מיקרופדיה תלמודית:ארץ ישראל (ב) - ישיבת ארץ ישראל

הגדרה^[1] - המצוה לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה

מקורה וגדרה

מצוה בכל הדורות, שישבו ישראל בארץ ויירשו אותה, שנאמר: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ (במדבר לג נג. רמב"ן על התורה שם, ובהוספות לספר המצוות מצות עשה ד; תשב"ץ ח"ג רפח; חרדים נז טו; שו"ת מהרי"ט ח"ב יורה דעה כה).

גדרה

יש מהראשונים שביאר שמצוה זו כוללת שני חיובים שונים:

• חיוב על כל אחד מישראל לדור בארץ ישראל.

• חיוב על כלל ישראל לרשת הארץ ולא לעוזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה (הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה ד).

דברים נוספים הכלולים במצוה זו

• אף הקונה בית או שדה מהגוים בארץ ישראל, לגרש אותם וליישב שם ישראל, מקיים מצוה (גיטין ח ב, ורש"י ד"ה משום).

• הבונה בית בארץ ישראל, או נוטע נטיעה בה - יש שכתב שהוא בכלל המצוה של ישיבת ארץ ישראל, שישוב הארץ הוא סיבה לישיבתה, שכל זמן שימצאו שם מזון ומדור, תמצא ישיבתה (שו"ת רשב"ש א)^[2].

במנין המצוות

יש מהראשונים שמנה מצוה זו במנין המצוות (הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה ד); ויש מהראשונים שכתב שהיא מצוה (רמב"ם שבת ו יא), ומכל מקום לא מנאה בספר המצוות, ומספר הסברים מצינו לדבר:

• יש שביארו שלדעתו היא מצוה מדאורייתא, אלא שהיא כוללת כל התורה, ולכן לא מנאה (מצות ישיבת ארץ ישראל (בלומברג) נה א; מתוך התורה הגואלת ח"ד עמ' ל, בשם הראי"ה קוק); או שנכללה במצות "הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם" (דברים כ יז), שעניינה החרמה לצורך ישיבת ארץ ישראל (אבני נזר יו"ד תנד); או שהיא הכשר מצוה לקיום המצוות התלויות בארץ (כן משמע מאהל משה ב כג, וחמדת צבי ח"א א).

• ויש שביארו שלדעתו היא מצוה מדרבנן (שו"ת הרשב"ש א; פאת השלחן א ט; בית יצחק (שמלקיש) ח"א ה ד; שיירי כנסת הגדולה יו"ד רלט, הגהות הטור לג)^[3].

• ויש מי שכתב בדעתו שלא מנאה, שסובר שאינה נוהגת בזמן הגלות, כשאנו משועבדים לאומות (מגילת אסתר על הוספות הרמב"ן שם).

חובתה

חיובה לדורות

מצוה זו קיימת לדורות, ואפילו בזמן הגלות^[4] (הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה ד; כן משמע מהר"ן כתובות קי ב, בשם הראב"ד; של"ה שער האותיות, ק קדושת המקום, בדעת הרי"ף הרא"ש והטור; שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד כח, בדעת מהר"ם מרוטנבורג ורא"ש ומרדכי), שכן מצינו בתנאים שהיו אחרי החורבן, שיצאו לחוץ לארץ, וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהם וקרעו בגדיהם, וקראו את המקרא: כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ, וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים וגו' (דברים יא לא-לב), ואמרו: ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, וחזרו ובאו להם לארץ ישראל (ספרי ראה פ. רמב"ן שם), וכן באמוראים מצינו שהיו עולים מבבל, והיו מסכנים בעצמם לעבור נהרות כדי להיכנס לארץ ישראל (כתובות קיב א. תשב"ץ ג רפח).

חיובה בכל תחומי ארץ ישראל

מצות ישיבת ארץ ישראל, יש מהראשונים שכתבו שנאמרה בכל תחומי ארץ ישראל, ואף להלכה שקדושה ראשונה של ארץ ישראל שבימי יהושע, קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא (ראה בערך קדושת ארץ ישראל), והמקומות שלא כבשו עולי בבל דינם כחוץ לארץ לענין המצוות התלויות בארץ (ראה בערך מצוות התלויות בארץ), מכל מקום בחיבתה ובקדושתה היא עומדת לענין ישיבתה (רמב"ן בהשמטות שבסוף גיטין; תשב"ץ ח"ג קצח; רדב"ז סנהדרין ד ו); אך מהרבה ראשונים נראה שהמקומות שלא כבשום עולי בבל, דינם כחוץ לארץ אף לענין מצות ישיבתה (תוספות גיטין ב א ד"ה ואשקלון, ורשב"א וריטב"א ור"ן שם; אבקת רוכל י; מהרי"ט א מז)^[5].

חיובה בעבר הירדן

• עבר הירדן המזרחי, יש מן הראשונים שכתב שדינה כארץ ישראל לענין מצות ישיבתה (תשב"ץ ח"ג קצח).

• סוריא, שנכבשה בכיבוש יחיד (ראה בערך סוריא), יש שהסתפק אם יש מצוה לדור שם (תשב"ץ ג ר, בתירוץ השני), או שאין מצוה (תשב"ץ שם, בתירוץ הראשון).

גדר חיוב העליה

• מהאחרונים יש שכתבו שאין מצוה חיובית לעלות לארץ ישראל, שאם היתה מצוה כזו היה איסור לגור בחוץ לארץ משום ביטול עשה, אלא המצוה היא קיומית בלבד, שאם מקיימה - מקיים מצוה גדולה בישיבתה, ואם ביטלה - לא ביטל מצוה (שו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד אותיות נב–סג; אגרות משה אבן העזר א קב; דבר יהושע ב עא תשובות והנהגות ד שכז). ולדעה זו יש מהאחרונים שכתבו שאחרי שניתנה רשות מהמלכויות לכל ישראל לעלות לארץ ישראל, אין זו בכלל עליה בחומה (ראה להלן. שו"ת אבני נזר שם אות נו, וכן כתב בס' שלום ירושלים [ר"י מפילאב, פיעטרקוב תרפ"ה] סי' ד-ו)^[6], וכיון שסר פחד השבועות, קמה מצות ישיבת ארץ ישראל למקומה, ומצוה על כל אחד לסייע בכל יכלתו לקיים מצוה זו (מכתב הרב מאיר שמחה בעל אור שמח נדפס ב"התור" תרפ"ב גליון ג, ואור המזרח אלול תשי"ט); ויש שכתבו שאף אם אומות העולם מסכימים עדיין חלה השבועה שלא לעלות בחומה (שו"ת מנחת אלעזר [מונקאטש] ה י; ויואל משה מאמר ג' שבועות ומאמר ישוב א"י, לדעת מגילת אסתר הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה ד, וראה לעיל)^[7].

• ויש מי שדחו דבריהם, וסבורים שחובה גמורה היא לעלות לארץ ישראל (הרב עובדיה יוסף תורה שבעל פה (תשכ"ט) יא עמ' לה ואילך אות ט; מעפר קומי עמ' פד-פט), ולדעת רוב הפוסקים היא מצוה חיובית (ראה חשוקי חמד כתובות קי ב), ולא ייתכן לומר בגוף מצוה שנמנית במנין תרי"ג מצוות שהיא תלויה ברצונו של האדם, מפני שמצוה היא ציווי השם יתברך ועול על האדם, ולא ייתכן לומר שתלה את הקיום ברצונו של האדם (מנחת אברהם א מד; חזון קדומים [הגרז"נ גולדברג] עמ' 309 ואילך, והנ"ל קובץ בית אהרן וישראל (תשס"ב) צז עמ' קלה-ו).

שלש השבועות - שלא לעלות בחומה

אף על פי שאמרו שהמצוה נוהגת אף בזמן הגלות (ראה לעיל), כתבו ראשונים ואחרונים, שמכל מקום לא יעלו לארץ ישראל על מנת לכבוש (כפתור ופרח פ"י, עי"ש שכתב כן אחרי שהאריך בחשיבותה של ישיבת א"י; שו"ת ריב"ש סי' קא; שו"ת רשב"ש סי' ב; עי' פאת השלחן סי' א סעיף ג ובית ישראל שם, ועוד), שכן דרשו חכמים את הכתוב: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם וגו' אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ (שיר השירים ב ז, ג ה, ח ד ותרגום שם) - שלא יעלו ישראל בחומה [ויש גורסים: כחומה או לחומה]^[8] (כתובות קיא א. כפתור ופרח שם), היינו יחד ביד חזקה (רש"י שם ד"ה שלא יעלו)^[9]. והיא אחת משלש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל ואת אומות העולם (כתובות שם)^[10].

נחלקו ראשונים ואחרונים בגדרי האיסור לעלות בחומה:

• יש מי שכתבו שחיוב המצוה הוא על כל יחיד, אבל אין מצוה על הרבים, מפני שאסור לעלות בחומה (הרשב"ש ב; מהרש"א חידושי אגדות כתובות שם; פאת השלחן סי' א סעיף ג).

• יש מהראשונים שכתב שחיוב מצוה זו הוא על כל יחיד, ואפילו בזמן הגלות (הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה ד).

• יש מהראשונים שכתב שבזמן שטרם הגעת קץ הגלות, אז אסור לכבוש את ארץ ישראל, ורק בהגעת קץ הגלות יש חיוב בדבר (כפתור ופרח י, ח"א עמ' רכד במהדורת בית המדרש להלכה בהתישבות).

• יש מהראשונים שכתב שיש מצוה בכל הדורות לכבוש את ארץ ישראל (רמב"ן שם).

• מאחרונים יש שכתבו שאם נתנה המלכות רשות לעלות אין זה בכלל השבועה (חידושי אגדות מהרש"א כתובות שם, על הכתוב בנחמיה ב יז: לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וגו', שהיה ברשות המלך)^[11]; וכן דרשו את הכתוב: אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף וְאִם דֶּלֶת הִיא נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז (שיר השירים ח ט) על בני בבל, שלא עלו בימי עזרא, ומנעו את השכינה מלבוא ולשוב ולשרות בבית שני (עי' יומא ט ב, ורש"י ד"ה סנינא לכו), שאם עשיתם עצמכם כחומה, ועליתם כולכם בימי עזרא, נמשלתם ככסף, שאין רקב שולט בו - כך לא הייתם חסרים שכינה (רש"י שם ד"ה נמשלתם) - עכשיו שעליתם כדלתות - לחצאים - נמשלתם כארז שהרקב שולט בו (ריש לקיש יומא שם), כך קצת חזון שכינה היה שם, וכולו לא היה (רש"י שם ד"ה שהרקב).

ולעומתם יש שמשמע מראשונים ואחרונים ששלש השבועות - ובתוכם שלא יעלו בחומה – אינה להלכה אלא דברי אגדה הם (פני יהושע כתובות שם), ואמנם לא הובאה דרשה זו בספרי פוסקים רבים (הרי"ף, הרמב"ם, הרא"ש, הטור והשלחן ערוך), שהשמיטו דין זה מספריהם^[12]. וטעמם ששלש השבועות הן רק דרך משל ואזהרה (הרמב"ם באגרת תימן בסופה. וראה שו"ת ציץ אליעזר י א אות לח), וגזרה מהקב"ה בגלות (חדושי אגדות מהר"ל מפראג, כתובות שם. וראה גם בנצח ישראל כד), ואין בזה לא ציווי ולא אזהרה (שו"ת אבני נזר חיו"ד תנד אות נא).

ואף לדעה ששלש השבועות הן להלכה – יש שכתבו שהשבועות נאמרו רק על גלות בבל (הפלאה כתובות שם; אבני נזר שם אות מב); ויש מי שכתב שזמן השבועות הוא עד אלף שנים (עץ חיים בהקדמה, על פי ברייתא דר' ישמעאל, בפרקי היכלות על פי דניאל)^[13].

חיוב משום קיום מצוות התלויות בארץ

יש מהראשונים, שבמקום אחד הובא בשמו שיכולת הבעל לכוף את אשתו לעלות לארץ ישראל הוא רק בימיהם שהיה שלום בארץ, אבל עכשיו שהדרכים משובשות, הרי זה כמו שחפץ להוליכה למקום חיות ולסטים, שבזה אינו יכול לכופה (הגהות מרדכי כתובות שיג, בשם רבנו חיים), ומבואר שסובר שיש מצוה בימינו לישב את ארץ ישראל; ובמקום אחר הובא בשמו שטעם החיוב של ישוב ארץ ישראל הוא משום החובה לקיים את המצוות התלויות בארץ, ולכן בזמן הזה אין מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ שאין אנו יכולים להיזהר בהן ולעמוד עליהן (רבנו חיים בתוספות כתובות קי ב ד"ה הוא)^[14].

ויש אחרונים שכתבו שדברי תימה הם, שהרי מי שירצה יכול לקנות קרקע ולקיים כל המצוות התלויות בארץ, ומי מעכב על ידו (שו"ת מהרי"ט יו"ד סי' כח, ובחידושיו לכתובות שם; של"ה שער האותיות סוף אות ק קדושת המקום^[15]), וכן שאר ראשונים לא הביאו דבריו (שו"ת מהרי"ט שם^[16]), ודברי יחיד הם (של"ה שם), והגהת תלמיד היא ואין לסמוך על זה (שו"ת מהרי"ט שם), ואין מי שחש לדברי רבנו חיים אלה (חידושי מהרי"ט לכתובות שם; שו"ת מבי"ט א רמה, וראה שם ג קלא). ואף לדעתו יש אחרונים שכתבו, שאחרי שיתיישבו בארץ ישראל קיבוץ מישראל וידורו יחד עליה, בודאי יחזק איש את רעהו שלא יכשלו במצוותיה (שלום ירושלים [ר"י מפילאב] סי' ד. וראה יוסף אומץ [החיד"א] סוף סי' נב, שבזמן רבנו חיים היו כל עניני ארץ ישראל בספק, ועתה הוקבעו המנהגים על פי הרבנים. ועי' שו"ת מנחת שלמה ח"ג (תשנט) סי' קנח אות כב, שכתב כן על זמננו)^[17].

חיוב נשים

ראשונים כתבו שאף הנשים חייבות במצות ישיבת ארץ ישראל (ר"ן כתובות קי ב, בשם הראב"ד; רמב"ן במדבר לג נג)^[18].

ומהאחרונים יש שכתב שעל הצד שהמצוה לעלות לארץ ישראל היא רק משום המצוות התלויות בארץ, אין הנשים בכלל זה, שהן פטורות ממצוות אלו (שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד כח); ויש שכתב שאף הנשים חייבות במצוות התלויות בארץ (בית הלוי ח"ב נ).

מצוה בעליה

כתבו ראשונים שמלבד המצוה לישב את ארץ ישראל, גם העליה אליה, היינו היציאה לדרך, היא בכלל המצוה (ריב"ש קא; תשב"ץ א כא); ויש מי שכתב שהיא הכשר מצוה (רשב"ש א).

העולה על מנת לחזור

בעלייתו של אדם לארץ ישראל על דעת לחזור לחוץ לארץ, אמרו: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל, מובטח לו שהוא בן עולם הבא (כתובות קיא א; רמב"ם מלכים ה יא), ומכל מקום אין בדבר מצוה, שמי בקש מידו לרמוס חצריו של ה' וללכת לארץ ישראל על מנת לשוב (שלטי גיבורים שבועות ח א מדפי הרי"ף^[19]; שו"ת מהרי"ט ח"ב יו"ד כח).

כפית בית דין

אף על פי שאמרו שישיבת ארץ ישראל מצות עשה היא (ראה לעיל), יש שכתב שמכל מקום אין בית דין כופים עליה, ככל מצות עשה, משני טעמים:

• שמצד המעלות שבה הרי זו כמצות עשה שמתן שכרה בצדה, שאין בית דין של מטה מוזהרים עליה.

• שלב כל אדם נוקפו אם יוכל להתפרנס בה, ולא יצטרך לחזור ולצאת בשביל מזונותיו, ויש בזה כמו פקוח-נפש (מבי"ט א קלט).

הנודר או נשבע לעלות לארץ ישראל

מי שנדר או נשבע לעלות לארץ ישראל, בית דין מחייבים אותו לעלות (רשב"ש ב, על פי בבא קמא פ א), ואם שהה מלעלות, עובר בבל-תאחר, כדרך שאמרו בנדרי צדקה (מהרי"ט ח"א קלא)^[20].

יש מי שאומרים, שמכל מקום יש לאותו נדר התרה, כשאר נדרים (ראה בערך התרת נדרים), שאם נדר ונתחרט, ילך לפני שלשה שיודעים בטיב נדרים ויתירו לו (שו"ת הרא"ש יב ז; הגהות מימוניות שבועות ו ח; מהר"ם מינץ עט), ואפילו נדר בפני רבים יש להתיר לו, ואפילו על דעת רבים, אם יש מצוה בהתרתו (אבקת רוכל קפח, בשם הר"ש; בנימין זאב ער); ויש מי שכתב, שהנודר לעלות לארץ ישראל ולישב בה, אינו יכול לישאל על נדרו, שכיון שאף בלא נדר חייב לעלות, הרי זו כשאלה על דבר איסור שנשבע שלא לעשותו, שאין מתירים לו (מבי"ט א קלט).

הנודר או נשבע שלא לעלות לארץ ישראל

הנשבע שלא לעלות לארץ ישראל, הרי זה כנשבע לבטל את המצוה, ואין השבועה חלה (מבי"ט א רמה), אכן אם חיוב המצוה הוא רק מדרבנן חלה השבועה (מהרש"ך ח"ב קיט)^[21].

חשיבותה וזכותה

חשיבותה

בחשיבותה של ישיבת ארץ ישראל אמרו:

• שקולה ישיבת ארץ ישראל כנגד כל המצוות שבתורה (ספרי דברים פיסקא פ; תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ד ג), ופירשו ראשונים בטעם הדבר, כי עיקר כל המצוות הוא ליושבים בארץ ישראל (רמב"ן ויקרא יח כה, ובדרשתו לקהלת ולראש השנה (כתבי רמב"ן ח"א עמ' רא, רנא. וכעין זה בשו"ת הרשב"א א קלד; כפתור ופרח פ"י. ועי' כוזרי ב טז-כב).

• לעולם ידור אדם בארץ ישראל, אפילו בעיר שרובה גויים, ואל ידור בחוץ לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל (ברייתא כתובות קי ב; תוספתא עבודה זרה שם; רמב"ם מלכים ה יב)^[22], שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוץ לארץ - שיוצא מארץ ישראל לחוץ לארץ (שיטה מקובצת בשם רש"י מהדורה קמא) - דומה כמי שאין לו אלוה, שנאמר: לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים (ויקרא כה לח. ברייתא כתובות שם. וראה עוד רמב"ן בראשית כד ג, ושם כח כא).

• כל היושב בארץ ישראל מקבל הוא עליו עול מלכות שמים (תורת כהנים בהר פרשתא ה), והדברים אמורים אף בזמן הזה, שהרי אחרי החורבן נאמרו דברים אלו מפי תנאים ואמוראים (שו"ת מגן גבורים [שאלוניקי תקי"ד] בתשובת בנו בסוף הספר. ועי' שפת אמת [הר"ם חגיז], מה שהשיב בארוכה על מי שפקפק בחשיבותה של ישיבת ארץ ישראל בזמן הזה).

כבודה וחביבותה

• אמרו באמוראים שבארץ ישראל, שכשהיו יושבים והחמה מקדרת עליהם, היו עומדים משם לישב בצל, וכן בימי הצינה היו עוברים מן הצל ויושבים בחמה (עי' כתובות קיב ב, ברבי אמי ורבי אסי), כדי שלא יוכלו להתרעם על ישיבת ארץ ישראל (רש"י שם), או שעשו כן כדי שתגיע להם הנאה בארץ ישראל, ותתחדש להם בה שמחה בכל עת (שו"ת ר"י מיגש סי' לט).

• יש שהיה מנשק אבניה (כתובות שם א, בר' אבא; רמב"ם מלכים ה י: גדולי החכמים כו').

• יש שהיה משוה ומתקן מכשולי העיר (כתובות שם, בר' חנינא, ורש"י שם. ועי' תוס' שם שפירשו בענין אחר) מחמת חיבת הארץ, שהיתה חביבה עליו, ומחזר שלא יצא שם רע על הדרכים (רש"י שם).

• יש שהיה מתגלגל בעפרה, שנאמר: כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ (תהלים קב טו. כתובות שם בר' חייא בר גמדא; רמב"ם שם).

• יש שכתבו שצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל, ולבוא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו, כי תחילת עווננו שנקבעה לנו בכיה לדורות (עי' תענית כט א) היה יען מאסנו בה, כמו שנאמר: וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה (תהלים קו כד. ס' חרדים מצוות התלויות בארץ פ"ב)^[23].

• אין ישראל נקראים גוי אחד, אלא עמה, שנאמר: וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ (שמואל ב ז כג. ס' חרדים שם)^[24].

זכותה

בזכותה של ישיבת ארץ ישראל, אמרו:

• כל הדר בארץ ישראל, שרוי בלא עון, שנאמר: הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּהּ - היינו עם ישראל, שנקראו העם היושב בירושלים (רש"י ישעיה לג כד) - נְשֻׂא עָוֹן (ישעיה שם. ר' אלעזר בכתובות קיא א; רמב"ם מלכים ה יא). יש מן הראשונים שפירשו הכוונה, שאם הוא בעל תשובה, אף על פי שהתשובה עצמה מכפרת (ראה ערך תשובה) - העליה לארץ ישראל מוסיפה לו זכות, ומצילתו מן החטא (תשב"ץ ג רפח), או שאם הוא דר בה לשם מצות ישיבת ארץ ישראל, אפילו בא לידי חטא, גורמת לו זכות ישיבת ארץ ישראל שיחזור בתשובה (פני יהושע כתובות שם)^[25]. וכן כתבו ראשונים שהעולה לארץ ישראל מחוץ לארץ מוחלים לו על כל עונותיו, ובלבד שיהא פרוש מכאן ואילך ויקיים את המצוות התלויות בארץ, שאם יחטא שם, ייענש יותר ממה שיחטא בחוץ לארץ, כי ה' דורש אותה תמיד, ועיניו והשגחתו בה תדיר, ואינו דומה מורד במלכות בפלטין למורד חוץ לפלטין, וכן נאמר: וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ וגו' (ויקרא יח כח. תשו' מהר"ם ב"ר ברוך סי' יד, הובא בשמו בתשב"ץ קטן תקנט, ובכלבו קכז, ובשו"ת מהר"ם מינץ עט אות ו); וכן יש מן הראשונים שכתב, שאין ראוי לעלות לארץ ישראל, אלא בעל תורה וירא שמים ומדקדק במצוות (ארחות חיים לר"י מלוניל ח"ב סי' עג. וראה עוד בחכמת אדם שערי צדק שער משפטי ארץ יא ב, ובשו"ת אבני נזר יו"ד סי' תנד אות סב), וכתבו אחרונים שהבאים לארץ ישראל ומורדים ופושעים, עליהם הכתוב אומר: וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה (ירמיה ב ז), ונאמר: כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי (ישעיה א יב. ס' חרדים שם).

• אף בקבורה אמרו: כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור תחת המזבח, שנאמר במזבח: מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי (שמות כ כא), ונאמר בארץ ישראל: וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ (דברים לג מג. רב ענן בכתובות קיא א, וכעין זה בתוספתא עבודה זרה (צוקרמאנל) ד ג, ובאבות דרבי נתן כו)^[26], שכל הקבור בה נתכפר לו, וכאילו המקום שהוא בו מזבח כפרה הוא (רמב"ם מלכים ה יא); אבל אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה (כתובות שם, וראה ירושלמי כלאים ט ג, וכתובות יב ג על עולא; רמב"ם שם), ואף על פי כן גדולי החכמים היו מוליכים את מתיהם לשם, צא ולמד מיעקב אבינו ויוסף הצדיק (רמב"ם שם, על פי בראשית מז ל, ושם נ כה)^[27].

• הנושא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה, אמרו שיוציא ויתן כתובה (ראה ערך פריה ורביה), שאם בא לארץ ישראל אין ישיבת חוץ לארץ עולה לו מן המנין, ונותנים לו עשר שנים מעת ביאתו לארץ, אולי בזכות הארץ ייבנה (יבמות סד א, ורש"י שם. וראה ערך חוץ לארץ).

• זכותה של ארץ ישראל פועלת שבית דין יוכל למצוא צד זכות למי שנידון בדיני נפשות, ולכן מי שנגמר דינו בבית דין שבחוץ לארץ למיתה וברח לארץ ישראל, בית דין שבארץ ישראל סותרים את דינו ודנים אותו מחדש, אולי ימצאו לו כאן פתח של זכות (מכות ז א, ורש"י; רמב"ם סנהדרין יג ח).

מניעות לקיום המצוה

כיבוד אב ואם

מצות ישיבת ארץ ישראל דינה ככל המצוות, בין עשה בין לא תעשה, ואפילו של דבריהם, שאם אמרו לו אביו או אמו לעבור עליהן, לא ישמע להם, שלמדו דבר זה מן הכתוב: אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' (ויקרא יט ג) - כולכם חייבים בכבודי (יבמות ו א; בבא מציעא לב א; רמב"ם ממרים ו יב; טוש"ע יו"ד רמ טו)^[28].

מטעם זה כתבו ראשונים על מי שבדעתו לעלות לארץ ישראל, שאין אביו או אמו יכולים לעכב על ידו, כיון שמצוה היא, וכבוד המקום קודם (מהר"ם מרוטנבורג (ברלין) עט; מבי"ט א קלט).

ואף אם היה עם אביו או עם אמו בחוץ לארץ, ואינם מניחים אותו להיפרד מהם, ומצטערים הרבה על פרידתו, יש מן האחרונים שכתב שאינו חייב לשמוע להם (בית יהודה (עייאש) יו"ד נד)^[29].

ביטול תורה

במקום או בזמן שיש ביטול תורה בעליה לארץ ישראל, אין מצוה לעלות, שהרי אמרו שמותר לצאת לחוץ לארץ ללמוד תורה, וכל שכן שאין לו לילך מרבו שבחוץ לארץ ולעלות לארץ ישראל, או כשאינו יכול לעסוק שם בתורה, לפי שיהא צריך לטרוח אחר מזונות (תשב"ץ קטן תקסא, בשם מהר"ם מרוטנבורג; כלבו קכז, בשמו) או כשאין שם תורה ואינם בקיאים בדקדוקי מצוות (מהר"ם מרוטנבורג (ברלין) עט).

מניעת פרנסה

מי שיש לו פרנסה בחוץ לארץ, ובארץ לא ימצא די פרנסתו, או לא יהיו לו נכסים לעלות ויצטרך לשאול מהבריות, לא חייבתו תורה שיעלה לארץ וישאל על הפתחים (רשב"ש ב), וכן כתב אחד הראשונים על העולה לארץ ישראל לשם שמים, שאין קץ לשכרו, ובלבד שיוכל להתפרנס שם (תשב"ץ קטן תקנט, בשם מהר"ם מרוטנבורג); ויש מהראשונים שכתב שאף אם יחזר על הפתחים, יעלה, ויבטח בה' שהוא יספק צרכיו (תורת המנחה (סקילי) ח"א עמ' 349).

סכנת דרכים

אף במקום סכנת דרכים, כתבו הפוסקים שאין חיוב לעלות (רשב"ש ב; של"ה שער האותיות, ק קדושה), ושכל אחד ישער בעצמו, אם רוצה לסכן עצמו יעלה, ואם לאו יחדל (רשב"ש ג), והרוצה לעלות במקום סכנה אין מוחים בידו, כי לבו שלם ובוטח בה', ששומר מצוה לא ידע דבר רע, ואף אם יגזרו בית דין שלא לעלות מפני הסכנה, אינו חייב להישמע להם (מעיל צדקה כו), ומעשה רב מגדולי ישראל בכל הדורות, שנהרו לארץ ישראל אף בזמן שכל הדרכים היו בחזקת סכנה (תשובת הגדול ממינסק בסיני ו עמ' ריב).

כשאינו ראוי למגורים

יש מהאחרונים שכתב שמצות ישוב ארץ ישראל היא כמצות הישיבה בסוכה, שהמצטער פטור, מפני שישיבת צער אינה ישיבה, ולפיכך אם אין יכולת לדור כדרך מגורי בני אדם, אין חיוב לשבת בה (מנחת אברהם מד).

המעכב ישראל מלעלות לארץ ישראל

המעכב ישראל מלעלות עובר על איסור (ארחות חיים ח"ב עמ' 611), וגוערים בו (מהרשד"ם אה"ע רטו), ואינו רואה פני השכינה (ארחות חיים שם).

יציאה לחוץ לארץ

מלבד המצוה של ישיבת ארץ ישראל, נאמר אף איסור יציאה לחוץ לארץ (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ד ד; ברייתא בבא בתרא צא א; כתובות קיא א; קידושין לא ב; רמב"ם מלכים ה ט).

מדאורייתא או מדרבנן

יש מהראשונים שנראה מדבריו שאיסור היציאה הוא בכלל המצוה של ישיבת ארץ ישראל (הוספות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה ד); ומהאחרונים יש שכתב שאיסור זה הוא מתקנת חכמים (קרן אורה מועד קטן יד א)^[30].

טעמי האיסור

מספר טעמים נאמרו באיסור:

• שמפקיע עצמו מן המצוות התלויות בארץ (רשב"ם בבא בתרא צא א ד"ה אין יוצאין; ר"י קרקושא שם).

• מפני קדושתה של ארץ ישראל (לחם משנה מלכים ה יב, בדעת רש"י כתובות קיא א ד"ה כך).

• שסתם חוץ לארץ אין חכמה ויראת חטא מצויים בה לישראל, לרוב הצרות ועול הגליות, אלא לשרידים אשר ה' קורא, וסתם ארץ ישראל חכמה ויראת חטא מצויים בה וזוכים ליהנות מזיו השכינה (מאירי כתובות קי ב).

• שמבטל מצות ישוב ארץ ישראל (גליוני הש"ס (ענגיל) כתובות קי ב).

איסור זה הותר בשלושה אופנים: מפני הרעב; לסחורה; לקיום מצוות מסוימות.

מפני הרעב

יציאה לחוץ לארץ הותרה מפני הרעב, כשהוא חזק מאד (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ד ד; ברייתא בבא בתרא צא א; תוספתא עבודה זרה פ"ה; רמב"ם שם) - אך אינו מידת חסידות (רמב"ם שם) - וכשיפקוד ה' את עמו וירוח מהרעב, חייב לחזור לארץ (מהריט"ץ א פה, בדעת הרמב"ם).

לסחורה

אף לסחורה, כתבו ראשונים שמותר לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ (רמב"ם מלכים ה ט) על מנת לחזור (ערוך השלחן העתיד מלכים עד יד).

ונחלקו אחרונים בדבר:

• יש שפירשו, שלצאת לחוץ לארץ על מנת לחזור, מותר אפילו לדבר הרשות, כגון לסחורה או לעסק שיש לו שם (חידושי מהרי"ט קדושין לא ב).

• ויש שפירשו שלצאת להרויח חשוב כדבר מצוה (מגן אברהם תקלא סק"ז), שאם לא יתפרנס לא יוכל לשבת בארץ ישראל (פאת השלחן ב ס"ק כח).

• ויש מן הראשונים שכתב, שאדם חשוב - שצריך להחמיר על עצמו (ראה בערך אדם חשוב) - אין לו לצאת לחוץ לארץ לעשות סחורה (ריטב"א מועד קטן יד א).

לקיום מצוות מסוימות

• ללמוד תורה או לישא אשה, מותר לצאת לחוץ לארץ (רמב"ם מלכים ה ט, על פי עירובין מז א, ועבודה זרה יג א), אם דעתו לחזור לאחר מכן, ויחזור לארץ לאחר שלמד ונשא (תוספות עבודה זרה יג א ד"ה ללמוד; מאירי שם); ויש מי שכתב שההיתר הוא אף אם אין דעתו לחזור, שלדעתו מותר לצאת על מנת לחזור אפילו לדבר הרשות (חידושי מהרי"ט קידושין לא ב).

• לקיום מצות כיבוד אב ואם, יש מן הראשונים שנראה מדבריהם שאינו מותר לצאת אלא אם כן דעתו לחזור (מהר"ם מרוטנבורג (ברלין) עט; רמ"ה ומאירי קידושין לא ב); ויש מן האחרונים שכתב בדעת ראשונים שמותר, אף אם אין דעתו לחזור (חכמת אדם, שערי צדק, משפטי ארץ יא ה, ובינת אדם שם סק"ג, בדעת רש"י והתשב"ץ).

• יש מי שכתב שלצאת לראות פני חבירו חשוב כדבר מצוה (מגן אברהם תקלא סק"ז).

• לצאת לחוץ לארץ להשתטח על קברי צדיקים, אין בזה מצוה (בתי כהונה, בית דין כג; פתחי תשובה יו"ד שעב סק"ב, בשמו), אלא תועלת בדבר בלבד, ולכן יש מי שכתב שלא הותר לצאת לצורך זה לחוץ לארץ (משפט כהן קמז); ויש שכתבו שאף אם אין בזה סרך מצוה, מכל מקום כיון שהוא מנהג ישראל, אינו פחות מיציאה לסחורה שמותרת (פרי הארץ ח"ג יו"ד ז; שדה הארץ אה"ע יא).

לטיול

יש מהראשונים שכתב שאסור לצאת לחוץ לארץ על מנת לטייל ולהשתעשע (רבנו חננאל מועד קטן יד א, על פי הגמ' שם. וראה שלחן ערוך או"ח תקלא ד ובמשנה ברורה שם ס"ק יד)^[31].

בשעת מלחמה

גם כשיש מלחמה בארץ, אין היתר לצאת ממנה לחוץ לארץ מחמת הסכנה, שהרי מלחמת מצוה היא להלחם בשבעה עממים, ומצוה היא לכבוש את ארץ ישראל (ארץ חמדה א י).

בן חוץ לארץ

יש מן הראשונים שנראה מדבריהם, שאין האיסור אלא לבני ארץ ישראל, אבל בן חוץ לארץ שבא לארץ ישראל על דעת לחזור, אינו בכלל איסור זה (רש"י גיטין עו ב ד"ה כי הוו וד"ה שאסור; תוספות עבודה זרה יג א ד"ה ללמוד, לפי מהרי"ט צהלון פה).

הכל מעלים לארץ ישראל

כפיה לעלות לארץ ישראל

בזכויות הבעל או האשה לצאת ולגור בארץ אחרת, אם הוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות, כופים אותה לעלות, ואם לאו תצא בלא כתובה; וכן אם היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופים אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה (ברייתא כתובות קי ב; רמב"ם אישות יג יט-כ; טוש"ע אה"ע עה ד), ותקנת חכמים היא (תוספות הרא"ש שם; פאת השלחן ג, בית ישראל ס"ק כב).

ויש אומרים שלא נאמרה כפיה לעלות, אלא כשהוא אומר לעלות והיא אומרת שלא לעלות; אבל היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, אין היא כופה אותו^[32] (תוספתא (ליברמן) כתובות יב ה; ירושלמי כתובות יג יא)^[33]; ואין הלכה כן (רמב"ם שם כ; טוש"ע שם).

כפיה זו כוללת כפיה לעלות אפילו מנוה היפה לנוה הרע (כתובות שם; רמב"ם שם יט; טוש"ע שם), ואפילו ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו מנוה היפה שרובו ישראל בחוץ לארץ, לנוה הרע שרובו גויים בארץ ישראל (לבוש שם ג; דינא דחיי לאוין פא, בדעת הרמב"ם).

וכן ביציאה לחוץ לארץ: אם היא אומרת לצאת לחוץ לארץ והוא אומר שלא לצאת, כופים אותה שלא לצאת, ואם לאו תצא ממנו בלא כתובה; הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת, כופים אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא אותה ויתן כתובה (ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו מנוה הרע מנוה הרע שרובו גויים בארץ ישראל, לנוה היפה שרובו ישראל בחוץ לארץ (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

טעם הכפיה

מספר טעמים נאמרו לכפיה זו:

• משום קדושת ארץ ישראל ומצות ישיבתה (רמב"ן במדבר לג נג; תוספות הרא"ש כתובות קי ב; מהרי"ט ח"ב יו"ד כח; של"ה שער האותיות ק קדושה), שישיבת ארץ ישראל מצוה היא (רמב"ן שם), ואף האשה מצווה במצוה זו (ר"ן כתובות קי ב, בשם הראב"ד), לפיכך דנו את האשה שאינה רוצה לעלות עם בעלה, כמורדת, וכן דנו את האיש שאינו רוצה לעלות עמה, כמורד (רמב"ן שם).

• משום מצוות יתירות הנוהגות בארץ ישראל (תשב"ץ ח"ג קצח,ר); ויש שדחה טעם זה, שאינו שייך באשה שכופה את בעלה לעלות עמה, שמצוות התלויות בארץ עיקר קיומן הוא על ידי האיש, שהרי מה שקנתה אשה קנה בעלה [ראה בערך אין קנין לאשה בלא בעלה] (מהרי"ט שם).

• משום חיבת הארץ, ומטעם זה נוהג דין זה אף אחר החורבן, לפי שחיבת הארץ לא בטלה (ריטב"א כתובות קי ב).

• לפי שארץ ישראל היא מולדתנו, והוא כמי שכופה את האשה לצאת עמו לארץ מגורתו (עיר הקדש והמקדש ח"ג קצו).

• ויש מן הראשונים שכתב שתיקנו חכמים תקנה זאת משום ישוב ארץ ישראל (תוספות הרא"ש שם).

אם כתב בכתובה שלא יוציאנה לדור בשום מקום אחר

יש שצדד לומר, שאף אם כתב לה בכתובתה שלא יוציאנה לדור בשום מקום אחר, אין ארץ ישראל בכלל זה, שהרי הוא כמתנה-על-מה-שכתוב-בתורה, שתנאו בטל, שמשום מצות ישוב ארץ ישראל וקדשותה תקנו תקנה זו, ואף אם נאמר שלענין זה תנאו קיים, לא יועיל אלא שלא תפסיד כתובתה, ויעלה הוא וישא אחרת (מבי"ט א קלט).

בזמן הזה

יש מן הראשונים שכתב, שאף על פי שהכל מעלים לארץ ישראל, ואם היא אינה רוצה לעלות תצא שלא בכתובה, מכל מקום בזמן הזה אינו רשאי לגרשה בעל כרחה, משום חרם-דרבנו-גרשום (ראה ערכו) שלא לגרש אשה בעל כרחה, וכל שלא נתן לה גט, כיון שחייב לה בשאר-כסות-ועונה, אין בידו לעקור חיוב זה משום יישובה של ארץ ישראל (שו"ת הר"ן לח).

מהות הכפיה

כפיה לאשה לעלות - יש שכתב שאינה כפיה בשוטים, אלא בממון, להפסידה כתובתה (תשב"ץ ח"ג פו); ויש שצדד לומר שבית דין כופים אותה בשוטים, שתקיים אף היא מצות ישיבת ארץ ישראל, לפי שקשים גירושין לפני המקום, אלא שאם אין בעלה רוצה לכופה, או שאין הכפיה מועילה, תצא בלא כתובה (מבי"ט א קלט).

כשיש סכנה בהולכה

יש מהראשונים שכתבו שלא אמרו שכופים לעלות אלא כשיש שלום בדרכים, אבל בזמן שהדרכים משובשות, אינו יכול לכופה, שהרי זה כמו שחפץ להוליכה במקום גדודי חיה ולסטים (אוצר הגאונים כתובות, תשובות תתלו, בשם רב האי גאון; תוספות כתובות קי ב ד"ה הוא; הגהות מרדכי כתובות שיג, בשם רבנו חיים; שו"ע אה"ע עה ה, בשם יש מי שאומר); ויש שלא חילקו בכך (רי"ף שם; רמב"ם אישות יג יט).

לדעה הראשונה כתבו הפוסקים, שמסוף המערב עד נוא אמון - היא אלכסנדריה של מצרים (תרגום יונתן ורש"י נחום ג ח), שהוא הנמל הראשון בארצות ישמעאל ממערב לארץ ישראל (רשב"ש א) - אין כופים לעלות, ואף מנוא אמון ומעלה אין כופים אלא דרך יבשה, או אף בדרך ים בימות החמה, אם אין שם לסטים (רשב"ש שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

חשש שמא אינו רוצה לעלות, אלא להפסידה כתובתה

בכפיית האיש את אשתו לעלות עמו, שאמרו שאם אומרת שלא לעלות תצא בלא כתובה, יש שהיו מחרימים על כל מי שעושה כן בדרך עלילה על אשתו, כדי לגרשה מבלי לשלם כתובתה, ושלא יעשה כן אלא כדי להתברך בארץ ישראל (שו"ת הרמב"ם (בלאו) ח"ב שסה, בשם בתי דינים במערב).

ונחלקו הדעות אם יש לחוש שמא עושה כן דרך עלילה:

• יש שכתב שאין לחוש לזה, לפי שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, וכל שהוא מוחזק בכשרות ולא היה בינו ובינה מריבה כל שהיא, מחייבים אותה לעלות עמו (שו"ת הרמב"ם שם).

• ויש שכתב שאין דנים דין זה אלא אחרי חקירה גדולה בדבר, שהרי ראינו כמה רמאים שטענו שרוצים לעלות לארץ ישראל, וגירשו נשותיהם והפסידו כתובתן, ואחרי שעלו לארץ ישראל חזרו לארצם (שו"ת הרדב"ז ח"ג תתנג).

מטעם זה כתבו ראשונים, שלא אמרו שתצא בלא כתובה, אלא אם כן עלה לארץ ישראל ולא חזר משם, אבל אם חזר, אפילו לאחר כמה שנים, גובה האשה או יורשיה את כתובתה (מהר"ם מרוטנבורג (ברלין) עח; מרדכי כתובות רפ, בשמו; רמ"א אה"ע עה ד), שאז נתברר שלא עלה לארץ ישראל אלא מחמת רמאות, על מנת להפסידה כתובתה (בית שמואל שם ס"ק יט).

עבדים

עבד שאמר לעלות לארץ ישראל, כופין את רבו לעלות עמו, או ימכור אותו למי שיעלהו שם, וכן יכול העבד לעכב את רבו שלא יצא לחוץ לארץ, או שימכרהו למי שנשאר שם (כתובות קי ב; ערכין ג ב; רמב"ם עבדים ח ט; שו"ע יו"ד רסז פד).

ונחלקו ראשונים מיהו העבד המדובר:

• יש מפרשים שהמדובר בעבר עבדי (רש"י כתובות קי ב ד"ה לאתויי).

• ויש מפרשים שהמדובר בעבד כנעני (רש"י ערכין ג ב ד"ה לאתויי; ר"ן כתובות שם, בשם הראב"ד; רמב"ם עבדים ח ט, לפי הכסף משנה שם), החייב במצוות כאשה, שאף היא חייבת בישוב ארץ ישראל (ר"ן שם, בשם הראב"ד)^[34].

הערות שוליים