מיקרופדיה תלמודית:ביאה

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:10, 24 ביולי 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

הגדרה[1] - בעילת אשה

בערך זה יתבארו גדרי הביאה בהלכה.

על גדרי הביאה בהלכה דנים באיסור, בקנין, במצוה, בטומאה ובנזיקין.

באיסור - בנוגע לביאות האסורות, אם מדברי תורה (ראה ערך עריות) כגון חייבי מיתות בית דין, חייבי-כריתות, חייבי-לאוין, וחייבי-עשה (ראה בערכיהם), ואם מדברי סופרים (ראה ערך שניות).

בקנין - בנוגע לביאת היבם ביבמה, שקונה אותה בכך (ראה ערך יבום), ובנוגע לקדושי אשה לבעלה על ידי ביאה (ראה ערך קדושין).

במצוה - בנוגע למצות היבום, למצות עונה ולמצות פריה-ורביה (ראה ערכיהם).

בטומאה - בנוגע לבא על האשה ששניהם טמאים (ראה ערך בעל קרי וערך שכבת זרע), ולבא על הנדה שנעשה אב-הטומאה (ראה ערך בועל נדה).

בנזיקין - בנוגע לאונס ומפתה שחייב לשלם התשלומין שאמרה תורה (ראה ערך אונס (ב), וערך מפתה).

בענין זכות הבעל בביאה על אשתו - ראה ערך בעל.

בענין ביאתו על אשתו - ראה ערך תשמיש המטה.

העראה

בכל הביאות האסורות - אחד המערה ואחד הגומר בכלל (משנה יבמות נג ב; רמב"ם איסורי ביאה א י; טור אבן העזר כ), ואף על פי שלא הוציא זרע (רמב"ם שם; טור שם).

נחלקו אמוראים מהי העראה:

  • יש סוברים שזוהי נשיקת האבר (שמואל ורבה בר בר חנה בשם רבי יוחנן ביבמות נה ב; שמואל בירושלמי יבמות ו א, לפי נודע ביהודה תנינא אה"ע כג) בפתח הפרוזדור (נודע ביהודה שם). ולפי שיטה זו לשון העראה הוא לשון דיבוק (מלבי"ם ויקרא כ יח (התורה והמצוה אות קיז)).
  • ויש סוברים שזוהי הכנסת עטרה (רבין ורב שמואל בשם רבי יוחנן בגמ' שם) לתוך הפרוזדור (נודע ביהודה שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה א י; טור ורמ"א שם א). ולשון העראה לשיטה זו הוא לשון גילוי (רמב"ם שם), שהוא מלשון אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (ויקרא כ יח).

ולדעה זו נחלקו אחרונים:

  • יש אומרים שיש צורך בהכנסת כל העטרה (בית שמואל שם סק"ג).
  • ויש אומרים שדי בהכנסת מקצת עטרה (כן משמע בט"ז שם ה סק"ד)[2].

בשיעור זמן העראה נחלקו תנאים (סוטה ד א), והלכה שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה (רמב"ם סוטה א ב).

בחייבי כריתות

מנין להעראה מן התורה, שנאמר בנדה: אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה (ויקרא שם), וכל העריות של חייבי כריתות הוקשו לנדה, שנאמר: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה - ואף נדה נזכרת בפרשה זו (רש"י יבמות נד ב ד"ה הוקשו) - וְנִכְרְתוּ (ויקרא יח כט), מה נדה בהעראה, אף כל העריות בהעראה (גמ' שם).

בחייבי לאוין

בחייבי לאוין השוים בכל ישראל, מלבד שפחה חרופה, העראה כגמר ביאה, שנאמר בשפחה חרופה: שִׁכְבַת זֶרַע (ויקרא יט כ), ומכאן שבשאר חייבי לאוין בהעראה (יבמות נה א).

בחייבי לאוין של כהונה למדנו העראה בגזרה שוה מחייבי כריתות, שנאמר בהם: וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ (ויקרא כ יז), ונאמר בכהנים: לֹא יִקָּחוּ שם כא ז), מה קיחה של כריתות בהעראה, אף אלו בהעראה (יבמות שם).

בחייבי עשה

אף חייבי עשה בהעראה, שנאמר בהם: דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבֹא (דברים כג ט), ונאמר בחייבי לאוין: לֹא יָבֹא מַמְזֵר (שם ג), ולמדנו בגזרה שוה זו שאף חייבי עשה בהעראה (יבמות שם ב).

משכב זכור וביאת בהמה

בירושלמי למדו העראה כביאה בזכור ובהמה מנדה, כמו כל העריות שהוקשו לנדה (ירושלמי קידושין א א); אכן בבבלי למדו לימודים מיוחדים בהם:

  • בביאת זכור, למדו העראה ממה שנאמר: וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא יח כב), וכיון שבאשה העראה היא משכב, אף בזכור כן (יבמות נד ב, ורש"י ד"ה משכבי אשה; רמב"ם איסורי ביאה א יד).
  • בביאת בהמה, שנאמר באחות אב ואחות אם: אֶת שְׁאֵרוֹ הֶעֱרָה (ויקרא כ יט), ואם אינו ענין לגופם, שהרי למדנו העראה בכל חייבי כריתות מנדה (ראה לעיל), תנהו ענין לבהמה (גמ' שם), ואין חילוק בזה בין הבא על בהמה, ובין איש שהביא הבהמה עליו, או אשה שהביאה הבהמה עליה (רמב"ם שם טז-יז).

ולדעת הבבלי הוצרכנו בזכור ובהמה ללימודים מיוחדים, ואינם נכללים בכלל כל העריות שלמדנו מנדה, לפי שביאת זכור ובהמה אינה חשובה ביאה, שאין דרך ביאה בכך (תוספות שם ד"ה בזכור).

קנין ביאה

בביאה של יבם ביבמה, שקונה אותה בכך, העראה בכלל ביאה (יבמות נה ב; רמב"ם יבום וחליצה ב ג; טוש"ע אה"ע קסו ז), שנאמר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה ה), ולמדנו בגזרה שוה מביאה האמורה בחייבי לאוין (יבמות שם).

וכן האשה שנקנית לבעלה בביאה, אף העראה בכלל, שנאמר בקדושי אשה: כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ (דברים כד א), ולמדנו בגזרה שוה מקיחה האמורה בחייבי כריתות (יבמות שם).

ונחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שלא אמרו שנקנית בהעראה אלא כשלא עשה אלא העראה בלבד ופירש מיד, שניכר שלא היה בדעתו לקנותה בגמר ביאה, אבל כשגמר ביאתו לא קנה בהעראה, שכל הבועל דעתו על גמר ביאה (תוספות קידושין י א ד"ה כל, בשם רשב"א, ותוספות יבמות נה ב ד"ה אשה, בשם ר' שמעון הזקן, על פי הגמ' קידושין שם; טוש"ע אה"ע לג ב), או שאינה נקנית בהעראה אלא כשאומר בפירוש שרוצה לקנותה בהעראה, אבל בסתם דעתו על גמר ביאה (תוספות שם ושם, בשם רבי יצחק בן מאיר; טוש"ע שם).
  • יש סוברים שלא אמרו שנקנית בהעראה אלא בביאה שאחר קדושין שתעשה כנשואה (ראה ערך נשואין) אבל בביאת קדושין דעתו על גמר ביאה (רי"ף יבמות שם; תוספות שם ושם, בשם רב נסים גאון).
  • ויש סוברים שאחרי שלמדנו שהעראה כגמר ביאה, שוב כשאמרו כל הבועל דעתו על גמר ביאה לא נתכוונו אלא לגמר העראה (תוספות שם ושם, בשם רבנו תם)[3].

בעולה לכהן גדול

הבעולה שאסורה לכהן גדול, אף שנבעלה בהעראה אסורה לו (משנה למלך איסורי ביאה יז יג, על פי קידושין י א, ושיטה מקובצת כתובות ל א, בשם הרא"ש), שבהעראה כבר אפשר להשיר הבתולים (כן משמע מרש"י סנהדרין עג ב ד"ה משעת).

טומאת בעילה

הבועל נדה טמא בהעראה בלבד, שנאמר: וְאִם שָׁכֹב יִשְׁכַּב (ויקרא טו כד) - לרבות המערה (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ז א).

אבל הבא על אשה טהורה, ששניהם טמאים, אינם טמאים בהעראה בלבד, שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו יח), ודרשו: שכבת זרע, פרט למערה (תורת כהנים שם, פרק ו ח; נדה טו א; רמב"ם אבות הטומאה ה י).

אונס

נחלקו ראשונים באונס בתולה בהעראה בלא השרת בתולים:

  • יש אומרים שחייב משעת הכנסת עטרה (רש"י סנהדרין עג ב ד"ה משעת), ואף אם לא הוציא הבתולים, כיון שביאה כזאת ראויה להשרת בתולים (משנה למלך איסורי ביאה יז יג).
  • יש אומרים שהכנסת עטרה אינה מחייבת קנס, אלא גמר ביאה ממש (תוספות סנהדרין שם ד"ה ממונא, בשם יש מפרשים, ויבמות נט א ד"ה אלא).
  • ויש אומרים שאף בלא השרת בתולים חייב קנס (תוספות יבמות שם, בשם רבנו תם וריב"א).

בן נח

אף בבן-נח העראה כגמר ביאה, שנאמר: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד), ולא באשת חברו, כל שהוא (ירושלמי קידושין א א), שדיבוק נקרא אפילו בהעראה (פני משה שם), וכן בשאר עריות (ירושלמי שם).

גמר ביאה

לסוברים שהעראה זוהי נשיקה (ראה לעיל) - גמר ביאה הוא הכנסת עטרה (יבמות נה ב), ולפי ההלכה שהעראה זוהי הכנסת עטרה, גמר ביאה הוא כשמכניס כל האבר (גמ' שם; רמב"ם איסורי ביאה א י).

שפחה חרופה

בשפחה חרופה אין חייבים על ביאתה בהעראה אלא בגמר ביאה (משנה כריתות י ב; רמב"ם איסורי ביאה ג טו), שנאמר: וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִיא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת (ויקרא יט כ), ודרשו: שכבת זרע, פרט למערה (תורת כהנים קדושים פרק ה ב; יבמות נה ב; ירושלמי קידושין א א). ונחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו חייב אלא בגמר ביאתו וגם הזריע - ונקראת ביאה זו ביאה גמורה (ירושלמי יבמות ו א) - שכן מורה הלשון "שכבת זרע" (כן משמע בירושלמי קידושין שם; רש"י שם ד"ה מירוק; מאירי שם).
  • ויש אומרים שחייב אפילו בביאה בלא הוצאת זרע - הנקראת ביאה שאינה גמורה (ירושלמי יבמות שם) - ואין צריך אלא שתהא ביאה הראויה להזריע, ואין ממעטים מ"שכבת זרע" אלא העראה (תוספות שם ד"ה אינו).

אלמנה לכהן גדול

כהן גדול הבא על אלמנה אינו עובר על הלאו של וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ (ויקרא כא טו. ראה ערך אלמנה לכהן גדול) אלא אם כן גמר ביאתו (קידושין עח א; ירושלמי שם), אבל על שאר הלאוין שבאלמנה לכהן גדול (ראה ערך הנ"ל) עובר משעת העראה, כמו בכל חייבי לאוין שבכהונה (ראה לעיל).

מצות יבום

אף על פי שהיבמה נקנית ליבם בהעראה (ראה לעיל), מכל מקום יש מהראשונים שכתב שמצות יבום ישנה עד גמר ביאה, אם משום שנאמר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים כה ה) שמשמעו גמר ביאה, או משום שנאמר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ (דברים שם ז) והקמת זרע ישנה בגמר ביאה (רשב"א יבמות כ ב); ויש מהראשונים הסובר שבגמר ביאה אין שוב המצוה של יבום (כן משמע בתוספות יבמות כ ב ד"ה אטו).

יבם כהן

יש סוברים שאין יבם כהן מאכיל בתרומה את יבמתו שנפלה לו מן האירוסין של אחיו אלא אם כן קנה אותה בגמר ביאה, אבל בהעראה בלבד, אף על פי שקונה אותה לכל הדברים, אינו מאכילה בתרומה (ירושלמי יבמות ו א, בדעת שמואל; רי"ף יבמות נו א, על פי הגמ' שם; רמב"ם תרומות ח ו); ויש חולקים וסוברים שהעראה כגמר ביאה לכל, אף לענין להאכילה בתרומה (רבי יוחנן, בירושלמי שם; תוספות שם ד"ה לדברים; רשב"א שם; רא"ש שם ו ה).

קדושי ביאה

באשה הנקנית לבעלה בקדושי ביאה אמרו: כל הבועל דעתו על גמר ביאה (קידושין י א), ונחלקו ראשונים:

  • יש מפרשים, שמכיון שהעראה קונה בקידושין (ראה לעיל), מוכח שב"גמר ביאה" הכונה לגמר העראה (תוספות שם ד"ה כל, בשם רבנו תם).
  • ויש מפרשים שהסובר כל הבועל דעתו על גמר ביאה סובר שאין קנין בהעראה, ואין הלכה כמותו (אור זרוע ח"א תרנ, בשם רבנו חננאל).

הבא על הפנויה

הבא על הפנויה, לדעת הסוברים שעובר על לאו של לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה (דברים כג יח. ראה ערך פנויה), יש מהאחרונים שכתבו שאינו עובר אלא על גמר ביאה, שהרי טעם הלאו הוא כדי שלא יהא האב נושא את בתו ומלאה הארץ זימה (כן משמע ברמב"ם נערה בתולה ב יז), ואין אשה מתעברת בהעראה (מקנה, קונטרס אחרון כו כא; טעם המלך איסורי ביאה יז ח).

מצות עונה

בהעראה בלבד לא יוצאים ידי חובת מצות עונה (שו"ת הרדב"ז ד אלף קפח (קיח); שער המלך אסורי ביאה סוף פ"ג; שו"ת צפנת פענח א יב; שו"ת אגרות משה אבהע"ז ג כח).

שלא כדרכה

על כל עריות שבתורה חייבים בין בביאה כדרכה ובין בביאה שלא כדרכה - בפי הטבעת (שו"ת פנים מאירות ב קנח) - שנאמר: מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא כ יג), מגיד לך הכתוב ששני משכבות באשה (תורת כהנים קדושים פרק ט יד; סנהדרין נד א ויבמות נו ב), כדרכה ושלא כדרכה (רש"י סנהדרין שם ד"ה משכבי אשה), ואף שלא כדרכה משהערה בה חייב (הוריות ד א; רמב"ם איסורי ביאה א י).

ביאת בהמה

בביאת בהמה - בין שבא על הבהמה, ובין איש שהביא הבהמה עליו, או אשה שהביאה הבהמה עליה, חייבים אף בביאה שלא כדרכה (סנהדרין נה א; רמב"ם שם טז-יז).

קנין ביאה

היבם קונה את יבמתו בביאה שלא כדרכה (משנה יבמות נג ב, לגירסתנו, ורש"י ד"ה בין ביאה; רמב"ם יבום וחליצה ב ג), שנאמר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ (דברים כה ה) - "יבא עליה", כדרכה, "ולקחה", שלא כדרכה (ברייתא יבמות נד א). ואף על פי שעיקר יבום הוא לשם הקמת זרע, מכל מקום קונה גם כשלא כדרכה, כיון שעל כל פנים הוא והיא ראוים להקמת שם (תוספות יבמות כ א ד"ה יבא).

וכן האיש קונה את אשתו בביאה שלא כדרכה (רמב"ם אישות ה; טור ורמא אע"ה לג א).

אונס

האונס בתולה שלא כדרכה, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאינו חייב בקנס אלא בביאה כדרכה (רמב"ם נערה בתולה א ח, על פי סנהדרין עג ב וכתובות מ ב; הגהות מיימוניות (קושטנטינא) שם, בדעת רש"י כתובות שם ד"ה אלא אמר רבי זירא; שיטה מקובצת שם, בשם ר' אליקים), שהחיוב הוא על הוצאת הבתולים (כן משמע בר"ן שם).
  • ויש אומרים שאף שלא כדרכה חייב (ראב"ד בהשגות שם; חינוך שם; תוספות יבמות נט ב ד"ה אלא, בשם רבנו תם וריב"א, על פי יבמות נט א וקדושין י א; רא"ש כתובות שם; ר"ן וריטב"א שם).

מתי נחשבת לבעולה

האשה שנבעלה שלא כדרכה על ידי בעלה נחשבת לבעולה, אבל אם נבעלה מאחר שלא כדרכה עדיין היא כבתולה, שנאמר: בְעֻלַת בַּעַל (דברים כב כב), ודרשו: בעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה, ואין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה (קידושין ט ב), ולפיכך:

  • נערה שנבעלה שלא כדרכה, ואחר כך בא אחר ואנס או פיתה אותה, משלם קנס כאילו היא בתולה (גמ' שם).
  • נערה המאורסת שזינתה שדינה בסקילה, להלכה אם באו עליה עשרה אנשים ועדיין היא בתולה, שבאו כולם עליה שלא כדרכה, כולם בסקילה (חכמים שם; רמב"ם איסורי ביאה ג ו)[4].

בתולה לכהן גדול

בעולה שלא כדרכה אם אסורה לכהן גדול, נחלקו תנאים:

  • יש מתירים, שנאמר: וְהוּא אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח (ויקרא כא יג) ודורש: "בבתוליה", במקום הבתולים, היינו כדרכה דוקא, אבל שלא כדרכה מותרת (יבמות נט א, בדעת רבי מאיר, ורש"י ד"ה בבתוליה, הראשון).
  • ויש אוסרים, שדורשים: "בבתוליה", עד שיהיו כל בתוליה קיימים, שלא אבדה מהם כלום על ידי בעילה, בין כדרכה בין בשלא כדרכה (גמ' שם, בדעת רבי אלעזר ורבי שמעון, ורש"י שם), וכן הלכה שאסורה (רמב"ם איסורי ביאה יז יד).

טומאת הבא על אשה

בטומאת הבא על האשה, אין ביאה שלא כדרכה בכלל (יבמות לד ב; רמב"ם אבות הטומאה ה ט), שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו יח), "אותה", פרט לשלא כדרכה (חכמים בגמ' שם), או שמ"שכבת זרע", שממעטים משם העראה (ראה לעיל) ממעטים גם שלא כדרכה (רבי יהודה בגמ' שם).

בן נח

בן נח הבא על אשת חברו שלא כדרכה, פטור (סנהדרין נח ב; רמב"ם מלכים ט ז), שמהכתוב: וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (בראשית ב כד), אנו למדים שאסור לו לבא על אשת חברו, ומהמילה "ודבק" אנו למדים שאין איסור בביאה שלא כדרכה (סנהדרין שם), שמתוך שאינה נהנית שלא כדרכה אינה נדבקת עמו, ולא אסרה תורה אלא בדביקה (רש"י שם ד"ה שלא כדרכה וד"ה באשתו)[5].

בני ביאה

אשה

אשה משהיא בת שלש שנים ויום אחד ביאתה ביאה לכל דבר (משנה נדה מד ב, ורש"י ד"ה בת; חכמים בברייתא שם)[6]:

  • מתקדשת בביאה (ראה ערך קדושין).
  • אם בא עליה יבם - קנאה (ראה ערך יבום).
  • חייבים עליה משום אשת-איש (ראה ערך אשת איש).
  • מטמאה את בועלה אם היא נדה (ראה ערך נדה).
  • אם בא עליה אחד מן הפסולים - פסל אותה מן התרומה אם היא בת כהן (ראה ערך אכילת תרומה).
  • אם בא עליה אחד מכל העריות שבתורה - מומת על ידה והיא פטורה, שהיא קטנה ולא בת עונשין (משנה שם, ורש"י ד"ה מחייבין וד"ה ומטמאה).
  • וכן כשהביאה עליה בהמה, הבהמה נסקלת על ידה (רמב"ם איסורי ביאה א יז).

זמן זה של שלש שנים הוא הלכה למשה מסיני (נדה לב א, ורש"י ד"ה ומאחר; גמ' שם מה א; פירוש המשניות לרמב"ם שם מד ב)[7].

פחותה מבת שלש שנים אין ביאתה ביאה, ובתוליה חוזרים, והרי זה כנותן אצבע בעין שמדמעת וחוזרת ומדמעת (משנה שם מד ב, וגמ' שם מה א; ירושלמי כתובות א ב), וכעושה גומא בבשר וחוזר ומתמלא (ירושלמי שם). ושינוי זה בטבע הגוף תלוי בקביעת בית דין, שבת שלש שנים ויום אחד שאבדה בתוליה ונמלכו בית דין לעבר את החודש, הבתולים חוזרים, ואם לאו אין הבתולים חוזרים (ירושלמי שם).

איש

איש משהוא בן תשע שנים ויום אחד, ביאתו ביאה לכל דבר (משנה נדה מה א; בית הלל בברייתא סנהדרין סט א, לפי הגמ' שם)[8]:

  • קונה בביאתו את יבמתו (ראה ערך יבום).
  • מטמא כשבא על הנדה (ראה ערך בועל נדה).
  • אם הוא נכרי או ממזר שבא על הכהנת פסלה מן התרומה (ראה ערך אכילת תרומה).
  • פוסל את הבהמה לקרבן, ונסקלת על ידו (ראה ערך רובע ונרבע).
  • אם בא על אחת מכל העריות שבתורה מומתת על ידו והוא פטור (משנה שם).
  • פחות מבן תשע שנים אין ביאתו ביאה (רמב"ם איסורי ביאה א יג), ואין האשה נאסרת לבעלה על ידו (רמ"א אה"ע כ א).

אף שיעור זה של תשע שנים נראה שהוא הלכה למשה מסיני (תוספות יום טוב שם).

ביאת זכור

בביאת זכור, כשהשוכב הוא פחות מבן תשע שנים אינה ביאה לדברי הכל, אבל אם השוכב הוא גדול והנשכב פחות מבן תשע, נחלקו אמוראים:

  • יש אומרים שכל שישנו בשוכב ישנו בנשכב, וכל שאינו בשוכב אינו בנשכב, ששניהם למדנו מפסוק אחד (ראה ערך משכב זכור מחלוקת תנאים בדבר), ולפיכך פחות מבן תשע שאינו בכלל ביאה בשוכב אינו גם בנשכב (רב בסנהדרין נד ב), וכן הלכה (רמב"ם איסורי ביאה א יד).
  • ויש אומרים שבנשכב זמנו מבן שלש שנים ויום אחד, לפי שנאמר בביאה זו: מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא כ יג), וכשם שאשה הנשכבת מבת שלש שנים היא ראויה לביאה, כך בזכר הנשכב (שמואל שם).

בא על מתה

הבא על אחת מן העריות כשהיא מתה, פטור (רמב"ם איסורי ביאה א יב; טור אה"ע כ), ושני למודים בדבר:

  • נאמר באשת איש: לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע (ויקרא יח כ), פרט למשמש מתה (גמ' יבמות נה ב, לדעת אביי, ורש"י ד"ה למשמש מתה).
  • נאמר באשת איש: וּמֵתוּ גַּם שְׁנֵיהֶם (דברים כב כב), פרט למעשה הורדוס (רבא בסנהדרין סו ב, לגירסת רש"י ד"ה לא כלום, בשם איכא דאמרי, ותוספות ד"ה מעשה, בשם גירסת הספרים, ותוספות יבמות שם ד"ה לאחר), שהטמין ילדה מבית חשמונאים לאחר מותה בדבש, והיה בא עליה (בבא בתרא ג ב), וזהו משמש מתה (תוספות יבמות שם).

וכן הבא על הזכר כשהוא מת, פטור (סנהדרין עח א, ורש"י ד"ה כמאן).

בא על טרפה

הבא על אחת מן העריות כשהיא טרפה, או שבא על זכר טרפה, או שבא על בהמה טרפה, הרי זה חייב (גמ' שם, ורש"י ד"ה את הטריפה; רמב"ם איסורי ביאה א יב), אף על פי שסופם למות מחולי זה, ואפילו שחט בבהמה שני סימנים ועדיין מפרכסת, הבא עליה חייב עד שתמות (רמב"ם שם, על פי חולין קכא ב).

ואינו דומה לבא על מתה, שהטרפה כל זמן שהיא חיה יש לבועל הנאה מביאתו (גמ' שם), והמתה אין לו הנאה מביאתו, שכבר עברה חמימותה וליחותה ונצטננה (רש"י שם ד"ה והא אית).

משמש מת

גדרו

המשמש מת הוא הבא על אשה ואברו מת, ללא קישוי (רש"י יבמות נה ב ד"ה למשמש מת; רמב"ם איסורי ביאה א יא), ומיתה היא לשון חולשה (תפארת ישראל תענית ד ג); או שנקרא כן מפני שהוא מדולדל כמו אבר המתים (רמב"ם שם).

בעריות

אם שימש מת בעריות, נחלקו אמוראים:

  • יש פוטרים (רבא בשבועות יח א), שנאמר באשת איש: לֹא תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע (ויקרא יח כ), פרט למשמש מת (יבמות שם), שאינו ראוי להזריע (רש"י שם ד"ה למשמש מת), וכן הלכה (רמב"ם שם; טור אה"ע כ).
  • ויש מחייבים (אביי בשבועות שם), שדורשים הכתוב לפטור המשמש עם אשת איש מתה, שלמרות שלאחר מיתתה נקראת שארו לענין טומאת כהן לקרובים (ראה ערך טמאת כהנים; טמאת קרובים), מכל מקום אינה נקראת אשת איש לענין חיוב מיתה (יבמות שם, ורש"י ד"ה למשמש מתה וד"ה סד"א).

במה דברים אמורים שפטורים, בחיוב עונשים מהתורה - כרת, מלקות ומיתת בית דין -, אך מכל מקום מכים אותם מכת מרדות (רמב"ם שם; טור אה"ע כ, בשמו).

קנין ביאה

במחלוקת זו תלוי דין קנין ביאה:

  • להלכה שהמשמש באבר מת פטור, אף היבם אינו קונה את יבמתו באבר מת (תוספות יבמות נג ב ד"ה שאנסוהו; טוש"ע אה"ע קסו ח), שכשם שלמדים שקונה בהעראה בגזרה שוה מעריות (ראה לעיל), כך למדים משם שאינו קונה באבר מת (תוספות שם). והוא הדין באשה שאינה נקנית לבעלה בביאה באבר מת, שלמדים בגזרה שוה מעריות, כדרך שלמדים להעראה (ראה לעיל. שער המלך אישות א ב ד"ה ואם בא עליה שלא כדרכה).
  • אכן הסובר שהמשמש באבר מת חייב, יסבור שקונה היבמה (תוספות שם) והאשה (שער המלך שם); ויש מהראשונים הסובר שאף הוא יודה שאינה קונה היבמה, שביבום צריך שתהא ביאה דרך הקמת שם (תוספות שם, בשם ר"י).

אכילת תרומה

אשה שנבעלה לפסול לה, שנפסלת מלאכול בתרומה (ראה ערך אכילת תרומה), הרי היא נפסלת אף כשנבעלה באבר מת (רמב"ם איסורי ביאה א י, על פי סוטה כו ב).

הערות שוליים

  1. ג, עמ' צז1-קא1.
  2. וראה באריכות באוצר הפוסקים שם סק"ט אות א.
  3. ויש אומרים שהסובר כל הבועל דעתו על גמר ביאה חולק וסובר שאינו קונה כלל בהעראה, אלא שאין הלכה כמותו (אור זרוע ח"א תרנ, בשם רבנו חננאל).
  4. ויש מהתנאים הסובר שרק הראשון בחנק, למרות שמודה שאין אחר עושה אותה בעולה שלא כדרכה, שלומד דין זה מכתוב מיוחד: וּמֵת הָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁכַב עִמָּהּ לְבַדּוֹ (דברים כב כה. רבי שם).
  5. ויש מהמפרשים שכתב, שאם בא על שאר עריות שבן נח חייב בהן (ראה ערך בן נח), חייב אף שלא כדרכה (רמב"ם שם), שהרי שאר עריות לא נסמכו ל"ודבק" (כסף משנה שם); אכן בירושלמי מפורש לגבי העראה, שלמדים מ"ודבק" אף לשאר עריות (ראה לעיל. ירושלמי קידושין א א).
  6. ויש מהתנאים הסובר שכבר משהיא בת שלש שנים היא בת ביאה (רבי מאיר בברייתא שם), ונחלקו אמוראים בפירוש דבריו: יש מפרשים שהוא היום האחרון של השנה השלישית (רבי ינאי בגמ' שם); ויש מפרשים שדי בחשיבות שנה בתוך השנה השלישית, שהוא שלשים יום בתוך השנה (רבי יוחנן שם), ומכל מקום אין הלכה כתנא זה (רמב"ם איסורי ביאה א יג).
  7. אכן בטומאת הבא על האישה ששניהם טמאים דרשו מהנאמר בה: וְאִשָּׁה (ויקרא טו יח) - פרט לקטנה, או יכול שאני מוציא בת שלש ויום אחד, תלמוד לומר: ואשה (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ו ז; רמב"ם אבות הטומאות ה ט), ומכל מקום אינה אלא אסמכתא, שעיקר הזמן בת שלש שנים ויום אחד הוא הלכה למשה מסיני (נדה לב א).
  8. ויש מהתנאים הסוברים שמשהוא בן שמונה שנים ויום אחד ביאתו ביאה (בית שמאי בברייתא שם), שלדעה זו אנו למדים מדורות ראשונים, דורו של דוד שילדו בני שמונה (גמ' שם), ואין הלכה כמותם (רמב"ם איסורי ביאה א יז), שאין למדים מדורות ראשונים (גמ' שם).