מיקרופדיה תלמודית:אסורי אכילה

הגדרה^[1] - דברים האסורים באכילה מן התורה, או מדברי-סופרים

איסורי תורה ואיסורי חכמים

איסורי תורה

איסורי אכילה של תורה:

• רובם הם באזהרת לאו, וחייבים עליהם מלקות, כגון גיד הנשה, שנאמר: עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה (בראשית לב לג).

• ומהם באזהרת לאו, וחייבים עליהם כרת, כגון דם, שנאמר: וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא ג יז), ונאמר: כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִיא מֵעַמֶּיהָ (שם ז כז).

• ומהם באזהרת לאו, וחייבים עליהם מיתה-בידי-שמים, כגון תרומה ובכורים לזר, שנאמר: וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם וְכָל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ (שם כב ט-י).

• ויש שהם באיסור-עשה, כגון חָלב פסולי המוקדשין, היינו קרבנות שנפלו בהם מום ונפדו, שנאמר: תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר (דברים יב טו), בשר ולא חָלב (בכורות ו ב).

איסורי חכמים

מלבד מה שבהרבה איסורי תורה ישנם פרטים ואופנים האסורים מדרבנן, כגון בשר עוף בחלב באיסור של בשר-בחלב, ישנם גם איסורי אכילה מיוחדים של דבריהם, כגון פת גוי, שנאסרה באכילה כדי שלא יתערבו בהן ישראל ויבאו לידי חתנות (שבת יז ב; רמב"ם מאכלות אסורות יז ט).

שלא כדרך אכילתם

אכילת איסור שאזהרתה נאמרה בלשון אכילה

אכילת איסור, שאזהרתו נאמרה בתורה בלשון אכילה, אין חייבים עליה אלא אם כן אכלה כדרך אכילתה (פסחים כד ב), היינו כדרך שנהנה מהאכילה (רמב"ם יסודי התורה ה ח, ומאכלות אסורות ד י). אבל אם אכל שלא כדרך הנאתה - כגון שאכל חֵלב חי (גמ' שם), או שעירב דבר מר במאכל האסור ואין בו הנאה לחיך (רמב"ם שם ושם) - פטור (גמ' שם).

ואם יש בדבר איסור, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהדבר אסור מהתורה (משנה למלך יסודי התורה שם, לדעת הרמב"ם, ושבועות ה ה, לדעת התוספות שבועות כג ב ד"ה דמוקי).

• יש אומרים שהדבר אסור מדרבנן (כן משמע בתוספות שם, ושם כב ב ד"ה אהיתירא)

• ויש אומרים שאין בדבר איסור כלל (מרדכי פסחים תקמה, בשם הראבי"ה; ש"ך יורה דעה קנה ס"ק יג-יד).

אכילת איסור שאזהרתה נאמרה שלא בלשון אכילה

בבשר-וחלב וכלאי-הכרם, שאיסורם לא נאמר בתורה בלשון אכילה, חייבים אף שאכלום שלא כדרך הנאתם (גמ' שם; רמב"ם שם ושם), וכתבו ראשונים שאף בעבודה זרה כך, שגם בה לא נאמרה בתורה לשון אכילה (תוספות עבודה זרה יב ב ד"ה אלא).

בבריה

יש אומרים שלסובר שאין שיעור לאיסורי אכילה וחייבים אף על כל שהוא (רבי שמעון בשבועות כא ב, לפי רש"י שם ד"ה דתניא וד"ה ולא אמרו), חייבים בכל איסורי אכילה אף אם אכלם שלא כדרך אכילתם (תוספות שבועות כג ב ד"ה דמוקי, לפי המהרש"ל שם), ולפי זה יש אומרים שאף להלכה שעל חצי שיעור אין חייבים (ראה בערך חצי שעור), מכל מקום בבריה (ראה בערכו), שחייבים עליה בכל שהיא, חייבים אף אם אכלה שלא כדרך אכילתה (מנחת חינוך קסג ו).

אוכל שאינו ראוי

שאינו ראוי לאכילת אדם

מאכל של איסור שנסרח עד שאינו ראוי לאכילת אדם, אין עליו שם איסור, שנאמר: לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ (דברים יד כא) - הראויה לגר קרויה נבלה, שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה (עבודה זרה סז ב).

ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין למדים מכאן אלא נבלה "הסרוחה מעיקרא", שנסרחה קודם שבאה לכלל איסור, כגון שהיתה מוכת שחין מחיים, ומעולם לא חל עליה שם נבלה; אבל אם כבר היתה נבלה ואחר כך נסרחה, לא פקע ממנה שם נבלה (רבי מאיר בגמ' שם סח א, ורש"י ד"ה סרוחה).

• ויש אומרים שאם היתה "סרוחה מעיקרא" אין אנו צריכים ללמוד מפסוק, שאינה אלא כעפר בעלמא, ולא בא הכתוב אלא למעט שאפילו אם נסרחה אחר כך אינה בכלל נבלה (רבי שמעון שם), וכן הלכה (תורת הבית הארוך ד א; רא"ש עבודה זרה ב לד)^[2].

נפקא מינה ממחלוקתם

אין מחלוקתם ענין לאיסורי אכילה, שהרי על כל פנים זוהי אכילה שלא כדרך אכילתה והאוכלו פטור, ולא נחלקו אלא אם פקע ממנו שמו של האיסור, ונפקא מינה לבשר בחלב וכלאי הכרם, שאם הפטור הוא משום שאין זו אכילה כדרך אכילתה, בבשר בחלב וכלאי הכרם הרי חייבים אף שלא כדרך אכילתם (ראה לעיל); ואם הפטור הוא משום שפקע ממנו שם האיסור, גם באיסורים אלה כשנסרחו ונפסלו מאכילת אדם פקע שם האיסור מהם (נודע ביהודה קמא יו"ד כו).

היתר אכילה

כתבו ראשונים שמאכל זה מותר לאוכלו לכתחילה, ואין בו אפילו איסור דרבנן (חינוך תעב; בדק הבית א; פרי חדש יו"ד יו"ד קג סק"א), אלא שאם הוא בעין ולא נתערב בדבר אחר, אסור מטעם אחר באכילה: משום בל-תשקצו [ראה בערכו] (חינוך שם; פר"ח שם)^[3].

שאינו ראוי לאכילת כלב

נפסל מאכילת כלב, לדברי הכל פקע שם האיסור ממנו, אפילו שנפסל אחר שכבר חל עליו שם האיסור (נודע ביהודה קמא יו"ד כו).

בשר בחלב

עור הקיבה שנתיבש ונעשה כעץ, וממלאים אותו חלב - מותר, ואין בו איסור בשר בחלב (שבלי הלקט ח"ב לד; בית יוסף יו"ד פז י, בשמו; רמ"א שם), לפי שנפסל מאכילת אדם (מנחת כהן ח"א י; פרי חדש יו"ד קג סק"ב), והוא הדין עור של קיבת נבלה שנתיבש ונעשה כעץ (ש"ך יו"ד קיד ס"ק כא; שו"ת שבות יעקב ב ע).

חמץ

חמץ שנתעפש ונפסל מאכילת אדם, והכלב יכול לאכלו, לא נתבטל מתורת חמץ (פסחים מה ב), ואף על פי שנבלה שאינה ראויה לגר אינה נבלה, וכל שכן כשנפסל קודם שהגיע לכלל אסור חמץ, היינו קודם זמן איסורו, מכל מקום חמץ הואיל וראוי לשחקו ולהחמיץ בו עיסות אחרות, כל שלא נפסל מאכילת כלב חל עליו האיסור (ר"ן פסחים ל א)^[4].

אכן אם נפסל מאכילת כלב מותר באכילה, ודוקא כשנפסל קודם זמנו, אבל נפסל לאחר זמנו - אסור (פסחים כא ב), לפי שכבר נאסר בהנאה קודם שנפסל, ואפילו אפרו אסור (מקור חיים תמב סק"ד); ויש אומרים שמדרבנן אסור באכילה אפילו נפסל קודם זמנו (רא"ש פסחים ב א, וטור אורח חיים תמב, בשם הר"י ברצלוני), לפי שכשהאדם אוכלו הוא מחשיבו על ידי זה לאוכל (רא"ש שם).

גיד הנשה

גיד הנשה, אף על פי שיש סוברים שאוכל שאינו ראוי הוא, שכן עץ בעלמא הוא, שאין בגידים בנותן טעם, מכל מקום חייבים על אכילתו, וחידוש הוא שחידשה תורה בגיד הנשה (חולין צב ב).

שקצים ורמשים

שקצים ורמשים שנסרחו ונפסדו מאכילה, יש מהראשונים שכתב שבשעת פגמם לא אסרתם תורה, ואין איסורם אלא כשיושבחו (בדק הבית ד א)^[5].

הערות שוליים