מיקרופדיה תלמודית:אין אדם משים עצמו רשע

הגדרה^[1] - אין אדם נאמן להעיד על עצמו שעשה עברה

גדרו

בעדות

המעיד על עצמו, שעשה מעשה רשע, אינו נפסל לעדות על פיו, לפי שאדם קרוב אצל עצמו, ואינו יכול להעיד על עצמו (סנהדרין ט ב; רמב"ם עדות יב ב; טוש"ע חושן משפט לד כה).

כיצד, הרי שבא לבית דין ואמר שגנב או גזל או הלוה ברבית, אינו נפסל לעדות. וכן אם אמר שאכל נבלה או בעל בעילה אסורה, אינו נפסל, עד שיהיו שני עדים שיעידו על זה, שאין אדם משים עצמו רשע (רמב"ם שם). ואפילו מדרבנן אינו נפסל (כנסת הגדולה הגהות הטור חו"מ לד נח, בשם הר"ש הלוי; ארעא דרבנן א יז).

למרות שאדם אינו נפסל בעדות עצמו, אין עושים אותו עד לכתחילה (רמב"ם טוען ונטען ב ג; טוש"ע חו"מ צב ה, ורמ"א לד כה), דהיינו שאין מוסרים לו עדות, אבל אם כבר יודע עדות - מחויב להעיד וכשר (ש"ך ונתיבות המשפט צב סק"ה)^[2].

עדים החתומים על השטר שבאו לקיים כתב ידם [להעיד על חתימתם שאינה מזוייפת] (ראה ערך קיום שטרות), ואמרו: כתב ידינו הוא זה, אבל אנוסים היינו לחתום מחמת ממון, או שאמרו שטר אמנה [הכותב שטר חוב לחברו ומוסרו בידו שאם יצטרך ללוות ילוה, ומאמינו שלא יתבענו אלא אם ילוהו] הוא, או שהיו פסולים בעברה, אינם נאמנים, שאין אדם משים עצמו רשע (כתובות יח ב, יט ב; רמב"ם עדות ג ז; טוש"ע חו"מ מו לז)^[3].

אפילו אם העדים אומרים שאחר שחתמו על השטר עשו תשובה ועכשיו הם כשרים, אינם נאמנים (טוש"ע שם). אולם אם אמרו שבשעה שחתמו על השטר לא ידעו שהוא שטר אמנה, נאמנים, כיון שאינם עושים עצמם רשעים (רא"ש כתובות פרק ב ס' י; טוש"ע שם).

גם אם משים עצמו רשע בעברה שאינו נפסל מחמתה לעדות, אינו נאמן (תומים כללי מיגו ס"ק קה; קצות החושן לה סק"ד. וראה שב שמעתתא ז ה). ולא עוד אלא אפילו אומר על עצמו שעבר עברה דרבנן אינו נאמן (תומים שם, בשם הראשונים); ויש שכתבו שדעת חלק מהראשונים היא שבעבירה דרבנן משים עצמו רשע (תומים שם, לדעת רש"י בכתובות יח ב ד"ה פסולי)^[4].

אף באשה אמרו אין אדם משים עצמו רשע (ר"ן כתובות עב א), וכן בעבד (ב"ח אבן העזר סי' יז ד"ה בא אחד; בית שמואל שם ס"ק כ), ויש שמסתפקים בעבד אם משים עצמו רשע (חלקת מחוקק שם ס"ק טז).

גוי משים עצמו רשע, ועונשים אותו על פי הודאת עצמו (חינוך כו).

יש מי שכתבו שהכלל שאין אדם משים עצמו רשע הוא לענין עדות בלבד, מי שהודה על עצמו שעבר עברה עונשים אותו (שו"ת רשב"ש סי' תקלא-תקלב. וראה להלן).

בשבועה

כשם שאינו נפסל לעדות על פי עצמו, כך אינו נעשה חשוד לענין שבועה (ראה ערך חשוד על השבועה) על פי עצמו. שאם הודה מעצמו שהוא חשוד ושעבר עברה שנפסל בה, אם נתחייב שבועה להיפטר מתביעה שתובעים אותו, משביעים אותו (רמב"ם טוען ונטען ב ג; טוש"ע צב ה).

יש אומרים שאם רצה התובע, נשבע הוא ונוטל (טור שם, בשם הרמ"ה; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר; ב"ח צב ח; ש"ך צב סק"ו); ויש אומרים שאף אם רצה להישבע וליטול, אין שומעים לו, שאין אדם נעשה חשוד על פי עצמו כלל (תוספות יום טוב שבועות ז ד, בדעת הרמב"ם; תומים פז ס"ק כז, בדעת רב שרירא).

היה החשוד על פי עצמו מהנשבעים ונוטלים, אינו נשבע ונוטל, שלהזיק עצמו הוא נאמן (מגיד משנה שם, בשם רבינו מאיר; טור שם בשמו; שו"ע שם)^[5].

אם העידו עליו עדים שעבר עבירה, אלא שאינם יודעים אם היה שוגג או מזיד, והודה שמזיד היה, אינו נפסל על פי עצמו (דברי אמת דף סג א).

בעונשים

כשם שאינו נפסל על פי עצמו, כך אינו נענש בעדות עצמו - לא במלקות וקנסות (רש"י יבמות כה ב ד"ה ואין), ולא בעונש מיתה (רמב"ם סנהדרין יח ו). ודין זה הוא גזרת מלכו של עולם (רמב"ם שם ורדב"ז שם), ויש שנתנו טעם בדבר שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלים מרי נפש הוא המחכים למות, שתוקעים החרבות בבטנם ומשליכים עצמם מעל הגגות, שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג (רמב"ם שם), אך טעם זה לא שייך למלקות (רדב"ז שם); ועוד, לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא, הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו, וכמו שאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה לפי שאין נפשו קניינו (רדב"ז שם^[6]. וכתב שעם כל זה מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר).

יש אומרים שאף על פי שאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום מנדים אותו על פיו (כנסת הגדולה הגהות הטור חו"מ לד נט, בשם הרא"ם א עא, ומשפט צדק א טו); ויש אומרים שאין עונשים אותו כלל, אפילו בנידוי (תשובות רב נטרונאי גאון (אופק) חו"מ סי' שעו; רבינו ירוחם א יח).

בחיוב ממון

לא אמרו אין אדם משים עצמו רשע אלא שלא לפסלו לעדות ולא לחייב את גופו בעונש, ולא לחייבו קנס; אבל אדם מתחייב בממון על פי הודאת עצמו, אף שמשים עצמו רשע בהודאה זו.

לפיכך המודה שהדליק גדישו של חברו ביום הכפורים, או שגזל את חברו, או שהלוהו ברבית וכיוצא, אף על פי שאינו נפסל בהודאה זו, חייב לשלם, שלענין חיוב הממון אנו אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים (שו"ת הרשב"א ב רלא; ר"ן וריטב"א ומאירי כתובות עב א, בית שמואל אבן העזר קטו סק"א)^[7]; ויש מי שאומר שאף להתחייב ממון אינו נאמן כשמשים עצמו רשע (כך משמע מהראב"ד שהביא הר"ן כתובות שם; ברכי יוסף לד לו, בשם מהרשד"ם יו"ד קיז)^[8].

האשה שאמרה לבעלה שזינתה תחתיו ברצון, אף על פי שאין מאמינים לה לאסור אותה על בעלה, אבדה כתובתה, שהרי הודתה שזינתה, ולענין ממון הודאתה שזינתה ברצון כמאה עדים (שו"ת הרשב"א שם, ריטב"א שם).

משים עצמו רשע שנאמן

דרך תשובה

מי שבא לבית דין ואמר חללתי שבת, אכלתי חלב, בעלתי נידה, ורוצה לעשות לו כפרה – מלקים אותו ועושים לו כפרה, שלא הודה מעצמו אלא שעשה תשובה (תשובות רב נטרונאי גאון (אופק) חו"מ סי' שעו).

המשים עצמו רשע בדרך תשובה, כדי שלא יעבור על איסור, נאמן. ולכן כשאמרו לו שנים אכלת חלב, והוא אומר אכלתי במזיד פטור מקרבן, אף על פי שמשים עצמו רשע, שכן הוא עושה תשובה, ואינו רוצה להביא חולין לעזרה (תוס' בבא מציעא ג ב ד"ה מה, וכריתות יב א ד"ה או).

וכן כהן שאמר שהרג את הנפש נאמן, ואינו עולה לדוכן, שאינו רוצה לעשות איסור (שו"ת מהרלב"ח קיז). יש מי שכתב שאפילו באופן זה הוא נאמן רק לעצמו, שלא יעשה איסור, אבל אינו נאמן לפסול עצמו לעדות (כנסת הגדולה הגהות הטור חו"מ לד סד).

כשמשים עצמו רשע דרך תשובה בתורת וידוי, יש מהאחרונים שכתב שנאמן, כגון אשה שהתוודתה בחוליה שזינתה ואחר כך נתרפאה - אסורה לבעלה (שו"ת חוות יאיר עב), וכל שכן כשאומר כן בשעה שהיה סבור שהולך למות שנאמן, שאין אדם מכזב בשעת מיתה (שו"ת חתם סופר יורה דעה ד).

ויש חולקים וסוברים שאפילו בדרך תשובה אינו נאמן, אם משום שהוא מערים כדי שלא יעיד לחברו (סמ"ע לד ס"ק ס), או משום שאף על פי שחזר בתשובה אינו נאמן לעשות עצמו רשע אפילו שעה אחת לפני המקום (שו"ת גבעת שאול יז).

כשיש עד אחד

כשיש עד אחד המעיד כדברי המשים עצמו רשע - יש אומרים שנפסל לעדות, אף על פי שעל ידי עד אחד בלבד אינו נפסל (מרדכי בשם ראב"ן בבא בתרא רמז תקכח; כנסת הגדולה הגהות הטור חו"מ לד נז, בשם הרשב"א). ויש חולקים וסוברים שאף בצירוף עד אחד אינו נפסל (כך משמע בשו"ת הריב"ש רפא; שדי חמד מערכת א כלל שכה, בשם כמה אחרונים).

אופנים נוספים

אם לפי דעתו עשה בהיתר ואין זו עברה, נאמן (הגהות אשרי בבא קמא ט יח).

כשנתערערה חזקת כשרותו, נאמן להשים עצמו רשע (עי' ים של שלמה בבא קמא פרק ח סי' כג).

כשיש הוכחה לדבריו, יש אומרים שאדם משים עצמו רשע (כנסת הגדולה שם סג, בשם ר"מ מלמד).

אם בא להעיד לטובתו, ועל ידי זה משים עצמו רשע, יש אומרים שנאמן (כנסת הגדולה שם סב)^[9].

הערות שוליים