מיקרופדיה תלמודית:אשה ובתה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־12:46, 1 ביולי 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - אסור לאדם לבוא על בת אשתו, בתה ובת בתה, וכן על אם אשתו, אם אמה ואם אביה

האיסור

בת אשתו

אסור לאדם לבוא על בת אשתו, שנאמר: עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה (ויקרא יח יז), ונמנה איסור זה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה שלז; סמ"ג לאוין קא; חינוך רג).

חמותו

בחמותו נאמר: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אִשָּׁה וְאֶת אִמָּהּ זִמָּה הִיא בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן (ויקרא כ יד), ולמדנו בגזרה שוה "זמה, זמה" מהנאמר באזהרת אשה ובתה: שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִיא (שם יח יז), שאף בה יש איסור לאו (סנהדרין עה ב). ומכל מקום אין איסור חמותו נמנה ללאו מיוחד, אלא הוא נכלל בכלל אשה ובתה, שאסרה תורה לישא אשה ובתה, בין שנשא האם ראשונה ובין שנשא הבת ראשונה (ספר המצוות שם), והגזרה שוה באה להורות שזוהי משמעות הכתוב של אשה ובתה (לב שמח שם שורש ב); ויש שמנו איסור חמותו ללאו מיוחד במנין המצוות (יראים השלם טו).

העונש

בא על אשה ובתה והיו מזידים, חייבים כרת, שנאמר בסוף הפרשה: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם (ויקרא יח כט).

ואם התרו בהם חייבים שרפה, שנאמר בחמותו: בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן (שם כ יד), ובבת אשתו למדנו בגזרה שוה "זמה, זמה" מחמותו שאף היא בשרפה (סנהדרין עה א; רמב"ם איסורי ביאה א ה).

היו שוגגים חייבים חטאת (משנה כריתות ב א; רמב"ם שגגות א ד)[2].

עריות נוספות שבכלל איסור זה

אף בת בן אשתו ובת בת אשתו הן בכלל העריות, שנאמר: אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ (ויקרא יח יז), ונמנו במנין המצוות בלאוין מיוחדים (ספר המצוות לא תעשה שלח-שלט; סמ"ג לאוין קב-קג; חינוך רד-רה).

וכן אם אם אשתו, היינו אם חמותו, ואם אבי אשתו, היינו אם חמיו, הן בכלל העריות, ואף על פי שלא נזכרו בפירוש בתורה, לא באזהרה ולא בעונש, למדנו בגזרה שוה "זמה, זמה": מה זמה האמורה באשה ובתה שלשה דורות למטה - בת בנה ובת בתה - אסורות, אף זמה האמורה באשה ואמה שלשה דורות למעלה אסורות, מכאן שאם חמותו ואם חמיו אסורות כחמותו (סנהדרין עה ב), ולא נמנו בלאוין מיוחדים, לפי שנכללו בכלל בתה ובת בנה ובת בתה, שאסרה תורה שלא לישא אשה ובת בנה ובת בתה, בין שנשא האשה ראשונה ובין שנשא בת הבן או בת הבת ראשונה (לב שמח שורש ב); ויש שמנו אם חמותו ואם חמיו בלאוין מיוחדים (יראים השלם טז-יז).

נמצא ששש עריות הן בכלל אשה ובתה: אמה; ואם אמה; ואם אביה; ובתה; ובת בתה ובת בנה (סנהדרין עה א; רמב"ם איסורי ביאה ב ז).

העונש על העריות הנוספות

אף הבא על בת בנה ובת בתה במזיד חייבים כרת, שהרי אף הן כתובות בפרשת עריות, ובהתראה חייבים שרפה, מאותו הלימוד של "זמה, זמה" שלמדנו שרפה לבת אשתו, ובשוגג חייבים חטאת (משנה כריתות ב א, ורש"י ד"ה אשה ובתה, ושיטה מקובצת שם; רמב"ם שגגות א ד).

וכן הבא על אם חמותו ואם חמיו חייבים שרפה מגזרה שוה של "זמה, זמה", שכשם שבאשה ובתה שלשה דורות למטה בכלל, אף באשה ואמה שלשה דורות למעלה בכלל (סנהדרין שם); ויש שלמדו שרפה לאם חמותו ממה שנאמר: בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן (ויקרא כ יד), ש"אתהן" משמעו שתי אמהות, כגון שלקח אשה ואמה ואם אמה, ששתי האמהות בשרפה (אביי לדעת רבי עקיבא בסנהדרין עו ב).

כשיש באשה אחת מספר איסורים

היה נשוי שלש נשים, ובא בשוגג על אשה שהיא אמה של אחת מהן ואם אמה של שניה ואם אביה של שלישית, נחלקו תנאים בדבר:

  • יש אומרים שחייב שלש חטאות (רבי יוחנן בן נורי במשנה כריתות יד ב), ששלשה שמות - איסורים - מוחלקים הם (גמ' שם טו א), או לפי שמקיש בת בנה ובת בתה לבתה ובת בתה, שכשם שבתה ובת בתה בשני לאוין הם: עֶרְוַת אִשָּׁה וּבִתָּהּ לֹא תְגַלֵּה אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח וגו', אף בת בנה ובת בתה בשני לאוין (ירושלמי יבמות יא א).
  • ויש אומרים שאינו חייב אלא חטאת אחת, ששלשתן שם אחד הוא (חכמים במשנה שם), שעל כולן נאמר: שַׁאֲרָה הֵנָּה זִמָּה הִוא, הכתוב עשה לכולן זימה אחת (גמ' שם טו א), או שמקישים לבת בנה ובת בתה שבלאו אחד נאמרו, אף כשעבר על כולן בבת אחת בלאו אחד הוא (ירושלמי יבמות שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

אם אוסר אשתו עליו

בא על את חמותו אחר שנשא את אשתו, נחלקו תנאים בדבר:

  • יש אומרים שבזנות זו פסל את אשתו עליו, שנאמר: בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן, וכי כל הבית כולו בשרפה, והרי אשתו לא חטאה, אלא אם אינו ענין לשרפה תנהו ענין לאיסור (בית שמאי לפי רבי יוסי ביבמות צה א, ולפי רבי שמעון בירושלמי יבמות י ו; בית שמאי ובית הלל לפי רבי יהודה שם ושם).
  • ויש אומרים שלא פסל אשתו (בית הלל לפי רבי יוסי שם ושם), שנאמר: וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ (במדבר ה יג) - שכיבתה אוסרתה ואין שכיבת אחרת אוסרתה (ירושלמי שם), וכן הלכה (מסקנת הגמ' שם; רמב"ם איסורי ביאה ב י; טור אה"ע טו; דרכי משה שם ח; רמ"א שם כז).

זמן תחילת האיסור

נחלקו ראשונים מאימתי נאסר אדם בקרובותיה של אשתו:

  • יש אומרים שהאיסור חל מיד כשקידש את האשה, אפילו שלא נשאה (רמב"ם איסורי ביאה ב ז, על פי דרך ארץ רבה א א).
  • ויש אומרים שהאיסור חל משעת הכניסה לחופה, כיון שבעריות אלו כתוב: שאר, אין שאר אלא על ידי נשואין (תוספות יבמות צז א ד"ה עריות).

אחר גירושין

אף אחר שגירש את אשתו, קרובותיה אסורות (רמב"ם איסורי ביאה ב ז), ולא עוד אלא אפילו גירש את אשתו והולידה אחר כך בת, שבשעה שהיתה אשתו לא היתה הבת, ובשעה שנולדה הבת לא היתה אשתו, הרי היא בת אשתו וחייב עליה (אחיעזר א יא).

אחר מיתת אשתו

חמותו

חמותו אסורה עליו אף לאחר מיתת אשתו (יבמות צד ב), ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שאיסור זה אינו לא לאו ולא כרת, ונלמד רק מהכתוב: אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ (דברים כז כג. רש"י סנהדרין עו ב ד"ה ר' עקיבא; רמב"ן ורשב"א יבמות צט ב; סמ"ג לאוין קג).
  • יש סוברים שמארור זה אנו למדים אזהרת לאו (מאירי יבמות צד ב, לדעה זו).
  • ויש סוברים שיש בו לאו וכרת כמו בכל חמות (רמב"ם איסורי ביאה ב ח; תוספות יבמות צד ב ד"ה מאיסורא).

ונחלקו תנאים אם יש בהם מיתת בית דין:

  • יש אומרים שיש מיתת בית דין של שרפה, שנאמר: בָּאֵשׁ יִשְׂרְפוּ אֹתוֹ וְאֶתְהֶן (שם כ יד), ואי אפשר לומר שישרפו את שתיהן, שהרי אשתו בהיתר נשאת לו, אלא אותו ואת אחת מהן, שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא, שאפילו לא קיימת אלא אחת מהן תישרף (רבי ישמעאל בסנהדרין עו ב).
  • ויש מפרשים הכתוב, שאם אשתו קיימת ושתיהן לפנינו, תישרף חמותו, ואם אין שתיהן קיימות אין בהן מיתת בית דין (רבי עקיבא שם, לפי רבא)[3].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רא"ש יבמות יא ב, בשם רבנו חננאל); ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם איסורי ביאה ב ח; רא"ש שם, בשם יש פוסקין).

בת אשתו

בבת אשתו לאחר מיתת אשתו, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שיש מיתת בית דין של שרפה, וגם הסוברים שבחמותו אין עונש מיתה לאחר מיתת אשתו, מכל מקום מודים בזה, שאף על פי שעונש זה נלמד מחמותו, לא לכל הקישן הכתוב, ובחמותו שהכתוב מיעט בה לאחר מיתה, נתמעט, ובבת אשתו שלא נתמעט, שוה העונש לאחר מיתה כמחיים, שאנו אומרים בכל מקום "דון מינה ואוקי באתריה" (ראה בערכו) - שדין שאנו למדים באחת מפרשיות התורה מפרשה אחרת, אנו למדים ממנה את עיקר הדין בלבד, אך לא את הפרטים, והם נוהגים בפרשה זו בלבד - ואף כאן אנו למדים עיקר העונש בלבד מחמותו, אבל הפרטים מעמידים על הדינים הנוהגים בבת אשתו בעצמה, שלא מצינו בה הבדל בין מחיים לאחר מיתה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א יבמות צט ב).
  • ויש אומרים שאין בה מיתת בית דין (רמב"ם איסורי ביאה א ה וב ח), שמכיון שלמדנו עונש שרפה בבת אשתו בגזרה שוה מחמותו (ראה לעיל) - דיו-לבא-מן-הדין (ראה בערכו) להיות כנדון, ואינה חמורה יותר מחמותו (מגיד משנה שם ב ח; רמב"ן ורשב"א יבמות צט ב, לדעה זו), אלא שכשם שבחמותו יש על כל פנים איסור, אף בבת אשתו לאחר מיתת אשתו כך (רמב"ם שם ב ח).

שאר העריות

אם חמותו ואם חמיו לאחר מיתת אשתו, דינן כחמותו, ואף הסוברים שבחמותו לאחר מיתת אשתו האיסור הוא משום אָרוּר שֹׁכֵב עִם חֹתַנְתּוֹ (ראה לעיל), אף אם חמותו ואם חמיו בכלל חותנתו הן (רמב"ן ורשב"א יבמות צט ב).

בת בנה של אשתו ובת בתה לאחר מיתת אשתו, דינן כבת אשתו (רמב"ן ורשב"א שם).

בזנות

אנס אשה או פיתה אותה, אינו נאסר מן התורה בעריות הללו, שנאמר בהן: לֹא תִקַּח (ויקרא יח יז), אֲשֶׁר יִקַּח (שם כ יד), דרך ליקוחין אסרה תורה (יבמות צז א), שאם היתה הראשונה לקוחתו - חייב על השניה, שבשניה אי אפשר לומר ליקוחין, שהרי אין קדושין תופסים בה, אחרי שלקח את הראשונה (רש"י שם ד"ה דרך ליקוחין)[4]. אבל חכמים אסרו על מי שבא על אשה בזנות לישא את אמה ואת בתה כל זמן שהיא קיימת, מפני שהיא באה לבקר אותן, ואפשר שיבוא עליה מפני שלבו גס בה, ועכשיו היא כבר עליו בכרת (רמב"ם איסורי ביאה ב יא, ומגיד משנה שם, על פי יבמות כו א).

ונחלקו ראשונים בשאר העריות:

  • יש אומרים שהוא הדין שאסרו בבת בנה ובת בתה ואם אמה ואם אביה (רמב"ם שם).
  • ויש אומרים שלא אסרו אלא באמה ובתה ואחותה, אבל שאר קרובותיה אינן רגילות לבקר ולא אסרו חכמים, אלא שראוי להחמיר שלא לישא אחת מקרובותיה (ריטב"א ונימוקי יוסף יבמות צז א).

היו שניהם שוגגים או אנוסים, נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שמותר בקרובותיה, ואפילו הוא לבדו אנוס או שוגג והיא מזידה אפשר שלא גזרו חכמים שהיא תפתה אותו (משנה למלך שם).
  • ויש אומרים שאפילו בשוגג אסור בקרובותיה (בית שמואל טו ס"ק כא).

הנחשד על האשה

אף הנחשד על האשה אסור בקרובותיה עד שתמות (יבמות צז א; רמב"ם איסורי ביאה ב יא), ולא אסרו אלא לכתחילה, אבל אם נשא לא יוציא (תוספתא יבמות (ליברמן) ד ה; רמב"ם שם), ואפילו ודאי בא עליה (רמב"ם שם).

ואם היא רגילה לבקר את אשתו - וקשה להפריש את הנחשדת משם (ט"ז אה"ע טו ס"ק יט) - נחלקו הדעות:

  • יש אומרים שכופים אותו להוציא אותה (דרכי משה אה"ע טו ח; רמ"א שם כז).
  • ויש מחלקים: בחמותו החמירו להוציא אותה, ואפילו שבא עליה אחר שכבר נשא את אשתו, שלבה גס בו מחמת בתה, אבל לא בשאר הקרובות (שלטי גיבורים יבמות ל ב מדפי הרי"ף א).

בבן-נח

אם חמיו וכן בת בן אשתו מותרות לדברי הכל לבן נח, לפי שאין קורבת אב לבני נח (רמ"ה סנהדרין נח א).

ובשאר העריות האסורות משום אשה ובתה נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף בהן הוא מותר (רמב"ם מלכים ט ה; רמב"ן ורשב"א יבמות צח א; ר"ן סנהדרין נז ב ונח א), שבעריות אלו כתוב "קיחה", דהיינו קדושין, ואין לבן נח תפיסת קדושין (רמב"ן ורשב"א יבמות שם; ר"ן סנהדרין שם ושם)[5].
  • יש אומרים שהוא אסור בהן (רמ"ה סנהדרין נח א)[6].
  • ויש סוברים שהדבר שנוי במחלוקת תנאים: הסובר שאשת האב אסורה לבן נח (ראה בערך אשת אב), סובר שכל עריות שמחמת אישות אסורות לבן נח; והסובר שהיא מותרת, סובר שאין שום קורבת אישות לבן נח (רש"י סנהדרין נח א ד"ה מתה וד"ה יצאו; תוספות שם ד"ה נשא).

בגר

גר שנשא אשה ובתה בגיותן ונתגיירו עמו, מן התורה מותר בהן, שגר שנתגייר כקטן שנולד (ראה בערך גר), אבל חכמים אסרו בת אשתו לגר, ואמרו שכונס אחת ומוציא אחת (יבמות צח ב, ורש"י ד"ה נשא), שמא יחליפו בישראל ויאמרו שגם בישראל בת אשתו מותרת (רש"י שם ד"ה כונס; רמב"ן שם), וכל שכן לסוברים שבבן נח אשה ובתה אסורה (ראה לעיל), שיש לחוש שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה (רמ"ה סנהדרין נח א)[7].

ישראל שנשא גיורת ובתה

וכן ישראל שנשא גיורת ובתה הגיורת, מקיים אחת מהן ומגרש את השניה (רש"י סנהדרין נח א ד"ה נשא, בפירוש השני; רמב"ם איסורי ביאה יד טו; מאירי יבמות צח ב; טוש"ע יו"ד רסט ה)[8].

נשיאת חמותו לאחר מיתת אשתו

גר שמתה אשתו שנשא בגיותו, או ישראל שהיה נשוי לגיורת ומתה, נחלקו תנאים אם מותר לישא את חמותו:

  • הסוברים שהנושא חמותו לאחר מיתת אשתו דינו בשרפה (ראה לעיל), סוברים שאסור לגר לישא חמותו לאחר מיתת אשתו (רבי ישמעאל ביבמות צח ב).
  • אך הסוברים שהנושא חמותו לאחר מיתת אשתו פטור ממיתת בית דין (ראה לעיל), סוברים שמותר לגר לעשות כן (רבי עקיבא שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה יד טו; טוש"ע יו"ד רסט ו).

נשיאת בת אשתו לאחר מיתתה

בבת אשתו גיורת אחר מיתת אשתו, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאף היא מותרת, כמו חמותו (רמב"ם איסורי ביאה יד טו; טוש"ע יו"ד רסט ו. וראה שו"ת רבי עקיבא איגר א קכא).
  • ויש אומרים שדוקא בחמותו הקילו בגיורת, אבל בתה אסורה, שלדעתם בת אשתו לאחר מיתת אשתו בישראל היא בשרפה ולא הוקל איסורה (רמב"ן יבמות צח ב).

נכדת וסבת אשתו

בת בת אשתו וכן אם חמותו אסורות לגר כמו אשה ובתה, אלא כונס אחת ומוציא אחת (תוספות יבמות צח ב ד"ה אשה; רמב"ן שם), ולאחר מיתת אשתו תלוי במחלוקת הראשונים בבת אשתו (ראה לעיל).

אבל בת בן אשתו וכן אם חמיו, אם כנס לא יוציא, שהרי אין לגזור משום שמא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שאף בן נח מותר בה, שאין לו קורבת אב (ראה לעיל), וגם אין לגזור שמא יחליפו בישראל, שהכל יודעים שאין קורבת אב לבן נח, ולא יבואו להתיר בישראל (רמב"ן יבמות צח ב), ומכל מקום מצדדים הראשונים שלכתחילה לא יכנוס (תוספות שם ד"ה אשה).

שניות

הדור שלמטה מערוה דאורייתא באשה ובתה, וכן הדור שלמעלה באשה ואמה, גזרו חכמים בתורת שניות (ראה בערכו), ולכן בת בן בנה של אשתו או בת בת בנה, וכל העריות מהדור הזה למעלה או למטה, אסורות משום שניות (יבמות כב א; רמב"ם אישות א ו; טוש"ע אה"ע טו טו).

נסתפקו בגמרא אם גזרו גם בבת בן בן בנה של אשתו ואם אם אם חמיו עד למעלה ולמטה בכל הדורות, או בשניות בלבד (יבמות שם), ונחלקו ראשונים: יש פוסקים להיתר (רמב"ם שם; שו"ע שם, בשמו); ויש פוסקים לאיסור (רא"ש יבמות ב א, בשם הרי"ף וספר חפץ; שו"ע שם).

אשת חמיו

אשת חמיו מותרת (יבמות כא ב), ומצינו שדוד נשא את רצפה בת איה שהיתה אשת חמיו, שנאמר: וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ (שמואל ב יב ח. ירושלמי יבמות ב ד).

ומכל מקום כתבו בירושלמי שאסרו חכמים לישא אשת חמיו מפני מראית העין (ירושלמי שם), שהיא נראית כחמותו (שו"ת מהרי"ל פא; בית יוסף אה"ע טו כד), או מפני שהיא נראית כאשת אביו (נודע ביהודה קמא אה"ע כו), ואין האיסור בגדר שניות לעריות, אלא משום מראית העין (שיירי קרבן שם; חתם סופר אה"ע ח"א לח-לט), ששניות איסורן הוא בתורת גדר לערוה שלא יבואו לפגוע בערוה עצמה, ומראית העין ענינה שיבואו לטעות ולחשוב שזו עצמה היא ערוה (חתם סופר שם לט), ולא גזרו משום שניות, לפי שלא גזרו עליהן כשהקורבה לא באה לו עד שהיו שתי פעמים קדושין, שמשקידש הוא את אשתו נתקרב חמיו אצלו, ועדיין אשת חמיו רחוקה לו כל זמן שלא קידשה חמיו (רש"י יבמות כא ב ד"ה הא אשת).

ולהלכה נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהבבלי חלוק על הירושלמי ומתיר, ושיש לפסוק כן (רי"ף יבמות כא א; רמב"ן ורשב"א ומאירי וריטב"א שם; רמב"ם אישות א ו; שו"ע אה"ע טו כד, בסתם), ושכן המנהג בכל ספרד (ריטב"א שם).
  • ויש פוסקים לאיסור (הלכות גדולות, עריות; תוספות שם ד"ה ומותר; רא"ש שם ב א; אור זרוע ח"א תקצה; טור אה"ע טו), אם מפני שסוברים שאף בבבלי לא התירו אלא משום שניות בלבד ולא משום מראית העין (רא"ש שם; טור שם), או מפני שסוברים שהבבלי הביא להיתר מברייתא והירושלמי לאיסור מאמורא, ויש לומר שלאחר שנשתנה הברייתא בבבלי שוב החמירו אמוראים ואסרו הדבר (רשב"א שם; מהר"ץ חיות שם; חתם סופר שם לח), וכבר קבלו עליהם כל חכמי אשכנז וצרפת לאסור (חתם סופר שם).

לדעה השניה, מכל מקום אם עבר ונשא - אין כופים אותו להוציא, אף על פי שבשניות מוציא אף בדיעבד (ראה בערך שניות), שמשום מראית העין קל איסורו משניות (שיירי קרבן שם; צמח צדק הקדמון מ); ויש מחמירים להוציא אף בדיעבד (ים של שלמה יבמות ב ה, על פי הנימוקי יוסף שם).

לאחר מיתת אשתו

גם לדעה האוסרת, יש מצדדים להתירה לאחר מיתת אשתו, כיון שהוקל האיסור של חמותו שאין בה איסור שרפה (ראה לעיל), כשם שמתירים לגר מטעם זה [ראה לעיל] (נודע ביהודה קמא אה"ע כו; חתם סופר אה"ע ח"א לח)[9].

פילגש חמיו

בפילגש חמיו נחלקו אחרונים: יש אוסרים, משום מראית עין (קרבן נתנאל יבמות ב א אות ד, בשם כנסת הגדולה); ויש מתירים (ישועות יעקב אה"ע טו).

הערות שוליים

  1. ב, עמ' רנז2-רסא2.
  2. וראה בערך בת (ב), אם חייב שתי חטאות בבת אשתו שהיא גם בתו.
  3. יש מהאמוראים הסובר שלא נחלקו תנאים בדין, אלא באופן הדרשה בלבד, והכל מודים שיש בהם שרפה (אביי בסנהדרין עו ב).
  4. ועוד שנאמר: עֶרְוַת בַּת בִּנְךָ אוֹ בַת בִּתְּךָ לֹא תְגַלֶּה (ויקרא יח י) משמע שאם היא בת בן אשתך או בת בת אשתך מותרת, ונאמר: אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ (שם יז), אלא שבת בנך ובת בתך פירושו מן האנוסה, ולכן בת בנה ובת בתה מאיש אחר מותרת, ובת בנה ובת בתה שאסורה פירושו בנה ובתה של אשתך (רבא ביבמות שם וכב ב).
  5. ואפילו הסובר שאשת האב אסורה לבן נח (ראה בערך אשת אב), זהו מפני שזה דין מיוחד באשת האב בלבד הנלמד מכתוב, אבל כל שאר העריות האסורות מחמת אישות אינן נוהגות בבן נח, שאין אישות לבני נח (רמב"ן ורשב"א יבמות צח א; ר"ן סנהדרין נז ב ונח א).
  6. ואפילו הסובר שאשת האב מותרת לבן נח, זהו מפני שאישות זו באה על ידי האב ואין קורבת אב לבן נח, שהתורה הפקירה לזרעו (רמ"ה סנהדרין נח א).
  7. ואין אומרים שיכנוס את הראשונה ויוציא את השניה שנישאת בעברה, הואיל ומן התורה שתיהן מותרות (מאירי יבמות צח ב).
  8. ויש סוברים שדוקא כשנשא אותן בגיותו מותר להוציא אחת ולקיים את השניה, לפי שנשואין של גיותו אינם כלום, אבל נשא אותן בגירותו או ישראל שנשא גיורת ובתה הגיורת, אסור לקיים את האחרונה, שהרי קורבת האם חשובה קורבה בבן נח, והרי הן אשה ובתה על פי קורבתן, ואף על פי שגר שנתגייר כקטן שנולד, מכל מקום מדרבנן אסורות (ר"ן סנהדרין נח א).
  9. אלא שאם האיסור של מראית העין הוא שנראית כאשת אביו, אין הבדל בין בחיי אשתו לאחר מיתה (נודע ביהודה קמא אה"ע כו).