הרב שלמה שטענצל

הרב שלמה שטנציל המכונה "הגאון מסוסנוביץ" שימש כראש הישיבה בסוסנוביץ', והרב של הקהילות היהודיות בצ'לדז.

תולדות חייו[עריכה]

נולד בכ"ה באב תרמ"ד לאביו הרב חיים דוב (בעריש) שטנצל, דיין ורב העיר צ'לדז, הממוקמת בדרום מערב פולין סמוך לעיר בנדין (אביו הדיין נפטר בכ"ה שבט תרצ"ד). אחיו הוא גדול סופרי ומשוררי האידיש אברהם נחום שטנצל מאנגליה, שחיבר עשרות ספרים ביידיש. (יש עליו ערך בויקי באנגלית). בני משפחתו של הגאון מסוסנוביץ היו חסידי רדומסק במשך מספר דורות.

החסידים המשתוממים[עריכה]

"ששלמה היה ילד, הוא היה מהילדים הפוחזים שהיה מפזז ומרקד בילדותו", מספר אביו של "הגאון מסוסנוביץ" הרה"ג ר' חיים דוב שטענצל שהיה הדיין של העיר טשעלאדז' הממוקמת בדרום מערב פולין, בהקדמה לספרו. "נסענו ליארצייט שהיה לאבי ר' שלמה (דיין) שטענצל, שבעיר טשענסטחוב. וכשהגענו לשטיבל, הוא החל לפזז ולרקד והוא הרגיז את אחד החסידים המקומיים. החסיד החליט להתגרות בבני שלמה, ואמר לו: בטוח אינך יודע אפילו פסוק בחומש! ואז שאל את בני: מי היה המלך הראשון שמלך בישראל? שלמה הילד, לא התרגש יותר מידי, והשיב מיידית: "אבימלך היה המלך הראשון". החסידים שהיו בשטיבל, החלו לצחוק ממנו, משום שהם חשבו ששאול היה המלך הראשון. שלמה הצעיר אץ רץ, לארון הספרים ושלף את ספר שופטים,פרק ט פסוק ו בו כתוב: וַיֵּאָסְפוּ כָּל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְכָל-בֵּית מִלּוֹא, וַיֵּלְכוּ, וַיַּמְלִיכוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ--עִם-אֵלוֹן מֻצָּב, אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם. ואז סיים את דברו לחסידים: "את זה ששאול היה מלך, את זה ידעתי בגיל 4 סיים את דבריו לחסידים המשתוממים".

ילדותו[עריכה]

רבי שלמה שטענציל, הגאון מסוסנוביץ, נולד בעיר טשעלאדז' בכ"ה אב תרמ"ד. אביו רבי חיים דוב (בעריש) שטענציל היה הדיין של העיר, אימו פראדיל גיננדיל הייתה בתו של הנגיד שוויצער, שהיה שולח מידי שבוע עגלות עמוסות תפוחי אדמה ל"דברי חיים" מצאנז, על מנת שיחלק אותם לעניים. כשהיה בן עשר שנים לקח אותו אביו להצדיק מחענטשין, כשהיה באגראדזעניץ סמוך לעיר פילץ. אביו מסר את הקויטל לרבי, ו"שהוא הגיע לשם שלמה הוא שאל עליו" מספר אביו. "מאחר והיה דוחק גדול בתוך החדר, אמרתי לרבי שהוא נמצא בחדר, ואז הרבי "אוי ויי" --- "אויי ויי" והסתכל עליו כמה רגעים ואז בירך אותו, וזה היה פלא שלא היה דרכו לברך". בחרותו בגיל 11 למד הגאון מסוסנוביץ אצל הגאון מאמסטוב הגאון רבי אפרים צבי איינהורן שהיה אב"ד ור"מ בישיבת אמסטוב. הישיבה הייתה מהישיבות הראשונות בפולין שכל גדולי בית סוכוטשוב קיבלו בישיבה זו את חינוכם הראשון בלומדות. הגאון מאמסטוב נסתלק בכ"ד בתמוז שנת תרס"א בהיותו בן מ"ז שנים. בגיל 13 נסע ללמוד ברזעזניצה אצל הרב יעקב יוסף זצ"ל, ולאחר שהתקבל להיות אב"ד בקהילת קלאבוצק נסע איתו לשם ולמד עוד שנה נוספת חורף וקיץ.

חייו הבוגרים[עריכה]

איך הפתיע הילד הקטן את החסידים הלגלגניים? "ששלמה היה ילד, הוא היה מהילדים הפוחזים שהיה מפזז ומרקד בילדותו", מספר אביו של "הגאון מסוסנוביץ" הרה"ג ר' חיים דוב שטענצל ששימש כאב בין הדין של העיר טשעלאדז' הממוקמת בדרום מערב פולין, בהקדמה לספרו "קהלת שלמה". "נסענו ליארצייט שהיה לאבי ר' שלמה (דיין) שטענצל, שבעיר טשענסטחוב. וכשהגענו לשטיבל, כנראה היה מדובר בשטיבל המקומי של חסידות רדומסק הוא החל לפזז ולרקד והוא הרגיז את אחד החסידים המקומיים. החסיד שהיה קצת חסר סבלנות, החליט להתגרות בילד הקטן שלמה, והטיח בו: "בטוח אינך יודע אפילו פסוק בחומש"! והמשיך בלגלוג ושאל את בני: "מי היה המלך הראשון שמלך בישראל?" שלמה הילד, לא התרגש יותר מידי משאלתו של החסיד המתגרה, והשיב לו כטיל משולח ובמיידית:

"אבימלך היה המלך הראשון". 

החסידים שהיו בשטיבל מסביבו לאותו חסיד מתגרה, החלו להצטרף לצחוק וללגלוג מהילד שלמה. מאחר שכולם היו בטוחים ששאול היה המלך הראשון שמלך בישראל. שלמה הילד הצעיר, הביט בחסידים המבוגרים, והבין שבלי הוכחה שתשובתו היא נכונה, ידו תהיה על התחתונה. שלמה אץ רץ, וטיפס לארון הספרים ושלף את ספר שופטים,פרק ט פסוק ו בו כתוב: וַיֵּאָסְפוּ כָּל-בַּעֲלֵי שְׁכֶם, וְכָל-בֵּית מִלּוֹא, וַיֵּלְכוּ, וַיַּמְלִיכוּ אֶת-אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ--עִם-אֵלוֹן מֻצָּב, אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם. ואז סיים הילד שלמה את דברו לחסידים: "את זה ששאול היה מלך, את זה ידעתי בגיל 4". החסידים המשתוממים כבר סימנו את הילד כנועד לגדולות". זה היה מאחד מרצף של אירועים שכבר החלו הוריו לראות שנולד להם ילד גאון וצדיק גדול.

הילד החסידי בעיר הנוצרית טשעלאדז' בימים ההם של פולין, לדיינים לא הייתה פרנסה מספקת, והם נצרכו לבצע השלמת הכנסה בתחומים נוספים. ר' חיים דוב שטענציל הדיין של העיר צ'לדז, ניהל דיני תורה במתינות מיוחדת, שימש כמו"צ בעיר וגם ניהל חנות מקומית בעיר שהייתה ברובה נוצרית עד כמעט סוף שנת 1890 לספירתם. יהודי העיר מצאו פיתרון מעניין של שילוב קנייה בחנות של הדיין, וגם להגניב שאלה הלכתית באמצע החשבון. ר' חיים דוב, תמיד היה ניכר בזקנו הלבן הארוך, עם חיוך קיבל את הבאים לשאלות כלליות, בשאלות הלכתיות והתייעצות שהיו על סדר היום. הגויים הפולנים המקומיים קצת התפלאו, לרגל הפיכת החנות המקומית, לעלייה לרגל לשאלות של היהודים. באותם ימים בחודש אב תרמ"ד, יהודי העיר שמו לב, שר' חיים בעריש הדיין לא נראה כתמול שלשום. הוא היה נראה באותו חודש אב. וזה לא היה בגלל החום הפולני של אותם ימים. אשתו הרבנית פראדיל גיננדיל, עמדה לכרוע ללדת, והוא התפלל להקב"ה שהלידה תעבור בשלום ללא כל פגע. חותנו הנגיד שוייצר, שהיה אחד מעשירי האזור והתגורר בבנדין, קיבל את הבשורה החשובה רק במוצאי שבת. בקרב יהודי צ'לדז' הבשורה עברה בשבת: לדיין ר' חיים בעריש נולד בן. זה קרה ביום שבת קודש פרשת ראה , בכ"ה אב תרמ"ד. השמועה עשתה כנפיים ברחבי העיר, החיוך של ר' חיים בעריש חזר לפניו, יהודי העיר צ'לאדז, הוזמנו להשתתף בברית שנערך בשבת קודש פרשת ראה בבית הכנסת המרכזי של חסידי רדומסק בעיר. כשנשאל האבא הדיין בברית המילה, "וייקרא שמו בישראל?" הוא ענה: "שלמה". ר' חיים דוב, קרא את השם הרך הנילוד על שם אביו הגאון ר' שלמה דיין שטענצל, שהיה אב"ד והדיין של העיר טשענסטחוב שבפולין. התינוק שלמה גדל, והפך מהר מאוד לילד שובב מצד אחד, אך את יראת שמיים וההתמדה של שלמה,. העידו החסידים המקומיים כבר ראו את זה מגיל צעיר מאוד גיל 4. כשהגיע שלמה הילד עם אימו פראדיל גיננדיל לביתו של הסבא שוויצר לבנדין, מידת הצדקה של הסבא הגביר נחרטה בו בגיל צעיר. הסבא שוייצר לאחד מהגבירים שנתנו צדקה ביד רחבה בבנדין. העוני והרעב של אותם ימים, הביאו את את הנגיד שוויצר, לשלוח מידי שבוע עגלות עמוסות תפוחי אדמה ל"דברי חיים" מצאנז, על מנת שיחלק אותם לעניים. יהודי פולין זורמים לצ'לדז' למצוא פרנסה

העיר צ'לדז'  ממוקמת על גדות הנהר בריניצה במרחק 5 ק"מ מהעיר בנדין וקרובה מאוד לגבול הגרמני  של הימים ההם. 

מבריחי הגבולות סימנו את העיר צ'לדז' כנקודה חשובה הממוקמת על יד הגבול עם גרמניה שבה ניתן להתמקם ולבצע את ההברחות הגבול. עד שנת 1836 לספירתם, העיר הייתה נוצרית טהורה, על היהודים נאסר להתגורר בעיר. אולם בשנה זו, הממשל הרוסי התירו ליהודים להיכנס ולהתגורר בעיר. אזור זגלמביה שבדרום מערב פולין, הקיפה מספר ישובים שבהם התרכזו היהודים בימים ההם, בנדין הייתה העיר המרכזית, והערים סביבה היו סוסנוביץ, פיאסקי, קסאוור, מילוביץ, גרויצה, חנצ'ין,פינצ'וב, חמלניק, סטאשוב, וודיסלב, וולושצ'ובה, וולברום, שציקוצין ז'ארקי, זאבריצה, דומברובה, שטשמישיץ אולקוש, צ'אנסטחובה. כמו כן יהודים הגיעו עם תרמיליהם מפלכי ראדום ופיוטרקוב. מכל הכפרים והערים מסביב היגרו היהודים לטשעלאדז' בניסיון להתפרנס בעיר, עקב התפתחותה הכלכלית בזכות הפחם שנמצא. טשעלאדז, הייתה אחת הערים המרכזיות בו התרכזו היהודים באזור זגלמביה שבדרום מערב פולין. מרבצי הפחם שגילו בעיר, הביאו להתפחותה של העיר, ואנשים רבים מהסביבה באו להתפרנס בעיר העיר המרכזית בה היו מרוכזים רוב היהודים הייתה בבנדין ומשם החלו להגיע גם לטשלאדז.

היהודים החכמים זורמים לעיר השחורה טשעלאדז ליהודים הפולנים היה חוש מסחרי מחודד, והם קלטו מהר את הפוטנציאל של טשעלאדז' לאור גילוי מרבצי הפחם בעיר. הם החלו לזרום מכל הכפרים והערים מסביב. מראשוני היהודים שהיגרו למקום היה אביו רבי חיים דוב שטנצל מהעיר טשענסטחוב. כמו כן הגיע למקום רבי הענדיל פרומר שהיה חייט העיירה. ר' הענדיל היה אביו של הרב אריה צבי פרומר הגאון מקוז'יקלוב וראש ישיבת חכמי לובלין לפני מלחמת העולם השניה. חלק מהיהודים הראשונים שהיגרו לעיר, שם משפחתם נקבע על פי העיר שמהם הגיעו. לדוגמא: ז'רונוביצר, מייחובר, שטיקוצינר, וולברומר, משפחת שוייצר העשירה מבנדין, והמשפחות: קליינר, היידה, רוזנברג, ברין, קלינמן, ברמן, רכניץ, שטרוכליץ, פישמן ועוד. שטיבאלך חסידיים נפתחים אחת אחרי השנייה החסידים המקומיים פתחו שטיבלך מקומיים בעיר. הנוצרים המקומיים החלו לגלות קהילות ושטיבלך חסידיות בעירם, חסידות גור, חסידות קרימילוב, חסידות רדומסק. היו גם מספר חסידי אלכסנדר אולם ללא שטיבל משלהם. לכל אחד היה תפקיד משלו. ר יוסף אפשטיין היה "הבעל שחרית", ר' משה פאסקה היה "הבעל מוספין" ר' יעקב היידה היה "בעל תוקע", ר' יצחק ברין היה ראש חסידי גור בעיר שלאחר מכן עבר להתגורר בוורשא. ר' ליפא פישמן היה בעל התפילה של חסידי גור. השו"ב המקומי היה ר שלמה גוטליב, ור' שלמה גליקסמן שקיבלו את משכורתם מוועד הקהילה של בנדין. חברי מועצת העיר מטעם היהודים היו שניים. דודו של המחבר, חיים שוייצר אחיה של אימו פראדHל גינדדיל. כמו שימש בתפקיד צבי רכניץ חבר מועצת העיר. גבאי בתי המדרש היו: האחים גלברט, שאול שוורצבוים, מנדל בוזיקובסקי, יצחק כהן, ובריש היידה, אדמו"רים רבים פקדו את העיר שהפכה למוקד של היהודים, האדמו"ר הבריקובי, רבי דויד מלעלוב, האדמו,ר מזוריק, שניהלו טישים בעיר, ויהודי העיר תמיד התרגשו לרגל ביקוריהם בעיר. יהודי העיר, אירחו את החיילים היהודים שהגיעו מרוסיה ואוקראיינה מטעם השלטון על מנת לשמור על בתי החרושת והמכרות מטעם הממשלה הרוסית ששלטה בפולין באותם ימים, והחיילים שהיו צמאים לאידישקייט, היו נכנסים לבתי המדרש לשבת אחים, ללמוד ולטעום איזה דף גמרא, ולאמירת תהילים, הרוסים והאוקראינים היהודים התערבבו עם יהודי טשעלאדז הפולנים.

הגאון מלובלין הרב שניאור זלמן פרדקין ובעל מחבר הספר תורת חסד היה פוסק חב"די ומחסידיו של הצמח צדק.הוא נאלץ. לעקור ממקומו עקב מלשינות, ולעבור דרך העיר צלדז. יהודי העיר קיבלו אותה בזרועות פתוחות. אביו הדיין למה הרבי נאנח? כשהיה בן עשר שנים לקח אותו אביו לרבי מחנצ'ין (נכדו של החוזה מלובלין) רבי חיים שמואל הלוי הורביץ, הצדיק מחענטשין. כשהה הרבי באגראדזעניץ סמוך לעיר פילץ. אביו ר' חיים דוב, מסר את הקויטל לרבי, ו"שהוא הגיע לשם שלמה הוא שאל עליו" מספר אביו. "מאחר והיה דוחק גדול בתוך החדר, אמרתי לרבי שהוא נמצא בחדר", ואז הרבי אמר בהתפעלות "אוהה אוהה" והסתכל על בני שלמה כמה רגעים, ואז בירך אותו, וזה היה פלא שלא היה דרכו לברך". נכדו של הרבי מחנצ'ין, רבי קלונימוס קלמיש שפירא, שימש כאדמו"ר מפיאסצנה מחבר הספרים "חובת התלמידים" ו"אש קודש" ונרצח בשואה ע"י הנאצים ימ"ש.

המעבר לישיבה והניתוק מבני משפחתו כבר בתור ילד, למרות שובבותו הרבה, שלמה הצטיין בתפיסה מיוחדת, והתמדה שלא התאימה לילדים בגילו. בהגיעו לגיל 11 הוא כבר לא התאים ללמוד עם בני גילו, ואביו שקלט שבנו חייב להתקדם, החליט לשלוח אותו ללמוד באמסטוב. הפרידה של שלמה ממשפחתו הייתה קשה. אימו פראדיל גיננדיל הייתה קשורה לנפשו מצד אחד, אך לא רצתה להפריע להתקדמותו ברוחניות ובתורה, למרות הקושי, נפרד שלמה מהוריו, ונסע עם העגלון לישיבה החשובה באמסטוב. אמסטוב ממוקמת סמוך לעיר צ'נסטחובה העיר הולדתו של אביו הדיין. באותם ימים מי שהיה הדמות החשובה בישיבה, היה הגאון מאמסטוב רבי אפרים צבי איינהורן שהיה אב"ד ור"מ בישיבת אמסטוב, שניהל ביד רמה את הישיבה שבה התקבלו טובי התלמידים החסידים בפולין. שלמה השתלב במהירות בישיבה, ונראה מהתלמידים המיוחדים עם דבקות מיוחדת בתפילתו, התמדתו העיקשת בלימוד ויראת השמיים שלו. הישיבה באמסטוב הייתה מהישיבות הראשונות בפולין שכל גדולי בית סוכוטשוב קיבלו בישיבה זו את חינוכם הראשון בלומדות. הגאון מאמסטוב נסתלק בכ"ד בתמוז שנת תרס"א בהיותו בן מ"ז שנים. המעבר לישיבה של רבי יעקב יוסף רבינוביץ לאחר שהרגיש שלמה, שהוא קיבל מספיק מהישיבה באמסטוב, עבר בגיל 13 בשנת תרנ"ז נסע ללמוד בברזעזניצה אצל הרב יעקב יוסף רבינוביץ זצ"ל שהיה אב"ד שם. הקשר המיוחד שנקשר שלמה לרבו היה מאוד מיוחד. לאחר שהתקבל ר' יעקב יוסף להיות אב"ד בקהילת קלאבוצק נסע איתו לשם ולמד עוד שנה נוספת חורף וקיץ. בשנת תרנ"ט נסע ללמוד אצל האב"ד שם בעל "האמת טוב" בחורף תרס"א, שהוא בן 17 נסע ללמוד לזמן חורף בישיבת סוכוטשוב של ה"אבני נזר" חתנו של הרבי מקוצק. בישיבה זו גם למד בו דודו הגאון מקוז'יקלוב הרב אריה צבי פרומר בעל מחבר הספרים שיח השדה, וארץ צבי. תלמיד נוסף ידוע היה לו, הרב אברהם וינברג מחבר הספר ראשית ביכורים שנרצח בשואה. לאחר מכן שב לעיר הולדתו לסיים את לימודיו בישיבה בעיר טשעלאדז'.

אירוסיו בבית דודו העשיר ביחד עם הגאון מקוזי'קלוב לדודו יהודה שרגא (יודא פייבל) שווייצר האח של אימא שלו פראדיל גיננדיל היה אחוזה מפוארת בעיר מילוביץ והוא אחד מעשירי חבל זגלמבייא. הבת של שווייצר התחתנה באותם ימים בחתונה מפוארת במילוביץ עם הגאון מקוז'יקלוב הרב אריה צבי פרומר שהיה בן דודו של הרב שטנצל. כמה ימים אחרי החתונה בסעודת שבע ברכות האחרון של הרב פרומר, נערכה שמחת האירוסין של שלמה שטנצל עם מריים ביילא בתו של השו"ב והמו"צ של סוסנוביץ הרב מוטל שוחט צוויגנהפט. המחותנים ר' מוטל והדיין ר' חיים בעריש נראו מאושרים.

נישואיו בסוסנוביץ בגיל 18 בקיץ באור לט' אלול תרס"ב (10-9-1902) נשא לאישה, את הרבנית מרים ביילא ביתו של הרב אפרים מרדכי מאטיל צוויגנהפט, ואימתה דאבא לבית פישל ליכט צייער. הקשר המיוחד, שנוצר בין ר' מוטל חמיו לבינו היה מיוחד במינו. סיפור המופת של לידת חותנו ר' מוטל ר מוטל סיפר לבני משפחתו את סיפור נס לידתו. הסיפור הבא מבוסס על עדותו של הרב שלמה זאב צוויגנהפט זצ"ל מניו יורק נכדו של ר' מוטל, שמובא בספר מגדל דוד. אימו של ר' מוטל, מרים, שהייתה ילדה, היא חלתה במחלה איומה.

אביה הרב מארקאוויעצקי (שימש כרואה החשבון של ר' בונים מפשיסחא).  לקח אותה מיד להמגיד הגדול מקוזניץ. 

המגיד ציווה על האב להשאיר את הבת מרים בביתו והוא ינסה לרפאות אותה. הנשים והמשרתות בבית נתנו לילדה מרים עשבי מרפא, וירקות שונים במטרה לרפאות אותה. כמה פעמים הושיב המגיד לידו את מרים הילדה בעת לימודו. פעם אחת באמצע הלימוד, קרעה הילדה מרים את אחד הדפים של הספר הקדוש שהיה על שלחנו של המגיד הקדוש, וכשהילדה מרים הבינה מה היא עשתה, היא החלה לבכות. המגיד ניסה לנחם אותה, ואמר לה:"בעזרת השם את תינשאי לבעל שהוא חכם ותלמיד חכם, ויהיה לכם בן, בת, ושני בנים, ולבסוף עוד בן. מרים לא שכחה את ההבטחה של "המגיד" ושנישאה להרב אריה מנחם צווייגענהאפט, תלמידו של רבי דוד מלעלוב, ומחסידי החוזה מלובלין, נולד להם אכן כפי ההבטחה בן ובת ושני בנים. אבל הבן האחרון שהבטיח להם "המגיד" לא נולד. עברו זמנים טובא, וחדל להיות למרים "אורח כנשים". ובעלה ר' אריה מנחם התאונן, שכנראה בסיבת חטאיו לא מתקיימת הבטחת המגיד הגדול מקוזניץ זי"ע בשלימות. עד שבשנת מ"ט לשנתה, שכבר חדל להיות לה אורח כנשים, חזר לה עדנותה ונולד לה בן בשנת החמישים ונתקיים ברכת המגיד מקוזניץ. ואותו הבן היה זה חותנו של המחבר ר' מוטל. שהרבי הרה"ג מסוכוטשוב בעל ה"אבני נזר", היה רואה את חסידו ר' מוטל, היה אומר לו תמיד :"אתה הרי אקוז'ניצר מויפת". חמיו של הגאון מסוסנוביץ ר מוטל שוחט כך היה כינויו, שימש כשו"ב ומו"צ בעיר סוסנוביץ. והיה מהחסידים המכובדים של חסידות סוכוטשוב לפני השואה. ר' מוטל זכה לאריכות ימים מופלגת, שנתיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השניה ונפטר ג שבט תש"א

הקופסה הסודית הנעולה בביתו בחדר קטן בביתו, הסתתרה קופסה מסתורית באחת מפינות החדר, התיבה הייתה נעולה כל השנה. לאף אחד מבני ביתו כולל הרבנית מריים ביילא, או אחד מילדיו לא הייתה גישה לקופסה הסודית. ילדיו הסקרנים יעקב יוסף, יונה, הערש לייב ונחום, ניסו להבין מה יש בקופסה, אולם לא קיבלו מעולם את התשובה. רק לרבי שלמה היה את המפתח שפתח את התיבה המסתורית. לאחר חצות בלילה, הוא קיים ההלכות שלחן ערוך או"ח סימן א: " ישכים קודם אור הבוקר לקום להתחנן לפני בוראו... וקיים מידי לילה את תיקון חצות. לאחר פטירתו ממחלה בגיל צעיר מאוד, ילדיו ניגשו בחרדת קודש, לחדר הקטן, בה הסתתרה התיבה הסגורה על מנעול, על מנת להבין פעם אחת ולתמיד, מה הסתתר בתוך הקופסה, האם יהלומים, זהב וכסף? מה שמתברר לאחר שבסקרנות מיוחדת פתחו את התיבה, גילו ילדיו, כי לאחר חתונתו הוא החל במנהג לאחר שכל בני הבית היו עמוק בשנתם, הוא ניגש לתיבה הנעולה, הוציא משם את "הספר המיוחד" של חשבון הנפש, והחל לכתוב את כל מה שעבר עליו במשך כל היום ואת עוונותיו. ותמיד סיים את המשפט:"השי"ת יכפר בעדי". מתברר כי את כתיבת "חשבון הנפש" היומי", החלו גאונים נוספים עוד לפניו כמו החתם סופר כתב ספר זיכרון משלו על כל מה שעבר עליו מידי יום, החיד"א ז"ל חיבר ספר מסע על חייו והוא קרא לספר הזה "מעגלי צדק". מתברר כי כבר במסכת שבת דף י"ב כבר כתוב רבי נתן אומר קרא והטה וכתב על פנקסו אני ישמאל בן אלישע קריתי והטיתי" מתברר כי רבי ישמעאל בן אלישע כתב פנקס מיוחד של חשבון הנפש שלו מידי יום. כמו כן היה בקופסה, פנקס מיוחד שהיה נקרא פנקס המעשר. שם הוא תיעד את המעשרות שהוא אמור לשלם. אביו מספר:" שהיו ימים שלא היה לו מה לאכול". בניו מספרים כי פעם היה בחדר הקטן בו התבודד ודפקנו על הדלת, הוא צעק "נו" ופתח בחיפזון את הדלת, וסגרו מיד,

רבינו יונה נגלה אליו בחלום כשנולד בנו יונה, הברית נעשה בער"ח אלול. בערב הברית הגיע אליו ע"פ השמועה במשפחה "רבינו יונה גירונדי" וביקש ממנו לקרוא את הנולד על שמו. בחשבון הנפש שלו הוא כותב: "קראתי שמו יונה על שם רבינו יונה החסיד מחבר שער התשובה, ושער היראה מטעם כמוס עמדי...." סיגופים ושינה ביום • היה נזהר לא לישון ביום, חוץ משבת קודש, אף שהיה ניעור כל הלילה. ונמצא בחשבון הנפש שלו שהיה מסגף את עצמו "ישנתי על הספסל למען יהיה לי לכפרה"

מוכר תכשיטים וקונה ספרי קודש

אף שהשעה הייתה דחוקה לו, ספרי הקודש היו בראש סדרי העדיפויות שלו.  הוא קונה ורוכש ספרים על חשבון התכשיטים שהוא היה מוכר אותם. 

בשבת החשמל היה דולק בכל הבית, חלק מספרי הקודש, שעבר לבנו רבי יונה שטנצל זצ"ל שעבר לבנו רבי שלמה שטנצל יו"ר מפעלי המשנה וההלכה היומית, שהעביר לבנו יונתן שטנצל קיימים עד הימים האלה. והנה רשימה חלקית מהספרים שלו מאותם ימים: ארחות חיים, בית האוצר, בן פורת, דברי חיים, דורש לציון, דרך פקודיך, דרשות גברי, המאסף, המשיחה והתשבורת, הפלאה, הפלס, הפרדס, חושב מחשבות, חלקת יואב, חתם סופר או"ח, יין לבנון על מסכת אבות, ילקוט קרית ארבע, כתר תורה, לחמי תודה, מגדל עז, מחנה חיים, נחמד ונעים, פחד יצחק, צאן קדשים, קב הישר, שו"ת מהרשם, שו"ת רדב"ז, שואל ומשיב, שורש ישי, שירי תפארת, שערי זוהר תורה, שערי תורה, תפארת צבי, תפארת שלמה, תשבץ, שערי תורה, תפארת יעקב, אהבת שלום, כי עת לחננה, חלקי אבנים, הפלס, דבש לפי, מחנה חיים, כנסת יחזקאל, תורת משה ועוד

באמצע תפילת "התשליך" החל הפוגרום ביהודי סוסנוביץ זה היה בשנה הראשונה לחתונתו, הימים היו ימי ערב ראש השנה תרס"ד שנת 1903 למניינם. בימים ההם רב העיר היה הרב אברהם מאיר גיטלר, יהודי סוסנוביץ היו בשיאן של ההכנות לראש השנה, וכמו בכל שנה, אחרי תפילת מנחה, ערכו יהודי סוסנוביץ את מנהג "התשליך" ביום הראשון של ראש השנה. יהודי סוסנוביץ נהגו להתקבץ יחדיו על גדות הנהר פשימשה לשם עריכת הוידוי מידי שנה, נערים וילדים פולנים היו זורקים ומיידים אבנים כלפי המתפללים, ובעקבות כך כמות היהודים שהיו מגיעים לתפילת התשליך החלה לרדת. ובאותו ראש השנה הגיעו מספר חסידים, בשעה 3 אחה"צ, והאבנים החלו לעוף ע"י הנערים הפולנים לעבר המתפללים החסידים. אחד המתפללים שחטף אבן בגודל אגרוף, זרק את האבן חזרה לעבר הנערים, אולם הבאבן פגעה בילדה קטנה של אחד מפקידי הממשלה הרוסית ששלטה בפולין באותם ימים. הילדה שנפגעה בפניה בצורה קלה, ואז החלו צעקות כלפי היהודים, וגשם של אבנים החלו להיזרק כלפי החסידים שהחלו להימלט על נפשם. פתאום נשמעה הקריאה, "הרגו את היהודים הם הרגו ילדה נוצרית". |עלילת הדם עברה כאש קוצים בכל העיר סוסנוביץ, והחלה התנפלות על בתי היהודים. הגויים הפולנים שהיו בעיקר עובדי המפעל לזכוכית שהיה מושבת מחוסר עבודה בימים ההם, החלו לשדוד את חנויות היהודים ולהקים כנופיות בכל העיר סוסנוביץ. הגויים היכו ורצו ברחובות העיר עם סכינים שלופים. הם החלו להתנפל על החנויות של היהודים :פלצמן, קיבקוביץ, פישר, גרינצייגר, אישה יהודיה צעירה בת 26 ואם לילדים נדקרה 7 פעמים בבטנה, שמה היה גולזנר היא פונתה לבית החולים בבנדין ושם נפחה את נשמתה. גם הסוחר היהודי ליפמן נגפע באופן קשה. השו"ב פדרמן נפגע מסכיני הפורעים, ביתו של הרב שלמה שטנצל המחבר, ניזוק, אבל לא היה נזק לנפש. הרב שטנצל כינס תפילת חירום בבית הכנסת המקומי לאמירת סליחות ותפילה. גויים פולנים סיפרו לעיתון המקומי: זעקת הנשים והילדים היהודים הייתה בכל העיר. דם נשפך ברחובות הפורעים עברו מרחוב לרחוב, ובכל מקום ניפצו את בתי היהודים, שדדו והשמידו באין מפריע. המשטרה המקומית התעלמה מתחינות היהודים לעזרתם הדיווח הופיע בעיתון הנוצרי "גנראל אנצייגר פיר די גאזאמטן אינטארסן דאס יודאנטומס" ובשנו הועתק בעיתון יידישא רונדשאו בברלין.

אשתו הרבנית מריים ביילא ללא אשתו הרבנית, לא יכול היה ר' שלמה להתמסר להרביץ תורה לתלמידיו. בימים ההם, תנועת ההשכלה, הפילה חללים רבים, ורבים מהמשפחות הטובות ביותר, נפלו חללים. את חינוך הילדים תפסה במנהיגותה הרבנית מריים ביילא וכך כותבים ילדיה בהקדמה לספר קהלת שלמה: "היו עיניה פקוחות על דרכינו להדריכינו ביושר מסילה, שלא להטות מני אורח סלולה, ותדרך אותנו בדרך הישרה לבל ניפול אל בור הסירה.הייתה מתאמצת בכל כוחה, נגד רוח העת, לבל תמסרנו לעם הארץ, לבני חת". לאחר פטירתו של רבי שלמה, הציעו לאלמנתו מריים ביילא, את הגאון ר' חיים עוזר גרודזנסקי (שהתאלמן באותה תקופה). האלמנה מריים ביילא החליטה לשאת על שכמה לגדל את 7 ילדיה לבד, ואמרה: "כמו בעלי הקדוש, לא יהיה לי אף פעם ואני מעדיפה להישאר אלמנה" מרים ביילא בת ר' אפרים מרדכי מוטל נרצחה בגיל 56 ע"י הנאצים ימ"ש הי"ד.

דבקותו בלימוד[עריכה]

אביו ר' חיים דוב מעיד עליו בהקדמה לספרו "קהלת שלמה" כי הרב המחבר שליטא גודל התמדתו בתורה, כמעט ולא הלך ד' אמות ללא תורה ויגע מאוד בלימוד הישיבה.

הוצאת ספריו ילדיו מספרים בהקדמה, כי מגודל התמדתו בתורה, לא היה לר' שלמה זמן לשבת ולכתוב את החידושים שהוא חידש. הוא כתב מעט מאוד ממה שחידש. ובסוף ימיו בעת מלחמת העולם הראשונה שהייתה פרנסתו דחוקה מאוד והיה לו רעיון לכתוב איזה ספר על מנת שיהיה לו איזה הכנסה, (אף כי אמר, כי קודם גיל 40 אינו רוצה להדפיס שום ספר,) אולם עקב הלחץ הכספי הוא שאל את הרבי מרדומסק, והרבי נתן לו רשות להדפיס ספר, והוא אמר לאשתו הרבנית כי אם ידפיס ספר זה יהיה על תורה, מחמת שבעת מלחמה, אין זמן להדפיס ספר פלפולים ושאלות, וכאשר היא שאלה אותו האם הוא כבר כתב ספר על תורה, הוא הניח את ידו על מצחו ואמר:"שיש לו הכל בזכרון ודברים טובים אינם אבודים ממנו ואם ישב לכתוב, יזכור את הכל" ובניו מסיימים את ההקדמה באכזבה: "כי לא מצאו רק מספר דפים על תורה". מאחר והוא נפטר ממחלה בגיל מוקדם בגיל 35.

ילדיו נרצחו בשואה לרבי שלמה נולדו 6 ילדים, • בנו בכורו ר' יעקב יוסף, היה נשוי למירל לבית ברקוביץ וחמשת ילדיהם נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש. יעקב יוסף נרצח בערך בגיל 35. מבוסס על הדיווח של רבי יונה שטנצל ליד ושם • ביתו שרה נרצחה בשואה. • בנו הרב יונה שטנצל זצ"ל עלה לישראל בשנת 1935 וייסד לאחר השואה את סדר לימוד המשנה היומית וההלכה היומית • ביתו אסתר הייתה נשואה לבן דודו ר' שלמה זאב צוויגנהפט זצ"ל מראשי ארגון הכשרות של OU בארה"ב שניצל מהשואה. אשתו אסתר ונרצחה בשואה עם שני ילדיה ציפורה ומשה. • בנו צבי יהודה (הערש לייב) אשתו וביתם בת השנתיים טובה. הערש לייב היה בערך בן 30 בהירצחו ע"י הנאצים. • בנו נחום שטענציל היגר לאנגליה לפני המלחמה וניצל. • ביתו הרווקה רחל שטענציל נרצחה בשואה.

הרב הצעיר של העיר טשעלאדז' תושבי העיר טשעלאדז' ששמעו על בן עירם שנהפך לגאון וקדוש, לא הסכימו לוותר עליו. ורבי שלמה מונה לתפקיד הרב הראשי של העיר, למרות גילו הצעיר 21 קיבלו יהודי העיר את מרותו, וזה קרה 3 שנים אחרי חתונתו. אביו הדיין של העיר רבי חיים בעריש, העריצו עוד בחייו. הוא מספר כי הרבי מרדומסק בעל "הכנסת יחזקאל" חשש שאולי יהיו אנשים שיהיה להם בכל זאת קשה לקבל רב צעיר כ"כ לרב העיר, וביקש מאב"ד של ממעכאוו שהיה זקן מופלג ליסוע עם בני לטשעלאדז, ולדרוש דרשה שינהגו בו כבוד. תקופה זו נמשכה 4 שנים בהם כיהן בתפקיד 4 שנים. במקביל לרבנותו במקום הוא התמקד בלהגיד שיעורים לתלמידים שרצו להתאבק בעפרה של תורה, וזה היה אחד השאיפות המשמעותיות ביותר של חייו. ושימש שם כארבע שנים לרב העיר. אחד מהדברים המשמעותיים בחייו, היה "להעמיד תלמידים הרבה". הרבי מרדומסק רבי יחזקאל רבינוביץ, בעל ה"כנסת יחזקאל" היה ממעריציו. למרות שהיה יליד המקום, קמו לו מתנגדים מעסקני הקהילה, ר' נחמיה שטרוכליץ ור' יעקב לייבוש כץ היו מראשי מתנגדיו. למרות שהרב מבנדין דרש להוסיף לו למשכורתו הדלה סירבו השניים. אביו ר' חיים דוב כותב בהקדמה לספרו הראשון שיצא אחרי פטירתו קהלת שלמה:" שהיה ימים שלא היה לו לבנו מה לאכול".

היד הרועדת של השוחט טענות על השוחט הזקן הסעירו את תושבי העיר צ'לדז' ובאידיש מוכרת העיר טשעלאדז'. שנים רבות עשה השוחט המקומי את מלאכתו נאמנה, והיה ידוע ביראת-השמים שלו, בהידוריו ובזהירותו הרבה. לא היה בעיר מי שפקפק בכשרות הבהמות והעופות ששחט. אולם בעת האחרונה ניכר היה כי הזקנה נותנת את אותותיה בשוחט הזקן. ידיו החלו רועדות. הכול ידעו כי העברת השוחט ממשרתו היא צעד מכאיב וקשה, אך לא הייתה ברירה. כמה מבני העיר פנו אל רב העיר, הגאון רבי שלמה שטנצל, וסיפרו לו על רעידות הידיים של השוחט הזקן. עתה עמד הרב הצעיר לפני התמודדות קשה ביותר. הוא החליט לזמן אליו את השוחט ולבחון את עבודתו. השוחט הבין את סיבת זימונו אל הרב, והתייצב לפניו מושפל. הרב ביקש מהשוחט הזקן לשחוט תרנגול לנגד עיניו. השוחט רצה להוכיח את יכולתו, ובזריזות תפס את התרנגול ועשה את המלאכה, אבל הרב הבחין ברעד ניכר בידו של השוחט, שאחזה בסכין. התברר כי השוחט אינו מסוגל עוד לעסוק במלאכת השחיטה, שאחד מתנאיה שהסכין ישחט שחיטה חלקה וללא רעד. בלב כבד נאלץ הרב להודיע לשוחט כי מהיום והלאה לא יוכל עוד לעסוק במלאכת השחיטה. השוחט שב לביתו במפח-נפש, ובעיר החלו להתארגן למציאת שוחט שימלא את מקומו. עברו מספר שבועות וערב אחד, בשעה מאוחרת, כאשר הגאון רבי שלמה ישב ועסק בתורה, נשמעו דפיקות בדלת. בפתח עמדו השוחט הזקן ואשתו, שפופים ונכלמים. הרב הזמינם להיכנס וביקש לשמוע את אשר על ליבם. בקול שבור הסבירו השניים כי מלאכת השחיטה, שבה עסק הבעל, הייתה מקור פרנסתם כל השנים. לאחר שהופסקה עבודתו כלתה הפרוטה מכיסם, והם באו כמעט עד פת לחם. אז לא היה נהוג לאגור קופת פנסיה לחסיכון לימים שאחרי הפרישה מהעבודה. ליבו של רבי שלמה נשבר. כמה קשה הזקנה, הרהר לעצמו. יהודי ירא-שמים, שנהנה מיגיע כפיו ועסק במלאכת-הקודש בנאמנות כל ימיו, נאלץ עתה לחיות חיי עוני ומחסור. הרב הצעיר עודדם ובני-הזוג יצאו מביתו רגועים יותר. בראשו של הרב הבשיל רעיון. באותם ימים פנה בן דודו הרב אריה-צבי פרומר, לימים ראש ישיבת חכמי לובלין, וביקש ממנו שאם ייוודע על עיר כלשהי שהתפנתה בה משרת רב, יעדכן אותו על כך. הרב פרומר היה אז אברך גאון צעיר אחרי החתונה וחיפש משרת רבנות. הוא לא שיער שהתשובה לבקשתו תינתן מהר כל-כך. הרב שטנצל פנה אל הרב פרומר והציע לו עסקה.

"מה לרב שטנצל ולעסקים?!", תהה הרב פרומר, אולם מיד נוכח כי מדובר בעסקה מסוג אחר.

הסביר הרב שטנצל: "יודע אני כי קיבלת נדוניה נכבדה לחתונתך. מוכן אני לעשות איתך עסקה ולמכור לך את הרבנות שלי כאן, תמורת מחצית דמי הנדוניה שקיבלת". הרב שטנצל תלה את מבטו ברב פרומר והמתין לתשובתו. דבריו הדהימו את הרב פרומר. האוּמנם הרב מבקש להתפטר ממשרתו ולמסור לו אותה תמורת כסף?! הוא הביט שוב ושוב ברב שטנצל וראה כי ארשת פניו רצינית לחלוטין. הוא הבין כי לרב שטנצל יש מן הסתם סיבות כִבדות משקל להחלטתו זו, והשיב בחיוב. באותו יום העביר לידיו את הכסף – מחצית דמי הנדוניה. בשעת לילה מאוחרת נקש הרב שטנצל על דלת ביתו של השוחט. כשנכנס אל הבית לא האמינו השוחט ואשתו למראה עיניהם. הרב הושיט לידיהם צרור גדול ובו שִטרות כסף רבים. זה היה הכסף שקיבל מהרב פרומר, והועבר במלואו לידי השוחט. הרב אמר לשוחט ולרעייתו כי בכסף הזה יוכלו לכלכל את עצמם עד יומם האחרון, נפרד מהם בלבביות וחזר לביתו. כעבור כמה ימים נודע לכול כי רבי שלמה שטנצל ארז את מיטלטליו ועזב את העיר טשעלאדז מקום הולדתו ומקום רבנותו וכי את מקומו החליף הרב אריה-צבי פרומר הידוע בכינוי הקוז'יקלובר. לאחר עזיבתו של הרב פרומר והמעבר לקוזיקלוב, מונה הרב אליעזר ליפמן צבי הלוי לוינטל לרב העיר. המעבר לסוסנוביץ רבי שלמה, עבר לעיר סוסנוביץ באזור תרס"ט , בתחילה שימש כראש ישיבה בסוסנוביץ הישנה. לאחר מכאן עברה הישיבה לסוסנוביץ החדשה לבית המדרש העירוני. בספר סוסנוביץ:" בסוסנוביץ התייחסו אליו מלבד כאל רב ודיין העיר, גם כקדוש. בכל מופת. והתחשבו בו מאוד בכל מקום". הוא פרסם מאמרים של חידושי תורה הכתבי עת הרבניים הנקרא "הפרדס". בסוסנוביץ הוסיף לעסוק בתורה, רכש ספרי קודש שונים, שחלק מהם נמצאים בידי המשפחה כיום וחתומים בכתב ידו.

תפקידו כדיין בסוסנוביץ בסוסנוביץ ישב כל כס הדיינות, ובחשבון הנפש שלו הוא כותב:" ביום א י" אייר, היה אצלי ה שפיגעלמאן ויספר לי שיש לו סכסוך עם א'. ושאלמדנו מה לטעון. ואח"כ בא אלי עם בעל דינו ולא רציתי לקבלם".

שיעוריו לתלמידיו עוד מעיד עליו אביו ר' חיים דוב, "היה רגיל לומר הרבה פעמים קודם לימוד השיעור איזה מילתא דבדיחותא.

היומיים האחרונים של ימיו, האם הבן יכול לצאת הנחת תפילין מאביו?... הגאון רבי שלמה, חלה במחלה קשה ונסע למעיין המרפא שצ'אבניץ הרחוקה מעירו ושם נסתלק לפני הגיע זמנו. אביו מספר כי למרות מחלתו הקשה חוש ההומור שלו לא פסק. יומיים לפני פטירתו הוא ראה את אביו רבי חיים דוב מניח תפילין, הוא כבר היה במצב רפואי בו הוא לא יכול להניח תפילין, ואז אמר לאביו דרך צחות, שמאחר וברא כרעא דאבוה והרי גופך כמו שהנחת על גופי..." למרבה הצער, לא זכה לאריכות ימים, ונפטר בה' באלול תרע"ט 31-8-1919, בהיותו בן שלושים וחמש שנים בלבד.

את ספרו 'קהלת שלמה' הדפיסו בני משפחתו לאחר פטירתו. הספר נדפס בשנת תרצ"ב בפיעטרקוב, וקיבל את הסכמתם של רבנים בעלי-שם, ובהם מי שהחליף את המחבר ברבנות קוז'יקלוב, הרב אריה-צבי פרומר. וכך הוא כותב עליו: נולד לי בן והברית היה ער"ח אלול , וקראתי שמו יונה על שם רבינו יונה החסיד מחבר שער התשובה, ושער היראה מטעם כמוס עמדי...." (בקרב המשפחה הסתובבה שמועה, כי רבינו יונה גירונדי הגיע לרבי שלמה בחלום בערב הברית, וביקש ממנו לקרוא לבנו על שמו).

נגלה בחלום לאביו לאחר פטירתו הוא בא לחלום לאביו רבי חיים דוב, לאחר פטירתו, ומאחר ואחיו אברהם נחום, לא היה מהמדקדקים במצוות... הוא ביקש שיזהיר את אברהם נחום שלא יתגלח מאחר ועוברים 5 עבירות מהתורה.

ספריו[עריכה]

לאחר פטירתו מהתקף לב בגיל 35, החליטו ילדיו להוציא את הספר קהילות שלמה מכתביו שהשאיר אחריו. הספר יצא בשנת תרצ"ב בפיעטרקוב וכולל חידושי תורה על הש"ס. הספר קיבל את הסכמתם של הגאון מקוז'יקלוב, הרב אריה צבי פרומר וכך כותב עליו:

"כי ביודעו ומכירו ומוקירו קאמינא, כי הרה"ג זצ"ל היה תלמיד חכם גדול, שקידתו בתורה היה דבר נפלא, ממש לא הלך ד' אמות בלא תורה. ושם לילות כימים ולמד תורה מתוך הדחק, והיה צדיק תמים עניו ושפל, ברך, ויראת השם חופף עליו כל היום. והיה ממרי דחושבנא ומן יום חופתו שהיה בשנת שבעה עשר לימי חייו ועד יום עלות נשמתו הטהורה השמימה בשנת תרע"ט ה באלול, בהיותו בן ל"ה שנים, רשם לו בכל יום לפני שכיבתו איך עבר עליו כל היום במחשבה, דיבור ומעשה לא הניח דבר קטן ודבר גדול."

כמו כן קיבל הספר את הסכמתו של הרבי מרדומסק רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ שכתב עליו דברים דומים.

כמו כן הותיר הרב חידושי תורה בכתב ידו בספר "בית שלמה", שטרם הודפס עד היום הזה. האדמו"ר מראדומסק, והגאונים הרב מנחם זמבא והרב חיים עוזר גרודז'ינסקי נתנו הסכמתם לספרו.

פטירתו[עריכה]

עקב התקף לב נפטר בגיל 35 בתאריך ה' באלול תרע"ט.

צאצאיו[עריכה]

• בנו הגדול, יעקב יוסף שטנצל, נרצח עם אשתו מירל ברקוביץ וחמשת ילדיהם בשואת אירופה.
• בנו השני הרב יונה שטנצל עלה לארץ ישראל ב-1935 והתגורר בתל אביב. שימש כמייסד לימוד משנה יומית ולימוד הלכה יומית.
• הערש לייב שטנצל נרצח בשואה.
• נחום שטנצל היגר לאנגליה לפני המלחמה.
• רחל שטנצל נרצחה בשואה.
• אסתר שטנצל שהייתה נשואה לרב שלמה זאב צוויגנהפט נרצחה בשואה עם 2 ילדיה.
• שרה שטנצל נרצחה בשואה.
• נכדיו: הרב שלמה שטנצל, יו"ר מפעל המשנה וההלכה היומית, אסתר רובינסון ורחל קליקשטיין.

קישורים חיצוניים[עריכה]

• ספרו קהלת שלמה באתר Hebrew Books.