שיחה:קלא דלא פסיק

באיזה נושאים שייך המושג קלא דלא פסיק?

ספר חפץ חיים - הלכות אסורי רכילות - כלל ז' בבאר מים חיים סעיף קטן י' "בהג"ה, שהארכתי בענין קלא דלא פסיק"

(111) ספר באר מים חיים - הלכות לשון הרע - כלל ז [הגה"ה - ואם נשמע עליו רק פעם אחת שעבר עבירה של ניאוף וכי"ב מאיסורין המפורסמין לכל, אף שהיה קלא דלא פסיק דהיינו יום ומחצה לעזו עליו כל העיר, וגם אין לו אויבים בעיר שנוכל לומר עליהם שהם הוציאו הקול [דאל"ה לא מתחשב קלא דלא פסיק וכההיא דיבמות כ"ה ע"א] צ"ע אם זה בכלל סני שומעניה שיהא מותר לבזותו עבור זה, או אפילו לקבל דבר זה ולהחליט בלב שהיא אמת, ואין ראיה מיבמות כ"ה הנ"ל דשם הוא מדרבנן בעלמא כמבואר בפוסקים: ולכאורה מדברי רש"י הנ"ל במגילה משמע שאין זה בכלל סני שומעניה דאל"ה לוקמיה אפילו בשמועה אחת רעה אך שהיא קלא דלא פסיק. אך מדברי הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות סנהדרין הלכה ה' לכאורה לא משמע כן דז"ל שם וכן יש לב"ד וכו' להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהא קול שאינו פוסק כמו שביארנו ולא יהא לו אויבים ידועים שמוציאים עליו את הקול [פי' דאם יש לו אויבים אמרינן מסתמא שהם הוציאו הקול כן מוכח ביבמות כ"ה בגמרא וכן פסקו האחרונים באה"ע בסי' י"א עיי"ש] וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו עכ"ל הרי דמתיר הרמב"ם לבזות אותו מחמת קלא דלא פסיק לבד, ומשמע מסתימת לשונו לכאורה דאפילו רק על פעם אחת מותר: אך אם כן יקשה מאוד שהרמב"ם סותר את דברי עצמו שבפרק ו' מהלכות דיעות שכתב שם בענין תוכחה הרואה חבירו שחטא וכו' אם לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים ומפרסמין חטאו ומחרפין אותו עד שיחזור למוטב וכו' עיי"ש ואם כן בענינינו אמאי מתיר הרמב"ם לבזותו יוכיחנו מתחלה, ובוודאי לא מיירי הרמב"ם בדין זה דלבזותו דוקא בבית דין דנתרץ על זה דלבית דין כדי לגדור גדר שאני כי ידוע דדין זה של הרמב"ם הוא מהמימרא האי מאן דסני שומעניה והאי מימרא איירי בכל אדם כמו בשאר מימרות דלעיל מזה עיי"ש בגמרא, אלא וודאי אנו מוכרחים לומר דכוונת הרמב"ם שרינון העיר הוא שהוא עובר תמיד על העריות לא שעבר פעם אחת לבד, וכן משמע לישנא דהרמב"ם למי שמדייק בו, ומסתמא רינון כזה אינו יוצא בבת אחת רק פעם אחר פעם לפי עניני הכיעור שרואין בו תמיד ואם כן לא פליג עם רש"י וכאשר פירשנו למעלה דברי רש"י: ואם כן תוסר גם כן הקושיא שהקשינו עליו בענין הוכחה דכיון שנשמע עליו תמיד בעיר ענינים מכוערין כאלו עד שנתחזק על ידי זה בעיר לאדם רשע תו לא הוי בכלל עמיתך ואין אנו מחוייבין להוכיחו דהוכח תוכיח את עמיתך כתיב [ועיין לקמן בענין זה במה שנכתוב בביאור דברי הר' יונה שבשיטה מקובצת שלא יהא סותר דברי עצמו שבשערי תשובה] וממילא דמותר גם כן לבזותו דלא תונו איש את עמיתו כתיב, ואשר לא שת לבו לדבר ה' מותר להכלימו במעלליו ולהודיע תועבותיו ולשפוך בוז עליו וכמו שכתב ר' יונה בשערי תשובה במאמר רי"ט עיי"ש, ובח"מ בסי' רכ"ח בהגה"ה דלא נצטוינו על אונאת דברים אלא ליראי השם והכוונה לסתם איש ישראל, וגם מטעם אחר אין מחוייב להוכיחו לאיש כזה דכיון דרינון יוצא תמיד עליו בעיר והוא שונה באולתו ואינו חושש לזה הוא בכלל הלצים שאין אנו מחוייבין להוכיחם כמו שכתוב אל תוכח לץ פן וכו' ולכן התיר הרמב"ם לבזות אותו ולחרף יולדתו בפניו עד שיחזור למוטב והוא כעין שכתב שם בפ"ו מהלכות דיעות. ומה שלא השיג מהרי"ק בשורש קפ"ח על הרודפין את הנחשד ר' אהרן דלא נחשד כי אם פעם אחת ואם כן בענין זה לא נקרא קלא דלא פסיק, דעדיפא השיג עליהם דהתם אויבים אפקוהו לקלא ולא נחשב לקול כלל: ודע עוד דלא נקרא קלא דלא פסיק כי אם בקול שהרבים מסכימים עליו, אבל אם ידוע לנו שרק אחד הוציא את הקול מתחלה ועל ידו נשתרבב זה הקול בעיר אין מונח עליו שם קלא דלא פסיק,

ספר מאור ושמש - פרשת ראה ד"ה כי כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם לא תשמע אל דברי הנביא ההוא וגו' כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' וגו' אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו תשמרו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו וגו' והנביא ההוא או חולם החלום ההוא יומת וגו'. ויש להבין מה לאמר דקאמר אשר דבר אליך לאמר נלכה, הוה ליה למימר ובא האות והמופת אשר דיבר אליך נלכה אחרי אלהים וגו'. ותו יש להבין מה קאמר לא תשמע וגו' כי מנסה ה' אלהיכם אתכם וגו', קשה מה זה נסיון הוא כשאומר בפירוש לעבוד עבודה זרה הא בעבודה זרה הדין הוא יהרג ואל יעבור, ומהיכי תיתי היה הוה אמינא בעולם לטעות אחריו ולשמוע בקולו שיהיה קרוי נסיון אם נשמע לדבריו או לא נשמע בקולו, בשלמא אם היה אומר על עבירה אחרת לעבור היה נסיון שפיר אם לשמוע לו או לאו, מה שאין כן בעבודה זרה מהיכי תיתי היה הוה אמינא בעולם לטעות אחריו. ותו קשה הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצותיו וגו' ובו תדבקון והנביא ההוא וגו' יומת וגו', דהוה ליה למימר מעיקרא הפסוק האחרון והנביא ההוא וגו' יומת ואחר כך יכתוב הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגו' אז היה שפיר אבל עכשיו מה שייכות הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' לעמוד באמצע ואחר כך הפסיק והנביא ההוא וגו' יומת כי דבר סרה וגו' שהוא שלא כסדר. ותו שזה הפסוק אחרי ה' אלהיכם תלכו וגו' אין לו שייכות כלל בזה הפרשה אצל נביא שקר הוה ליה למימר זאת בפרשת היראה או בשאר פרשיות של מוסר ומה שייכות הכא: (119) ספר מאור ושמש - פרשת ראה ד"ה ונראה ונראה דהפסוק בא לרמוז דהנה מדרך המון עם כששומעין אומרים על אחד שעושה איזה אות או מופת תיכף הם נוסעים אליו ומאמינים לו כל מה שיאמר להם הגם שלא היו מכירים אותו מכבר מנעוריו מה טיבו ומה הנהגתו, אבל באמת זה אינו כלום כי הנסיעה להצדיק הוא שנלמוד את עצמינו מאורחותיו להיות שנודע מכמה וכמה שנים הנהגותיו וצדקותיו וחסידותיו אזי נוסעים אליו ללמוד אורחותיו ולעשות צוותא אליו, אבל לא לעשות העיקר מאותות ומופתים הגם שלא נדע מה טיבו זה אינו כלום ואסור לנסוע אליו. ואם תמצא לומר מה מזיקך דבר זה וכי אומר הוא לאיזה אנשים שנוסעים אליו חלילה לעבור על קל שבקלות, אדרבה הוא גם כן מוכיח אותם על עבדות השם יתברך ומה איכפת לן מה שעושה אותות ומופתים. אבל באמת תדע שזו לא טוב לדבק ולהתחבר עמו שלסוף כל סוף שקר אין לו רגלים ויבא מכשולות גדולות על ידו ויבאו לסוף חלילה לעבוד עבודה זרה. ואם תאמר האיך הוא תקנה להנצל ממנו מאחר שהוא קלא דלא פסיק שמראה אותות ומופתים נפלאים וממשיך לב אדם לנסוע אליו, אמנם התקנה העיקרית הוא שיהיה האדם מחבר את עצמו עם צדיקי אמת מה שהוא מכיר מכבר שהם צדיקי אמת לחבר את עצמו עם חברים המקשיבים לקולם ויחזיק את עצמו בתורה ובתפלה וידבק בדרכי ה' מה הוא רחום וכו' מה הוא גומל חסדים וכו' אזי ממילא ישפיל האיש המופת של שקר ויפול ממדריגתו:

(1) ספר ים של שלמה - יבמות פרק י אות כ [כ] דין דיש לב"ד להלקות למי שאינו חייב מלקות, ולהרוג למי שאינו חייב מיתה, כדי לעשות סייג לתורה, וכן יש להפקיר ממון בעלים, ולאבד, כפי מה שרואין לגדר פרצת הדור, ולקנוס אלם, ולנדות, וביארנו, דכל המוסר רבים, ומגזם לרבים, ומוחזק, מאבדין אותו בידים, אבל לא יחוסו עליו, לחתוך לשונו, או אחד מאיבריו: תניא (צ' ע"ב) אמר ר' אלעזר בן יעקב, שמעתי, שב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה, ומעשה באדם אחד, שרכב [על] סוס בשבת, בימי יונים, והביאוהו לב"ד, וסקלוהו, ולא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך, ושוב מעשה באדם אחד, שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לב"ד, והלקוהו, לא משום שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך, ומסיק תלמודא, שהוא משום מיגדר מיילתא: וכ' הרמב"ם (ה' סנהדרין פכ"ד ה"ד-ט) והטור (חו"מ סימן ב') הביאו, שיש לב"ד להלקות, למי שאינו חייב במלקות, ולהרוג, למי שאינו חייב מיתה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא לעשות סייג לתורה, וכיון שראו ב"ד שפרצו [העם] בדבר, יש להן כח לגדור, ולחזק הדבר, כפי מה שיראה להם, הכל לפי הוראת שעה, ולא שיקבעו הלכה לדורות, וכן יש להן להלקות אדם ששמועתו רעה, (והם) [והעם] מרננין אחריו, שהוא עובר על העריות, והוא שיהא קול שאינו פוסק, ולא יהי' לו אויבים שמוציאים עליו דבה רעה, וכן (מכי') [מבזין] את מי ששמועתו רעה, ומבזין את יולדיו בפניו, וכן יש להם להפקיר ממון שיש לו בעלים, ולאבדו, כפי מה שרואין לגדור פרצת הדור, ולקנוס אלם, ולנדות, ולהחרים ולקללו, ולהכותו, ולתלוש שערו, ולאסרו בבית האסורים ולהשביע בשם על כרחו, שלא יעשה, ושלא עשה הדברים, לפי מה שיראה לדיין, שזה צריך לכך, והשעה צריכה לכך, ובכל יהו מעשיו לשם שמים, ואל יהא כבוד הבריות קל בעיניו, שהרי דוחה לא תעש' של דבריהם, וכ"ש כבוד בני אברהם יצחק יעקב המחזיקים בתורת אמת, שיהיה זהיר, שלא יהרוס כבודם, אלא להוסיף כבוד המקום בלבד ע"כ: וזה לשון הרא"ש בתשוב' (כלל י"ז, סימן ח') על אחד שבירך את השם, תשובה, (יש לי) [ישאו] רוב שלומי' הנעימי' והתמימים הנחמדי' והנכבדי', הפלאתם לשאלני בדיני נפשות, כי בכל הארצות ששמעתי עליהם, אין דנין דיני נפשות, לולי פה בארץ ספרד, ותמהתי מאוד בבואי הלום, איך היו דנים דיני נפשות, בלא סנהדרין, ואמרו לי כי הורמנא דמלכא הוא, וגם העדה שופטים להציל, כי כמה דמים היו נשפכים יותר, אם היו נידונים ע"י עכו"ם, והנחתי להם כמנהגם, אבל מעולם לא הסכמתי עמהם, על איבוד נפש, אמנם אני רואה, שדעת כלכם מסכמת לבער זה הרע מקרבכם, ובודאי חילול השם דפרהסיא הוא, וכבר נשמע הדבר בין העכו"ם, וגם מחמירין מאוד, במדבר נגד דתם ואמונתם, וניתוסף החילול, אם לא יעשה בו נקמה, ומצינו, היכא שיתקדש שם שמים, שנתנו יד בבני מלכים בשביל גרים גרורים (לעיל ע"ט ע"א) והלינו נבלתם על העץ, וגם בשביל מיגדר מילתא סקלו למי שרכב על סוס בשבת, וג"כ ראוי הוא שיתקדש השם באבוד הרשע הזה, ועשו בו כטוב בעיניכם, ואם הייתי בהסכמתם, דעתי היתה נוטה שיוציאו לשונו מפיו, ויחתכו רוב המדבר שבלשונו, ותאלמנה שפתותיו, ובדבר הזה ימודו לו כפעלו, וזאת היא נקמה מפורסמת, הנראית בכל יום לעינים, ואתם עשו לפי הענין, ככל אשר יראה טוב בעינינם, כי ידעתי אשר כונתכם שיתקדש שמים ע"כ, וכ"ז בעובר עבירות בינו לבין המקום, אבל מוסר, או מגזם על ישראל, פשיטא שרודף הוא, וניתן בכל מקום להציל בנפשו, בלא עדה ועדות, אלא בראיות, כל אדם שרואה אותו חייב להורגו, שנא' לא תעמוד על דם רעיך, כן כתב הרא"ש גופא לעיל מיניה (שם, סימן א') וזה לשון מהו"רר מנחם מירדבור"ג, בליקוטים (סוף תשובות מהר"י ווייל ד' קע"ח) על דין המגזם בדליקה, הוי רודף לכל ישראל, שהרי אם נשרף בית אחד בעיר, או בכפר, יהרגו כ (1) ספר ים של שלמה - יבמות פרק י אות כ יהרגו כמה עוברים ושבים, ומשעה שתולה כתב פסול של שריפה, לעיר, או לכפר, על פי עכו"ם, הוי רודף, ואפי' לא פירש בכת' שמו של רודף, כי אם של נרדף, וידוע שמתחילה גיזם, ואשכחן כה"ג, ברכב על הסוס בשבת והטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לב"ד, וסקלוהו כו', עכ"ל, ונראה לי הלכה למעשה, לדון כל מוסר רבים, ומגזם לרבים, ומוחזק לכך, לאבדו, אפי' בידים, ולא לחוס עליו בנפש, אבל לא לחתוך לשונו, ולנקר עיניו, אלא לאבד הרע מקרבנו, ואדרבא, בזה איכא למיחש, וקרוב לודאי, שיתפקר ביותר, ויפרוק עול, ויצא חוץ לדת, כדי לנקום נקם, ויעליל ח"ו על ישראל, ויבדה מלבו דברים שלא היו, וכן ראיתי בימי, שתקלה גדולה בא לישראל, ממעשה כזה, שנקרו עיניו וחתכו לשונו, שיצא אח"כ מן הכלל, מבוכה גדולה בישראל, לולי רוב רחמיו וחסדיו, שנתן לנו יתברך חנינה: