מיקרופדיה תלמודית:אותיות

הגדרה - האותיות של כתב-אשורי (ראה ערכו), שבספר תורה, תפילין ומזוזות.

צורתן

בתפילין ומזוזות נאמר: וּכְתַבְתָּם (דברים ו ט), ודרשו: שתהא כתיבה תמה דהיינו שלמה כהלכתה (שבת קג ב, וברש"י ד"ה תם).

לכן צריך לדקדק בכתיבת האותיות שלא תשתנה צורת שום אחת מהן (רא"ש סי' יב; טוש"ע אורח חיים לו א,ו); ואפילו מקצת האות לא תשתנה, שלא יחסר אפילו קוצה של יו"ד (מנחות כט א; טור אורח חיים לב ורמ"א שם ד), או ראשה של אל"ף וכיוצא (ראה ביאור הגר"א אורח חיים לב ס"ק נג; משנה ברורה לו ס"ק ב); ולא תדמה שום אות לאחרת (רא"ש שם; טוש"ע אורח חיים לו א), שלא יכתוב אלפי"ן עייני"ן ועייני"ן אלפי"ן וכיוצא (שבת קג ב), אף על פי שבכל אלו אחת מהן דומה לשניה (ראה בכל אות בערכה); ואפילו מקצת אות שנדמה לאחרת פסולה (שו"ת הראנ"ח א), ויש מהאחרונים הסוברים שבזה אין מקצת האות פוסלת (משנה ברורה לו ס"ק ג, על פי הגר"א והפרי חדש).

אף על פי שוּכְתַבְתָּם נאמר בתפילין ומזוזות, כל שכן שבספר תורה החמור צריך כתיבה תמה (שו"ת הרשב"א תריא; בית יוסף יורה דעה רעד ג). וכן אמרו: ככתב ספרים כן כתב תפילין ומזוזות (ירושלמי מגילה א ט).

על צורותיהן הפרטיות של האותיות ראה על כל אות בערכה.

על אותיות שצורתן שונה כשהן בסוף המלה ראה ערך מנצפ"ך.

אותיות שנפסקו

כתיבה תמה

כל אות צריכה להיות גולם אחד, כגון היודי"ן של האל"ף ושל העי"ן וכיוצא בהם, צריכות לנגוע באות, וכשאינן נוגעות, פסולות, וכן בשאר אותיות, חוץ מה"א וקו"ף שאין הרגל שלהן נוגעת בגג, ואם נגעו פסולות (רא"ש מנחות הלכות ספר תורה סי' יב; טוש"ע אורח חיים לו ב)^[1], שאף זה בכלל כתיבה תמה שתהיה האות שלימה ולא מופסקת ושבורה (רש"י שבת קח א ד"ה לא).

נקב באמצע האות

היה בקלף נקב שאין הדיו עוברת עליו, אין כותבים על הנקב (רמב"ם תפילין א כ, על פי שבת קח א; טוש"ע אורח חיים לב יג), שלא תהא האות נראית חלוקה לשתים (טוש"ע שם).

במה דברים אמורים, שניקב ולא נשתיירה צורת אות עד מקום הנקב, אבל אם ניקב ונשתיירה עד הנקב צורת אות, כשר (משנה ברורה לב ס"ק לב).

ולכן ניקבה רגל הימנית של ה"א^[2] אם נשתייר ממנה מלא אות קטנה כשר, ואם לאו פסול (מנחות כט א; רמב"ם תפילין סוף פ"א; טוש"ע לב טו). מלא אות קטנה, היינו יו"ד (מגן אברהם ס"ק טז) עם קוץ התחתון שלה (משנה ברורה שם ס"ק מד).

נפסק בעובי האות

והוא הדין אם נפסק קצת בעובי האות, אם נשאר חוט דק כמו ו או י דקה - כשר (מגן אברהם שם), שאין שיעור לעובי האותיות, ויכול לעשותן דק כמו שירצה (שו"ע הרב סעיף יח).

נפסקה אחת האותיות הפשוטות

נפסקה אחת מהאותיות הפשוטות, כגון וי"ו וזיי"ן, או רגל של נו"ן פשוטה וכ"ף פשוטה וכיוצא, אם תינוק שאינו לא חכם ולא טפש יודע לקרותה, כשר, ואם לאו פסול (מנחות כט ב, ומרדכי בלקוטי הלכות שם; טוש"ע או"ח לב טז).

חכם נקרא שמבין הענין ומתוך כך יקרא האות הנפסקת, וטפש הוא שאינו יודע לקרות אלא אות שלימה (רש"י ד"ה דלא חכים וד"ה לא טפש, וראה ט"ז ס"ק יא), ואין צריך לכסות לו שאר האותיות (שו"ע שם) שאחרי האות הנפסקת, אבל יכסה האותיות שלפניה (שו"ת מהרי"ט חלק ב יורה דעה לב; מגן אברהם שם).

אימתי מועילה הכרת תינוק

שיור כמלא יו"ד אינו מועיל באותיות הפשוטות, שאדרבה אז הרי נראית כאות יו"ד, ולפיכך צריכים דוקא הכרת תינוק (מגן אברהם ס"ק יז, וראה משנה ברורה ס"ק מו).

ואין הכרת תינוק מועילה אלא כשאנו מסופקים אם יש שיעור האות בארכה או ברחבה, כגון דלי"ת שגגה קצר כעין יו"ד (ראה תוספות מנחות שם ד"ה זיל); אבל אם ידוע לנו שאין האות כהלכתה, כגון שאין היודי"ן של האל"ף והעי"ן והשי"ן נוגעות בגוף האות, פסולות אף שהתינוק קראן כהלכתן, שמה תועיל קריאת התינוק ועינינו רואות שאין האות כהלכתה (מהרי"ק שורש סט; ריב"ש קכ; רמ"א בשו"ע שם).

על אופן התיקונים בנפסקה האות - ראה ערך חק תוכות, וערך כתיבת סת"מ.

אותיות גדולות וקטנות

יזהר באותיות הגדולות ואותיות הקטנות, כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש (רמב"ם ספר תורה ז ח; רמ"א יו"ד רעה ו). ויש מהראשונים שכתב שאותיות אלו הלכה למשה מסיני להיות גדולות או קטנות (מרדכי מנחות ג).

במסורה גדולה (מסורה גדולה תחילת בראשית ותחילת דברי הימים א; מדרש אותיות בלקט מדרשים ורטהיימר; מעשה רוקח על הרמב"ם בסוף ח"א) קבעו שבכל התנ"ך נמצאות כל אותיות האלף בית כאותיות גדולות (ראה כל אות ואות בערכה).

ויש שכתבו שבתורה בלבד יש אלף-בית של אותיות גדולות (מחזור ויטרי עמ' 683, בשם כתיבת רבינו יוסף טוב עלם; ספר התמונה; עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ב לו, וראה משנת אברהם כז, שכן ראה בספרי תורה של כמה צדיקים, וראה בכל אות בערכה).

ויש שכתבו שאף בנביאים וכתובים יש א"ב של אותיות גדולות (מחזור ויטרי שם, ראה בכל אות בערכה).

אף אותיות קטנות נמצאות בתנ"ך כל האלף-בית (מסורה גדולה תחילת ויקרא; מדרש אותיות שם; מעשה רוקח שם; מחזור ויטרי שם, ראה בכל אות בערכה).

האותיות הגדולות והקטנות לא נאמרו אלא לזהירות ולמצוה, אבל לא לעכב בדיעבד (רמב"ם ספר תורה ז ט; רמ"א יורה דעה רעה ו; שו"ת מהר"י מינץ טו). ואין להוציא ספר תורה אחר כשנמצא באמצע הקריאה שלא נכתבו הגדולות והקטנות, אלא שלכתחילה אין להוציאו עד שיתקנוהו (שער אפרים שער ה סי' כא), ויש שצידד לומר שדוקא כשאין ספר תורה אחר כתוב כהלכתו הרי זה כדיעבד וכשר, אבל כשיש ספר תורה אחר כהלכתו, הרי זה פסול וחשוב כלכתחילה (שו"ת הר"י מינץ שם, וראה שו"ת מהר"ם לובלין סח).

אותיות משונות

לפופות ועקומות

יש להיזהר באותיות המשונות, כגון הלפופות - עגולים דקים בתוך האות אחד על חברו כעין כריכת דבר על דבר, מלשון לפופי ינוקא, ועל הרוב הם באות הפ"א והטי"ת (קרית ספר (למאירי) מאמר ב חלק א) - והאותיות העקומות כמו שהעתיקו הסופרים איש מפי איש (רמב"ם ספר תורה ז ח; רמ"א יורה דעה רעה ו, ושם: המשוכות), ואינו אלא למצוה מן המובחר, ובדיעבד כשר (רמב"ם שם ז ט; רמ"א שם. וראה הר"י מינץ שם).

הפוכות

יש שנוהגים לעשות אותיות הפוכות, כגון נוני"ן הפוכות בפסוק וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן (במדבר י לה), למ"ד הפוכה של לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ (דברים כג כא), ועוד; ויש חולקים ופוסלים כשנכתבו באותיות הפוכות (ראה הערכים כ; נ; ל).

דבוקות

יש מי שאומר שהקופי"ן של לְשִׁמְצָה בְּקָמֵיהֶם (שמות לב כה) ושל הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים (במדבר ז ב) הן דבוקות (וראה ערך ק).

תלויות

ארבע אותיות בנביאים וכתובים הן תלויות, ואלו הן: נו"ן של בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה (שופטים יח ל); עי"ן של יְכַרְסְמֶנָּה חֲזִיר מִיָּעַר (תהלים פ יד); עי"ן של וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה (איוב לח יג); עי"ן של וְיִמָּנַע מֵרְשָׁעִים אוֹרָם (איוב לח טו).

האותיות התלויות נמנו במסורה (אכלה ואכלה עמ' 111; דקדוקי הטעמים לבן אשר, עמ' 47; מסורה שופטים יח ל), ויש להן מקורות בדברי חז"ל^[3].

חסר ויתר

חסר אות אחת או יתר אות אחת - פסול (רמב"ם ספר תורה י א; טוש"ע אורח חיים לב כ), ולכן אם כתב המלא חסר או החסר מלא - פסול (רמב"ם שם ז יא; יורה דעה רעה ו. וראה תוספות מנחות ל א ד"ה אבל).

אם האות היתרה עומדת בפני עצמה, ואינה מקלקלת התיבה, נחלקו אחרונים: יש פוסלים (שו"ת מהרש"ל עג), ויש מכשירים (שו"ת נודע ביהודה קמא יורה דעה עד), אלא שלכתחילה יש לתקן ולמחקה (שו"ת בית אפרים יורה דעה סד).

אין אנו בקיאים בחסרות ויתרות של ספר תורה (קדושין ל א). לפיכך יש אומרים שאם מצאו טעות של חסר או מלא באמצע הקריאה, אין מוציאים ספר תורה אחר (ראה ערך קריאת התורה חילוקי דינים בדבר).

מנין האותיות בתנ"ך

אמרו חכמים: לפיכך נקראו ראשונים סופרים, שהיו סופרים כל האותיות שבתורה (קידושין ל א).

לפי חשבון המיוחס לרב סעדיה גאון יש בתורה נביאים וכתובים שמונה מאות וחמש עשרה אלף ומאתיים ושמונים אותיות^[4].

לפי הזוהר יש ששים רבוא אותיות לתורה (זוהר חדש שיר השירים עד א)^[5].

ולפי הנמסר בחומשים יש בתורה שלוש מאות וארבעת אלפים ושמונה מאות וחמש^[6].

אותיות בתורת מספרים

האותיות משמשות למספרים: אות א לאחד, ב לשנים וכו', י לעשרה, כ לעשרים וכו', ק למאה, ר למאתים וכו'.

אחת משלשים ושתים המידות של ר' אלעזר בנו של ר' יוסי הגלילי היא מידת גימטריא (ראה ערכו), והוא חשבון האותיות. לקצת מפרשים הוא שאמרו במשנה: תקופות וגימטריאות פרפראות לחכמה (אבות ג יח), שגימטריאות הוא חשבון האותיות (פירוש רש"י ורע"ב שם).

דרשות חז"ל מאותיות בתורת מספרים

מחשבון האותיות למדנו כמה הלכות, כמו:

• ל"ט אבות מלאכות, שנאמר: אֵלֶּה הַדְּבָרִים (שמות לה א) – אֵלֶּה בגימטריא שלשים ושש, דְּבָרִים הם שניים, וה"א של הַדְּבָרִים מוסיף אחד, הרי שלשים ותשע (שבת ע א, צז ב).

• סתם נזירות שלשים יום, שנאמר: קָדֹשׁ יִהְיֶה (במדבר ו ה) - יִהְיֶה בגימטריא שלשים (נזיר ה א).

• שמן המשחה שעשה משה של שנים עשר לוגים היה, שנאמר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם (שמות ל לא) – זֶה בגימטריא שנים עשר (הוריות יא ב), ועוד.

יש מי שכתב שחשבון האותיות הוא הלכה למשה מסיני (מדרש תנאים לרז"ו מהוראדנא, וילנא תקצ"ט, מדה כט).

אותיות בתורת מספרים במשכן ובמקדש

במשכן היו משמשות האותיות בתורת מספרים "שכך כותבין על קרשי המשכן לידע איזו בן זוגו" (שבת קג א).

וכן במקדש היו משמשות לסימן לידע באיזו קופה נתרמה תחילה תרומת-הלשכה (ראה ערכו) לקנות בה קרבנות צבור, וכך שנינו: בשלש קופות של שלש שלש סאין תורמין את הלשכה, וכתוב בהן אל"ף בי"ת גימ"ל (שקלים ג ב. ובכתב יד מינכן: א ב ג, וכן הוא בגמ' יומא סב א, ומגילה כא ב), לפי שמצוה להקריב מהראשון (יומא שם).

מנצפ"ך

יש מהראשונים שחושבים את האותיות הסופיות ך ם ן ף ץ בתורת מספרים שאחר ת: ך - לחמש מאות, ם - לשש מאות וכו', עד ץ - לתשע מאות (ערוך ע' אטב"ח, וראה רש"י סוכה נב ב ומהרש"ל שם)^[7].

שימוש באותיות בהלכות שיש בהם מספר

כמה הלכות שיש בהן מספר, דנו בהם אם מועיל בהם מספר האותיות:

• במצות ספירת-העומר (ראה ערכו) - כשספר בחשבון האותיות: היום ב ימים לעומר, וכיוצא נחלקו האחרונים: יש אומרים שיצא (גט פשוט קכו ס"ק עג; כנסת הגדולה אורח חיים תפט); ויש אומרים שלא יצא (פרחי חדש אורח חיים תפט. וראה שערי תשובה שם ס"ק ו).

• בגט - כשכתב את ימי החודש במנין של אותיות, כגון י"ב במקום שנים עשר, כשר (הגהות מרדכי גיטין בשם הרב מטראני; שו"ע אבן העזר קכו כה, ורמ"א שם ד)

• בהזאות של הכהן גדול ביום הכפורים - יש מי שנסתפק (ראה משנה יומא נג ב) אם יוצא כשמונה באותיות (שו"ת שאילת יעבץ ח"א קלט. וראה צפנת פענח תנינא דף נא).

וראה ערך גימטריא על חשבון אותיות וחילוף אותיות.

וראה ערך נוטריקון.

על אותיות לענין כתיבה בשבת - ראה ערך כותב.

הערות שוליים