מיקרופדיה תלמודית:אין כפרה למתים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:34, 20 באוקטובר 2013 מאת יוסף שמח בוט (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אין כפרת קרבן למתים, אבל יש כמה ענייני כפרה במתים שלא על ידי קרבן

הדין

קרבנות חובה ונדבה שהן עולות קרבים גם לאחר מיתת בעליהם (ראה ערך חייבי קרבנות), אבל חטאת הבאה על החטא אין להקריבה לאחר מיתת בעליה (משנה תמורה כא ב), והיא מן החטאות המתות (ראה ערכו), ודבר זה למדנו הלכה למשה מסיני (תמורה כא ב; בכורות טז א)[2].

הטעם

מספר טעמים נאמרו על ידי הראשונים לכלל זה:

  • לפי שכבר נתכפרו במיתתם (ראה תוס' תמורה טו ב ד"ה והא, על פי הוריות ו א), ואילו היתה כפרה למתים, היה על בניהם להביא קרבן לכפר עליהם, וכל שכן שאם הפרישו הבעלים חטאת ומתו, היה על הבנים להקריבה (תוס' שם), אבל מפני שאין כפרה למתים, אפילו הפריש חטאתו ומת, לא יביאנה בנו אחריו (רש"י כריתות כז ב). וכך אמרו בגזל הגר על מה שנאמר: אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו (במדבר ה ח) - את שצריך כפרה, יצא זה שכיפרה לו נפשו (ספרי שם, ובתוספתא בבא קמא י יז בשינוי לשון). ואף הראשונים כתבו: שכבר כיפרה מיתתם עליהם (רש"י מעילה י ב ד"ה ולד; ס' חסידים סי' קע וסי' תתשעא. ועי' רמב"ם תשובה א ד).
  • יש מסמיכים לזה מה שאמרו, שאין צורך באשם תלוי אלא להגן עליו מן היסורים, אבל אם מת אינו צריך לכפרת האשם, מפני שהמיתה ממרקת (שבועות ח ב; כריתות כו ב), הרי שהמיתה מכפרת את כפרת הקרבן (בית האוצר א כלל פו).
  • ויש שכתבו טעם אחר, שלא נאמרה כפרת קרבן אלא להגן עליו מן היסורים בחיים בעולם הזה, אבל לא בעולם הבא (ספר חסידים שם, טעם א)[3].

כפרת צבור למתים

אף על פי שאין כפרה למתים, לא נאמרו הדברים אלא ביחיד שחטא, אבל הצבור שחטא, אפילו מתו כל החוטאים של הצבור ההוא, מכל מקום עדיין חטאם עומד וטעון כפרה, ויש לו כפרה לאחר מיתה, לפי שאין הצבור מתים (תמורה טו ב. ועי' תוס' שם ד"ה קא, ושיטה מקבוצת שם). לפיכך:

  • לא מצינו חטאת שמתו בעליה בצבור (שם טז א, והוריות ו א (אין מיתה בצבור), ושם ב; רמב"ם פסולי המוקדשין ד א: שאין כל ישראל מתים).
  • שעירי רגלים ושעירי ראשי חדשים, אף על פי שכל ישראל שותפים בהם, כיון שדמיהם לקוחים מתרומת הלשכה, מכל מקום הם קרבים ואין אנו חוששים שמא מת אחד מהם, ונמצאת חטאת שמת אחד משותפיה (תמורה טו ב).
  • בני ישראל, כשעלו מן הגולה בימי עזרא, הקריבו קרבנות על חטא עבודה זרה שעבדו בימי צדקיהו, ואף על פי שכבר מתו רבים מאלו שעבדו עבודה זרה (שם, וברש"י ד"ה וקא קרבה).
  • ואף מה שדרשו על מה שנאמר: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' (דברים כא ח), ראויה כפרה זו - של עגלה ערופה - שתכפר על יוצאי מצרים (הוריות ו א; כריתות כו א. ועי' ספרי דברים שם), והרי יוצאי מצרים מתו כולם, אלא מפני שאין הצבור מתים (עי' הוריות שם).

כפרה שלא על ידי קרבן

אף על פי שאין כפרה למתים על ידי קרבן, מכל מקום אמרו חכמים כמה ענייני כפרה במתים שלא על ידי קרבן:

  • כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה' (דברים כא ח) - אֲשֶׁר פָּדִיתָ אלו המתים, מלמד שהמתים צריכים כפרה (ספרי דברים שם), ואמרו: מכאן שהחיים פודים את המתים בצדקה (תנחומא האזינו א), ולכן הורגלו ליתן צדקה ביום הכפורים עבור המתים (מרדכי יומא סי' תשכו, הובא בבית יוסף או"ח סי' תרכא, ועי"ש בשם הרוקח, וברמ"א שם ו. וראה ערך הזכרת נשמות).
  • מיתת כהן גדול מכפרת על הרוצח לאחר מיתתו, שלוקטים עצמותיו וקוברים אותו בקברות אבותיו (מכות יא ב. וראה ערך גלות). ויש שכתב שמיתת כהן גדול שמכפרת על הרוצח לאחר מיתתו הוא מפני שמיתתו מכפרת אף על עצמו בחטא זה, שהיה לו לבקש רחמים על דורו שלא יארע לו כך ולא ביקש (עי' מכות שם א), ומתוך שמכפר על עצמו מכפר על הרוצח המת (צפנת פענח כלאים ט ה, על פי הוריות ו א: מתוך שמכפר על החיים וכו').
  • בתוך שנים עשר חודש לפטירת אביו הרי הוא אומר: הריני כפרת משכבו (קדושין לא ב).
  • גם הקבורה מכפרת לאחר מיתה (סנהדרין מו ב, ובתוס' שם ד"ה קבורה).

הערות שוליים

  1. א, טור' תרל – תרלב.
  2. וראה זבחים ט ב; רמב"ם פסולי המוקדשים טו ט – בדין חטאת שהפרישוה בעלים על חטאתם, ושחטוה לשם איש אחר שמת. וראה קרן אורה לזבחים ז א ד"ה ע"כ.
  3. ועי' הוריות ו א: שמתוך שמכפר על החיים מכפר על המתים, משמע שהמתים טעונים כפרה, אלא שאין דין כפרה אמור בהם אלא בחיים, אבל אין מסקנת ההלכה כן, אלא מפני שאין צבור מתים ושייך בהם כפרה, עי' להלן.