מיקרופדיה תלמודית:אמנה

הגדרה^[1] - אמונה בחברו שלא יטול ממנו ממון שלא כדין

אמנה מצינו בשני מובנים:

• שטר אמנה.

• מקח וממכר באמנה.

שטר אמנה

מהות השטר

שטר חוב שנותן אדם לחברו, למרות שלא לווה ממנו דבר (רש"י כתובות יט א ד"ה שטר אמנה), ונקרא "אמנה" שמאמין נותן שטר לחברו שלא יגבה ממנו הממון אלא אם כן מלוהו (ערוך אמנה; כן משמע מרש"י שם).

שלש סיבות לכתיבת שטר זה:

• כדי שאם יצטרך ללוות לאחר מכן מחברו, לא יצטרך לכתוב שטר חדש (רש"י שם).

• כדי להראות עצמו שאינו עשיר, שהרי לוה מאחרים (תוספות רי"ד שם).

• שנעשה לשם קנוניא, כדי להפקיע שעבוד הלואתו של אחר על ידי שטר זה שיהא קדום (מאירי שם).

איסור השהיה בביתו

אסור למלוה להשהות שטר אמנה בביתו, ושני לימודים נאמרו בדבר:

• נאמר: וְאַל תַּשְׁכֵּן בְּאֹהָלֶיךָ עַוְלָה (איוב יא יד. רב כהנא בכתובות שם).

• נאמר: אִם אָוֶן בְּיָדְךָ הַרְחִיקֵהוּ (איוב שם. במערבא משמיה דרב שם ב; ירושלמי כתובות ב ג).

יש מי שכתב שלדעת הירושלמי אין האיסור אלא להשהותו לאחר הזמן שקבע הלוה שיחזירנו לו, אבל עד הזמן שקבע אין איסור (שירי קרבן שם).

איסור חתימה

נחלקו אמוראים בענין חתימת עדים על שטר אמנה:

יש אומרים שהאיסור חל אף עליהם, כיון שהכתוב קראו "עַוְלָה" (רב ששת בריה דרב אידי בכתובות שם ב), או מפני שעל ידי זה הוא מפסיד לאחרים, ששטר זה יהיה קדום לשטרות אחרים של הלוה שלוה מאחרים (מאירי שם), וכן הלכה (רמב"ם עדות ג ז; טוש"ע חושן משפט מו לז).

ויש אומרים שאין איסור על העדים לחתום (רבי חגי בירושלמי שם, בדעת רב), שכיון שהמתחייב מאמינו ומודה בדבר אין לעדים בכך כלום (שיטה מקובצת שם, בשם הרשב"א).

ויש מפרשים שאין מחלוקת בדבר, והכל מודים באיסור^[2] (שיירי קרבן שם, בתירוץ השני).

לפיכך, עדים שאמרו: כתב ידינו הוא זה אבל שטר אמנה הוא, אינם נאמנים, שאין אדם משים עצמו רשע (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ואם אמרו שבשעה שחתמו לא ידעו שהיה אמנה, ואחר כך התברר להם דבר זה - שאז אינם משימים עצמם רשעים - נאמנים (טוש"ע שם)^[3].

חלות האיסור

נחלקו ראשונים אימתי חל איסור זה על העדים:

• יש אומרים שאינו חל, אלא כשחתמו על מנת למוסרו למלוה, אבל למוסרו ללוה אין איסור, שהרי אמרו (בבא בתרא קסז ב) כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו (תוספות כתובות שם ד"ה אעולה).

• ויש אומרים שאפילו למוסרו ללוה אסור, אם הלוה אומר שמפני שמאמין למלוה ובוטח בו שילוונו אחר כך הוא משתעבד לו בשטר זה, שכיון שאמר כך יש לחוש שיתן השטר למלוה מפני שמאמין בו, והמלוה לא יתן לו המעות, ויוציא השטר לראיה שהוא חייב לו, ולכן אסור לחתום אפילו בשטר הקנאה, שהלוה שיעבד את נכסיו אף לפני ההלואה (שיטה מקובצת שם, בשם שיטה ישנה, בתירוץ השני).

טענת אמנה על שטר

המוכר שטר חוב לחברו בכתיבה ומסירה, והודה אחר כך שהוא שטר אמנה, הרי הוא נאמן במיגו שהיה יכול למחול לו, שהמוכר שטר חוב וחזר ומחלו מחול (רמב"ם מלוה טז ז), או שטענת פרוע עצמה היא מחילה (מגיד משנה שם).

אבל כשהמלוה חב לאחרים וטוען שאינו יכול להגבות להם משטר חובו, מפני שהוא שטר אמנה - אינו נאמן (בעל התרומות נא ב), שמאחר שהוא משועבד מהתורה לאחרים, אינו יכול למחול חובו (ש"ך שם מז סק"ז ופו ס"ק יא).

במקח וממכר

ביאור המושג

נחלקו ראשונים בביאור המושג:

• יש שביארו שקונה מחברו חפץ ומאמין למוכר שכך וכך שילם הוא מחירו, ומשתוים ביניהם על סכום הריוח שהמוכר ישתכר בו (תוספות בבא מציעא נא ב ד"ה הנושא, וד"ה לא; רמב"ם מכירה יג ה; טוש"ע חו"מ רכז כז).

• ויש שביארו שמסר לחברו סחורתו למכור, ואמר לו תמכור בכמה שתוכל, והנני סומך עליך, ותתן לי המעות לזמן פלוני, ואני אתן לך שכר טרחתך (רש"י בבא מציעא שם ד"ה הנושא ונותן).

חישוב הרע באמנה והיפה בשוה

תנאים אמרו: הנושא והנותן באמנה, הרי זה לא יחשב את הרע באמנה ואת היפה בשוה, אלא או זה וזה באמנה, או זה וזה בשוה (תוספתא (צוקרמאנדל) בבא מציעא ג כג; בבא מציעא נא ב).

• לפירוש הראשון באמנה, פירושו: כשקנה עשרה דברים בעשרה דינרים, חמשה מהם יפים ושוה כל אחד דינר וחצי, וחמשה רעים ואינם שוים אלא חצי דינר כל אחד, והלוקח אומר לו אני מאמינך כמה שלמת מחירם ואתן לך כך וכך ריוח, לא יחשוב לו הרעים דינר דינר כמו שקנה והיפים דינר וחצי כמו ששוים, שהרי לא שילם בעד הרעים דינר אלא מפני שגם היפים היו בדינר דינר, אלא או זה וזה באמנה, היינו שאם ימכרם כולם יחד יחשוב כולם דינר דינר, או זה וזה בשוים, שאם ימכור רעים לבדם יחשוב כל אחד בחצי דינר, ואם ימכור יפים לבדם יחשוב כל אחד בדינר וחצי (תוספות שם ד"ה לא, בשם רבנו חננאל; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם כח).

• לפירוש השני באמנה, פירושו: כגון שהיו לו שני דברים למכור, יפה ורע, היפה יש עליו קופצים ללוקחו בבת אחת, והרע אינו נמכר אלא בחנות מעט מעט, לא יאמר לו הרי לך היפה בשויו על מנת שתמכור לי את הרע באמנה כמה שתוכל, ולכשימכר תן לי מעות שניהם, ופוטר עצמו בהמתנת המעות של היפה מליתן לו שכר טרחתו של מכירת הרע, שהרי זה כרבית, אלא או שניהם באמנה ויתן לו שכר טרחתו, או שניהם בשוה והשכר יהא של מקבל (רש"י שם ד"ה הרי זה).

אונאה

תנאים אמרו: הנושא והנותן באמנה אין לו עליו אונאה (תוספתא שם כב; בבא מציעא שם).

• לפירוש הראשון באמנה, היינו שאם המוכר נתאנה ושילם יותר משויו, וכשהוא מכר אמר בכך וכך לקחתיו וכך וכך אני מרויח בו, אין ללוקח ממנו עליו אונאה (כן משמע מתוספות שם ד"ה הנושא; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שמכיון שלא סמך משעה ראשונה על שווי החפץ אלא על הדמים שזה נתן, ומכיון שהאמת היתה כדבריו אלא שהוא עצמו התאנה, אין כאן אונאה (מגיד משנה שם, בשם רבנו חננאל; ב"ח שם), ואפילו נתאנה ביותר משתות שהמקח בטל במכירה (ראה בערך אונאה), באמנה המקח קיים (ש"ך שם ס"ק טו)^[4].

• וכן אם המוכר בעצמו לא נתאנה, אלא שיש אונאה בשכר שהוא רוצה להרויח, כגון שאומר לקחתי החפץ בסלע ואני מוכרו בעשרה סלעים, אין עליו אונאה (רמב"ם שם יד א); ויש אומרים שאפילו אם לא אמר לו המוכר בכך וכך לקחתיו, אלא שהלוקח אמר לו תן לי חפץ זה במחיר שקנית אותו, ואני מאמינך על הסכום שתאמר שבכך קנית אותו, ואוסיף לך כך וכך ריוח, אין בו אונאה, אף אם נתאנה המוכר בשעה שלקחו, שעל דעת כן משך הלוקח את החפץ (אור זרוע בבא מציעא קנו; טור שם, בשם יש מפרשים), ואף על פי שלא ידע בשעת המשיכה בכמה קונהו שימחול לו, צריך ליתן לו כמו שהתנה, שמתחילה לא היתה כונתו על שווי המקח (סמ"ע שם ס"ק מו).

• לפירוש השני באמנה, שנותן סחורתו למכור, הדין שאין עליו אונאה הוא שאם מכר בפחות, כיון שהאמינו שימכרנו כמו שיוכל, אין לו עליו אונאה, וכן אם מכר בדמים רבים לא יוכל המקבל לומר לא אתן לך אלא כמה ששוה (רש"י שם ד"ה אין לו עליו).

משא ומתן באמנה על פירות

אמנה במשא ומתן יש גם במובן אחר: הנותן מעות לחברו על פירות כשער של עכשיו שיוצא בשוק, על מנת לקבלם לאחר זמן, ומאמין לו שאפילו כשיוקירו הפירות יתנם לו (רש"י בבא מציעא סג א ד"ה עושין אמנה).

מותר לעשות באופן זה אמנה בפירות, ואין בדבר משום איסור רבית (בבא מציעא שם).

אכן, אם אחר כך נותן לו לא את הפירות עצמם אלא דמיהם, נחלקו אמוראים בדבר: יש אומרים שכיון שמעות נתן ומעות מקבל נראה כרבית, והדבר אסור (רב שם ורש"י ד"ה ואין עושין); ויש שאין חוששים לכך (רבי ינאי שם).

הערות שוליים