מיקרופדיה תלמודית:בטול עבודה זרה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:08, 24 ביולי 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - מעשה של זלזול בעבודה זרה, המורה שפסקו מלעבדה, ואינם נוהגים בה אלהות

עבודה זרה ומשמשיה שנתבטלו

עבודה זרה

עבודה זרה שנתבטלה על ידי עובדיה, מותרת בהנאה (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ה ו; עבודה זרה נב א; רמב"ם עבודה זרה ח ח; טוש"ע יורה דעה קמו א), שנאמר: פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ (דברים ז כה) - את שהם נוהגים בו משום אלוה אסור, את שאינם נוהגים בו משום אלוה מותר (תוספתא שם; רמב"ם שם); או שפסילי אלהיהם משמעו שהנכרים יכולים לפסול את אלהיהם, דהיינו לבטלם (גמרא שם).

כשם שהאיסור של עבודה זרה בטל, כך טומאת עבודה זרה שהיתה לה (ראה ערך עבודה זרה) בטלה (עבודה זרה נב ב; רמב"ם אבות הטומאות ו ז)[2].

משמשי עבודה זרה

אף משמשי עבודה זרה שנתבטלו מותרים (משנה עבודה זרה נב ב; רמב"ם עבודה זרה ח ט; טוש"ע קלט ב); וכן נויים, כגון בגדים וכלים ששטח לפני העבודה זרה לנוי בטלים (טוש"ע שם).

תיקרובת עבודה זרה

אבל תקרובת עבודה זרה, דהיינו מה שמניחים לפני העבודה זרה לשם קרבן, אין לה ביטול לעולם (עבודה זרה נ א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים (תהלים קו כח) - מה מת אין לו ביטול לעולם, אף תקרובת עבודה זרה אין לה ביטול לעולם (גמרא שם).

ודוקא להתירה בהנאה, שהוא איסור תורה (ראה ערך תקרובת עבודה זרה) אין הביטול מועיל, אבל לטהרה מטומאת עבודה זרה שאינה אלא מדרבנן (ראה ערך עבודה זרה (ב)) הדבר ספק אם מועיל ביטול (עבודה זרה נב ב; רמב"ם אבות הטומאות ו ז).

תקרובת של כלים, כיון שיש להם טהרה בטומאות אחרות על ידי טבילה במקוה (ראה ערך טומאת כלים וערך טבילה), מועיל להם הביטול לטהרם מטומאת עבודה זרה (עבודה זרה נב א; רמב"ם אבות הטומאות ו ז).

הביטול

צורת הביטול

נכרי שקטע ראש אזנה של עבודה זרה, או ראש חוטמה, או ראש אצבעה, או שהכה עליה בפטיש עד שנתמעכה צורתה (עבודה זרה מב א, ורש"י ד"ה שפחסה) - אף על פי שלא חיסרה, הרי זו בטלה (משנה עבודה זרה נג א; רמב"ם עבודה זרה ח י; טוש"ע יו"ד קמו ז).

ודוקא שפחסה בפניה והשווה בליטת צורתה (ראה מאירי עבודה זרה נג א); אבל פחסה שלא בפניה אם לא חסרה, או שרקק בפניה, או השתין בפניה, או גררה, או זרק בה את הצואה - לא בטלה (משנה וגמ' שם; רמב"ם עבודה זרה ח י; טוש"ע יו"ד קמו ז); שלפי שעה הוא כועס עליה, ואחר כך הוא חוזר ועובדה (רש"י שם ד"ה אינה).

יש מהראשונים שסוברים שלא אמרו כן אלא כשביזה אותה לפי שעה בלבד, אבל אם עושה כן תדיר, ודאי ביטלה (ריטב"א עבודה זרה נג א; מאירי שם בשם יש מפרשים); ויש סוברים שגם אם עושה כן תמיד אין זה ביטול, שמא נמשך עליו כעסו לפי שעה מסיבה מסויימת, אבל אין דעתו לבטלה (מאירי שם).

יש סוברים שדוקא נכרי שאנסוהו לבטל צריך שיעשה מעשה של ביטול בגוף העבודה זרה, אבל המבטל מרצונו יכול לבטלה אפילו באמירה או במחשבה בלבד (מרדכי עבודה זרה רמז תתלח, בשם ראבי"ה; רמ"א יו"ד קמו ז, בשם יש אומרים).

עבודה זרה שהניחוה עובדיה והלכו להם שלא על מנת לחזור, בשעת שלום הרי זה ביטול, הואיל ולא נטלוה עמהם, בשעת מלחמה אין זה ביטול (משנה נג ב, ורש"י ד"ה הכי קאמר; רמב"ם עבודה זרה ח יא; טוש"ע קמו י), שלא הניחוה אלא מפני המלחמה (רמב"ם שם). והוא שאינם יכולים לחזור לה, אבל אם היו יכולים לחזור לה ולא חזרו, ביטלוה (שו"ע שם).

אשרה

אשרה שנטל ממנה את הענפים היבשים או הלחים, או שנטל ממנה מקל או שרביט, או אפילו עלה אחד לצורך עצמו - נתבטלה האשרה (משנה עבודה זרה מט ב, ורש"י ד"ה קירסם; רמב"ם עבודה זרה ח יב; טוש"ע קמו ו). שיפה אותה לצרכה אסורה, שלא לצרכה מותרת (גמרא ורמב"ם ושם).

בימוס

בימוס, והוא אבן שמושיבים עליה עבודה זרה, שנפגם, נחלקו אמוראים אם הוא אסור או מותר (עבודה זרה נג ב); והלכה שמותר (רמב"ם עבודה זרה ח יב; טוש"ע קמו יב).

מזבח

מזבח, שמקריבים עליו לעבודה זרה, שנפגם, לא נתבטל עד שינתץ רובו (עבודה זרה נג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ודוקא כשנותצו רוב אבני המזבח על ידי נכרי הרי הוא בטל (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הסימן להכיר מהו בימוס ומהו מזבח, הוא שבימוס הוא אבן אחת, ומזבח אבנים הרבה (גמ' ורמב"ם שם; טוש"ע שם).

המבטל עבודה זרה נתבטלו משמשיה, ביטל משמשיה לא נתבטלה העבודה זרה (משנה עבודה זרה נב ב; רמב"ם עבודה זרה ח ט; טוש"ע יו"ד קמו יג).

מכירה ומשכון

מכר הנכרי עבודה זרה או שמשכנה, נחלקו תנאים: רבי אומר ביטלה, וחכמים אומרים לא ביטלה (משנה נג א). ונחלקו אמוראים אם המחלוקת היא כשמכרה הנכרי לצורף נכרי, שבזה הוא שסוברים חכמים שלא ביטלה, לפי שהנכרי חושב שגם הקונה יעבוד אותה, אבל מכרה לצורף ישראל דברי הכל בטלה, שהרי יודע הוא שהישראל ישברנה; או שהמחלוקת היא אף כשמכרה לצורף ישראל, שלחכמים חושב הנכרי שהישראל לא ישברנה אלא ימכרנה לנכרי והוא יעבוד לה (גמ' שם, ורש"י ד"ה ומנו).

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים שכשמכרה לצורף ישראל לא בטלה (רא"ש עבודה זרה ד ב; טור יו"ד קמו); ויש פוסקים שאם מכרה לצורף ישראל בטלה (רמב"ם עבודה זרה ח י)[3].

לדעת הסוברים שבצורף ישראל בטלה - יש אומרים שצורף לאו דוקא, אלא הוא הדין כשמכר לישראל שאינו צורף שבטלה, שכל ישראל לענין עבודה זרה הוא כצורף, שהרי הנכרי יודע שהישראל לא יעבדנה (תוס' עבודה זרה נג א ד"ה אבל; ר"ן שם בשם רש"י); ויש אומרים שצורף דוקא, אבל מכרה למי שאינו צורף אינו ביטול (רמב"ם עבודה זרה ח י; ר"ן שם בשם ראב"ד ורמב"ן).

משמשי עבודה זרה ונויים שמכרם הנכרי או משכנם, נחלקו בהם ראשונים: יש אומרים שדינם כעבודה זרה עצמה שאינם בטלים בכך (תוס' עבודה זרה נ ב ד"ה בעינן, בשם רשב"ם ורש"י; רא"ש עבודה זרה ד א); ויש אומרים שמשמשים ונויים בטלים, שדוקא בעבודה זרה עצמה שדמיה יקרים חושב הנכרי שהלוקח לא ישברנה אלא ימכרנה לנכרי שיעבדנה, אבל אלו אין דמיהם יקרים כל כך, וכשמכרם או משכנם ביטלם (רמב"ן וריטב"א עבודה זרה נא א; טור יו"ד קלט, קמו; רמ"א בשו"ע קמו ח).

נשתברה מאליה

עבודה זרה שנשתברה מאליה, נחלקו אמוראים: ר' יוחנן אמר אסורה, שהרי לא ראינו שביטלה, ואין ספק ביטול מוציא מידי ודאי איסור של עבודה זרה שהוחזק תחילה; וריש לקיש אמר מותרת, שמסתמא ביטלה הנכרי, שחושב אם לא יכלה להציל את עצמה איך תציל אותי (עבודה זרה מא ב). הלכה כר' יוחנן שאסורה (רמב"ם ח יא; טוש"ע קמו יא).

המוצא שברי עבודה זרה, נחלקו ראשונים: יש סוברים שהדבר תלוי במחלוקת האמוראים בעבודה זרה שנשתברה מאליה, ולר' יוחנן אסורה שמא לא ביטלה הנכרי (רמב"ם ז ז; תוס' שם מא א ד"ה אמר; שו"ע שם); ויש סוברים שהמוצא שברים לדברי הכל מותרים, שמסתמא הנכרי שומר את העבודה זרה שלו ולא נשברת מאליה, ובודאי הנכרי הוא ששיברה וביטלה, ולא אמרו שנשתברה מאליה אסורה, אלא כשידוע לנו שהנכרי לא שיברה (רש"י מט ב ד"ה לא; טוש"ע קמא ב)[4].

המבטל

נכרי

כל גוי עובד עבודה זרה מבטל עבודה זרה - בין שלו, ובין של גוי אחר (משנה עבודה זרה נב ב; רמב"ם עבודה זרה ח ט; טוש"ע קמו ה). ואפילו אם אינו עובד לאותה עבודה זרה, כגון שהוא עובד למרקוליס, ועבודה זרה זו היא פעור, יכול לבטלה (עבודה זרה סד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אפילו אנסו ישראל לבטל בעל כרחו הביטול מועיל (עבודה זרה מג א; רמב"ם עבודה זרה ח ט; טוש"ע קמו ה). יש שכתבו שדוקא בעבודה זרה של עץ נכרי מבטל בעל כרחו, אבל בשל מתכת, כיון שחוזרת לקדמותה, אין ביטול בעל כרחו מועיל (משנה למלך שם בשם מעשי חייא); ויש שאינם מחלקים (ראה מראה הפנים לירושלמי עבודה זרה ג ג ד"ה מה שהיה).

דוקא כשהנכרי יודע בטיב עבודה זרה יכול לבטלה, אבל קטן שאינו יודע בטיב עבודה זרה, אינו יכול לבטל (עבודה זרה מג א; רמב"ם עבודה זרה ח ט; טוש"ע קמו ה); והוא הדין שוטה, שאינו בן דעת (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

נכרי שאינו עובד אלילים, כגון גר תושב, אינו יכול לבטל, שהעובדה מבטלה, ושאינו עובדה אינו מבטלה (עבודה זרה סד ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש אומרים שגר תושב מבטל עבודה זרה (ירושלמי יבמות ח א).

וכן הישמעאלים שאינם עובדים עבודה זרה אינם מבטלים (בית יוסף יו"ד קמו; רמ"א יו"ד קמו ה).

ישראל

ישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי (משנה עבודה זרה נב ב; תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ו יד; רמב"ם עבודה זרה ח ט; טוש"ע שם א), שלא למדנו מהכתוב אלא שהנכרי פוסל ומבטל אלוה שלו ולא ישראל (רש"י שם ד"ה ישראל).

אפילו אם נתן לו הנכרי רשות לבטל אינו יכול לבטל (רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש שכתבו שברשות הנכרי יכול גם ישראל לבטל (שלטי גבורים עבודה זרה נב ב אות ב).

עבודה זרה של ישראל

אין עבודה זרה מתבטלת אלא של נכרים, אבל עבודה זרה של ישראל אין לה ביטול לעולם וטעונה גניזה (עבודה זרה נב א-ב; רמב"ם עבודה זרה ח ט; טוש"ע קמו א); שנאמר בעבודה זרה של ישראל: וְשָׂם בַּסָּתֶר (דברים כז טו) - מלמד שטעונה גניזה (עבודה זרה שם).

במשמשי עבודה זרה של ישראל, נחלקו הראשונים: יש אומרים שאף הם אין להם ביטול כעבודה זרה עצמה של ישראל (ראב"ד ורמב"ן ומאירי עבודה זרה נב ב; באור הגר"א יו"ד קמו סק"ב); ויש אומרים שמשמשי עבודה זרה של ישראל יש להם ביטול (רבינו חננאל עבודה זרה נד א; מאירי שם בשם גאוני ראשונים).

עבודה זרה של נכרי שבאה ליד ישראל וזכה בה, הרי היא כעבודה זרה של ישראל, שאין לה ביטול לעולם, אפילו על ידי נכרי (עבודה זרה סד ב; רמב"ם עבודה זרה ח ח; טוש"ע יו"ד קמו ב).

משמשי עבודה זרה של נכרי שזכה בהם ישראל, ואחר כך ביטלם הנכרי - מותרים (יראים השלם קב; טור יו"ד קמו). הטעם: כיון שהאיסור הוא מדרבנן, לא גזרו אלא בעבודה זרה עצמה ולא במשמשים (יראים שם; באור הגר"א שם סק"ב); ויש אומרים שזהו דוקא אם לא זכה בהם ישראל, אלא שבאו לרשותו בלבד, אבל אם זכה בהם אין ביטול מועיל אפילו במשמשים (ש"ך יו"ד קמו סק"א; ב"ח שם).

הערות שוליים

  1. ג עמ' פו טור' 1 – עמ' צ טור' 1.
  2. וראה רש"י עבודה זרה סד א ד"ה רבנן, שכתב שיש מצוה על ישראל לבטל עבודה זרה ומשמשיה. אמנם שם הכוונה לאבדם מהעולם ולא להתירם בהנאה, שהרי ישראל אינו יכול לבטל עבודה זרה של גוי.
  3. וראה בשו"ע קמו ח, שהביא את שתי הדעות ולא הכריע.
  4. וראה ש"ך שם סק"ז ובאור הגר"א סק"ו, שהמחבר בשו"ע סותר את עצמו.