מיקרופדיה תלמודית:איבה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:31, 20 באוקטובר 2013 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.


הגדרה[1] - איבה בין אדם לאדם, שלמניעתה תקנו חכמים תקנות ידועות

בין בעל לאשתו

כמה תקנות תקנו חכמים לזכות הבעל כדי למנוע איבה בינו לבין אשתו:

מעשי ידיה

מעשי ידיה של אשתו לבעלה, שכיון שחייב במזונותיה, תקנו לו כנגדם מעשי ידיה משום איבה (כתובות נח ב). לפיכך אם אמרה: איני ניזונית ואיני עושה, שומעים לה ואין כופים אותה (כתובות שם; רמב"ם אישות יב ד; טוש"ע אהע"ז סט ד).

מציאתה

מציאת האשה לבעלה מפני האיבה (בבא מציעא יב ב; ירושלמי שם א ה: מפני הקטטה). ונחלקו ראשונים: יש אומרים שבמציאה אפילו כשאינה ניזונית משל בעלה חששו משום איבה (רא"ש וטור אהע"ז סי' פד. ועי' משנה למלך אישות כא א); ויש אומרים שדוקא כשניזונית משל בעלה, אבל כשאינה ניזונית אין חוששים לאיבתו (רמ"ה הובא בטור שם. ועי' תוס' יבמות צ ב ד"ה טעמא, וכתובות סו א ד"ה מציאתה). אם היא מגורשת ואינה מגורשת, כגון שזרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה (ראה ערך גרושין), אין מציאתה לבעלה אף שחייב במזונותיה, שכיון שעמדה להתגרש, הרי יש כבר איבה ביניהם (בבא מציעא שם). וכן אשה שהלך בעלה למדינת הים, ובאו ואמרו לה מת בעלך ונשאת, ואחר כך בא בעלה, שיוצאת משניהם, אין שניהם זוכים במציאתה, שמאחר שהיא חייבת לצאת מהם, אין שם לחוש מפני איבה: אדרבה תהא איבה ביניהם (יבמות צ ב).

הפקעת קידושין

יש מן התנאים סוברים, שלפעמים הפקיעו חכמים קידושין מטעם זה, כגון המקדש אשה לאחר שימות בעלך, שמן הדין, לדעתם, היא מקודשת, אבל חכמים אמרו שאינה מקודשת מפני איבת בעלה (ר' יהודה הנשיא, קדושין סג א).

כשם שתיקנו תקנות למנוע איבה מהבעל על אשתו, כך תקנו למנוע איבה מהאשה על בעלה:

שיעבוד נכסים

לא יאמר אדם ליבמתו שכנס ולאשתו שנשא: הרי כתובתך מונחת על השלחן, אלא כל נכסיו אחראים לכתובתה, משום איבה, שלא תאמר עיניך נתת בגירושין (כתובות פא ב ורש"י, ועי"ש בתוס' סוד"ה אלא)[2].

מניעת איבה משמשת הוכחה לאומדן דעתו של אדם, שאינו רוצה איבת אשתו עליו:

מקדיש ומעריך

אם אדם מקדיש כל נכסיו, אין דעתו על כסות אשתו מפני האיבה (בבא קמא קב ב). לפיכך אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו, אין לו בכסות אשתו, ולא בצבע שצבע לשמה, ולא בסנדלים חדשים שלקח לשמה (בבא קמא שם; רמב"ם ערכין ג יד).

בין אב לבניו

מציאת הבנים

אף מפני האיבה בין אב לבניו תקנו חכמים שתהא מציאתם לאב, אם הם סמוכים על שלחנו, אפילו הם גדולים; ואם אינם סמוכים על שלחנו, אפילו הם קטנים, אין מציאתם לאב (בבא מציעא יב ב, ורש"י שם ד"ה אדרב; רמב"ם גזלה ואבדה יז יג, כר' יוחנן). ואיבה זו שחששו לה, היא רק כדי שלא יגיע להם הפסד מזה, שאם תהא איבה ביניהם, לא יזון אותם (תוס' שם ד"ה רבי, ועי' רש"י כתובות מז א ד"ה משום, ובתוס' שם). ויש מן האמוראים חולק וסובר שמציאת הבנים לאב אינה משום איבה, שאין חשש איבה בבנים אלא בבנות, שבזיון הוא להן לחזור על הפתחים (שמואל בבא מציעא שם. ועי' תוס' כתובות שם ד"ה משום, לדעת רש"י).

מציאת הבנות

מציאת הבת לאביה, משום איבה (כתובות מז א), שלא ימנע מלזון אותה (רש"י שם), ואפילו כשהיא בוגרת וסמוכה על שלחנו (הגהות אשרי שם לפירש"י).

אם אינו זן אותה - אפילו קטנה ונערה אין מציאתה לאביה, שאין כאן איבה (שם)[3].

יש אומרים שקטנה ונערה אפילו כשאינה סומכת על שלחנו, מציאתה לאביה (רמב"ם שם), משום שנאמר: בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ (במדבר ל יז), כל שבח נעורים לאביה (פירוש המשניות לרמב"ם בבא מציעא שם, ורש"י שם יב א ד"ה מציאת).

ויש אומרים שטעם מציאת הבת לאביה מפני האיבה הוא, שלא ימסרנה לקדושין למנוול ומוכה שחין, ולפיכך גם כשאינה סמוכה על שלחנו מציאתה לאביה מטעם איבה זו (תוס' כתובות שם ד"ה משום, ובבא מציעא יב ב ד"ה רבי יוחנן, בשם ר"י).

בין אדם לחברו

לא מחשש איבה במשפחה בלבד תקנו חכמים, אלא אף בין אדם לחברו מצינו תקנות חכמים מטעם זה:

כהן גדול

אירע פסול בכהן גדול ביום הכפורים ומינו אחד תחתיו לאותו היום, הרי הראשון חוזר לעבודתו אחר יום הכפורים, והשני אינו עובד לא ככהן גדול ולא ככהן הדיוט, ככהן הדיוט אינו עובד מפני שמעלין-בקודש-ואין-מורידין, וככהן גדול אינו עובד מפני האיבה של כהן גדול (ר' יוסי יומא יב ב). ויש מהתנאים שסובר שלא חששו שם מפני האיבה, ועובד ככהן גדול (ר' מאיר שם). ומכל מקום אף מי שאינו חושש משום איבה בכהן גדול הדומה לו, בכהן גדול הקטן ממנו, כגון כהן משוח-מלחמה, חושש מפני האיבה, ואינו עובד ככהן גדול (יומא עג א). כיוצא בו אמרו אין מושחים שני כהנים גדולים כאחד, שנאמר: בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ (ויקרא ו יג), אחד ולא שנים, והטעם מפני איבה (ירושלמי יומא א א. ועי' רמב"ם וכסף משנה כלי המקדש ד טו, ולא הזכירו משום איבה).

עם הארץ

הקילו חכמים להאמין לעם הארץ על טהרת יין ושמן, לקבל מידם יין לנסכים ושמן למנחות, מפני האיבה, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, ושורף פרה אדומה לעצמו (חגיגה כב א);

ומקבלים עדות מעם הארץ מפני האיבה (שם), שלא יעשו דת לעצמם[4];

וממנים דיינים מתוכם (רא"ש פסחים סוף פ"ג);

ואף מזמנים על עם הארץ בזמן הזה מפני האיבה (תוס' חגיגה שם ד"ה כמאן, בשם הר"ר אלחנן; טוש"ע או"ח קצט ג. וראה ערך זמון).

אבל יש סוברים, שאין מקבלים עדות מעם הארץ, אלא אם כן הוחזק שהוא עוסק במצוות ובגמילות חסדים, ונוהג בדרכי ישרים ויש בו דרך ארץ (רמב"ם עדות יא ב, על פי פסחים מט ב, ועי' רא"ש שם, וכסף משנה ולחם משנה שם), ואף מה שהקילו חכמים להאמין לעם הארץ על טהרת יין ושמן לא משום איבה בלבד הוא אלא אף משום צירוף טעם אחר הוא (לחם משנה שם, על פי רמב"ם מטמאי משכב ומושב יא א, ואבות הטומאות יב א).

אחר שגזרו י"ג תעניות על הגשמים ולא נענו, שאסורים בשאלת שלום (ראה ערך תענית צבור), עמי הארץ ששואלים, מחזירים להם בשפה רפה משום איבה (תענית יד ב ורש"י).

בסעודה

המדיר את חברו שיאכל אצלו, והוא אינו מאמינו על המעשרות, אוכל עמו שבת הראשונה (דמאי ד ב), ופירשו: בשבת של סעודת נשואין, משום איבה (ירושלמי שם. וראה ערך דמאי).

ויש מתירים משום כך גם לאכול פת-גוים, אם אוכל ביחד בסעודה עם אלה שאינם נזהרים בזה (בית יוסף יו"ד סוף סי' קיב, בשם רבינו שמחה, על פי ירושלמי שם). אבל חמאה של נכרי אין להתיר, שיכול לומר: אין רצוני לאכול חמאה, ואינה עיקר הסעודה (שם).

המתארח בבית חברו, יש מן האחרונים שכתבו שאסור לו לאכול ולשתות בכליו שלקחם מן הגוי ונתחייבו בטבילה (חידושי חתם סופר יו"ד סוף סי' קכ). ויש שצידד להקל בכלי זכוכית במקום איבה (דעת כהן סי' רכז).

ערובי חצרות

ערובי-חצרות מערבים בפת שלמה ולא בפרוסה, משום איבה (ערובין פא א), שלא יבואו לידי מחלוקת לומר אני נותן שלמה ואתה פרוסה (רש"י שם).

כלה

אין מקלסים שתי כלות בעיר, אלא אם כן יש שם כדי קילוס לזו וכדי קילוס לזו, ר' שמעון בן אלעזר אומר אף על פי כן אסור משום איבה (מס' שמחות פי"א), שאם האחת יפה והאחת אינה יפה יש איבה ביניהן, וכן אם מכבדים האחת יותר מחברתה (מרדכי מועד קטן הל' חול המועד רמז תתמג).

לפיכך יש אומרים שאין לעשות שתי חופות כאחת משום איבה, שמא יכבדו אחת יותר מחברתה (ראבי"ה מועד קטן סי' תתיט; מרדכי שם; רמ"א אהע"ז סב ב), אבל אין נזהרים מזה, ואדרבה יש מכוונים לעשות חופות עניות עם חופות עשירות משום מצוה (רמ"א שם. ועי' ראבי"ה מועד קטן סי' תתיח. ועי"ש בבאור הגר"א שהלכה כתנא קמא במס' שמחות).

הספד

אין עושים שני הספדים בעיר אחת, אלא אם כן יש שם כדאי לזה וכדאי לזה (מס' שמחות פי"א), היינו שיש שם רוב עם להיחלק לשנים, ויהיה בכל הספד עם כדי צורכו (תורת האדם ענין ההספד; טוש"ע שמד יד), וכן אין עושים שני קלוסים - שבחים שאומרים בשעת הספד - אלא אם כן יש כדי קלוס לזה וכדי קלוס לזה (תורת האדם שם, וטוש"ע שם טו, לגירסתם במס' שמחות שם. ועי' דרישה שם). רבן שמעון בן גמליאל (ולפנינו בשמחות ר' שמעון בן אלעזר) אומר אף על פי כן אסור משום איבה (שמחות שם לפירוש הרמב"ן בתורת האדם שם, והטור שם, שחולק על שני הספדים). הלכה כתנא קמא (תורת האדם שם; שו"ע שם טו).

בין ישראל לנכרי

חכמים התירו כמה איסורים מדבריהם מחשש איבה בין ישראל לנכרים:

אידיהם

נכרי ששלח דורון לישראל ביום אידו לא יקבלנו, אבל אם יש לחוש לאיבה, יקבלנו ויזרקנו בפניו לבור או למקום אבוד כלאחר יד (טוש"ע יו"ד קמח ה, על פי עבודה זרה ו ב), שכשיראה שאבד לא ישמח, וגם לא יהיה לו איבה שלא יבין שבכונה השליכו (רש"י). ואם אי אפשר לו לעשות כן, יקבלנו ולא יהנה ממנו (רמב"ם וטור שם, לפירוש הב"ח והש"ך). ויש אומרים שדוקא אדם גדול צריך להחמיר לזרוק לבור, אבל מן הדין במקום איבה מותר ואינו אסור כלל (הריטב"א ושלטי הגבורים שם).

שלשה ימים לפני אידיהם שאסור לישא וליתן עמהם (ראה ערך אידיהן של עכו"ם), הרי זה דוקא בארץ ישראל, אבל בגולה לא אסור אלא יום אידם בלבד (שמואל, עבודה זרה ז ב), ובזמן הזה מותר אפילו ביום אידם (טוש"ע קמח יב), ואחד מהטעמים הוא משום איבה (ראה ערך הנ"ל).

מיילדת

אסור לישראלית ליילד את הנכרית, מפני שמיילדת בן לעבודה זרה, אבל בשכר מותר מפני האיבה (עבודה זרה כו א; רמב"ם עבודה זרה ט טז). אבל אם ידוע שאין הנכרי מקבל את טעמי ההשתמטות - מותר בין בחינם ובין בשכר, כל שיש בו משום איבה (ריטב"א עבודה זרה כו סוף ע"א). ומכל מקום אסור בשבת (עבודה זרה שם; יו"ד קנד ב. וראה ריטב"א שם שאוסר אפילו בשבות של דבריהם. והרמב"ם השמיט, ועי' כסף משנה. וראה להלן), לפי שאין בזה משום איבה, שיכולה לומר: בשבילנו שאנו שומרים את השבת, מחללים שבת, אבל בשבילכם שאינכם שומרי שבת, אסור לנו לחלל את השבת (עבודה זרה שם). ואפילו אין שם איסור תורה של עוקר דבר מגידולו (עי' שבת קז ב. וראה ערך גוזז), כגון שהיא יושבת על המשבר וכבר נעקר הוולד לצאת, או שידוע שכלו לו חדשיו ופסק גידולו של ולד (תוס' עבודה זרה כו א ד"ה סבר). אבל אם יש שם איסור תורה, אסור אפילו יש איבה (ריטב"א שם ח א. וראה להלן).

מינקת

בת ישראל לא תניק בנה של עובדת עבודה זרה, מפני שהיא מגדלת בן לעבודה זרה (עבודה זרה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואף בשכר אסור, מפני שאין כאן איבה, שיכולה לומר: פנויה אני ורוצה להינשא, או אם היא נשואה: אינני רוצה להתגנות בפני בעלי (שם).

הצלת גוי

גויים בזמן התלמוד שהיו עובדי עבודה זרה אין מעלים אותם מן הבור (עבודה זרה כו א; רמב"ם עבודה זרה ד יא), ואף ריפויים אסור (עבודה זרה כו ב, ורש"י ד"ה לאפוקי; רמב"ם שם י ב; טוש"ע יו"ד קנח א, ורסח ט), ואפילו בשכר (רמב"ם שם; טוש"ע שם), מפני שיכול להשתמט, אלא אם כן היה מתיירא מהם, או שחושש משום איבה (גמ' שם; שו"ע יו"ד קנח א. ועי' תוס' שם ד"ה לאפוקי)[5].

תענית ביום ראשון

אנשי מעמד (ראה ערכו) לא היו מתענים באחד בשבת, מפני הנוצרים שהם עושים אותו יום טוב (תענית כז ב, (נשמט מהצנזור וראה בדקדוקי סופרים). ועי"ש בראשונים עוד טעמים), ואם היו ישראל מתענים היו כועסים (רבנו גרשום מאור הגולה)[6].

בהמת גוי

בהמת גוי חייבים לטפל בה, בין בפריקת המשא מעליה ובין בטעינה, ואף שבטעינה אין משום צער בעלי חיים, מכל מקום חייבים משום איבה (בבא מציעא לב ב, ועי"ש ברש"י, ובכסף משנה רוצח יג ט).

אכילה בחופת גוי

מהאחרונים הסתפקו אם מותר משום איבה לאכול בחופת בנו של גוי על שלחנו מאכל כשר, ואף על פי שאיסור זה נלמד ממה שנאמר: וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (שמות לד טו), שהוא כאוכל זבחי מתים (עבודה זרה ח א), אין זה אלא איסור של דבריהם כדי להתרחק מעבודה זרה (רמב"ם עבודה זרה ט טו: "וכל ההרחקה הזאת מפני עכו"ם הוא"), ואפשר שבמקום איבה מותר (דרישה יו"ד סי' קנב). ויש מכריעים בדבר, שכיון שכל עצמו של האיסור הוא כדי להתרחק מן הנכרי, אין להתיר משום איבה, שלא התירו משום איבה אלא אם האיסור הוא מטעם אחר ולא מטעם הרחקה מהם (ט"ז שם ס"ק א).

מזוזה

משום איבה התירו למסור מזוזה לגוי שביקש לקבעו בפתחו (הרמ"א בדרכי משה יו"ד סוף סי' רצא ובשו"ע שם)[7], ויש אוסרים שאין לחוש שיביא לידי איבה (שו"ת מהרי"ל החדשות סי' קכג).

איסור דרבנן או דאורייתא

יש מהראשונים שכתב, שלא התירו אפילו איסור של דבריהם במקום איבה בין ישראל לנכרי (ריטב"א עבודה זרה כו א, ועי"ש ו ב), אלא אם כן לכתחילה לא גזרו חכמים האיסור על אותו האופן (שם ו ב).

מהאחרונים יש שהסתפקו אם הותר איסור דרבנן במקום איבה (פרי מגדים או"ח סי' של אשל אברהם ס"ק ה; משנה ברורה שם סק"ח), ומהם שהוכיחו מראשונים (ועי' ר"ן על הרי"ף עבודה זרה כו א; ריטב"א שם ח א) שדוקא איסור של תורה לא הותר, אבל איסור דרבנן הותר (כנסת הגדולה סי' של בהגהות הטור אות א; תוספת שבת סי' של סק"ה; יד שאול יו"ד סי' קנב; שו"ת דברי חיים חאו"ח ח"ב סי' כה). ויש מי שהתיר איסורי דרבנן כשאינו עושה מעשה בידיים (שו"ת ב"ח החדשות סי' ב)[8].

אכן מגדולי האחרונים כתבו, שבזמן הזה אפילו איסורים מן התורה הותרו בטיפול בגוי בשבת, מכיון שיש שם משום איבה או חשש סכנה, ובימינו אין הנכרים מקבלים את טעמי ההשתמטות (בשו"ת דברי חיים שם כתב שמתקנת ד' ארצות להתיר חילול שבת עבור גוי אפילו באיסורי דאורייתא. וראה עוד בדרכי תשובה יו"ד קנד סק"ט, בשם שבילי דוד על יו"ד קנד)[9], וכן הכריעו רוב רבני דורנו (ראה שו"ת אגרות משה חאו"ח ח"ד סי' עט; שו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סי' לח; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ו; שם, ח"ט סי' יז פ"א, ועוד. וראה עוד בשו"ת מנחת יצחק ח"א סי' נג; הגרש"ז אויערבאך והגרי"י נויבירט, שמירת שבת כהלכתה מהדורה חדשה, פ"מ סי"ז ובהע' מז. ויש שחלקו – ראה משנה ברורה סי' של סק"ח; שו"ת באר משה ח"ה סי' קסד אות ב; שו"ת קובץ תשובות ח"ג סי' סט וסי' קכב) [10].

ומכל מקום אם חייב הרופא לטפל בגוי משום איבה וסכנה, ישתדל לעשות הכל על ידי שינוי (תפארת ישראל עבודה זרה פ"ב סק"ו; שו"ת תשובות והנהגות ח"א סי' תתסד וסי' תתעא), או שיעשו מלאכות האסורות מן התורה על ידי שנים ביחד (שו"ת יביע אומר ח"ח חאו"ח סוסי' לח). ויש שהוסיפו עצה להיתר, שכיון שעושה כן להינצל מאיבה וסכנה ולא לצורך הטיפול הרפואי, הופכות הפעולות למלאכה שאין צריך לגופה (ראה שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ו, ובמקורות שציין שם. וראה בשו"ת אגרות משה חאו"ח ח"א סי' קכא, שדחה זה).

הערות שוליים

  1. א, טור' תפח – תצג. וראה בדומה לזה בערך דרכי שלום.
  2. ועי' בשיטה מקובצת בשם הריב"ש, שביבמתו בלבד נאמר טעם איבה, אבל באשתו יש טעם אחר.
  3. וראה בבא מציעא יב ב, בדין בת המכורה לאמה עבריה.
  4. וראה רמב"ן חגיגה כב א; מאירי שם, בשם חכמי הדורות.
  5. וראה כסף משנה עבודה זרה שם שאין הדברים אמורים אלא בגוי שהוא עובד עבודה זרה, אבל גוים שבזמננו יש חיוב להצילם (מאירי שם; באר הגולה חו"מ שם). וראה להלן בדין רפוי גוי בשבת.
  6. ועי' מס' סופרים פי"ז: אבל אמרו חכמים בזמן המעמדות לא היו חוששים לאיבת וכו'.
  7. ועי' שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קכא וסי' קכב. ועי' ירושלמי פאה א א במעשה של רבי וארטבון.
  8. ובשיטת הרמב"ם, יש מי שאומר שהוא סובר לאסור טיפול בשבת בגוי אפילו באיסורי דרבנן (שיירי כנסת הגדולה יו"ד קנד הגהות בית יוסף אות י); ויש מי שכתב בדעתו שאיסורי דרבנן מותר (שו"ת חתם סופר חחו"מ סי' קצד).
  9. ובשו"ת חתם סופר חיו"ד סי' קלא התיר אפילו באיסורי דאורייתא, אך ראה בשו"ת חתם סופר חחו"מ סי' קצד, שבזמן הזה שדרים בין הגויים יש חשש סכנה, ולכן משום איבה מותר לחלל שבת באיסור דרבנן, אך יש לנסות להשתמט בכל מה שאפשר.
  10. וראה עוד בספר מחנה ישראל לבעל החפץ חיים פל"א סא.