מיקרופדיה תלמודית:אסור חפצא; אסור גברא

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־15:36, 30 ביוני 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - דברים האסורים בעצמותם על האדם, ואיסורים החלים על האדם שלא לעשותם

איסורי תורה

האיסורים שאסרה תורה, כגון נבלות וטרפות וכיוצא, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהם איסור חפצא, שגוף הדבר הוא שנאסר על האדם, ולכן אפילו לדעת הסוברים שנדר חל על שבועה, שנוסף בדבר איסור חפצא של נדר (ראה לעיל), מכל מקום אין הנדר חל על איסורי תורה, שאם אמר קונם נבלה זו עלי וכיוצא, לא נאסר אלא משום איסור נבלה, ולא משום נדר, שאין איסור חפצא חל על איסור חפצא (שו"ת הרשב"א ח"א תרטו).

וכן אמרו בחולה שיש בו סכנה וצריך לבשר בשבת, שמוטב לשחוט לו מלהאכילו נבלה, אף על פי ששבת איסור סקילה הוא ונבלה איסור לאו בלבד, לפי שהשחוטה בשבת המאכל בעצמו מותר והנבלה גוף המאכל אסור (רא"ש יומא פ"ח סי' יד, בשם רבינו מאיר), הרי שנבלה איסור שעל החפץ הוא (אתוון דאורייתא כלל י, בפירוש דברי הרא"ש).

  • ויש אומרים שאיסורי תורה הם איסור גברא, ומי שאסר עליו את הנבלה בנדר, חל הנדר, כשם שהנדר חל על השבועה, לפי שבנבלה אין האיסור חל על החפץ, וכשאסרה בנדר חל איסור בחפץ (שו"ת הריב"ש סי' צח; ריטב"א נדרים יג ב, ג א מדפי הרי"ף). ומטעם זה אין הנדר חל כשמתפיס בדבר האסור ואומר ככר זה עלי כבשר חזיר וכנבלה וכדומה (ראה בערך נדרים), לפי שחזיר ונבלה אין גופם אסור איסור חפצא, אלא האדם אסור לאכלם, וכשאומר הרי זה עלי כחזיר וכנבלה, הרי זה כאומר ככר זה עלי כבשר חולין שלא אמר כלום (ריטב"א שם, ג ב מדפי הרי"ף).

לדעה זו, יש מהאחרונים שהסביר גדרם של איסורי גברא וחפצא:

  • איסור גברא הוא דבר שנאסר מחמת קדושתו של האדם, שהאיסור פוגם במעלת האדם, כנבלה ושקצים וכדומה.
  • איסור חפצא הוא דבר שהאדם אסור לעשותו מחמת קדושת החפץ, שהאדם פוגם במעלת החפץ כשמתקרב אל דבר שהוא למעלה ממדרגתו, כזר בתרומה ובקדשים וכיוצא (אבני נזר או"ח לז)[2].

איסורים שבזמן

אחרונים דנו במהות איסורים שבזמן:

  • יש שכתבו שכל איסור התלוי בזמן ידוע אינו אלא איסור גברא (אתון דאוריתא י; בית האוצר א קכה).
  • איסור אכילה ביום הכפורים אינו איסור חפצא, שהמאכלים בעצמותם לא חל עליהם שום איסור ביום הכפורים, אלא האדם הוא שצריך להתענות בו ביום, ולכן הרי זה איסור גברא (אבני נזר או"ח לז).
  • יש שהבדילו בין אכילה ביום הכפורים, שהוא איסור גברא, לאיסור אכילת מוקצה בשבת ויום טוב, שאף על פי שתלוי בזמן, מכל מקום צידדו לומר שהוא איסור חפצא (שו"ת רבי עקיבא איגר ה).
  • באיסור חמץ בפסח נסתפקו אם הוא איסור גברא, כיון שתלוי בזמן, או איסור חפצא (צפנת פענח חמץ ומצה א ה; חלקת יואב תנינא כ)[3].

באיסורים שעל ידי פיו

נדרים ושבועות

הנדרים והשבועות שונים הם בגדרם:

  • הנדרים הם איסור חפצא (נדרים ב ב), שהאדם אוסר את החפץ עליו ואומר קונם ככר זה עלי, או ככר זה עלי או כהקדש, וכיוצא מהלשונות (רש"י שם ד"ה דמיתסר), שכן בנדרים נאמר: כִּי יִדֹּר נֶדֶר (במדבר ל ג), שמתפיס בדבר הנדור, והיינו התפסה בחפץ (תוספות שם ד"ה נדרים).
  • השבועות הן איסור גברא (נדרים שם), שהאדם אוסר את עצמו מלעשות דבר פלוני ואומר שבועה שלא אוכל ככר פלוני וכיוצא (רש"י שם), שכן בשבועות נאמר: נֶפֶשׁ כִּי תִשָּׁבַע (ויקרא ה ד), שנשבע שלא יעשה דבר פלוני (פירוש הרא"ש שם), וכן: וְלֹא תִשָּׁבְעוּ (ויקרא יט יב), שהאדם הוא שמוזהר (תוספות שם).

הבדלים היוצאים מחילוק זה

  • הנדרים חלים על המצוה כעל דבר הרשות, מה שאין כן בשבועות (תוספתא נדרים (צוקרמאנדל) א ה; נדרים יג ב), שאם אמר קונם סוכה שאני עושה, לולב שאני נוטל, תפילין שאני מניח - בנדרים אסור ובשבועות מותר (משנה שם טז א), לפי שהנודר אוסר הדבר הנדור עליו, והנשבע אוסר עצמו על הדבר, נמצא הנשבע לבטל את המצוה אוסר עצמו, והוא עצמו כבר מושבע ועומד מהר סיני, ואין שבועה חלה על שבועה; והאוסר דבר בנדר, הדבר הוא שנאסר, ואותו הדבר אינו מושבע מהר סיני (רמב"ם נדרים ג ז), וכיון שהחפץ נאסר עליו, "אין מאכילין לאדם דבר האסור לו" (ר"ן שם טז ב ד"ה הא דאמר; פירוש הרא"ש שם).
  • השבועות חלות על דבר שיש בו ממש ואין בו ממש, מה שאין כן בנדרים (תוספתא שם; גמ' שם יג ב), שהאומר דבורי עליך קונם - אינו אסור מלדבר עמו, שהדיבור אין בו ממש, וכן כשאסר את הילוכו ושינתו וכיוצא, לפי שהנדרים הם איסור חפצא, וכיון שאין ממש בחפץ לא אסר כלום, אלא אם כן אסר פיו לדבורו ורגליו להילוכו וכיוצא; אבל השבועות, כיון שהן איסור גברא, הרי האדם יש בו ממש, וחל עליו האיסור (ר"ן שם ד"ה מה; פירוש הרא"ש שם).

אם יש בנדרים גם איסור גברא

אף על פי שהנדרים הם איסור חפצא, מכל מקום יש מהראשונים שכתבו שיש בהם גם איסור גברא, שמכיון שנאסר החפץ עליו, הרי הוא מוזהר עליו באיסור של לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל ג), ולאו זה הוא איסור גברא ככל לא תעשה שבתורה (ר"ן נדרים יח א ד"ה הלכך; ריטב"א שם טז א, ה א בדפי הרי"ף); ויש סוברים שנדרים נקראים איסור חפצא בלבד (כן משמע בריטב"א שם, בשם מורו, ובריטב"א שבועות כב ב).

חרמים

החרמים [נכסים שהוקדשו בלשון חרם, הניתנים לבדק-הבית או לכהנים] (ראה בערכו) הם כנדרים, שאיסורם חל על החפץ (נדרים ב ב), שאומר נכסים אלו עלי חרם, ונמצא שהחרם חל על הנכסים (רש"י שם ד"ה דמיתסר), שכן נאמר בחרמים: אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַה' מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ (ויקרא כז כח) - משמע שהחפץ עצמו יהיה חרם (תוספות נדרים שם ד"ה נדרים).

נזירות

בנזירות, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהוא איסור גברא, שאף על פי שנאסר הנזיר ביין, אין היין נאסר עליו, אלא בגופו תלויה הנזירות, שהרי אומר הריני נזיר, וממילא נאסר ביין ובתגלחת ובטומאה (פירוש הרא"ש נדרים ב ב, לפי המהרי"ט ח"א נג), והרי הוא כאוסר עצמו על היין (תוספות שבועות כה א ד"ה חומר). וזוהי לשון נזירות, שמפריש עצמו מן החפץ, ולא שמפריש החפץ ממנו, וכן אמרו (ספרי נשא כג): "יַזִּיר (במדבר ו ג) - אין נזירה בכל מקום אלא פרישה, וכן הוא אומר (ויקרא כב ב) וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל". אלא שמכל מקום אינו דומה לאיסור גברא של שבועה, שבשבועה אין גופו של האדם נתפס בה, ונזיר הוא עצמו נתפס בנדר ונתקדש גופו וממילא נאסר, ואין צריך הוא עצמו לאסור נפשו על החפץ, אלא כיון שהקדיש את גופו בנזירות, אסרה התורה עליו את היין, כמו שאסרה על כל ישראל את החלב והדם, ונמצא שהיין אסור עליו מגזרת המלך (מהרי"ט שם)[4].
  • ויש אומרים שהנזירות היא איסור חפצא כנדרים, וזהו הטעם שהנזירות חלה על יין של מצוה, לפי שהיין נאסר עליו, כמו בנדרים שחלים מטעם זה על דבר מצוה (ריטב"א נדרים יג ב, ג א מדפי הרי"ף, ויז א, ו א מדפי הרי"ף)[5].

איסורי דרבנן

אחרונים כתבו שכל איסורים דרבנן הם איסורי גברא, שאין בדברי חכמים כדי לשנות את החפץ מכפי מה שהוא ולקבוע בגוף הדבר מהות של איסור, אלא שהם גוזרים על האדם לעשות או שלא לעשות דבר פלוני (אתון דאוריתא י; בית האוצר א קכב).

לפיכך יש מהאחרונים שכתב שייתכן שמי שעבר על איסור דרבנן בשוגג - אין צריך כפרה (נתיבות המשפט רלד סק"ג), שדוקא השוגג באיסור תורה צריך כפרה, כיון שהדבר בעצמו אסור, ואפילו שהוא עשה בלי כונת עברה, מכל מקום עברה נעשתה כאן, אבל באיסור דרבנן, שכל עיקרו אינו אלא איסור על האדם, כיון שלא נתכוין לעבור על דברי חכמים - אין כאן עברה כלל (תורת חסד או"ח לא; שערי יושר א י)[6].

הערות שוליים

  1. ב, עמ' עח2-פא1.
  2. ולכן "קונם", שהוא מתפיס הדבר בקרבן, ויש מעילה בקונמות, הוא איסור חפצא; אבל שבועה, שאין קדושה נתפסת בחפץ, אלא שהאדם מחלל שבועתו ופוגם נפשו, הוא איסור גברא (אבני נזר שם) .
  3. ויש שתלו הדבר במחלוקת תנאים: לרבי יהודה שחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה (פסחים כח א-ב) , הרי זה איסור חפצא, שאי אפשר לומר שהוא איסור גברא, שהרי האדם מותר עכשיו לאכול חמץ; ולר' שמעון שחמץ שעבר עליו הפסח מותר מן התורה (שם) , הרי זה איסור גברא (צפנת פענח שם) . וראה עוד אבן האזל חמץ ומצה א ז.
  4. נמצא לפי זה ששלשה חילוקים באיסורי פיו: נדר, שחל בחפץ; שבועה, שאסר עצמו ואינה נתפסת בגופו; נזירות, שנתפסת בגופו (מהרי"ט שם) .
  5. ויש מפרשים שהנזירות היא איסור חפצא במובן אחר, שהחפץ שהוא אוסר עליו הוא פיו לשתות יין, ושערו לתגלחת, וידיו לנגיעה במת, ורגליו להיכנס באהל המת, והרי זה כמו בנדרים כשאומר קונם פי לדבור, ידי למעשיהן, רגלי להילוכן, וכן בנזיר סתמו כפירושו, שכשאומר הריני נזיר, הרי זה כאילו אסר פיו לשתיית פרי הגפן וכו' (מהר"י בסאן במהרי"ט שם נד) .
  6. בגמרא מצינו חפצא-גברא רק בענין נדרים ושבועות כמבואר לעיל; בראשונים דנו על איסורים של תורה אם הם חפצא או גברא, כמבואר לעיל. על הרחבת גדרי חפצא-גברא על ידי ר' חיים הלוי סולובייציק מבריסק, ועל ההולכים בדרך הלימוד הבריסקאית, גם למושגים מופשטים בהלכה, ולנושאים וסוגיות רבות – ראה בספר אישים ושיטות, עמ' לז ואילך.