מיקרופדיה תלמודית:בטול אסורים

הגדרה^[1] - תערובת איסור בהיתר, בשיעורים המיוחדים לכל אחד מהאיסורים, באופן שכל התערובת ניתרת

בכל האיסורים

כל איסורים שבתורה - מלבד האיסורים המבוארים להלן בפרקים הבאים - בין איסורי מלקות, כגון בשר שקצים ורמשים ונבלה וטרפה וכיוצא בהם, ובין איסורי כרת, כגון חלב ודם וכיוצא בהם, ובין איסורי הנאה, כגון בשר בחלב וכיוצא, שנתערבו במאכל המותר, מין בשאינו מינו, באופן שהאיסור נותן טעם בהיתר שנתערב בתוכו, בטלים בששים (ראה רמב"ם מאכלות אסורות טו ו,יז).

נתערב מין במינו, שאי אפשר לעמוד על הטעם, נחלקו תנאים: ר' יהודה סובר שמין במינו אינו בטל לעולם (יבמות פב א; מנחות כב ב); וחכמים סוברים שמין במינו בטל (מנחות שם), וביטולו מן התורה ברוב, אלא שחכמים הצריכו ששים, גזירה משום שאינו מינו, שהוא נותן טעם עד ששים (רא"ש חולין ז לז; תורת הבית הארוך לרשב"א ד א,ב).

אף אמוראים נחלקו בדבר: רב ושמואל סוברים כל איסורים שבתורה אוסרים במינם במשהו; ור' יוחנן וריש לקיש סוברים כל איסורים שבתורה אף במינם בנותן טעם (פסחים כט ב).

להלכה נחלקו הראשונים: יש שפסקו כר' יהודה שמן במינו אינו בטל (רש"י חולין קט א ד"ה ותו); אבל רוב הראשונים פסקו כחכמים (רבינו תם בתוס' פסחים ל א ד"ה אמר, וחולין צז א ד"ה אמר; רמב"ם מאכלות אסורות טו א,ו; אור זרוע עבודה זרה רסו,רסז בשם הרבה ראשונים; טוש"ע יו"ד צח א,ב).

נתערב מין במינו ובשאינו מינו, בטל בששים אף לר' יהודה, שאנו אומרים סלק את מינו כמי שאינו, ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו (חולין ק ב, קח א).

נתערב איסור בהיתר יבש ביבש, שאז אינו נותן בו טעם, ואי אפשר להכירו, הרי הוא בטל ברוב (ראה תוספות חולין קח א ד"ה דאמר, שדין זה נכון גם לרבי יהודה)^[2].

בתרומה חלה וביכורים

שיעור הביטול

תרומה שנתערבה בחולין, נחלקו תנאים בדינה:

ר' אליעזר אומר שהיא בטלה באחד ומאה, שסאה תרומה שנפלה בתוך מאה סאים חולין, ובין הכל יש אחד ומאה, בטלה התרומה והכל מותר - אלא שמרים אחת מהתערובת ונותן לכהן; ור' יהושע אומר שהתרומה בטלה במאה ועוד, "ועוד" זה אין לו שיעור, שאם נפלה סאה תרומה לתוך תשעים ותשע סאים ומשהו של חולין, בטלה התרומה; ור' יוסי בן משולם אומר "ועוד" זה הוא קב למאה סאה, שאם נפלה סאה תרומה לצ"ט סאים וקב אחד של חולין בטלה (תרומות ד ז). ולדברי הכל אם נפלה סאה תרומה בצ"ט סאין של חולין אינה בטלה (תרומות שם; ירושלמי תרומות ד ו; רמב"ם מאכלות אסורות טו טז).

הלכה כר' אליעזר שתרומה בטלה רק באחד ומאה (רמב"ם מאכלות אסורות טו יג, ותרומות יג א; טור ורמ"א בשו"ע יו"ד שכג א).

וכתבו ראשונים שמן התורה אף תרומה בטלה ברוב (ראה גיטין נד ב), ואיסור דימוע בפחות מאחד ומאה הוא מדרבנן (נדה מז א; תוס' בבא מציעא נג א ד"ה ועולה, ונדה שם ד"ה אתי דימוע)^[3].

תרומת מעשר, חלה ובכורים הם כתרומה ובטלים באחד ומאה (ערלה ב א; רמב"ם מאכלות אסורות טו יג).

בשאינו מינו

במה דברים אמורים כשנתערבו מין במינו, אבל נתערבו מין בשאינו מינו בדרך נתינת טעם אחד בחברו, כגון שנתבשלו יחד בצל של תרומה בתבשיל של חולין, או גריסין של תרומה שנתבשלו יחד עם עדשים של חולין, אוסרת התרומה בנותן טעם (משנה תרומות י א; ערלה ב ז; גמרא חולין צז ב; רמב"ם תרומות טו ז), דהיינו שנותנים לכהן לטעום, ואם אין הכהן מרגיש בתערובת טעם תרומה הכל מותר אף לזרים (חולין צז א-ב, ורש"י ד"ה בטעמא).

וכן קדרה שבישל בה תרומה, ובישל בה אחר כך חולין, אוסרת בנותן טעם (ברייתא חולין צז א).

נתערב מין בשאינו מינו, ואין כאן כהן לטעום את התבשיל, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שחוזר הדין כמו במין במינו, וצריכים מאה ואחד לבטלו (רמב"ם מאכלות אסורות טו ל; רבי עובדיה מברטנורא עבודה זרה ה ח, חולין ז ה); וכן כשנתערבו מין בשאינו מינו יבש ביבש, שאין התרומה נותנת טעם בחולין, צריכים מאה ואחד לבטלה (רבי עובדיה מברטנורא ערלה ב א).

• ויש סוברים שדוקא מין במינו צריך מאה ואחד, אבל מין בשאינו מינו, כשאין כאן כהן שיטעמנו, בטל בששים כשאר האיסורים (תוס' חולין צט א ד"ה אין בהם, ועבודה זרה סט א ד"ה סבר; רשב"א בתורת הבית הארוך ה ה; ספר התרומה חלה פא; טור ורמ"א בשו"ע יו"ד שכג א); וכן כשנתערב מין בשאינו מינו יבש ביבש, כגון ככר בככרות, בטל בששים (ספר התרומה וטור שם).

בחוץ לארץ

בתרומת חוץ לארץ וכן חלת חוץ לארץ נחלקו אמוראים בשיעור ביטולן:

• יש סוברים שבטלות ברוב (בכורות כז א; ירושלמי חלה ד ד); ויש סוברים שבטלות אחד באחד (ירושלמי שם), בין לענין שכהן מותר לאכלן בימי טומאתו, ובין לענין אכילת זר (רש"י בכורות שם ד"ה בטלה).

• ואף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שבטלות ברוב (פסקי חלה לרשב"א שער ד; דעה א בטור יו"ד שכג); ויש פוסקים שבטלות אחד באחד (רמב"ם בכורים ה יב; סמ"ג עשין קמא; המחבר בשו"ע שכג א); ויש חולקים וסוברים שלא אמרו שבטלות ברוב אלא לענין אכילת כהן בטומאה, אבל לענין אכילת זר אינן בטלות אלא במאה ואחד כתרומה גמורה (תוס' בכורות כז א ד"ה תרומת; ספר התרומה פא; ר"ש חלה ד ח; רמ"א בשו"ע שם, בשם יש חולקין).

בערלה וכלאי הכרם

ערלה וכלאי הכרם בטלים באחד ומאתים (ערלה ב א; רמב"ם מאכלות אסורות טו יד).

אף כאן, כמו בתרומה, דין זה הוא מדרבנן, ומן התורה בטלים ברוב (תוס' בבא מציעא נג א ד"ה ועולה); ואף כאן אין הדברים אמורים אלא בתערובת מין במינו, אבל נתערבו מין בשאינו מינו אוסרים בנתינת טעם (ערלה ב א). וכל הדרכים הנוהגות בתרומה בתערובת מין בשאינו מינו, אף בערלה וכלאי הכרם נוהגות, אלא שבמקום שבתרומה צריכים אחד ומאה, בערלה וכלאי הכרם צריכים אחד ומאתים (ראה לעיל: בתרומה).

בטבל

טבל שנתערב מין במינו, מן התורה בטל ברוב (מנחות לא א, ורש"י ד"ה אין רוב), אבל מדרבנן אינו בטל, ואוסר בכל שהוא (חלה ג י).

ושני טעמים נאמרו בדבר:

• מפני שכהתירו כך איסורו, שכשם שהתירו של טבל הוא במשהו, שהרי מן התורה חטה אחת פוטרת את כל הכרי (ראה ערך תרומה גדולה), אף איסורו במשהו (עבודה זרה עג ב); שכשם שחשוב כל שהוא להתירו - כך חשוב לאסרו (תוס' שם ד"ה טבל).

• מפני שהוא דבר שיש לו מתירים, שהרי יכול להתיר את איסורו על ידי הפרשת התרומה, ודבר שיש לו מתירים אינו בטל אפילו באלף (נדרים נט א; רמב"ם מאכלות אסורות טו ו).

במין בשאינו מינו, כגון שנטל שאור מעיסת חטים שלא הורמה חלתה, ונתן לתוך עיסת אורז שאינו מין דגן ופטור מן החלה, בטל הטבל אם אינו נותן טעם (חלה ג י).

בקדשים

זבחים ומנחות הנאכלים לכהנים, בטלים באחד ומאה. ולכן חתיכה של חטאת שנתערבה במאה חתיכות של חולין, וכן פרוסה של לחם הפנים שנתערבה במאה פרוסות של חולין, הרי אלו יעלו; וכן חתיכה של חטאת טמאה שנתערבה במאה חתיכות של חטאת טהורה, וכן פרוסה של לחם הפנים טמא שנתערבה במאה פרוסות של לחם הפנים טהור, הרי אלו יעלו (תוספתא תרומות (ליברמן) ח כא). ולדעת ר' יהודה שסובר בכל מקום שמין במינו לא בטל, אף כאן אינן בטלות (תוספתא שם).

במה דברים אמורים שחטאת ולחם הפנים טהורים בטלים באחד ומאה, כשנימוחו (תוס' יבמות פא ב ד"ה דברי הכל), אבל כשהן חתיכות שלמות אינן בטלות (יבמות שם) לפי שהן ראויות להתכבד, או שדרכן להימנות (ראה רש"י ותוס' שם ד"ה דברי הכל. וראה ערך חתיכה הראויה להתכבד, וערך דבר שבמנין). אבל בחתיכות טמאות שנתערבו אין הבדל בין נימוחו לשלימות, ולעולם בטלות באחת ומאה (יבמות שם).

קדשים האסורים בהנאה, בין קדשי בדק הבית ובין קדשי מזבח, אינם בטלים אפילו באלף, ואוסרים תערובתם בכל שהוא (ערלה ג ג; פסחים כז ב).

העולים על גבי המזבח אינם מבטלים זה את זה. ולכן שנתערב דם קרבן אחד בדם קרבן אחר שזריקתו כמותו (ראה ערך זריקה), אף על פי שאחד מהם מרובה על חברו, אין המיעוט מתבטל ברוב, והוא מתכשר בזריקת דם התערובת, (מנחות כב א-ב; זבחים פא א-ב).

יש מהראשונים שכתב שאין זה דין מיוחד בקדשים, אלא שכל שני דברים הדומים באיכותם, כמו בדמים ששניהם כשרים לזריקה, הם נקראים מין במינו, ואין המיעוט בטל ברוב (ר"ן נדרים נב א).

בפירות שביעית

שביעית אוסרת כל שהוא כשנתערבה במינה, ואם נתערבה שלא במינה אוסרת בנותן טעם (שביעית ז ז; רמב"ם מאכלות אסורות טו ח, ושמיטה ויובל ז כב).

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש סוברים שדוקא לאחר זמן הביעור (ראה ערך בעור שביעית) אוסרים פירות שביעית במינם בכל שהוא, אבל קודם הביעור אין בתערובת קדושת שביעית עד שיהיה בפירות שביעית כדי נתינת טעם (ר"ש ורבי עובדיה מברטנורא שביעית ז ז).

• יש סוברים להיפך שדוקא קודם הביעור אוסרים בכל שהוא, כיון שאפשר לאכלם בקדושת שביעית הרי הם כדבר שיש לו מתירים, אבל אם נתערבו לאחר זמן הביעור, שאם לא יתבטלו יאסרו תערובתם באכילה, בין במינם ובין שלא במינם בנותן טעם (ר"ן נדרים נח א, בדעת ר' שמעון שם; ראב"ד בהשגות מאכלות אסורות טו ח, ושמיטה ויובל ז ג).

• ויש סוברים שלעולם במינם בכל שהוא, בין קודם הביעור לענין שאסור לאכול התערובת שלא בקדושת שביעית, ובין לאחר הביעור, לענין שנאסר הכל באכילה (רמב"ם מאכלות אסורות שם, ושמיטה ויובל ז כב, לדעת הנודע ביהודה ב יו"ד נג).

ביין נסך

ביטולו

יין נסך אינו בטל, ואוסר בכל שהוא (משנה עבודה זרה עג א, עד א, ורש"י ד"ה אלו; רמב"ם מאכלות אסורות טו ו, טז כח; טוש"ע יו"ד קלד א); משום חומר האיסור של עבודה זרה (גמ' שם עג ב; רמב"ם שם). וכשם שיין נסך בעצמו אסור בהנאה (ראה ערך יין נסך) כך כל התערובת אסורה בהנאה (משנה עבודה זרה עד א; רמב"ם טז כח; טוש"ע שם).

ראשון ראשון בטל

ונחלקו אמוראים בפירוש הדבר:

רב דימי בשם ר' יוחנן אמר שדוקא כשנפל יין היתר על היין של איסור אינו בטל, אבל נפל יין נסך ליין של היתר, אפילו אם היה מערה מחבית גדולה לתוך הבור של יין, אפילו כל היום כולו, ראשון ראשון בטל; ורב יצחק בר יוסף בשם ר' יוחנן אמר שדוקא כשמערה מצרצור שהוא כמין פך קטן, לבור, ראשון ראשון בטל; אבל כשמערה מחבית גדולה, שהעמוד היורד מפי החבית הוא גדול, אינו בטל (עבודה זרה עג א).

בטעם ההבדל בין עמוד גדול לקטן כתבו הראשונים, שכשהעמוד גדול החיבור של היין שבחבית ליין שבבור הוא חשוב, ודומה כאילו נופל כל היין בבת אחת, אבל בצרצור קטן אין כל היין שבתוכו כנופל בבת אחת וראשון ראשון בטל; או שבחבית גדולה כיון שדרכו בכך לערות יין לבור על ידי חבית גדולה, וסוף כל היין שבחבית לירד על ידי כלי זה, אנו רואים אותו כמעורב כבר, ואין כאן ראשון ראשון בטל, מה שאין כן בצרצור קטן, שמפני שאין דרך לערות ממנו לבור אין אנו רואים אותו כנפול ומעורב (ר"ן שם).

ולא נחלקו אלא במערה מפי החבית, אבל אם נשברה החבית ונפלה כולה כאחד לתוך יין ההיתר, אף רב דימי מודה שאינו בטל (רש"י שם ד"ה ראשון), והוא הדין כשמערה מגיגית גדולה שאין פיה צר שאינו בטל (רא"ש עבודה זרה ה כח, ושאר ראשונים שם עג א).

יש מהראשונים שסוברים שרבין בשם ר' יוחנן חולק על שניהם ולדעתו אינו בטל אפילו כשנפל האיסור לתוך ההיתר מצרצור קטן (רש"י ותוס' עבודה זרה עג א ד"ה רואין; רמב"ן שם; ראב"ד בהשגות מאכלות אסורות טז כח); ויש חולקים וסוברים שמעולם לא נחלק רבין על כך (רא"ש עבודה זרה כ כח; הרמב"ם מאכלות אסורות שם).

להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כרבין, לדעתם שרבין חולק על רב דימי ורב יצחק בר יוסף, ולעולם אין יין האסור בטל בהיתר (רש"י ותוס' ורמב"ן עבודה זרה עג א; ראב"ד בהשגות מאכלות אסורות טז כח); יש שפסקו כרב יצחק בר יוסף שדווקא כשמערה לבור מצרצור קטן בטל (רמב"ם מאכלות אסורות טז כח; המחבר יו"ד קלד א); ויש שפסקו כרב דימי שגם כשמערה מחבית גדולה בטל (רא"ש עבודה זרה ה כח; טור שם).

בדעת האמוראים המחלקים בין נפל היתר לאיסור לנפל איסור להיתר, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שבהיתר לאיסור אפילו אם נפלו כמה חביות של יין היתר על טיפה אחת של יין נסך - אין הטיפה בטלה והכל אסור (רמב"ם טו ו; ר"ן עבודה זרה עג א; טוש"ע יו"ד קלד א); שאותו דבר שעומד במקומו חשוב יותר מן הבא עליו, ולפיכך אפילו משהו העומד במקומו אוסר את יין ההיתר שבא עליו אפילו מחבית גדולה בבת אחת, משום חומר האיסור של יין נסך (ר"ן שם).

• ויש סוברים שדוקא כשנפל בפעם הראשונה מן ההיתר כדי שהאיסור יתן טעם בהיתר, היינו שאין בו ששים נגד האיסור, הוא שאמרו שאם אפילו אחר כך נפל בו עוד היתר הרבה עד כדי שהאיסור כבר אינו נותן בו טעם, נאסר הכל, משום חומר האיסור של יין נסך; אבל אם בפעם הראשונה נפל בבת אחת מן ההיתר לתוך יין האסור עד שאין בו נתינת טעם, בטל ואינו אוסר במשהו (הרמב"ן עבודה זרה שם; רא"ש עבודה זרה ה כח; טור שם).

אף בנפל איסור לתוך היתר, מעט מעט, נחלקו הדעות:

• יש סוברים שאפילו אם אחר כך ניתוסף האיסור עד שהוא נותן טעם בהיתר, מותר (רש"י עבודה זרה עג א ד"ה ה"ג; שו"ע יו"ד קלד א לפי הש"ך סק"ד);

• ויש סוברים שלא אמרו ראשון ראשון בטל אלא לענין שאינו אוסר במשהו, אבל אם ניתוסף אחר כך יין אסור עד כדי שנותן טעם בהיתר, אסור (תוס' שם ד"ה כי; ש"ך שם סק"ד וס"ק יח).

יש מהראשונים שסובר שלא אמרו ראשון ראשון בטל אלא להתירו בהנאה (רש"י שם ד"ה ראשון), אבל בשתיה אסור ואינו בטל (ראה רא"ש עבודה זרה ה כח, לדעת רש"י); ויש חולקים וסוברים שאין ביטול לחצאין, וכשאמרו "בטל" הכוונה אף לשתייה (רא"ש שם; ריטב"א עבודה זרה עג א).

אין יין נסך אוסר במשהו אלא במין במינו, יין ביין, אבל נתערב מין בשאינו מינו, כגון יין במים, בטל כשאין בו כדי נתינת טעם (משנה עבודה זרה עג א; רמב"ם מאכלות אסורות טז ל; טוש"ע יו"ד קלד ג).

יבש ביבש

נתערב יין נסך יבש ביבש, כגון שנתערבה חבית של יין נסך בחביות של יין היתר, אין החבית מתבטלת ואוסרת את כולן, אפילו הן אלף (משנה עבודה זרה עד א, וגמ' שם, ורש"י ד"ה אלו).

• יש מהראשונים הסוברים שאפילו שהחביות הן פתוחות או קטנות, ואינן בכלל דבר חשוב שאינו בטל, מכל מקום משום חומר האיסור של עבודה זרה אין החבית האסורה בטלה וכולן אסורות (ר"ן רמב"ן וריטב"א עבודה זרה שם).

• ויש סוברים שלא אמרו אלא בחביות סתומות, שמחמת חשיבותן אינן בטלות (ראה ערך דבר חשוב), אבל חבית פתוחה או קטנה, שאינה חשובה, בטלה ברוב, כדין כל יבש ביבש (רש"י עבודה זרה שם ד"ה יין נסך; תוס' שם ד"ה הא תנא, יבמות פא ב ד"ה ר' יוחנן; המחבר בשו"ע יו"ד קי א; הרמ"א בשו"ע קלד ב).

סתם יינם

• יש סוברים שכל מה שאמרו ביין נסך שמשום חומר איסורו אינו בטל, לא אמרו אלא ביין שבודאי נתנסך לעבודה זרה, אבל סתם יינם, או יין שנגע בו נכרי, בטל כשאר איסורים בששים אפילו מין במינו, או ברוב כשהוא יבש ביבש; ואפילו אם נאמר שאף בסתם יינם אמרו בגמרא שאוסר במשהו, זה רק בזמן התנאים והאמוראים, שהנכרים היו בקיאים בטיב עבודה זרה, ולכן החמירו בסתם יינם כמו ביין נסך ממש, אבל בזמן הזה שאין רגילים לנסך - אין סתם יינם חמור משאר איסורים לענין ביטול (תוס' עבודה זרה עג א ד"ה יין, פסחים ל א ד"ה אמר רבא בשם תשובות הגאונים; רא"ש עבודה זרה ה כח; אור זרוע עבודה זרה רפ ורפא; מרדכי עבודה זרה רמז תתנו; הרמ"א יו"ד קלד ב).

• ויש שאינם מחלקים בכך, ואף בזמן הזה יין שנגע בו נכרי אוסר במשהו (רמב"ן ור"ן וריטב"א עבודה זרה עג א; טור יו"ד קלד). ומכל מקום אף לדבריהם, יין שאינו אסור בהנאה אלא בשתייה בלבד (ראה ערך יין נסך), בטל כשאר איסורים כיון שאין בו חומר יותר משאר איסורים (ר"ן שם; שו"ת הריב"ש תלג; המחבר בשו"ע שם)^[4].

בעבודה זרה

עבודה זרה ותקרובתה - דבר שהקריבוהו ומסרוהו לפני עבודת כוכבים לדורון (רש"י יבמות קג ב ד"ה של תקרובת) - כגון עורות לבובין, שקורעים בהמה כנגד הלב ומוציאים את הלב דרך הנקב לעבודה זרה, אינם בטלים אפילו באלף (משנה עבודה זרה עד א, ורש"י ד"ה אלו; רמב"ם עבודה זרה ז ט; טוש"ע יו"ד קמ א), וכן משמשיה (רמב"ם שם; טוש"ע שם) ונוייה (ב"ח וש"ך שם סק"א), אינם בטלים.

וגם אם נטל כלי אריגה מעץ של עבודה זרה וארג בו בגד, אותו הבגד אסור בהנאה, ואם נתערב הבגד באחרים, כולם אסורים (משנה עבודה זרה מט ב).

אף כאן, כמו ביין נסך, נחלקו הראשונים:

• יש סוברים שמשום חומר האיסור של עבודה זרה הוא שאמרו שאינם בטלים, ולכן אין הבדל בין אם הם דברים חשובים או לא (ר"ן ורמב"ן וריטב"א ע"ז עד א).

• ויש סוברים שלא אמרו אלא בדברים שאינם בטלים מחמת חשיבותם, כגון צורה של עבודה זרה וכיוצא, אבל דברים שאינם חשובים בטלים (רש"י שם עד א ד"ה וע"ז).

בחמץ בפסח

נתערב בפסח

חמץ שנתערב בזמן איסורו, דהיינו בתוך הפסח, בדרך של נתינת טעם, נחלקו אמוראים בדינו:

רב אמר בין במינו ובין שלא במינו אינו בטל ואוסר במשהו, לפי שבמינו הוא סובר שאף בכל האיסורים אינו בטל, ומשום החומר של איסור חמץ גזרו שלא במינו משום מינו; ושמואל אמר שבמינו אינו בטל, שאף הוא סובר כן בכל האיסורים, ושלא במינו בטל ואינו אוסר אלא בנותן טעם, ולא גזרו שלא במינו משום מינו; ור' יוחנן אמר בין במינו ובין שלא במינו בנותן טעם דהיינו בששים, כמו כל האיסורים (פסחים כט ב).

להלכה אמר רבא בין במינו ובין שלא במינו אסור (שם ל א), ונחלקו הראשונים בפירוש הדבר:

• יש מהראשונים שפרשו שלא אסר רבא אלא בנותן טעם, כר' יוחנן (שאילתות פ, לגירסת תוס' פסחים ל א ד"ה אמר ושאר ראשונים, שלא כגירסת השאילתות שלפנינו; בעל המאור פסחים שם; רבינו תם בתוס' ל א ד"ה אמר, וחולין צז א ד"ה אמר, וכן נוטה דעת הר"ן פסחים שם).

• אבל רוב הראשונים סוברים שרבא אוסר במשהו בין במינו ובין שלא במינו, ופסקו כך להלכה (בעל הלכות גדולות יא הלכות פסח עמ' קעט; רש"י פסחים ל א ד"ה אמר; רי"ף ורא"ש פסחים שם; רמב"ן במלחמות שם; רמב"ם חמץ ומצה א ה, ומאכלות אסורות טו ט; סמ"ג לאוין עז; טוש"ע או"ח תמז א).

והטעם הוא, שאף על פי שבכל האיסורים סובר רבא מין במינו בטל, בחמץ בפסח החמירו שאינו בטל בין במינו ובין שלא במינו, מפני שהוא דבר שיש לו מתירים, שהרי אחר הפסח אין תערובתו אסורה (רמב"ם מאכלות אסורות טו ט); או מפני שמחמת חומר איסורו אמרו שאינו בטל, שכן חיובו בכרת, ועוברים עליו בבל יראה ובל ימצא, וגם אין אנשים בדלים ממנו, שהרי רגילים בו כל ימות השנה, ויש לחוש יותר לתקלה (רמב"ן במלחמות פסחים ל א; תוס' פסחים ל א ד"ה אמר).

• יש מהראשונים שסוברים שלא אמרו חמץ בפסח במשהו אלא לאוסרו באכילה, אבל בהנאה מותר כל שאינו נותן טעם (הראב"ד, הביאוהו הר"ן והרא"ש עבודה זרה עד א); אבל רוב הפוסקים סוברים שאף בהנאה אסור (ר"ן ורא"ש שם; טוש"ע תמז א).

יבש ביבש

נתערב חמץ בפסח יבש ביבש, נחלקו הראשונים בדינו:

• יש סוברים שבטל ברוב, ומותר בהנאה (רש"י עבודה זרה עד א ד"ה תרתי); ויש מוסיפים שאף איסור האכילה שלו נתבטל ברוב, שדוקא במקום שבשאר איסורים הוא בנותן טעם, כגון דבר לח המתערב, גזרו בחמץ משום חומר איסורו שיאסור במשהו, אבל במקום שבשאר איסורים בטל ברוב, אף בחמץ בפסח לא החמירו (רא"ש עבודה זרה ה ל; טור סי' תמז בשמו; שו"ע שם ט, בשם יש אומרים).

• יש סוברים שלענין איסור אכילה אף יבש ביבש אינו בטל, ורק לענין איסור הנאה בטל, שאף כשנתערב בדרך של נתינת טעם לדעתם מותר בהנאה כשיש בו שיעור ביטול (רא"ש ור"ן עבודה זרה שם, בשם הראב"ד).

• ויש סוברים שאף בהנאה אין יבש ביבש בטל, ואוסר במשהו (תוס' עבודה זרה עד א ד"ה אי נמי; תורת הבית הארוך לרשב"א ד א; דעה א' בשו"ע תמז ט).

קודם הפסח

נתערב חמץ בערב פסח אחר זמן איסורו, אפילו כשנתערב בדרך של נתינת טעם, בטל בששים; שכיון שאין בו אז חומר של כרת ואינו אלא בלאו (ראה ערך חמץ), הרי הוא בטל כשאר האיסורים (תוס' עבודה זרה סו ב ד"ה רבא; רא"ש פסחים ב ה; מאירי פסחים כט ב; מרדכי פסחים רמז תקנד; שו"ע תמז ב).

ויש סוברים שאף בערב פסח אינו בטל ואוסר במשהו (מגיד משנה חמץ ומצה א ה; ר"ן פסחים ל א; ש"ך בנקודות הכסף ליו"ד צב על הט"ז ס"ק טז ד"ה ומיהו)^[5].

לאחר הפסח

חמץ שעבר עליו הפסח שנתערב, להלכה שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנס (ראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח), בין שנתערב במינו ובין שנתערב שלא במינו - מותר (פסחים כט ב; רמב"ם חמץ ומצה א ה) באכילה (רמב"ם שם). ואפילו אם יש בו נתינת טעם, ואין בו ששים - מותר (מאירי שם; בית יוסף או"ח תמז לדעת הרמב"ם; מגן אברהם שם ס"ק מד), ובטל ברוב (מגן אברהם שם; חק יעקב שם ס"ק נ).

ויש סוברים שבין במינו בין שלא במינו צריך ששים לבטלו, ולא אמרו שמותר אלא לענין שאינו אוסר במשהו (טור שם; המחבר בשו"ע או"ח תמז יא); אלא שאם נתערב בפחות מששים והשליך דמי החמץ שנתערב לים המלח - מותר אפילו באכילה (בית יוסף שם; רמ"א בשו"ע שם). ואם נתערב יבש ביבש - בטל ברוב, ואין צריך להשליך דמי האיסור, ומותר באכילה, כמו כל שאר איסורים הבטלים יבש ביבש ברוב (ט"ז שם ס"ק יח).

נתערב בתוך הפסח והשהה התערובת עד לאחר הפסח, וכן נתערב קודם הפסח, לדעת הסוברים שאף קודם הפסח אינו בטל, ונשאר עד לאחר הפסח, לדברי הכל צריך ששים לבטלו (מגן אברהם תמז ס"ק מה).

ודוקא כשנתערב מין בשאינו מינו, שנאסר בתוך הפסח מן התורה בנתינת טעם, אבל נתערב מין במינו שמן התורה בטל ברוב, והשהה עד לאחר הפסח, מותר אפילו באכילה (מגן אברהם ס"ק מב; שו"ע הרב תמב יג)^[6].

בסכנה

דבר האסור משום סכנה שנתערב בהיתר נחלקו הפוסקים בשיעור ביטולו:

• יש אומרים שבטל כשאר האיסורים, ויותר חמור לענין זה שכשנתערב יבש ביבש מין במינו אינו בטל ברוב אלא צריך ששים (איסור והיתר הארוך כג ז; ליקוטי מהרי"ל, הל' איסור והיתר סע' יב, הובא במהרש"ם ג רפח; נקודות הכסף, יו"ד שם; שו"ת דעת כהן נה; דרכי תשובה שם סק"ג וס"ק כא). אלא שבארס של נחש שהוא חריף ומפעפע, ובא מכח חיוני, ופורש ממקום למקום כיריית חץ בכל הגוף - לא אמרו בו שיעור ששים, ואוסר במשהו (שו"ת חוט השני [בכרך] סז; נקודות הכסף שם).

• יש סוברים שסכנה חמורה יותר מאיסור, ואינה מתבטלת בששים (דרכי משה יו"ד קטז סק"ב; ט"ז שם סק"ב, בשם ליקוטי מהרי"ל, הל' איסור והיתר סע' יא; חכמת אדם סח א)^[7].

• ויש שמחלקים בין לח בלח ליבש ביבש, שבדבר לח כיון שהטעם לא נרגש והרי הוא כאילו אינו במציאות, לכן בטל גם בדבר סכנה; אבל ביבש ביבש, שעומד בעין וישנו במציאות אלא שהתורה התירתו כשנתבטל ברוב, אין זה מועיל בדבר סכנה (דרכי תשובה יו"ד קטז ס"ק כא, בשם ספר אורח מישור וספר שערי שמחה; חידושי חתם סופר עבודה זרה ל א).

על הדברים שאין להם ביטול מחמת חשיבותם - ראה ערכים בריה, דבר חשוב, דבר שבמנין, חתיכה הראויה להתכבד.

על הדברים שאינם מתבטלים מחמת שטעמם, כחם או מראיתם ניכרים - ראה ערכים מילתא דעבידא לטעמא, דבר המעמיד, חזותא.

על דבר שאינו מתבטל מחמת שיש לו היתר לאחר זמן - ראה ערך דבר שיש לו מתירין.

הערות שוליים