פסח ריח של חמץ בפסח, כגון שהיה צלי שמן וככר יחד בתנור, שהשמן מפטם את הככר, וחוזר הככר ונותן ריח בצלי - יש מקילים, ויש מחמירים^[87].

הלכות שונות[עריכה]

איסור והיתר איסור שנצלה ביחד עם היתר בתנור אחד - יש אומרים, שאין האיסור אוסר את ההיתר בריחו, ויש חולקים^[88], והוא תלוי במחלוקת אם ריח הוא דבר ממשי או לא^[89]. ומכל מקום אם דבר חריף של היתר נצלה עם איסור, כגון בצל שנצלה עם בשר נבלה בתנור - אסור^[90].

בשר בחלב אפה פת עם צלי בשר בתנור, ויש בה ריח של בשר, אסור לאוכלה עם חלב^[91].

דברים אסורים יש מי שכתב, שמותר לטעום בפה ריח של דברים אסורים^[92].

בשר ודגים אין לצלות בשר עם דגים משום ריח, אבל בדיעבד מותר^[93].

קטורת אסור לקטר את הבית בעשב שיש לו ריח טוב, מפני שנראה כמקטיר לשד, אלא אם כן עושה כך כדי להסיר ריח רע^[94].

דיני אישות[עריכה]

גירושין מי שיש לו ריח רע מהחוטם או מהפה, כופים אותו להוציא את אשתו ולתת כתובתה^[95].

מום באשה ריח רע, וזיעה וריח הפה הם מהמומים הפוסלים נשים, שאם קידש אדם אשה על מנת שאין בה מומים, ונמצאו בה דברים אלו, אינה מקודשת^[96].

אשה שאין לה חוש הריח כלל, נחלקו הפוסקים אם מצב כזה הוא מום באשה שמאפשר לבעל לגרשה, אם לאו^[97]. ומכל מקום יש מי שכתב, שהיעדר חוש הריח הוא מום רק באשה ולא באיש^[98].

כללים משפטיים[עריכה]

הרחקת ריח רע מרחיקים את הנבלות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה, משום הריח הרע^[99].

קרבנות[עריכה]

קרבן עולה צריך שתהא מחשבתו בשעת שחיטה בין השאר לכך שהקטרתו היא לשם ריח בלבד, ושריח זה נחת רוח לפני השם^[100].

מעילה ריח של הקדש לא נהנים ממנו, אבל אין בו משום מעילה; והיינו דווקא כשהריח את הקטורת אחר שעלתה התימורת, אבל אם הריח בקטורת כשתעלה התימורת, יש בו מעילה^[101].

הערות שוליים