מיקרופדיה תלמודית:אש תמיד

הגדרה^[1] - אש שהיתה יוקדת תמיד על מזבח החיצון

מצותה

מצות עשה להיות אש יוקדת על המזבח החיצון תמיד (רמב"ם תמידין ומוספין ב א), שנאמר: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ו)^[2].

המצוה נמנית במנין המצות (ספר המצות לרמב"ם עשין כט; ספר החינוך מצוה קלב; סמ"ג עשין קצא), והיא מצוה מיוחדת בפני עצמה, שמלבד מה שהיו צריכים לאש לצורך הקרבנות, היו נותנים אש על המזבח לשם מצוה זו (חינוך שם); ויש סוברים שקיום האש אינו אלא לספק משם אש למערכה-גדולה [ראה ערכו] (רש"י יומא מה א ד"ה של, וראה שם ברש"ש; ר"ש משנץ בתורת כהנים ויקרא שם), ואין בזה משום מצות אש מיוחדת, אלא כהכשר מצוה להקרבת הקרבנות (ראה לחם משנה שם ד), ולפי זה אין למנות אש תמיד למצוה בפני עצמה, אלא מכלל מעשה הקרבנות, כשאר המערכות שהיו על המזבח, ואמנם יש ממוני המצוות שלא מנו מצות אש תמיד למצוה מיוחדת (בעל הלכות גדולות ויראים, וראה בה"ג בהקדמתו).

מערכתה

מחלוקת תנאים אם היתה מערכה מיוחדת לאש התמיד: לדעת ר' יהודה לא היו אלא שתי מערכות על המזבח, ולר' יוסי היתה מערכה שלישית מיוחדת לשם קיום האש, ולמדוה מהאמור שם בפרשה (ויקרא שם ה): וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ (משנה יומא מג ב ,וגמרא שם מה א. וראה ערך מערכות).

הלכה כר' יוסי שהיו עושים מערכה שלישית, ולא היו שמים עליה כלום אלא לקיים מצות האש (רמב"ם תמידין ומוספין ב ד; ספר החינוך מצוה קלב)^[3]. המערכה השלישית לקיום האש לא היה לה מקום קבוע, כשאר שתי המערכות שבראש המזבח, אלא עושה אותה בכל מקום שירצה על המזבח (רמב"ם שם ט).

אם לא הבעירו הכהנים מערכה שלישית במזבח, ביטלו מצות עשה זו (חינוך שם); ויש מהאחרונים שחולק וסובר שאם היתה אש על המזבח באחת מהמערכות האחרות לא ביטלו מצות עשה זו, שחובת מערכה בפני עצמה הוא דין מיוחד שנלמד מפסוקים, אבל המצוה של קיום האש לא נתבטלה כל אימת שלא כבתה האש מעל המזבח (מנחת חנוך שם).

סדר הבערתה וזמנה

אף על פי שהיתה אש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט, שנאמר (ויקרא א ז): וְנָתְנוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ (יומא כא ב; רמב"ם תמידין ומוספין ב א, באש תמיד), והיא עבודה הצריכה כהונה וכלי שרת כמו עבודת סדור שאר המערכות (מנחת חנוך שם. וראה ערך מערכות).

מערכה זו של אש תמיד היו עושים בכל יום, כשתי המערכות האחרות (רמב"ם שם ד, על פי יומא שם), והיה לה זמן קבוע, פעמיים בכל יום, בבוקר ובין הערבים, לשום עליה עצים (ספר החינוך שם; ספר המצוות לרמב"ם עשין כט); ויש מי שאומר שאין שעה קבועה להבערתה וסידורה, ויכול לעשותה בכל שעה מהיום (לחם משנה שם)^[4].

לסוברים שזמנה קבוע פעמיים ביום, יש מצדדים שלא היתה חובתה אלא להבעירה פעמיים ביום, כמו קרבן התמיד, אבל אין חובה שלא תיפסק האש, ואם כבתה אין חייבים להציתה מחדש, אלא בין הערבים (מנחת חנוך שם, לדעת החינוך).

איסור כיבויה

יש מן הראשונים שסובר, שהכהנים היו מוזהרים לקיים את האש שלא תכבה, ואם התעצלו וכבתה האש מאליה, עוברים בלאו, שנאמר: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה (ויקרא ו ו) - מכאן אזהרה שישגיחו על מערכת אש תמיד שלא תכבה (רמב"ן ויקרא ו ב), ואף על פי שהמכבה אש של המזבח בידים עובר כל אדם בלאו, ואפילו כבה גחלת אחת לוקה (זבחים צא ב. וראה ערך מערכות), ולמדוהו ממקרא שקדם לו: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה (ויקרא שם ה), מכל מקום באש תמיד אזהרה מיוחדת היא שלא יתעצלו כהנים וישגיחו שלא תכבה לגמרי (רמב"ן שם. וראה ס' כלי חמדה ריש פרשת צו).

אבל יש סוברים שגם "לא תכבה" האמור באש תמיד למכבה גחלת מעל המזבח נאמר, לעבור עליו בשני לאוין (רש"י ויקרא שם).

הערות שוליים