מיקרופדיה תלמודית:ארון הקדש

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:36, 1 ביולי 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - הארגז שנותנים בו ספרי התורה בבית-הכנסת

כשבונים בית הכנסת בונים בו ארון שמניחים בו ספר תורה, ובונים אותו בצד שמתפללים כנגדו באותה העיר, כדי שיהיו פניהם למולו כשיעמדו לתפלה (רמב"ם תפלה יא ב; טור אורח חיים קנ).

המתפללים בחוץ לארץ הופכים את פניהם כלפי ארץ ישראל (ירושלמי ברכות ד ה; רמב"ם תפלה ה ג; טוש"ע או"ח צד א), שנאמר: וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם (מלכים א ח מח. ירושלמי שם), לפיכך בבבל עמד הארון בצד מערב שהיא במזרחה של ארץ ישראל (הגהות מימוניות שם), וברוב מדינות חוץ לארץ הוא מצד מזרח, שהם במערבה של ארץ ישראל (משנה ברורה קנ סק"י).

שמו

ארון הקודש נקרא בכמה שמות: ארון (ברכות מז ב), תיבה (משנה מגילה כה ב), היכל (רמב"ם תפלה יא; מאירי מגילה כו ב), מקום הקודש (בית יוסף או"ח קנ ה).

ויש שחילקו בין היכל לתיבה: היכל הוא ארון בנוי בכותל, ותיבה היא ארוכה וקצרה שמונח בה ספר תורה אחד, ונתונה בקרקע סמוך להיכל, ושליח צבור יורד לפניה להתפלל (ב"ח או"ח קמח א, ושם קנ ה).

שם של זלזול

אסור לקרוא לארון הקודש בשם של זלזול, ואמרו שנשים ועמי הארצות מתים בעון שקורים לארון הקודש "ארנא" (שבת לב א).

אכן בתלמוד ופוסקים נקרא בשם ארון, אף על פי שאין בינו ל"ארנא" אלא שארון הוא בלשון הקודש וארנא בלשון תרגום, ונאמרו בזה שני טעמים:

  • שבדרך לימוד ניכרים הדברים שהכוונה היא לארון הקודש (מהרש"א שם. וכן משמע במגן אברהם קנד ס"ק יד, בתירוץ הראשון).
  • שהשם "ארנא" היה מיוחד להם למגדלים של חול, אבל "ארון", מכל מקום אינו מיוחד דוקא לארון של חול אלא גם לארון הקודש (מגן אברהם שם, בתירוץ השני).

קדושתו

ארון הקודש יש לו דין של תשמישי-קדושה (טוש"ע או"ח קנד ג, על פי מגילה כו ב)[2], ולפיכך נקרא ארון הקודש על שם שהוא מתשמישי קדושה (אור זרוע ח"ב שפו).

כשנתיישן

אפילו כשנתיישן הארון ונתקלקל, ואינו ראוי עוד לשימוש, יש בו קדושתו וצריך גניזה (טוש"ע או"ח קנד ב).

דרגת קדושתו

קדושת הארון גדולה מקדושת בית הכנסת, ופחותה מקדושת ספר תורה, ואפילו ממטפחתה, ולכן בני העיר שמכרו בית הכנסת לוקחים תיבה (ראה לעיל), מכרו תיבה לוקחים מטפחת, אבל אם מכרו מטפחת לא יקחו תיבה, מכרו תיבה לא יקחו בית הכנסת (משנה מגילה כה ב–כו א; רמב"ם תפלה יא יד; טוש"ע או"ח קנג ב), לפי שמעלין-בקודש-ואין-מורידין (רש"י מגילה כו א ד"ה אבל מכרו).

כשבנוי בחומה

ארון הקודש הבנוי בחומה, העשוי גם לשמירה, נחלקו ראשונים בדינו:

  • יש אומרים שלא נקרא ארון הקודש לענין קדושתו אלא אם הוא כארגז שאינו עשוי אלא לכבוד התורה, אבל העשוי גם לשמירה אינו בכלל תשמישי קדושה, ואינו אלא כמין חדר בעלמא (אור זרוע ח"ב שפו; מרדכי מגילה תתכב; רמ"א או"ח קנד ג, בשם יש אומרים).
  • ויש אומרים שאף העשוי לשמירה הוא בכלל תשמישי קדושה (מאירי מגילה כו ב).

לתת בתוכו יריעות פסולות

נחלקו הפוסקים האם מותר לתת בתוך ארון הקודש יריעות פסולות וחומשים ושאר ספרים:

  • יש אומרים שהדבר מותר ונהגו כן, שאין זו הורדה מקדושתו, כיון שגם ספרי התורה מונחים שם, אלא שנסתפקו כשהוציאו את הספר תורה משם אם מותר לתת בתוכו שאר ספרים, שמכיון שעכשיו אין שם ספר תורה, אולי היא הורדה מהקדושה לפי שעה (ב"ח או"ח קנג ט, בשם המהרש"ל; ט"ז שם קנד סק"ז, בשמו; מגן אברהם שם ס"ק יד, בשמו).
  • ויש שמצדדים להיתר, משום שלב-בית-דין-מתנה (ראה בערכו) עליהם לכתחילה שיהיו מותרים בשימוש זה (מגן אברהם שם; חיי אדם סח כא).
  • ויש אומרים שהדבר אסור אפילו כשהספרי תורה מונחים שם (ספר חסידים (מרגליות) תתקלד; ב"ח שם).
  • ויש שמחלקים בין יריעות פסולות שמותר, לחומשים ושאר ספרים שאסור (שיירי כנסת הגדולה או"ח קנג, הגהות טור; אליה רבה שם קנד סק"ב, בשמו).

לתת בתוכו נר דלוק

בהושענא רבה, שמוציאים כל ספרי התורה מהארון, יש נהגו להשים שם נר דולק, ומהפוסקים יש שפקפקו בזה, שארון הקודש נעשה תשמיש לאותו הנר, אלא שצדדו להיתר מפני שעושים כן לכבוד התורה, לרמז שהתורה אור, וכשאין שם ספר תורה צריכים לאור הנר (ט"ז או"ח קנד סק"ז); ויש שכתבו שיש למנוע הדבר (לוח לארץ ישראל, הושענא רבה).

ארון זמני

קדושת הארון היא דוקא כשעשו אותו שיהיה קבוע לעולם, אבל אם עשו אותו לזמן עד שירחיב ה' להם לעשות ארון קבוע, כגון בהרבה מקומות שנחרבו בעוונותינו הרבים בתי הכנסיות על ידי הריקים ימח שמם, ובחזרתנו עשו ארון קטן לספר תורה לאיזה זמן עד כי ירחיב ה' גבול ישראל לעשות ארון הקודש כראוי, אז לאחר שעשו את הארון הקבוע נתבטלה קדושתו של הארון (ט"ז או"ח קנז סק"ז).

פרוכת הארון

בקדושת פרוכת הארון נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שקדושתו היא כקדושת הארון (סתמא דגמ' בירושלמי מגילה ג א).
  • ויש אומרים שהיא כתשמיש דתשמיש (רבי אבהו שם; רבא במגילה כו ב), אם לא שמניחים לפעמים ספר התורה עליה (רבא שם), וכן הלכה (רמ"א או"ח קנד ג,ו).

למניעת טומאה

מותר להניח את הארון בתוך החלון, אם יש צורך לסתום החלון כדי שלא תיכנס טומאת המת לבית הכנסת שיש בו כהנים (מגילה כו ב), ואף על פי שזהו תשמיש של חול, מכל מקום הרי בגוף הארון אין משתמש כלום, ומה לי שמונח כאן או כאן (מגן אברהם קנד ס"ק יד), ובלבד שלא יבטלנו להיות שם לעולם, שאז הרי זו הורדה מקדושתו (תוספות בבא בתרא כ א ד"ה היא)[3].

כבודו

עמידה בשעת פתיחתו

פותחים את ארון הקודש כאשר מוציאים ספר תורה לקרוא בו בציבור, ויש נוהגים לפתוח את ארון הקודש בתפילות מסויימות. בשמחת תורה נוהגים להוציא מהארון את כל ספרי התורה שבו ולרקוד עמהם. בתפילת נעילה ביום הכפורים פותחים את ארון הקודש למשך כל התפילה.

הארון הוא כרשות אחרת, ולכן אין חיוב לעמוד בשעה שפותחים הארון, שספרי התורה עומדים ברשות אחרת, אלא שנוהגים לעמוד מפני הכבוד (ט"ז יורה דעה רמב ס"ק יג).

עמידה וגבו אליו

העומדים לפני ארון הקודש לדרוש ואחוריהם לספר תורה, אין איסור בדבר, כיון שספרי התורה מונחים בארון הקודש הרי הם כמו ברשות אחרת (ט"ז יו"ד רפב סק"א), ודוקא כשעומדים לפי שעה, אבל באופן קבוע יש להיזהר שלא לעשות שום מקום לישב עליו בין הבימה ובין הארון, באופן שיהיו פני היושב נגד הבימה ואחוריו לארון, שגנאי הוא (לבוש או"ח קנ ה; ט"ז או"ח שם סק"ב, ומגן אברהם שם סק"ו, בשמו), אבל נוהגים לעשות המקום מצדדי ההיכל, וכל שאינו מול ההיכל ממש אין בזה גנאי (משנה ברורה שם ס"ק יד, ושער הציון ס"ק יג).

השתחוות בבית הכנסת

כשמשתחוים בבית הכנסת - משתחוים כנגד הארון (שו"ע או"ח קנ ה).

יציאה מבית הכנסת

היוצא מבית הכנסת לא יצא ואחוריו לארון, אלא יצדד (מגן אברהם קלב סק"ו).

שינה בבית הכנסת

אותם שנוהגים לישן בליל יום הכפורים בבית הכנסת, טוב שישנו רחוק מן הארון (רמ"א או"ח תריט ו) שמא יבואו לידי הפחה (משנה ברורה שם ס"ק טו).

בתעניות גשמים

בתעניות אחרונות שגוזרים על הגשמים (ראה בערך תענית גשמים) מוציאים את התיבה לרחובה של עיר, ונותנים אפר מקלה על גביה (משנה תענית טו א; רמב"ם תעניות ד א; טוש"ע או"ח תקעט א).

טעם הוצאתה, לומר: כלי צנוע היה לנו ונתבזה בעוונינו (גמ' שם טז א).

טעם השמת אפר המקלה, לומר: עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה (תהלים צא טו), ובְּכָל צָרָתָם לא לוֹ צָר (ישעיהו סג ט. גמ' שם); או לומר: אבותינו חיפו אותו זהב ואנו חפינו אותו אפר (ירושלמי תענית ב א).

הערות שוליים

  1. ב, עמ' קפ2-קפב1.
  2. יש מהאחרונים שכתב שבזמננו שאין הספרי תורה עומדים ערומים בארון אלא מלבישים אותם מטפחות ומעילים, אין הארון אלא "תשמיש דתשמיש" של קדושה (קרבן נתנאל מגילה ד, סעיף ב אות א) , ולא הובאו דבריו בפוסקים.
  3. אם יש קדושה במעות שגבו לצורך ארון הקודש, ראה בערך הזמנה.