מיקרופדיה תלמודית:אין חבין לאדם אלא בפניו

הגדרה^[1] - אין אדם נעשה שליח לחברו שלא מדעתו, אם הדבר שהוא עושה בשבילו הוא לחובתו^[2]

בגט אשה

שליח הבעל

בעל שאמר לשליח תן גט לאשתי, אם רצה לחזור לפני שהגיע הגט ליד האשה - חוזר, ואין השליח יכול לזכות בגט זה בשביל האשה, לפי שהגט חוב הוא לה, ואין חבין לאדם אלא בפניו (גיטין יא ב).

אפילו היתה קטטה ביניהם והבעל אמר לאחד זכה בגט זה בשבילה, לא זכה, לפי שטוב לה להיות עם הבעל יחד אפילו בקטטה מלשבת גלמודה (יבמות קיח ב; שו"ע אבן העזר קמ ה). ואפילו צוחה האשה לפני קבלת השליח את הגט שרצונה להתגרש, אינה מגורשת, שמא חזרה בה בשעת קבלת הגט (ירושלמי גיטין ו א; שו"ע שם).

ויש אומרים שאם היתה קטטה ביניהם, או שצוחה שרצונה להתגרש, הרי זו ספק מגורשת (ר"ן גיטין סב ב; שו"ע שם בשם יש אומרים).

גם אם אמרה האשה לאחר קבלת הגט שהיא מרוצה מגט זה - אינה מגורשת, לפי שאינו יכול לזכות לה למפרע (ריטב"א בשם רמב"ן יבמות קיח ב). אבל אם באו עדים שבשעת קבלת הגט היה רצונה להתגרש, אפשר שהיא מגורשת (בית יוסף אה"ע קמ ה; פרישה שם סק"י; ערוך השולחן קמ יח); ויש אומרים שאם הבעל לא ידע בשעת הזיכוי שרצונה להתגרש - אינה מגורשת (ב"ח אה"ע שם).

בימינו שאפשר להוודע בו ביום על ידי הטלפון, אם ביררו שרצונה שיזכו לה גט, יכול לגרשה על ידי זיכוי (ערוך השלחן שם יח).

שליח האשה

מינתה האשה שליח-הבאה להביא לה את גיטה, אף על פי שעשתה מעשה להראות שרצונה בגט זה, אינה מגורשת, ולא עדיף מצוחה להתגרש (שו"ת פני יהושע אה"ע ה). ואפילו מינתה האשה שליח להולכה שיוליך לה את הגט מהבעל (ראה ערך שליח הבאה), והבעל ביטל שליחותו ונתן לו את הגט שיזכה בשבילה, אינה מתגרשת עד שיגיע לידה, שמא בינתים התחרטה (ר"ן גיטין סב ב)^[3].

אשת מוכה שחין ומומר

אפילו אשת מוכה שחין אין יכול הבעל לזכות לה גט שלא מדעתה (ירושלמי גיטין א ה). לפי שמכל מקום רוצה להיות תחת בעלה, שהיא מזנה ותולה בבעלה (רשב"א גיטין לב ב), ועוד שהגט מפקיע חיוב מזונותיה מבעלה, ולכן קבלת הגט חוב הוא לאשה (פני יהושע גיטין יא ב).

נחלקו הראשונים האם אפשר לזכות גט לאשת מומר:

• לדעת רוב הראשונים המומר יכול לזכות גט לאשתו על ידי אחר, שהרי בודאי זכות היא לה להתגרש (בית יוסף אה"ע קמ ה ב, בשם רש"י ורבים מן הראשונים; רמ"א אה"ע קמ ה, בשם תרומת הדשן רלז)^[4];

• ויש סוברים שיכול לזכות רק לענין שלא יוכל לחזור בו, אבל מכל מקום אינה מגורשת עד שיגיע גט לידה (מהרי"ק קמא).

• ויש מחמירים, שאין לזכות לה גט אפילו כשהיא רוצה להתגרש, שמא תתחרט ותרצה לחכות שיחזור בתשובה (בית יוסף, בשם תשובת הר"ן מג; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

אשה מומרת - לכל הדעות בעלה מזכה לה גט על ידי אחר (רמ"א שם, בשם תרומת הדשן רלז).

יש אומרים שכך הדין באשה הנאסרת על בעלה שיכול לזכות לה גט (רמ"א שם); ויש אומרים שאינו יכול לזכות לה גט (רמ"א שם, בשם מהרי"ק קמא).

אשה שעומדת ליבום

היתה עומדת ליפול לפני יבם אם לא תתגרש, הרי הדבר ספק אם זה חשוב לה כזכות, כיון שרוב נשים זכות היא להן שלא יפלו לפני יבם, או כיון שפעמים אוהבת את היבם, הרי זה חוב לה (יבמות קיח ב; רמב"ם גרושין ט כא).

אבל במקומות שנתפשט החרם של רבנו גרשום מאור הגולה שלא לישא שתי נשים, ודאי שהגט זכות היא לה אם היבם נשוי, שהרי אינו יכול לקחתה ואינה מצפה להתיבם (ים של שלמה יבמות פרק טו כא), וכן בזמן הזה שאין מיבמים - נחשב זכות ויכול לזכות לה גט (ים של שלמה שם; ט"ז אה"ע קמה סק"ז; ערוך השלחן קמ טו)^[5].

בקנין חצר

כשם שאין אדם נעשה שליח לחובה שלא מדעת חברו, כך אין החצר קונה דבר של חובה שלא לדעת בעליה, מפני שהחצר אף היא קונה כשליח. ולפיכך אין הבעל נותן לתוך חצרה של אשתו את גיטה, אלא אם כן אמרה האשה שתזכה לה חצרה, או שהיא עומדת בצד חצרה, שאז חשובה החצר כידה, ונותן בה אפילו בעל כרחה של האשה, מפני שהגט חוב הוא לה, ואין חבים לאדם שלא בפניו (בבא מציעא יב א). ואפילו אם רצתה להתגרש - אינה מגורשת, שמא התחרטה בעת שנתן הגט לתוך חצרה (רשב"א גיטין עז ב).

בפקדון, בחוב ובהרשאה

פקדון

היה בידו פקדון ושלחו בידי אחר לבעליו, אין השליח זוכה בפקדון לבעליו, שחוב הוא למפקיד, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, לפיכך אם רצה הנפקד לחזור בו ולקחת הפקדון מיד השליח – מחזיר; אבל אם היה הנפקד מוחזק כפרן, עדים אנו שנוח למפקיד שיזכה לו השליח מיד הנפקד, ולכן זכות היא לו והשליח זכה בפקדון לבעליו, ואם רצה הנפקד לקחת בחזרה את הפקדון מיד השליח אינו יכול לקחתו, אף שהפקדון עדיין באחריותו של הנפקד (גיטין יד א, ורש"י ד"ה שיהא, וד"ה כפרן; טשו"ע חושן משפט קכה ב).

וכן אם נתן הנפקד למי שהיו הבעלים רגילים להפקיד בידו, מאחר שאינו חייב כבר באחריותו, הרי השליח זוכה לבעליו (מגיד משנה שכירות א ו; ר"ן ורשב"א גיטין שם; טוש"ע שם).

חוב

בהחזרת חוב של הלואה נחלקו אמוראים אם מועיל כשמזכה על ידי אחר: רב אמר אם בא המשלח לחזור אינו חוזר, שמיד שהגיע ליד השליח זכה בו למלוה, ושמואל אמר מתוך שחייב באחריותו, אם בא לחזור חוזר (גיטין יד א). בתוספתא שנינו כרב (תוספתא גיטין א יא), ולכן הלכה כמותו (רמב"ם מלוה ולוה טז ב; טוש"ע קכה א).

הרשאה

אין אדם יכול לעשות מורשה לתבוע חובו מחברו שלא בפניו של המורשה, שהרי אמרו: וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו (יחזקאל יח יח) - זה הבא בהרשאה (שבועות לא א), שמתעבר על ריב לא לו (רש"י שם ד"ה זה). ולכן ההרשאה נחשבת חוב, ואין חבים לאדם שלא מדעתו (מרדכי בבא קמא רמז עב; רמ"א חו"מ קכג טו).

יש סוברים שאף אם ההרשאה היתה באופן שמצוה הוא עושה (ראה ערך הרשאה), מכל מקום על הרוב אין אדם מתרצה להיות מורשה ולהכניס ראשו בריב לא לו, ולכן אף אם נתרצה אחר כך אין אומרים הוברר הדבר למפרע, ואינו נעשה מורשה אלא מהריצוי ואילך ולא למפרע (סמ"ע שם ס"ק כג); ויש חולקים וסוברים שאם עושה מצוה יכול אפילו לכתחילה לעשות מורשה שלא בפניו, וכשהוא בכלל לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו - אפילו נתרצה אחר כך אינו מועיל (ש"ך שם ס"ק לג).

במכירה

נחלקו הפוסקים מה דין המוכר לחברו קרקע או מטלטלין, וזיכה אותם ללוקח על ידי אחר שלא בידיעתו:

• יש אומרים שיד הלוקח על העליונה, ואם רצה בהם, אין המוכר יכול לחזור בו, ואם לא רצה בהם, הם חוזרים לבעליהם, שמאחר שהלוקח אינו רוצה בהם, הרי הדבר חוב לו, ואין חבים לאדם שלא בפניו (רמב"ם מכירה ל א; טוש"ע חו"מ רלה כג).

• יש אומרים שאין המוכר מזכה ללוקח כל עיקר, שכל מקח חשוב כחוב לאדם, מפני שאפשר שאין הלוקח רוצה לשלם מחיר זה בעד אותו דבר (דרכי משה חו"מ קצה סק"ו, בשם תשובת מהר"י וייל ד, רמ"א חו"מ קצה ג)^[6].

• יש שמחלקים בין שהלוקח גילה דעתו שרצונו לקנות, שאז זוכה לו, ללא גילה דעתו, שאינו זוכה לו (מחנה אפרים זכיה ומתנה ו).

במה דברים אמורים בדברים שאינם של מאכל, אבל בדברי מאכל לכל הדעות אין המוכר יכול לזכות ללוקח על ידי אחר אפילו אם הלוקח נתרצה אחר כך, לפי שחוב הוא לאדם, שאינו רוצה להרבות בהוצאות (מחנה אפרים שם).

הקונה דבר עבור חברו ושילם למוכר, באופן שחברו פטור מלשלם, כתבו אחרונים שלדברי הכל זכות הוא ללוקח וזכין לו שלא בפניו (קצות החושן חו"מ קצ סק"ב; נתיבות המשפט שם באורים סק"ג).

במתנה ובכל דבר זכות

המזכה לחברו מתנה על ידי אחר, הרי הוא זוכה לו אף על פי שלא הגיעה המתנה לידו, ואין הנותן יכול לחזור בו^[7]. אבל המקבל ידו על העליונה, רצה מקבל, לא רצה אינו מקבל, שזכים לאדם שלא בפניו ואין חבים לו אלא בפניו, וזכות היא שתינתן לו מתנה אם ירצה, אבל אם אינו רוצה אין נותנים מתנה לאדם על כרחו (בבא בתרא קלח א; רמב"ם זכיה ומתנה ד ב), לפי שחוב הוא לו, שנאמר: וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (משלי טו כז), ואין חבים אלא בפניו (רשב"ם בבא בתרא שם ד"ה כאן)^[8].

וכן בכל קנין שיש בו זכות, אף על פי שזכים לאדם שלא בפניו, מכל מקום אם לא רצה המקבל, לא זכה. ובדבר של חובה אף על פי שנתרצה אחר כך, לא זכה שאין חבים לאדם שלא בפניו (רמב"ן חולין לט ב; מגיד משנה זכיה ד ב). ומכל מקום בקדושין שקידש האב אשה לבנו, כיון שאינו חוב גמור, שהרי הוא רוצה לישא אשה וליאסר בקרובותיה, אם נתרצה הבן חלים הקדושין (רמב"ן ומגיד משנה שם)^[9].

גר קטן (ראה ערך גירות, גר קטן) מטבילים אותו על דעת בית דין, שיהיו שלשה בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים שלשה, והרי הוא גר על ידיהם, לפי שזכות היא להתגייר, וזכין לאדם שלא בפניו, ולפיכך זוכים לקטן (כתובות יא א; רמב"ם איסורי ביאה יג ז; טוש"ע רסח ז), אף על פי שהוא כמי שאינו בפנינו (מאירי כתובות שם).

ומכל מקום הגירות תלויה בדעתו של הגר הזוכה, ולכן אם הגדיל יכול למחות ולומר שאין זו זכות בשבילו (כתובות יא א; רמב"ם מלכים י ג), ואפילו נתגייר עם אביו יכול למחות כשיגדל (רש"י כתובות שם; טוש"ע יו"ד רסח ז). אם לא מיחה מיד כשהגדיל - אינו יכול למחות שוב (כתובות שם, רמב"ם שם).

בערובין

אין מערבין לו לאדם ערובי-תחומין אלא מדעתו, לפי שהדבר חוב הוא לו, שהרי הוא מפסיד ללכת לצד אחר, ושמא אין נוח לו כלל ללכת לצד זה שעירב בשבילו (ערובין פא ב, וברש"י ד"ה עירובי תחומין; רמב"ם ערובין ו יח; טוש"ע או"ח תיד א).

גילה דעתו שהוא רוצה בערוב תחום ידוע, נחלקו ראשונים: יש סוברים שכל שלא אמר לו בפירוש לערב אינו ערוב (תוס' עירובין פא א ד"ה לא); ויש סוברים שמכיון שגילה דעתו שהדבר זכות לו הרי זה מערב בשבילו אף שלא לדעתו (רא"ש עירובין פרק ז יג).

הערות שוליים