מיקרופדיה תלמודית:אין הולכין בממון אחר הרוב
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - רוב אינו נחשב כראיה מספקת להוציא ממון על ידו
הכלל וטעמו
הכלל
כלל זה אמור בגמרא בנוגע למוכר חפץ לחברו, והלוקח בא לבטל את המקח מדין מקח טעות, שאף על פי שהרוב מסייע לטענת הלוקח, אין הולכים בממון אחר הרוב, ואינו יכול לבטל את המקח.
ישנם שני אופנים בדבר:
- המוכר לחברו חבית, במקום שרוב אנשים קוראים לחבית חבית ולכד כד, ומיעוט אנשים קוראים גם לכד בשם חבית, והמוכר נותן לו כד בטענה שהוא לא נתכוין אלא לכד כפי המיעוט, אין הלוקח יכול לתבוע שיתן לו דוקא חבית או שיחזיר לו מעותיו, שאין הולכים בממון אחר הרוב (בבא קמא כז א-ב).
- המוכר שור לחברו ואחר כך התברר שהשור נגחן, והלוקח הוא איש שרגיל לקנות גם לשחיטה וגם לחרישה, והוא בא לבטל המקח בטענה שקנהו לחרישה ושור נגחן אינו ראוי לכך, והמוכר אומר לשחיטה מכרתיו ואין פגם בכך שהשור נגחן - נחלקו אמוראים בדבר: רב סובר שכיון שרוב בני אדם קונים לחרישה, הרי זה מקח טעות; ושמואל סובר, שאין הולכים בממון אחר הרוב, ויכול המוכר לומר לו לשחיטה מכרתי לך (בבא קמא מו א; בבא בתרא צב א). הלכה כשמואל (רמב"ם מכירה טז ב; טוש"ע חו"מ רלב כא)[2].
הטעם
הטעם שאין הולכים בממון אחר הרוב הוא שחזקת ממון של המוחזק מצטרפת אל המיעוט, ובכך הורע כח הרוב (תוס' בבא קמא כז א ד"ה קמ"ל). ואף על פי שבאיסורים אומרים שרוב וחזקה - רוב עדיף, ואין מצרפים את המיעוט לחזקה, חזקת ממון עדיפה, לפי שבממון אומרים המוציא מחברו עליו הראיה, ורוב אינו ראיה ולכן אין בכחו להוציא ממון (תרומת הדשן שמט).
ויש שכתבו שלמדים ממה שאמרה תורה: עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים וגו' יָקוּם דָּבָר (דברים יט טו), הרי שלא סמכה תורה בממון אלא בעדות ברורה של עדים (שב שמעתתא ד ח-ט)[3].
סוגי הרוב בממון
רוב דיינים
ברוב של דיינים הולכים אחר הרוב. ולכן אם נחלקו הדיינים בדעותיהם ורבו המחייבים על המזכים, פוסקים את הדין לפי הרוב, ומוציאים ממון מיד המוחזק (סנהדרין ג ב)[4].
בהבדל שבין רוב דיינים לשאר דיני ממונות
על ההבדל שבין רוב של דיינים שבו הולכים אחר הרוב, לשאר דיני ממונות שבהם לא הולכים אחר הרוב, עמדו הראשונים והעלו כמה חילוקים:
- ברוב של חרישה בלבד הוא שאין הולכים אחריו בממון, מפני שאינו רוב חשוב, לפי שכנגד מאה שוורים שעשרה בני אדם קונים לחרישה, ישנם מאה בני אדם שקונים עשרה שוורים לשחיטה, ואף על פי שאין אנו הולכים אחר רוב הקונים כי אם אחרי רוב השוורים, מכל מקום כח הרוב נגרע על ידי זה, ולכן במקרה זה אין הולכים בממון אחר הרוב, אבל בשאר רוב מוציאים ממון ולכן בדיינים שנחלקו הולכים אחר הרוב (תוס' סנהדרין ג ב ד"ה דיני, להבנת הב"ח רלב כא).
- רוב שתלוי ברצון בני האדם, כגון רוב שוורים לחרישה וכיוצא, שרוב האנשים רוצים לקנות שוורים לחרישה ואילו ירצו יקנו את רוב השוורים לשחיטה, בזה הוא שאין הולכים אחריו בממון, אבל רוב התלוי בטבע העולם כגון רוב נשים יולדות לחודש תשיעי, הולכים אחריו אף בממון (תוס' שם, להבנת השב שמעתא ד ו).
- בכל רוב אין הולכים אחריו בממון, חוץ מדיינים, שהמיעוט של הדיינים כמי שאינו, שהרי אנו תופסים שהאמת כדעת הרוב, וממילא הדעה של המיעוט כמי שאינה, ולכן אין לומר שם שנעמיד הממון על חזקתו, שהרי בית דין מוציאים ממנו (תוס' בבא קמא כז ב ד"ה קמ"ל, לביאור התומים קיצור תקפו כהן אות קכג).
- דוקא ברוב שאינו לפנינו ("רובא דליתא קמן"), כרוב של חרישה וכיוצא שאין כל השוורים שבעולם לפנינו, אין הולכים אחריו בממון; אבל ברוב שלפנינו ("רובה דאיתא קמן"), כרוב של דיינים שכולם לפנינו, הולכים אחריו אף בממון (שיטה מקובצת בבא בתרא צב ב, בשם גליון תוס'; תרומת הדשן שיד, בשם רשב"ם וגליון תוס').
הפוסקים דחו דעה זו והוכיחו שאפילו ברוב שלפנינו אין הולכים אחריו בממון (תרומת הדשן שם; קונטרס הספיקות ו ד); וכתבו שמטעם זה מי שהפקיד אצל חברו טבעות זהב ועירבן עם שלו ואבדה אחת מהן, יכול הנפקד לומר שלך אבדה, אף על פי שהרוב היה משלו והוא רוב שישנו לפנינו, כיון שהנפקד מוחזק ואין הולכים בממון אחר הרוב (רמ"א חושן משפט רצב י).
יחסי חזקה ורוב
כשאין חזקת ממון
כשאין חזקת ממון מתנגדת לרוב, הולכים אחר הרוב אף בממון (תוספות בבא בתרא כג ב ד"ה חוץ). ולכן שנים שהפקידו כמה חפצים דומים אצל אחד, ונאבד או נגנב אחד מהם, כיון שאין חזקת ממון לאחד מהם, הולכים אחר הרוב ואומרים שנאבד של זה שהיו לו יותר חפצים (רמ"א חו"מ רצב י).
רוב וחזקת מרא קמא
אם יש חזקת בעלות קודמת ("חזקת-מרא-קמא") (ראה ערך חזקה) שמסייעת לרוב להוציא מידי המוחזק בה עכשיו, נחלקו הפוסקים האם הולכים אחר הרוב:
- יש אומרים שכיון שחזקה מסייעת לרוב, הולכים אחר הרוב ומוציאים מיד המוחזק. ולכן ישראל שמצא אבדה שאבדה מאסופי [תינוק הנאסף מן השוק, שאין מכירים לא את אביו ולא את אמו, ודינו כספק ישראל] (ראה ערכו), חייב להחזיר (כתובות טו ב). שכיון שהאבדה לא באה לידי המוצא מדעת הבעלים, הרי היא בחזקתו של האסופי שהוא הבעלים הראשונים, ואינו דומה למוכר שור ונמצא נגחן, ששם בא הכסף לידו בהיתר וזכה בהם מדעת הלוקח (תוס' כתובות שם ד"ה להחזיר, לפי קונטרס הספיקות ו ח).
- ויש חולקים וסוברים שחזקת הממון עומדת נגד הרוב גם כשיש חזקת מרא קמא המצטרפת לרוב, ואין מוציאים מהמוחזק עכשיו; אלא שחזקת הממון מועילה נגד הרוב דוקא כשיש למוחזק בממון טענה לומר שהחפץ שלו, אבל כשאין למוצא שום שייכות של ממון בדבר, כגון באבדתו של האסופי, שאפילו אם האסופי הוא גוי אין למוצא שום זכות בה לפני שהגביהה, כבר נתחייב על פי הרוב להגביה על מנת להחזירה לו, ואינה מועילה חזקתו שלאחר כך (קונטרס הספיקות ו ט, בדעת הרא"ש מכשירין ב ז).
כשהנתבע מוחזק רק בכח חזקה דמעיקרא, ואין כאן חזקה דהשתא לשום אחד מהם, שעתה אין לאף אחד מהם מוחזקות בחפץ, כגון שהחפץ שמתדיינים עליו מונח באגם, או שמתדיינים על קרקע, יש אומרים שאף בזה אין הולכים אחר הרוב (תשו' מהריב"ל כלל לב); ויש חולקים וסוברים שנגד חזקת מרא קמא אומרים רוב וחזקה רוב עדיף והולכים אחר הרוב, שאין כחה של חזקה זו חזק כחזקה דהשתא (שב שמעתא ד כד).
רוב וחזקת הגוף
כשנגד חזקת ממון יש חזקה אחרת המסייעת לרוב, כגון חזקת הגוף (ראה ערך חזקה, חזקת הגוף), נחלקו הראשונים:
יש אומרים שגם באופן זה אין מוציאים מהמוחזק (תוס' בכורות כ א ד"ה ורבי יהושע); ויש אומרים שברוב וחזקה מוציאים מהמוחזק (בעל המאור כתובות טז א).
להוציא דמים מהלוקח
כשבאים בכח הרוב להוציא מחזקת הלוקח כדי לקיים את המקח, כגון המוכר שור ונמצא נגחן ורוב שוורים לשחיטה עומדים, והלוקח עדיין מוחזק במעותיו, נחלקו האחרונים:
יש אומרים שמוציאים מהלוקח על ידי הרוב, שאין חזקתו מועילה לו, כיון שכבר משך הבהמה וקנאה בקנין (פרישה חו"מ רלב ס"ק כא, בדעת הרמ"ה); ויש אומרים שגם להוציא מיד הלוקח אין הולכים אחר הרוב, ולכן לא מוציאים את המעות מיד הלוקח (נתיבות המשפט שם ס"ק יב; דגול מרבבה שם כג).
רוב לאיסור וממון יחד
כשהרוב כבר הוחזק לדינים אחרים טרם שבא הספק של הממון, הולכים אחר הרוב אחר כך אפילו בממון. ולכן בכור שמת לאחר שלשים יום משנולד, חייב אביו לפדותו (משנה בכורות מט א; רמב"ם בכורים יא יז; טור יו"ד שה; רמ"א בשו"ע שם יב), שאף על פי שאין הולכים בממון אחר הרוב, אין חוששים שמא מהמיעוט של טריפות הפטורים מפדיון היה, שכיון שלגבי שאר דיני התורה הוחזק על פי הרוב שלא היה טריפה, אף לענין ממון הולכים אחר הרוב (הפלאה כתובות טו ב; שו"ת בנין ציון קד)[5].
מאותה סיבה כתבו האחרונים שאין לפסול כל עד המעיד להוציא ממון מחשש שמא טריפה הוא ופסול להעיד - שאף על פי שרוב בני אדם אינם טריפה, אי אפשר להוציא ממון על פי רוב זה, שאין הולכים בממון אחר הרוב, אלא כיון שהוחזק על פי הרוב שאינו טריפה לשאר דינים שבתורה, הוחזק שאינו טריפה אף להוציא ממון (מפרשי הים בבא קמא פג ב).
אבל כשלא הוחזק מקודם, ולכתחילה נופל הספק על איסור וממון כאחד, מעמידים כל אחד על דינו: באיסור הולכים אחר הרוב, ובממון אין הולכים אחר הרוב (מהרי"ט אלגאזי בכורות אות כה ס"ק א-ג, בדעת הרמב"ן בכורות פרק ג, והרא"ש שם ס' א). ויש שמסתפקים לומר אף בזה שכיון שהולכים אחר הרוב באיסור אף הממון נמשך אחר הרוב (מהרי"ט אלגאזי שם, בדעת התוס' בכורות כ א ד"ה ור' יהושע).