מיקרופדיה תלמודית:אין מזהירין מן הדין

הגדרה^[1] - אין למדים מקל-וחומר אזהרת לאו המחייבת עונש

הכלל ומקורו

לא ענש הכתוב אלא אם כן הזהיר (סנהדרין נו ב), שלא הטילה התורה עונש על איזה מעשה אלא אם כן הזהירה בלאו שלא לעשות אותו מעשה, ואזהרה זו אין למדים מקל וחומר, שהרי הוצרכנו לפסוק מיוחד להזהיר על ערות אחותו בת אביו ואמו, שנאמר: עֶרְוַת בַּת אֵשֶׁת אָבִיךָ מוֹלֶדֶת אָבִיךָ אֲחוֹתְךָ הִיא לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָהּ (ויקרא יח יא), אף על פי שכבר נאמרה אזהרה על אחותו בת אביו שאינה בת אמו ובת אמו שאינה בת אביו (שם ט), ויש ללמוד מקל וחומר לאחותו שהיא בת אביו ובת אמו, אלא שאין מזהירין מן הדין (תורת כהנים קדושים פרק יא י; יבמות כב ב).

דבר זה נלמד מהמילה "הִיא" שבכתוב "אֲחוֹתְךָ הִיא", שלא תאמר שכתבה התורה בת אביו ובת אמו, אף על פי שיש ללמדה בקל וחומר, שכן דבר הנלמד בקל וחומר נאמר לפעמים אף במפורש, לכך נאמר "הִיא", ללמדנו שדוקא כאן שכתוב הדין מפורש יש בו אזהרה, אבל בכל מקום שיש קל וחומר בלבד אין למדין משם אזהרה (יבמות שם לחכמים).

באזהרה שאיננה מחייבת עונש

במה דברים אמורים באזהרה המחייבת עונש, אבל איסור לחוד למדים מן הדין (מכות יז ב, ורש"י ד"ה איסורא), ולפיכך אזהרת לאו-הניתק-לעשה, שאין בו מלקות, מזהירים מן הדין (תוספות בבא מציעא סא א ד"ה אמרי).

טעם הדבר, לפי שאין בכח קל וחומר להעלות שתי מדרגות: איסור ומלקות, והוא מלמדנו איסור בלבד (קרבן אהרן שמיני פרק ג ב).

באיסור עשה

נחלקו ראשונים אם למדים איסור עשה מן הדין: יש אומרים שלמדים (רש"י חגיגה יא ב ד"ה לבתו; שער המלך ביאת מקדש ג ח); ויש אומרים שאין למדים (מגיד משנה שבת כ יד).

יחס לענישה מן הדין

אפילו התנאים שסוברים עונשים מן הדין [למדים עונש שאיננו מפורש בתורה מקל וחומר] (ראה בערך אין עונשין מן הדין) מודים שאין מזהירים מן הדין (מכות יז ב).

כשהעונש מפורש בתורה

כשהעונש מפורש בתורה, נחלקו ראשונים: יש אומרים שבין כשהעונש מפורש ובין שאינו מפורש אין מזהירים מן הדין (השגות הרמב"ן על ספר המצוות שורש ב); ויש אומרים שכשהעונש מפורש בתורה, אלא שאין לו אזהרה, מזהירים מן הדין, כיון שלא ענש אלא אם כן הזהיר, ובודאי יש כאן אזהרה (ספר המצוות לרמב"ם שורש יד), ולכן למדים אזהרה למכה אביו ואמו בקל וחומר ממכה אחר, לפי שעונשו מפורש בתורה (שמות כא טו) - וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת (ספר המצוות שם).

ונחלקו בביאור השיטה השנייה:

• יש מפרשים שדוקא בעונש של מיתת בית דין המפורש בתורה מזהירים מן הדין, לפי שבאזהרה זו אין מלקות, ועל האזהרות למיתה יש לנו הוכחה שלא ענש אלא אם כן הזהיר; אבל בעונש של כרת, אפילו כשהוא מפורש בכתוב, כיון שהאזהרה באה לחיוב מלקות, ועונש זה של מלקות אינו מפורש, אין מזהירים מן הדין (שו"ת דברי אמת בענין לאוין; גינת ורדים נ).

• ויש מפרשים שבכל עונש המפורש בתורה מזהירים מן הדין, ואף על פי שבאחותו שהיא בת אביו ובת אמו כתוב עונש בתורה, ומכל מקום הוצרכנו לאזהרה מפורשת ולא למדו האזהרה מקל וחומר, זה מפני שהעונש נלמד רק מדרשה של יתור בפסוק (כמבואר במכות ה ב) ואינו כתוב מפורש (מגילת אסתר שם).

כשהאיסור מפורש בתורה

אם האיסור מפורש בתורה, אלא שאין בו לאו, רק לאו-הבא-מכלל-עשה, מזהירים מן הדין שיהיה בו לאו גמור למלקות^[2], ולכן למדנו אזהרת לאו באכילת בהמה וחיה טמאות, שאין בהן סימן טהרה כלל, מקל וחומר מגמל וחזיר וארנבת ושפן שיש בהם סימן טהרה אחד (תורת כהנים שמיני פרק ג ב; רמב"ם מאכלות אסורות ב א), לפי שכבר ידענו שיש בהם איסור של לאו הבא מכלל עשה, שנאמר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ וגו', כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וגו' מַעֲלַת גֵּרָה (ויקרא יא ב-ג), משמע שכל שאינה מפרסת פרסה ומעלת גרה לא תאכלו, והרי זה לאו הבא מכלל עשה (מגיד משנה שם), והוא שאמרו: נמצא מצות עשה שלהם מן הכתוב, ומצות לא תעשה שלהם מקל וחומר (תורת כהנים שם)^[3].

טעם הדבר, לפי שאין בכח קל וחומר להעלות שתי מדרגות: איסור ומלקות, ולפיכך בכל מקום הקל וחומר מלמד איסור בלבד, אבל כשהאיסור כבר מפורש מועיל הקל וחומר לדרגה השניה, למלקות (קרבן אהרן שם).

כשהאיסור הוא עשה

אפילו כשהאיסור המפורש הוא עשה בלבד - מזהירים מן הדין ללאו, ולכן אמרו שיש ללמוד לאו של בל-יראה בשאור בקל וחומר מחמץ שאין חימוצו קשה, כל שכן שאור שחימוצו קשה, והצריכו טעמים מיוחדים ללאו שנאמר בפירוש בשאור (ביצה ז ב) אף על פי שאין מזהירים מן הדין, ובבל יראה הרי לפעמים לוקים עליו (רמב"ם חמץ ומצה א ג), אלא שמכיון שבשאור יש על כל פנים איסור עשה מפורש: תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר (שמות יב טו) - שוב מזהירים מן הדין ללאו (כן משמע מהמשנה למלך מאכלות אסורות ב א; שאגת אריה פ); ויש אומרים שלא אמרו אלא כשהאיסור מפורש בלאו הבא מכלל עשה, שאף על פי שאין לוקים עליו, מכל מקום נחשב כלאו, ולכן מזהירים מן הדין לאזהרת לאו גמור ללקות, אבל כשאינו אלא עשה לבד אין מזהירים מן הדין (שער המלך שם).

גילוי מילתא

כשהקל וחומר אינו בא ללמד אזהרת לאו בדבר הנידון מדבר אחר, אלא הוא משמש לגילוי מילתא, לגלות שהנידון אף הוא בכלל האיסור האמור בתורה, נחלקו אמוראים אם מזהירים מן הדין:

הממיר טוב - בהמה תמימה - של חולין בטוב של קודש, לוקה לאביי בקל וחומר מהממיר טוב ברע - בהמה בעלת מום - ואף על פי שאין לוקים מן הדין, גילוי מילתא בעלמא הוא, שאין טוב של קודש גרוע מרע של קודש, ואף הוא בכלל קודש; ולרבא למדים טוב ברע מלימוד מיוחד, שמהקל וחומר אין ללמוד שאין מזהירים מן הדין (תמורה ט א^[4], ורש"י ד"ה אין עונשין וד"ה ואביי)^[5], וכן הלכה (בית שמואל ו ס"ק טז, שהוכיח כן מהרבה ראשונים).

בת כהן שנבעלה לפסול

במקום אחר מצינו שמזהירים מן הדין בגילוי מילתא: בת כהן שנבעלה לפסול לה אסורה בלאו להינשא לכהן בקל וחומר מגרושה שמותרת בתרומה ופסולה לכהונה, כל שכן זו שאסורה בתרומה שפסולה לכהונה, ואף על פי שאין מזהירים מן הדין, גילוי מילתא בעלמא הוא (יבמות סח ב).

ונחלקו אחרונים בביאור הדבר:

• יש אומרים שאין זה אלא לאביי שסובר שמזהירים ועונשים בגילוי מילתא, אבל אין הלכה כמותו אלא כרבא (בית שמואל שם).

• ויש אומרים שבגילוי מילתא זה של בת כהן אין מחלוקת והכל מודים שלמדים, לפי שאין כאן כלל לימוד דין כהונה מדין תרומה, אלא שממילא כיון שנפסלה לתרומה נפסלה לכהונה, שתרומה עצמה היא קדושת כהונה (אבני מלואים ו ג, על פי רש"י יבמות שם ד"ה גילוי מילתא).

כשהקל וחומר בא לגלות פירוש הכתוב

כשהקל וחומר בא לגלות את פירוש הכתוב נקרא גילוי מילתא בעלמא ולמדים הימנו, ולכן למדנו שהמבשל את הפסח בשאר משקין ואכלו עובר בלאו, בקל וחומר ממים שאין מפיגים את הטעם, כל שכן שאר משקין שמפיגים את הטעם (פסחים מא א), ואין זה בכלל אין מזהירים מן הדין, שאינו אלא גילוי מילתא בפירוש "מבושל" שנאמר בתורה (שמות יב ט), שכולל אף שאר משקין (תוספות שם ד"ה איכא).

סוגי גילוי מילתא נוספים

יש מהראשונים שכתב שלימוד אזהרה בקל וחומר כשהאיסור מפורש בתורה בלאו הבא מכלל עשה נקרא גילוי מילתא (רמב"ן יבמות כב ב).

הערות שוליים