מיקרופדיה תלמודית:בושת

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:04, 24 ביולי 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - חיוב תשלומין על ביוש חברו

חיובה ומקורה

המבייש את חברו חייב לשלם לו דמי בושתו (משנה בבא קמא פג ב; רמב"ם חובל א א; טוש"ע חושן משפט תכ ג), ושני למודים בדבר:

  • נאמר: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו וגו' וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו, וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ (דברים כה יא-יב), ואמרו: במבושיו, בכל דבר שהוא מבייש (רבי ישמעאל במדרש תנאים שם יא, ד"ה ושלחה ידו), והעונש האמור: "וקצתה את כפה", פירושו ממון (רבי יהודה בספרי תצא רצג; בבא קמא כח א), שנאמר כאן: לא תחוס עינך, ונאמר בעדים זוממים: וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ (דברים יט כא), מה להלן ממון (ראה ערך עדים זוממים), אף כאן ממון (ספרי שם), ומכאן למדים לכל המבייש את חברו שחייב לשלם (רבי ישמעאל במדרש תנאים שם; רמב"ם חובל א ט; רש"י סנהדרין פו א ד"ה וכי ינצו)[2].
  • נאמר: וְאִישׁ כִּי יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ (ויקרא כד יט), אין לי אלא בזמן שנתן בו מום, מנין צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו הרוק, והעביר טליתו ממנו, ופרע ראשה של אשה בשוק, תלמוד לומר: כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ (שם. תורת כהנים אמור פרק כ ג)[3].

חובל

חיוב הבושת בחובל בא בשלש צורות:

  • כחלק מכל החיובים של חובל בחברו, שבין חמשה הדברים שהוא חייב לשלם יש גם חיוב בושת (בבא קמא פג ב; רמב"ם חובל ב ב; טוש"ע חו"מ תכ ג).
  • כחלק מקצת החיובים של חובל, כגון שקטע ידו הקטועה שעדיין מחוברת בגידים ואינה ראויה למלאכה, שחייב בדמי צערו ובושתו, שבזיון הוא לו להשליך מבשרו לכלבים (בבא קמא פה א, ורש"י ד"ה ידו הקטועה).
  • כחיוב בושת בלבד, אם לא עשה לחברו שום נזק אחר אלא שביישו, כגון שהכהו באגודת שטרות שבידו (ירושלמי בבא קמא ח א, ופני משה; רמב"ם שם א-ב; טוש"ע שם ג,ח).

אונס ומפתה

אונס, מלבד חובת תשלומי קנס, חייב לשלם גם בעד הבושת שנתביישה, שנאמר בתשלומי קנס: וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב (דברים כב כט), הרי שהקנס אינו אלא בעד הנאת שכיבה בלבד, ואינו פוטר את חובת התשלומין בעד הבושת (כתובות מ ב, ושם מא ב; רמב"ם נערה בתולה ב א).

והוא הדין במפתה (משנה כתובות לט א) קטנה, אבל המפתה את הבוגרת פטור, שהרי שברצונה נבעלה לו (רי"ף שם מ ב; רא"ש שם ג ח).

גדרה

ראיית בני אדם

היה הבושת במקום הנסתר מבני אדם, כגון ברכי האדם, אינו חייב אלא אם ביישו בפני בני אדם הרואים את הדבר (רמב"ם חובל ה ז; שיטה מקובצת בבא קמא פה א, בשם הרמ"ה; טוש"ע חו"מ תכ ז)[4].

היה הבושת במקום הנראה לבני אדם, חייב משום בושת, אף אם לא ראוהו בשעת הבושת, מפני שיראו הבושת לאחר מכן (שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה; טוש"ע שם).

בבגד

אינו חייב על בושת עד שיבייש את גופו של המבויש, ולפיכך רקק והגיע בו הרוק - חייב (משנה בבא קמא צ א), אבל הגיע הרוק בבגדו - פטור (גמ' שם צא א; ירושלמי שם ח ו, לפי היפה עינים שם; רמב"ם חובל ג ה; טוש"ע חו"מ תכ לח)[5], ומספר טעמים לדבר:

  • אין לבעל הבגד זלזול ברקיקת בגדו, וגם אם יתבייש בטלה דעתו אצל כל אדם (ראה ערכו. כתובות סו א, לפי שיטה מקובצת שם).
  • יש לבעל הבגד זלזול ברקיקת בגדו, אך מכיון שבבגד עצמו לא שייך בושת, לא ניתן לחייב המבייש (גמ' שם, לפי שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ה).
  • דין נלמד מהכתוב: וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו (ראה לעיל. דברים כה יא), שמשמעו על בושת גופו דוקא (רא"ש בבא קמא ח טו, בפירוש הגמ' בבא קמא שם), היינו שיעשה מעשה בגופו (סמ"ע תכ ס"ק מז).

בדברים

אף המביישו בדברים פטור (בבא קמא צא א; ירושלמי שם ח ו; רמב"ם חובל ג ה; טוש"ע חו"מ תכ לח) מאותו הטעם שפטור הרוקק בבגדו, שלא עשה מעשה בגופו (רא"ש שם ח טו), אלא שבתורת קנס חייבוהו חכמים (ראה להלן).

כשיש בושת לאחר

בייש אדם, ויש מזה בושת אף למשפחתו, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שאינו משלם למשפחתו דמי בושת (סתמא דגמ' כתובות סו א).
  • ויש אומרים ששמים לקרובי המתבייש בושתם, ומשלם להם (ירושלמי בבא קמא ח ח, בדעת ריש לקיש)[6].

המוליך מאכל והזיקו

המוליך חטים לטוחן ולא לתתן ועשאן סובין או מורסן, בהמה לטבח וניבלה, וכיוצא בזה, נחלקו בו תנאים:

  • יש מחייבים לשלם לו, מלבד דמי הנזק, אף דמי בושתו ובושת אורחיו, שאין לו מה להאכיל אותם (רבן שמעון בן גמליאל בברייתא בבא בתרא צג ב, ורשב"ם ד"ה דמי בשתו).
  • ויש פוטרים אותו מבושת (תנא קמא שם), שאינו אלא גרמא, וכן הלכה (רשב"ם שם).

מחילה על צערו

דמי הבושת אינם אלא על הבושת בלבד ולא על הצער, שאפילו הביא כל אילי נביות שבעולם אין צערו נמחל לו עד שיפייסו ויבקש ממנו מחילה (בבא קמא צב א), ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שצער זה הוא מה שדואג על בושתו (רש"י שם ד"ה אבל צער).
  • ויש אומרים שדאגה זו בכלל הבושת היא, שהבושת היא כמו חולי שהוריקו פניו ונעכר דמו ואבריו נתרופפו ולבו דואג, אלא זה שהמבייש נתכוין לצערו הוא שאינו נמחל לו עד שיפייסו (פירוש הראב"ד שם).

כשמת בטרם הכיר בבושתו

נסתפקו בגמרא בגדר הבושת אם ישנה גם במי שלא הכיר בבושתו עד שמת, כגון שבייש את הישן ומת מתוך שנתו, ונחלקו אמוראים בצדדי הספק:

  • יש אומרים שהספק הוא אם דמי הבושת הם בעד זה שהמתבייש הרגיש בבושתו וחפו פניו על ידי כך, או בעד הזלזול שזלזל בו, ואפילו כשלא יכול לשום על לבו זלזול זה, שלצד הראשון הישן שמת עד שלא נודע לו הביוש פטור המביישו, ולצד השני חייב (רב זביד בבבא קמא פו ב).
  • ויש אומרים שהספק הוא אם החיוב הוא בעד הבושת של המבוייש עצמו או בעד הבושת של בני המשפחה, שבאופן הראשון כשמת קודם שנודע לו פטור, ובאופן השני חייב (רב פפא שם)

ונחלקו ראשונים בדבר:

  • יש סוברים שמפני שהדבר ספק, לפיכך אין גובים מהמבייש, ככל ספק ממון, ואם יורשי המת תפסו אין מוציאים מידם (רמב"ם חובל ג ג; טוש"ע חו"מ תכ לה).
  • ויש סוברים שהספק נפשט שהבושת היא בעד הבזיון שלו כשהרגיש ושם על לבו, ולכן ביישו ישן ומת, פטור (תוספות שם ד"ה ביישו; רא"ש שם ח ז; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

שלא בכוונה

שלא כשאר תשלומי נזק שחייב בהם שאינו מתכוין כמתכוין (ראה ערך אדם המזיק), בבושת אינו חייב עד שיתכוין, שנאמר: וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו (דברים כה יא. רבי במדרש תנאים שם ובספרי תצא רצב; משנה בבא קמא פו ב, לגירסת המשניות והמשנה שבירושלמי; רמב"ם חובל א י, לפי הלחם משנה שם; טוש"ע חו"מ תכא א), ולפיכך הישן שבייש פטור (רבי במדרש תנאים שם ובספרי שם; משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם, ותכ לו), וכן נפל מן הגג והזיק ובייש, אף על פי שחייב על הנזק, פטור על הבושת (משנה שם; רמב"ם שם יב; טוש"ע חו"מ תכא יא), ואפילו אם נפל על ידי רוח מצויה (גמ' שם כז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אף על פי שהוא קרוב למזיד (רש"י שם ד"ה ונתקע; טור שם).

כשנתכוין להזיק אך לא לבייש

במה דברים אמורים כשלא נתכוין כלל, אבל אם נתכוין להזיק, אף על פי שלא נתכוין לבייש, חייב על הבושת (ברייתא בבא קמא כז א; רמב"ם חובל א יב; טוש"ע חו"מ תכא יא וטוש"ע שם), שנאמר: וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו (דברים כה יא) - ממשמע שנאמר "ושלחה ידה" איני יודע שהחזיקה, מה תלמוד לומר "והחזיקה", לומר לך כיון שנתכוין להזיק אף שלא נתכוין לבייש (ברייתא שם), ולפיכך אם אחר שנפל מן הגג נתהפך בכוונה ליפול על האדם - חייב (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ונחלקו בדבר:

  • יש אומרים שלאו דוקא שנתכוין להזיק ממש, אלא שנתכוין לאותו המעשה שיש בו הביוש, כגון שאחרי שנפל מן הגג נתהפך כדי שיפול על האדם להנאתו, כדי שלא יחבט בקרקע, חייב על הבושת (רש"י שם ד"ה ואם נתהפך; טור חו"מ תכא).
  • ויש אומרים שאם לא נתכוין להזיק לחברו, אף על פי שנתכוין לאותו מעשה, כגון שנתכוין לשם הנאת עצמו וכיוצא - פטור, שכל שלא נתכוין לרעתו אין זה כביוש, שהכל יודעים שלא עשה בעבור גנותו, וכשמתכוין לרעתו הוא שיש בו דין ביוש (ים של שלמה שם ב לט)[7].

נתכוין לבייש את זה ובייש את זה

אם נתכוין לבייש את זה ובייש את זה, הדבר תלוי במחלוקת תנאים:

  • למי שפוטר ממיתה כשנתכוין להרוג את זה והרג את זה (ראה ערך רוצח. רבי שמעון במשנה סנהדרין עט א), שדורש: וְאָרַב לוֹ (דברים יט יא) - עד שיתכוין לו (גמ' שם), אף כאן פטור, ש"וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו" (דברים כה יא) מובנו גם כן עד שתתכוין לו (ראה לעיל. בבא קמא פו א, ורש"י ד"ה נתכוון), פרט לשנתכוונה להחזיק במבושיו של זה, והחזיקה במבושיו של אחר - שפטורה (נימוקי יוסף שם).
  • ולמי שמחייבים במיתה כשנתכוין לאחר (תנא קמא במשנה סנהדרין שם), אף כאן מחייבים בבושת, ואם אין דמי בושתם שוים ישלם כבושתו של זה שנתכוין לו, שאם נתכוין לבייש את הקטן ובייש את הגדול, נותן לגדול דמי בושתו של קטן, נתכוין לבייש את העבד ובייש בן חורין, נותן לבן חורין דמי בושתו של עבד (ברייתא בבא קמא שם).

להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש פוסקים כדעה הראשונה, שאף במיתה פוסקים כדעה זו (אור זרוע בבא קמא שלה, בשם רבנו חננאל; הגהות אש"רי בבא קמא ח ו: מאירי בבא קמא פו ב, בשם יש חולקין; ים של שלמה בבא קמא ח יז, בדעת הרי"ף ורא"ש).
  • ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם חובל א יד; מאירי שם, בסתם; שיטה מקובצת שם א, בשם הרמ"ה; טוש"ע חו"מ תכא ב), אם משום שאף במיתה מחייבים באופן כזה (שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה) ואם משום שאינם מדמים בושת למיתה (לחם משנה שם, בדעת הרמב"ם), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ תכא ב).

המבייש

סומא

בסומא שבייש נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שחייב (סתם משנה בבא קמא פו ב), וכן הלכה (רא"ש שם ח ז).
  • ויש אומרים שפטור (רבי יהודה בברייתא שם), משום שנאמר בבושת: לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ (דברים כה יב), ונאמר בעדים זוממים: וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ (שם יט כא), מה עדים זוממים אינם בסומא, שהרי אי אפשר לעדים שיהיו סומים, שצריכים לראות את העדות, אף בושת אינה בסומא (גמ' שם, ורש"י ד"ה בעדים זוממין), או מפני שלדעתו סומא פטור מכל הדינים שבתורה או מכל המצוות האמורות בתורה (רבי יהודה בברייתא אחרת שם פז א).

שליח בית דין

שליח בית דין שבייש - פטור, שנאמר: וְשָׁלְחָה יָדָהּ (דברים כה יא), פרט לשליח בית דין (בבא קמא כח א).

אשה המצילה בעלה

וכן אשת שליח בית דין שביישה - פטורה, שנאמר: אֵשֶׁת הָאֶחָד (שם), ולא אשת שליח בית דין (חזקוני שם; ספרי תצא רצב; ברייתא בירושלמי בבא קמא ח ג). ודוקא כשבעלה הלך ברשות בית דין להכותו, ועמד זה עליו, והצילה היא את בעלה, אבל אם הכהו שלא ברשות בית דין, הרי אשתו כאחר וחייבת (ירושלמי שם).

אכן כשאין האשה יכולה להציל את בעלה המוכה על ידי דבר אחר, והצילתו בבושתו של המכה, נעשה ידה כשליח בית דין ופטורה (בבא קמא כח א)[8].

שור

שורו שבייש פטור (משנה בבא קמא לד ב; רמב"ם נזקי ממון ז ג; טוש"ע חו"מ תה א) שנאמר: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים (שם), אנשים ולא שוורים (בבא קמא מב א, ותוספות ד"ה גבי בושת)

המתבייש

חרש

בחרש נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שיש לו בושת (רבי בתוספתא בבא קמא (ליברמן) ט יג, ובברייתא שם פו ב; רבי מאיר בברייתא נוספת שם), וכן הלכה (רמב"ם חובל ג ד; טוש"ע חו"מ תכ לז).
  • ויש אומרים שאין לו בושת (תנא קמא בתוספתא שם).

שוטה

אף בשוטה נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאין לו בושת (תנא קמא בתוספתא בבא קמא (ליברמן) ט יג; סתם ברייתא ורבי מאיר ורבי בברייתות בגמ' שם), ואפילו זלזול למשפחה אין כאן, שכבר הוא מבוייש ועומד, ששוטה אין לך בושת גדולה מזו (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  • ויש אומרים שפעמים יש לו בושת, פעמים אין לו בושת (רבי בתוספתא שם), ששוטה לעיתים מתפקח משטותו, ואז הוא פיקח לכל דבר ויש לו בושת (חסדי דוד ותוספתא כפשוטה שם, על פי תוספתא תרומות (ליברמן) א ג).

קטן

ואף בקטן נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שאין לו בושת (תנא קמא ורבי בתוספתא שם).
  • ויש אומרים שפעמים יש לו בושת, ופעמים אין לו (רבי בברייתא שם), שאם מכלימים אותו והוא נכלם ומצטער יש לו בושת, ואם לאו - אין לו (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

סומא

המבייש את הסומא חייב (משנה בבא קמא פו ב).

עבד כנעני

עבד כנעני שבויש בידי רבו, אין לו בושת, שהרי בושתו לרבו (תוספות נדה מז א ד"ה בדק), אכן רבו עובר על איסור, שנאמר: לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ (ויקרא כה מו) - לעבדות מסרם הכתוב ולא לבושה (גמ' שם; רמב"ם עבדים ט ח).

ואם ביישו אחר, נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שיש לו בושת (חכמים במשנה בבא קמא פז א), וכן הלכה (רמב"ם חובל ג ד; טוש"ע חו"מ תכ לז).
  • ויש אומרים שאין לו בושת (רבי יהודה במשנה שם; מדרש תנאים דברים כה יא), שנאמר בבושת: כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו (דברים שם), ועבד אין לו אחוה (מדרש תנאים שם; גמ' שם פח א)[9].

גר

גר יש לו בושת (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

יוצא ליהרג

נגמר דינו ויוצא ליהרג, המביישו חייב (רמב"ם ממרים ה יב, על פי סנהדרין פה א, לגירסתו).

ערום

הערום אינו בן בושת, והמביישו פטור (בבא קמא פו ב; רמב"ם חובל ג ב; טוש"ע חו"מ תכ לד), כיון שאינו מקפיד לילך ערום בפני בני אדם (רש"י שם ד"ה ערום; רמב"ם עדות יא ה), ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שלא אמרו שאינו בן בושת אלא לענין ביוש של הפשטת בגדיו ועשייתו לערום, והכוונה שאין מציאות לבושת זו, כיון שהיה כבר ערום מקודם, אכן בן בושת הוא לענין ביוש של רקיקה וסטירה וכיוצא (תוספות שם ד"ה ערום; טור שם, בשם ר"י)[10].
  • ויש אומרים שאינו בן בושת לשום דבר, ואפילו אם רקק בו וסטרו בפניו (מגיד משנה ולחם משנה שם, לדעת רש"י והרמב"ם; ב"ח שם, לדעה זו).

נשבה הרוח והגביהה את בגדיו, ובא והוסיף בהפשטתו - חייב, וכן אם ירד לנהר, וגילה קצת בגדיו כדי לרחוץ רגליו או שוקו וכיוצא, ובא זה וגלהו יותר - חייב (גמ' שם; רמב"ם שם: טוש"ע שם), וכן כשעמד לירד ערום לנהר, וזה עכבו מלירד כדי להסתכל בו (שיטה מקובצת שם, בשם גאון).

המבייש את מי שהוא בבית המרחץ, שבני אדם עומדים שם ערומים, דינו כמביישו ערום (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)

שהמבויש גם הוא עושה כן

המבייש את חברו בביוש כזה שהמבויש עצמו עושה כן מאליו - חייב (רבי עקיבא במשנה בבא קמא צ ב)[11].

ישן

המבייש את הישן - חייב (משנה בבא קמא פו ב; רמב"ם חובל ג ג), ואף על פי שלא הרגיש בבושתו אלא כשהקיץ, ונתבייש לאחר שכבר כלה המעשה של המבייש, אין זה גרמא; אבל אם נסתלקה הבושה קודם שהקיץ, הרי זה כמו ישן ומת מתוך שינתו (תוספות יום טוב שם).

השומה

דמי בושת משערים הכל לפי המבייש והמתבייש (משנה כתובות מ א, ובבא קמא פג ב; רמב"ם חובל ג א; טוש"ע חו"מ תכ כד):

לפי המבייש

אינו דומה המתבייש מאדם חשוב, גדול ומכובד, למתבייש מן הקטן והפגום ומאחד מן הנבלים וקל שבקלים (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ט יב; ירושלמי כתובות ג ח; רמב"ם נערה בתולה ב ד, וחובל שם; טור אה"ע קעז; טוש"ע חו"מ שם), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

  • יש אומרים שאדם קל שבייש - בושתו מרובה (רש"י בבא קמא פג ב ד"ה הכל; רמב"ם חובל שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).
  • ויש אומרם להיפך, שבאדם חשוב שבייש גדולה הבושה (שיטה מקובצת כתובות מ א, בשם לקוטי הגאונים).
  • ויש אומרים שאדם בינוני שבייש - בושתו מרובה הן מאדם נקלה והן מאדם חשוב (רש"י כתובות שם ד"ה הכל).
  • ויש מחלקים: בבושת של אונס ומפתה, כל שהוא נקלה יותר בושתו מרובה, ובשאר ביושים הבושת של אדם בינוני קשה יותר (ר"ן שם)[12].

לפי המתבייש

מעריכים את המתבייש במספר דרכים:

  • לפי שנותיו: אינו דומה המבייש את הקטן למבייש את הגדול (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ט יב; כן משמע בגמ' שם פו א; רמב"ם חובל ג ד; טוש"ע חו"מ תכ לז).
  • לפי יחוסו: אינו דומה המבייש את העבד למבייש בן חורין (כן משמע בגמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), וכן המבייש את הכהן בושתו מרובה יותר מהמבייש את ישראל (ריב"ש צד; רמ"א שם כד).
  • לפי דעתו: אינו דומה המבייש את החרש למבייש את הפקח (רמב"ם שם; טוש"ע שם).
  • לפי כבודו: אדם מבוזה ואינו מקפיד אינו נוטל אלא לפי מה שראוי לו, וכמו שיראו הדיינים שהוא ראוי ליטול (רמב"ם שם יא), וכן אינו דומה המבייש את הערום למבייש את הלבוש (ראה לעיל), והמבייש בבית המרחץ למבייש בשוק (תוספתא שם; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם לד). וכן בבושת של אונס ומפתה: אינו דומה מבייש נערה חשובה וממשפחה מיוחסת למבייש קטנה ענייה ובזויה, ואינה דומה בושת של בת שלא נבעלה כלל לבושת של זו שנבעלה שלא כדרכה (רמב"ם נערה בתולה ב ד-ה), ואינה דומה בת מלכים לבת הדיוטות (כן משמע בכתובות מ א), גדולה שבכהונה לקטנה שבישראל (כן משמע במשנה ערכין יד ב).

עשיר ועני

בעשיר ועני נחלקו תנאים:

  • יש אומרים ששמים את העני לפי עניותו להקל, והעשיר לפי עושרו (רבי יהודה בבבא קמא פו א, ורש"י ד"ה כאילו).
  • ויש אומרים ששמים אותם בשווה, ואין שמים לא את העני לפי עניו להקל ולא את העשיר לפי עשרו, שהרי אין לדמי בושתו של העשיר סוף, שהעשיר יתן ממון רב שלא להתבייש אפילו ביוש קטן (רבי מאיר שם, ורש"י שם, ופירוש הראב"ד שם).
  • ויש אומרים שמורידים את שניהם להקל: עשירים רואים אותם כבני חורין שירדו מנכסיהם, ועניים כפחותים שבהם (רבי שמעון שם), היינו כפחותים שבעניים (רש"י שם ד"ה כפחותים)[13].

להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים כדעה הראשונה (ים של שלמה שם ח לה); ויש פוסקים כדעה השלישית (רא"ש שם ז).

כיצד שמים את הבושת

נחלקו ראשונים כיצד שמים את הבושת:

  • יש אומרים שאחרי שרואים הדיינים מעלת המבייש והמתבייש, שמים כמה ממון ראוי לזה ליתן שלא יארע לו ביוש זה מאדם זה, וכשיעור זה חייב לשלם (רמב"ם נערה בתולה ב ה), וכן בבושת במקום נזק אומדים כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליתן שלא לקטוע לו ידו המוכתבת למלכות על ידי אדם זה (שיטה מקובצת בבא קמא פה א, בשם הרמ"ה).
  • ויש אומרים ששומא זו היא רק בצער, אבל בבושת שמים כמה רוצה אדם כיוצא בזה ליטול להיות מתבייש מאדם זה שביישו (שיטה מקובצת שם פג ב, בשם הרמ"ה; כך מצדד שם פה א, בשם הרמ"ה; כן משמע שם צב א, בשם הראב"ד), וכן בבושת במקום נזק אומדים כמה אדם כזה רוצה ליטול ממזיק זה לקטוע לו ידו קטועה וכיוצא (שיטה מקובצת שם פה א, בשם הרמ"ה).

שמים גם את ההבדל שבין ביוש כזה שנעשה בחשאי לכשנעשה בפני בני אדם (שיטה מקובצת כתובות מ ב, בשם הרמ"ה ורבינו יונה), אבל כשהביוש שנעשה בחשאי ניכר גם אחר כך - אין שמים כן, ולכן אין לשום כמה אדם רוצה ליתן לקטוע לו ידו בחשאי ולא בגלוי, כיון שביוש זה נשאר לו כל ימיו (שיטה מקובצת בבא קמא פה א, בשם הרמ"ה), ואין מדקדקים אם היו שם בני אדם חשובים, שרגיל להתבייש יותר מפניהם מבפני שאר בני אדם (תוספות שם פו א ד"ה כאילו).

ביושים שקבעו בהם סכום קצוב

בביושים ידועים, קבעו חכמים סכום קצוב לבושתם, כגון הסוטר לחברו על פניו, שחייב לשלם לו מאתים זוז (משנה בבא קמא צ א; רמב"ם חובל ג ט; טוש"ע חו"מ תכ מא).

ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שהשיעורים הללו הם דמי בושת בלבד, אבל אם יש שם צער ורפוי ונזק ושבת ישלם בעדם לחוד (רש"י בבא קמא כז ב ד"ה שלש עשרה; שיטה מקובצת שם צ א, בשם ה"ר יהונתן).
  • ויש אומרים שדמים אלה כוללים גם צער (רי"ף שם, בשם רבנן אחריני, ובמסקנתו, לפי הרא"ש שם ג ב, והנימוקי יוסף שם; טור ורמ"א חו"מ תכ מג).
  • ויש אומרים שדמים אלה כוללים כל החיובים, ובין שצריך לרפואה ושבת ובין שאינו צריך כך הוא משלם (רמב"ם חובל ג ח; רי"ף שם, בשם רבנן אחריני, ובמסקנתו, לגירסתנו, ולדעת הבית יוסף שם).
  • ויש אומרים שהשיעורים הללו אינם דמי בושת כלל, אלא דמי צער (רי"ף שם, בשם רבנן).

המבייש תלמיד חכם

המבייש בכל אלה מהדברים את הזקן, היינו תלמיד חכם, לא די לו בסכומים אלה, אלא משלם לו בושת שלימה, היינו הקנס שקצבו לבושת תלמיד חכם (ראה להלן), שהוא ליטרא של זהב (ירושלמי בבא קמא ח ו).

התשלומין

נתינת זמן

אף על פי שהחובל בחברו אין נותנים לו בית דין זמן לתשלומין, אלא נותן הממון מיד (ראה ערך חובל), לבושת נותנים זמן, לפי שלא חסרו ממון (בבא קמא צא א; רמב"ם חובל ב כ; טוש"ע חו"מ תכ כז). ודוקא כשאין שם אלא בושת בלבד, אבל כשהזיקו בחבלה, שמלבד הבושת חייב גם בשאר חיובים של חובל, כיון שאין נותנים לו זמן על שאר החיובים, אין נותנים לו זמן אף על הבושת (מאירי שם, בשם גדולי המחברים; שיטה מקובצת שם, בשם ה"ר יהונתן והר"מ מסרקסטה; ים של שלמה שם ח לד, וסמ"ע שם ס"ק לא, על פי הרמב"ם והטור שם)[14].

מפתה

המפתה את הבתולה, אף על פי שהקנס אינו נותן אלא אם אינו כונס אותה (ראה ערך מפתה), הבושת נותן מיד (כתובות לט ב; רמב"ם נערה בתולה ב ז).

אשת איש

בתשלומי בושת לאשת איש נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שבושתה שלה (תנא קמא במשנה כתובות סה ב, ובתוספתא שם (ליברמן) ט יד)[15].
  • ויש מחלקים: בזמן שבסתר - שביישה בינו לבינה (תוספות שם ד"ה ה"ג), או במקום סתר שבגופה שאינו נראה (רמב"ם חובל ד טו; טוש"ע אה"ע פג א) - לה שני חלקים ולו חלק אחד, ובזמן שבגלוי - שביישה בפני כל אדם (תוספות שם), או במקום הנראה כמו בפניה ובידיה וכיוצא (רמב"ם שם; טוש"ע שם) - לו שני חלקים ולה חלק אחד (רבי יהודה בן בתירה במשנה שם, ובתוספתא שם), לפי שאשתו כגופו, ויש גם לו בזיון מבושתה (גמ' שם סו א), ובגלוי בושתו יותר וגם היא נמאסת עליו והוא סובל (רש"י שם סה ב ד"ה ובזמן), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אף במקום שמצד הדין המבייש פטור, כגון שבייש בדברים (ראה לעיל), ונתפייסו שישלם לה ממון, יש לבעל חלק בתשלומין, ואם ביישה בסתר - יש לו חלק אחד ובגלוי שני חלקים (טור שם; רמ"א שם).

אין האשה יכולה למחול על בושתה, לא על חלקו ולא על חלקה (שו"ת הרא"ש מ א; טוש"ע שם).

החובל באשתו

אף בבעל שחבל באשתו נחלקו תנאים:

  • יש אומרים שכל הבושת שלה (תנא קמא בתוספתא בבא קמא (ליברמן) ט יד).
  • ויש אומרים שאף כאן אם בסתר נותן שני חלקים ובגלוי נותן חלק אחד (רבי יהודה בן בתירה בתוספתא שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים:

  • יש שפסקו בשם הגאונים כדעה הראשונה (רמב"ם אישות כב כח, וחובל ד טז), אם מפני שהטעם שיש לבעל חלק בבושתה כשאחר ביישה הוא מפני שגם לו יש בזיון, ואם כן כשהוא עצמו המבייש הרי בייש את עצמו ואינו נוטל כלום (מגיד משנה חובל שם), או מפני שמן הראוי גם כאן לפסוק כדעה השניה, אלא שקנס הגאונים הוא בחובל באשתו שיתן לה הכל (ב"ח אה"ע פג א), וכן הלכה (שו"ע שם).
  • ויש שפסקו כדעה השניה (ראב"ד בהשגות שם; סמ"ג עשין ע; רא"ש ור"ן וריטב"א כתובות שם; נמוקי יוסף בבא קמא לב ב).

המבייש קטנה ונערה

אף על פי שהאונס והמפתה את הקטנה או הנערה משלם דמי הבושת לאביה (ראה ערך אונס וערך מפתה), המביישה בביושים אחרים - הבושת שלה (רי"ף בבא קמא פז ב; מלחמות לרמב"ן שם; רמב"ם חובל ד יד; טוש"ע חו"מ תכד ו), שאין הבושת מפחיתה שוויה של הבת, ואינה כגוף האב לשלם לו על מה שנתבייש בה, כדרך שאמרו באשתו (מלחמות שם), ואפילו ביישה אביה עצמו משלם לה הבושת (רמב"ם שם; טוש"ע שם)[16].

ממון או קנס

דמי הבושת הם ממון ולא קנס (בבא קמא ד ב; רש"י שם פד ב ד"ה ופגם; כתובות מב א, ורש"י ד"ה אבל משלם), ולפיכך אף על פי שאין אדם משלם קנס על פי הודאת עצמו (ראה ערך מודה בקנס), משלם בושת על פי עצמו (משנה שבועות לו ב; רמב"ם שבועות ח ג)[17], והאומר פתיתי את בתו של פלוני משלם בושת על פי עצמו (כתובות מא א)[18].

ומכל מקום אין גובים בושת בחוץ לארץ, שאין שם דיינים סמוכים, אף על פי שממון הוא, לפי שבדבר שאין בו חסרון כיס אין גובים בחוץ לארץ (בבא קמא פד ב), ומטעם זה נקרא לפעמים תשלום הבושת בשם קנס (גמ' שם וכז ב), לפי שלענין דינו בחוץ לארץ הוא דומה לקנס (כן משמע בתוספות שם פד ב ד"ה קנסא)[19].

עונשים וקנסות בבושת

בדברים

אף על פי שהמבייש בדברים פטור מצד הדין (ראה לעיל), מכל מקום יש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי מה שיראו (רמב"ם חובל ג ה; טוש"ע חו"מ תכ לח), ונהגו בכל מקומות ישראל לעשות תקנה וסייג לבעלי הלשון, ולקנוס לפי המבייש והמתבייש (שו"ת הרא"ש קא א), ומנדים על בושת דברים עד שיפייס את המבוייש (רא"ש בבא קמא ח יד, בשם רב שרירא גאון; טוש"ע שם)[20].

ויש אומרים שמלקים את המבייש בדברים (מרדכי בבא מציעא שו; רמ"א שם), מכת מרדות מדרבנן (בית יוסף וב"ח שם א יא), שעבר על לאו של וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה יז. מרדכי שם; סמ"ע תכ ס"ק מט), אבל כיון שהוא לאו שאין בו מעשה אין לוקים עליו מלקות דאורייתא (סמ"ע שם); ויש אומרים שאין מלקים אותו אלא אם כן הוציא שם רע על חברו (ים של שלמה שם ח לד).

מוציא שם רע

המוציא שם רע על חברו הוא בכלל המבייש בדברים (תרומת הדשן, פסקים וכתבים ריב; רמ"א חו"מ תכ לח) ועונשים מיוחדים נתנו לו:

הקורא לחברו עבד

הקורא לחברו עבד יהא בנידוי (קידושין כח א; רמב"ם תלמוד תורה ו יד; טוש"ע יו"ד שלד מג), שמאחר שזלזל כל כך בישראל יזלזלו בו (רש"י שם ד"ה יהא בנידוי). ועונש זה הוא מידה כנגד מידה: הוא קרא לחברו עבד שהוא בארור, שנאמר: אָרוּר כְּנָעַן וגו' וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד (בראשית ט כה-כו), לפיכך מקללים אותו בארור שהוא נידוי (תוספות שם ד"ה הקורא, בשם רבנו תם).

הקורא לחברו ממזר

הקורא לחברו ממזר סופג את הארבעים (קידושין כח א), היינו מכת מרדות מדרבנן (רש"י שם ד"ה סופג). אף עונש זה מידה כנגד מידה: הוא אמר על חברו שעבר בלאו, לפיכך לוקה הוא כדין עובר על לאו (תוספות שם, בשם רבנו תם).

ונחלקו בדין זה:

  • יש אומרים שמטעם זה כך הדין בכל דבר איסור של לאו שאומר על חברו שעבר, שאף כאן העונש הוא לפי שלדבריו עבר הוא והמזדווגת לו בלאו של לֹא יָבֹא מַמְזֵר בִּקְהַל ה' (דברים כג ג. ים של שלמה בבא קמא ח מד), או שאביו או אמו עברו על לאו שבאו על הערוה (חידושי מהרי"ט קידושין שם).
  • ויש אומרים שלא אמרו עונש זה אלא במי שקורא לחברו בפסול יחוס, שפוסלו לבוא בקהל (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) תצא).

ומכל מקום יש מקומות שאין נוהגים להלקותו, והולכים אחר המנהג בזה (שו"ת הרא"ש קא א; רמ"א חו"מ תכ מא).

הקורא לחברו רשע

הקורא לחברו רשע יורד עמו לחייו (קידושין כח א), אבל אין בית דין נזקקים לו (רש"י שם ד"ה רשע), ונחלקו בפירוש הדבר:

  • יש מפרשים שמכהו ממש, שזהו מעשה רשע, כמו שכתוב: וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ (שמות ב יג. מאירי שם).
  • יש מפרשים שמותר לשנאותו ולמעט פרנסתו ולירד לאומנתו (רש"י שם; רש"י בבא מציעא עא א ד"ה יורד, בשם ואני שמעתי), שיעשה עמו מעשה רשע, כמו שהוא אמר עליו (מאירי קידושין שם).
  • ויש מפרשים שלא התירו חכמים לישראל להינקם ולגמול רעה, אלא שיתקוטט עמו כאילו הכהו וכאילו בא להורגו (רש"י בבא מציעא שם, בסתם, ובמסקנתו)[21].

כשהשני מתחיל המריבה

אין המבייש בדברים חייב קנס אלא כשהוא התחיל, אבל ראובן שהכה את שמעון ושמעון בעוד לבו חם קרא לראובן ממזר - פטור, שנאמר בגואל הדם: כִּי יֵחַם לְבָבוֹ וְהִשִּׂיגוֹ (דברים יט ו), ומכאן שאין האדם עומד על צערו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (לבוב) קעו; ים של שלמה בבא קמא ח מב), ושיעור זמן זה הוא עד הערב של אותו יום, כי השינה מפיגה את הכעס (חוות יאיר סה).

ואפילו אם הראשון לא הכהו, אלא חרפו בדברים, והשני השיבו בחירופים אחרים, השני פטור; ולא עוד אלא שגם המכה פטור מבושת, שהרי כבר קבל דינו במה שהמוכה בייש אותו, ומכל מקום צריך המוכה להודות ברבים שהשם רע שהוציא על המכה הוא שקר, ולא אמרו אלא מחמת מרירות לבו (ים של שלמה שם).

מתים

המבייש שוכני עפר, אף על פי שמצד הדין אין ביוש למתים (ריב"ש כז, על פי בבא קמא פו ב) מכל מקום צריך לקבל עליו תענית ותשובה ועונש ממון כפי ראות עיני הבית דין (מרדכי בבא קמא פא; רמ"א חו"מ תכ לח), ואם הם קבורים בסמוך ילך על קברם לבקש סליחה, ואם הם רחוקים יעשה כן על ידי שליח (נימוקי מהר"ם מריזבורק עמ' קעז; רמ"א שם).

תלמיד חכם

המבייש תלמיד חכם בדברים משלם קנס ליטרא של זהב (רמב"ם תלמוד תורה ו יב, וחובל ומזיק ג ה, על פי ירושלמי בבא קמא ח ו), וקבלה בידינו שגובים קנס זה בכל מקום בין בארץ ובין בחוץ לארץ (רמב"ם שם); ויש שכתבו שבזמן הזה אין דין תלמיד חכם לענין שיתן לו המבייש ליטרא זהב (מהר"י וייל קסג; רמ"א יו"ד רמג ז), ומכל מקום יקנסו הדיינים לפי המבייש והמתבייש (רמ"א שם).

הערות שוליים

  1. ג, עמ' מב1-נ2.
  2. ויש חולקים וסוברים שפרשה זו אינה מדברת בבושת, ו"החזיקה במבושיו" הוא במקום של סכנת נפשות, ו"וקצתה את כפה" הוא ממש, בשביל להציל את הנרדף (חכמים בספרי שם; רמב"ם רוצח א ז; סמ"ג לאוין קסד ועשין עז).
  3. ויש מהראשונים שכתב שאין הלימוד ממקרא זה אלא אסמכתא, ועיקר הלימוד הוא מ"וקצתה את כפה" (ראב"ד שם).
  4. ויש מהראשונים הסוברים שחייב אף אם לא בישו בפני אחרים (תוספות כתובות סה ב ד"ה בזמן).
  5. ויש סוברים שלא אמרו שהרוקק בבגדו פטור, אלא כשאין בעל הבגד לבוש בשעת מעשה בבגד, אבל היה לבוש בו והגיע הרוק בבגדו חייב (ירושלמי שם, לפי הפני משה שם; מאירי כתובות סו א, בשם קצת מפרשים).
  6. וראה קצות החושן רז סק"ז בענין בושת לחוזר בו משידוכים.
  7. ולדעה זו הקובל על חברו בבית דין שמסרו או שגנב ממנו, אף על פי שאינו יכול לברר הדבר, מכל מקום פטור מבושת, שהרי לא כיוון לביישו אלא לגבות היזקו (מהר"י וייל קסח; רמ"א חו"מ תכא א).
  8. מלבד זאת דרשו: "אשת האחד", ולא אשת שנים (ירושלמי שם), שהראשונה שהתחילה להציל את בעלה על ידי בושת המכה חייבת, אבל אם אחר כך באה אשתו של השני להציל את בעלה - פטורה, שהיא לא התחילה (פני משה שם).
  9. ולדעה הראשונה אין עבד נתמעט מכלל זה, שאחיו הוא במצוות (גמ' שם).
  10. ויש שכתב לדעה זו, שלא נאמרה אלא בערום מחמת סיבה, אבל המהלך ערום בפני בני אדם, אין לך שוטה גדול מזה, ואין לו שום בושת (ים של שלמה שם ח יט).
  11. ויש שכתב שהוא דוקא כשבייש לעצמו בשביל איזה דבר, אפילו שהוא דבר קל, אבל אדם שאינו חושש כלל לכבודו ובחינם עושה לעצמו כן, המביישו פטור (ים של שלמה שם ח לח).
  12. אם יש הבדל בין עשיר המבייש לעני המבייש, תלוי במחלוקת התנאים לענין הבדל זה במתבייש (ראה להלן. פירוש הראב"ד בבא קמא פו ב); ויש שכתבו שבמבייש לא נחלקו, ולדברי הכל אין בושתם שוה (ים של שלמה שם ח לה).
  13. ויש מפרשים כפחותים שבעשירים (שיטה מקובצת שם, בשם גאון).
  14. ויש החולק וסובר שאף בבושת במקום חבלה נותנים זמן על הבושת (מאירי שם).
  15. ויש מהראשונים שהגיה בתחילה "שלו", ולבסוף חזר בו (תוספות שם ד"ה ה"ג, בשם רבנו תם).
  16. ויש סוברים שבושתה לאביה, שיש שנפחת שוויה בכך (המאור שם), ולפעמים גם אביה מתבייש אם הביוש הוא בגלוי (שיטה מקובצת שם, בשם הר"מ מסרקסטה), וגם מפני שביד האב לביישה כשמשיאה למנוול ומוכה שחין (שיטה מקובצת שם, בשם הרמ"ה).
  17. ויש מהראשונים שכתב טעם אחר לזה, לפי שהבושת לא הגיעה לו אלא בשעה שהודה לפנינו, שכשביישו שלא בפני אדם אין לו בושת (ראה לעיל), והודאתו בבית דין היא שביישה אותו, ואין הפרש בין בושת המגיעה לו כשביישו בפני אחרים, ובין בושת המגיעה לו בעת שהודה בפני אחרים (רמב"ם חובל ה ז-ח).
  18. ויש מהתנאים הסובר שהאומר פתיתי בתו של פלוני אינו משלם בושת על פי עצמו, שלא כל הימנו שיפגום בתו של פלוני ויוציא עליה לעז (רבי שמעון בן יהודה משום רבי שמעון בברייתא שם), ואפילו אם היא ואביה רוצים לסבול את הלעז כדי להרויח הממון, אי אפשר שלא יהיה אחד מבני המשפחה במדינת הים שאינו רוצה בזה (גמ' שם, לדעה זו), ואין הלכה כמותו (רמב"ם נערה בתולה ב יב).
  19. ויש שנראה מדבריהם שדמי הבושת הקצובים מחכמים במקרים ידועים (ראה לעיל) הם קנס (רש"י שם כז ב ד"ה בשת; רשב"א שם; רמב"ם חובל ומזיק ג ח וסנהדרין ה ט); ויש שחילק בין בושת במקום נזק שהוא קנס, לבושת שלא במקום נזק שהוא ממון (שיטה מקובצת בבא קמא פד ב, בשם מהר"י כהן צדק).
  20. וראה רא"ש שם ג במתבייש שאינו רוצה להתפייס, אך שם דן בחובל ולא הוזכר דין מבייש.
  21. ויש מהגאונים שכתבו שרשאי לשרוף שליש תבואתו (תוספות בבא מציעא עא א ד"ה אדם, בשם רב צדק גאון); ויש מהראשונים שכתבו שתימה גדולה לומר כן (תוספות שם).