מיקרופדיה תלמודית:אפר

הגדרה^[1] - חומר מפורר הנשאר מדבר השרוף

שמו

אפר כירה

לפעמים נקרא בשם אפר כירה (משנה ביצה ב א). ויש מהראשונים שמפרש שאפר כירה הוא דווקא אפר מעצים שרופים, אבל אפר של אוכלים או בגדים שרופים נקרא אפר סתם (תוס' ביצה ח א ד"ה הכי קאמר, וחולין פח ב ד"ה מצינו).

אפר מקלה

לפעמים נקרא האפר בשם אפר מקלה, ופירושו מן הקלוי והשרוף (רש"י ברכות כח א ד"ה אפר, תענית טו א ד"ה אפר מקלה), וגם כאן הכוונה לאפר כירה, שהוא האפר הרגיל (רש"י שם, ובבכורות כט א ד"ה אפר מקלה; ר"ש פרה ט ז). ומה שקראו לאפר בשם זה הוא כדי להבדילו מאפר פרה (משנה בכורות כט א; רשב"ם בבא בתרא ס א ד"ה אפר מקלה), או להבדילו מעפר (רש"י תענית טו א, ומכות כא א ד"ה אפר מקלה). לדעת קצת מן הראשונים לפעמים קראו אפר מקלה לדבר הנשרף מעצמות אדם (תוס' תענית טו ב ד"ה ונותנין, טז א ד"ה אפר).

עפר

נחלקו תנאים אם אפר נקרא בשם עפר:

• בית שמאי סוברים שאינו בכלל עפר, ואף על פי שנאמר: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (במדבר יט יז), עפר שרפה נקרא אבל עפר סתם לא נקרא. ולפיכך בכסוי הדם, שנאמר בו: וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר (ויקרא יז יג) - אין מכסים באפר.

• ובית הלל סוברים שאפר בכלל עפר, כמו שמצינו באפר החטאת, ולכן מכסים בו (חולין פח ב).

• ר' ישמעאל סובר שאפר אינו בכלל עפר, ומכל מקום מכסים בו לדעתו מהלכה למשה מסיני (סוטה טז א, ועי"ש בתוס' ד"ה ואם ומהרש"א שם).

הלכה כבית הלל, ומכסים בין באפר עצים, ובין באפר בגדים ואפר בשר שנשרף (רמב"ם שחיטה יד יג; טוש"ע יורה דעה כח כג).

במים שמשקים את הסוטה, שנאמר בהם: וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם (במדבר ה יז) - לדברי הכל אין אפר בכלל עפר, ואין נותנים אפר למים (סוטה טז ב; רמב"ם סוטה ד יב), שלשון הפסוק "קַרְקַע הַמִּשְׁכָּן" בא למעט את האפר (סוטה טז א ורש"י ד"ה הכא).

כשם שאפר קרוי עפר, כך עפר קרוי אפר סתם (רש"י תענית טו א ד"ה אפר מקלה).

הלכותיו

במלאכת לישה בשבת

אפר שונה בטבעו מעפר בנוגע ללישתו במים: העפר בר גיבול הוא, ואפר אינו בר גיבול (שבת יח א), ולכן דינו בשבת ויום טוב כשאר דברים שאינם בני גיבול, שנחלקו בהם ראשונים אם חייבים עליהם משום מלאכת לש בנתינת מים בלבד, או שאין חייבים כלל משום לישה אפילו כשגיבלם (ראה ערך לש).

במוקצה בשבת

מותר לטלטל מחתה שיש עליה אפר המוכן מערב שבת לכסות רוק או צואה, אף על פי שיש בה גם שברי עצים שהם מוקצים, שהמחתה היא בסיס לאסור ולמותר (שבת מז א, ועי"ש ברש"י ותוס'; טוש"ע שי ח. וראה ערך בסיס לדבר האסור), ואין צריך לנער, שאי אפשר לנער שברי העצים, לפי שהאפר שבתוכה יתפזר עם הניעור (רשב"א שבת קמב א), ואי אפשר ליטול אחר כך האפר לבדו מבלי השברים הקטנים של העצים (שו"ת הרא"ש כלל כב דין ח; שו"ע שם; מגן אברהם שם ס"ק י); אבל אם אינו צריך אלא למחתה בלבד - לא יטלטלנה כמות שהיא, אלא ינער האפר עם העצים ויטול המחתה (שו"ע שם).

בכתובת קעקע

האפר, מתוך שהוא קשה, כשנותנים אותו על גבי מכה, הוא מקעקע את מקום המכה והרושם נראה שם אחר זמן, ולפיכך אמר רב מלכיא בשם רב אדא בר אהבה שאסור לו לאדם שיתן אפר מקלה על גבי מכתו מפני שנראה ככתובת קעקע; אלא שרב אשי חולק עליו וסובר שמותר, לפי שהמכה מוכחת עליו שאין זו כתובת קעקע (מכות כא א, ורש"י ד"ה אפר מקלה). הלכה כרב אשי (טוש"ע יורה דעה קפ ג. וראה ערך כתובת קעקע).

בתענית ציבור

בתענית צבור מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנים אפר מקלה על גבי התיבה (משנה תענית טו א), ועל ספר תורה, כדי להגדיל את הבכיה ולהכניע את לבם (רמב"ם תעניות ד א), לומר: כלי אחד של חמדה היה לנו, וגרמו עוונותינו שיתבזה, או: אבותינו חיפו אותו זהב, ואנו חפינו אותו אפר (ירושלמי תענית ב א).

ונותנים אפר בראש הנשיא ובראש אב בית דין (משנה תענית טו א), כדי שיכלמו וישובו (רמב"ם שם). וכל אחד ואחד נותן אפר בראשו (משנה שם). ונחלקו אמוראים אם הטעם הוא לומר הרי אנו חשובים לפניך כאפר, או כדי שיזכור לנו אפרו של יצחק (תענית טז א). יש מהראשונים שסובר שלטעם השני אפר מקלה זה הוא מעצם אדם הנשרף, שרק באפר זה יש זכרון לעקדת יצחק (תוס' תענית טו ב ד"ה ונותנין, טז א ד"ה אפר).

חתנים

נותנים אפר מקלה על ראש חתנים כדי לזכור את חורבן ירושלים, שנאמר (תהלים קלז ה-ו): אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי וגו', אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי (בבא בתרא ס ב; רמב"ם תעניות ה יג; טוש"ע אורח חיים תקס ב).

מיקום מתן האפר לאות אבל

אפר כסימן של צער הוא בניגוד לפאר, שנאמר: לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר (ישעיה סא ג). לכן בתענית צבור, וכן החתנים שנותנים עליהם אפר, נותנים אותו במקום הנחת תפילין שנקראות פאר, שנאמר: פְּאֵרְךָ חֲבוֹשׁ עָלֶיךָ (יחזקאל כד יז), שהן התפילין (עי' ברכות יא א), ומכיון שבאבלי ציון נאמר פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר, נותנים בזכרון האבלות האפר במקום הפאר (תענית טז א, ורש"י ד"ה פאר, ותוס' ד"ה אפר; בבא בתרא ס ב, ורשב"ם ד"ה פאר)^[2].

בערב תשעה באב

בערב תשעה באב יש נוהגים בסעודה המפסקת לטבל פת באפר ולאכלו, על שם הכתוב (איכה ג טז) וַיַּגְרֵס בֶּחָצָץ שִׁנָּי הִכְפִּישַׁנִי בָּאֵפֶר (רמ"א בשו"ע או"ח תקנב ו)^[3].

הערות שוליים