מיקרופדיה תלמודית:בעלי חיים
|
|
עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.
הגדרה[1] - בריות שיש בהן רוח חיים
חיותם
כל בעלי החיים בכלל
בכמה דינים שנאמרו בבעלי חיים, למדו מדרשה שכל בעלי החיים בכלל:
- שביתת בהמתו בשבת, נאמרה בשור ובחמור (דברים ה יד), וכל בעלי החיים בכלל (בבא קמא נד ב; רמב"ם שבת ב א. וראה ערך שביתת בהמה).
- באיסור חסימת שור בשעת מלאכתו, כל בעלי החיים בכלל (בבא קמא שם; רמב"ם שכירות יג ב; טוש"ע חו"מ שלח ב). האדם אינו בכלל זה, והחוסם את הפועל פטור (בבא מציעא פח ב; רמב"ם שם; רמ"א שם שלז א. וראה ערך חסימה).
- בפריקת משא מחמור חברו כל בעלי החיים בכלל (בבא קמא שם. וראה ערך פריקה וטעינה).
- באיסור הרבעת בהמה מין אחד על חברו, כל בעלי החיים בכלל (בבא קמא שם; רמב"ם כלאים ט א; טוש"ע יו"ד רצז א. וראה ערך הרבעה וערך כלאי בהמה).
- בור, שבעליו חייבים בתשלומי שור וחמור שנפלו לתוכו, כל בעלי חיים בכלל (בבא קמא שם; רמב"ם נזקי ממון יב א). האדם התמעט מדין זה (בבא קמא נג ב. וראה ערך בור).
- בהפרשת הר סיני, כל בעלי חיים בכלל (בבא קמא שם. וראה ערך הגבלה).
באיסורי הנאה
בעלי חיים אינם נאסרים בהנאה (קדושין נז א), ואף מוקצה (ראה ערכו) לעבודה זרה, ונעבד (ראה ערכו), שעשאוהו עבודה זרה והשתחוו לו, אינם אסורים אלא לקרבן, אבל להדיוט מותרים (שם, ועבודה זרה נד ב. וראה ערך עבודה זרה).
אבל רובע ונרבע אף על פי שהם בעלי חיים, אסורים בהנאה (קדושין שם), וכן שור הנסקל (קדושין נו ב). ויש מהראשונים סוברים שאף הם אינם אסורים בהנאה כשהם חיים (רבינו חננאל, בתוספות זבחים עא א. וראה ערך רובע ונרבע וערך שור הנסקל). וכן חליפי עבודה זרה, היינו שהיתה לו עבודה זרה והחליפה בבהמה - אסורים (עבודה זרה נד ב, ראה שם הלימוד. וראה ערך עבודה זרה). וכן עשה מעשה בגוף הבהמה כשעבד לה - נאסרת, כגון ששחט בה סימן אחד - הקנה או הושט - או אפילו חצי סימן (עבודה זרה שם, וראה רש"י חולין מ א ד"ה היתה. וראה ערך הנ"ל).
בקבלת טומאה
בעלי חיים אינם מקבלים טומאה כל זמן שהם חיים, חוץ מן האדם (ראה זבחים קה א, ורש"י שם ד"ה אף כל[2]. וראה ערך אוכל: תורת אוכל בבעלי חיים).
בעלי חיים שאינם טעונים שחיטה, כבן פקועה - ולד שנמצא בבהמה אחר שנשחטה (ראה ערכו) - ודגים, נחלקו תנאים אם מקבלים טומאת אוכלים (ראה ערך הנ"ל).
כתיבת גט עליו
נחלקו תנאים בדין גט אשה שנכתב על דבר שיש בו רוח חיים: לרבי יוסי הגלילי פסול (גיטין יט א. ראה שם כא ב הלימוד); לחכמים כשר, ובלבד שיתן לאשה את כל הבעל חי (שם, וראה שם בגמרא הטעם. וראה ערך גט). הלכה כחכמים (ראה ערך הנ"ל).
בתורת מחיצה
נחלקו תנאים בדין מחיצה שנעשתה מבעלי חיים:
- רבי מאיר סובר שאין עושים מחיצה מבעלי חיים, ולכן אין עושים אותו דופן לסוכה (ראה ערכו), ולא לחי למבוי (ראה ערכו), ולא פסין לביראות (ראה ערך פסי ביראות), ולא גולל (ראה ערכו) לקבר (סוכה כג א, וראה עירובין טו א).
- חכמים חולקים (ראה עירובין וסוכה שם), והלכה כמותם (ראה ערך: גולל, מבוי, סוכה. וראה ערך מחיצה).
בטעמו של רבי מאיר, נחלקו:
- יש שהסבירו לפי שמחיצה שעומדת על ידי רוח אינה מחיצה, שעיקר עמידתה דבר שאין בו ממש הוא (סוכה כד א, ורש"י ד"ה לאו).
- יש שהסבירו שכל מחיצה שאינה עשויה בידי אדם אינה מחיצה (לשון ב' בגמרא שם. וראה ערך מחיצה[3]).
- ויש מהאמוראים שסובר, שזה מפני שבעלי החיים מהלכים, ואנו חוששים שיברחו (רבי זירא בסוכה כג א, וראה שם שנדחו דבריו. וראה להלן: תנועתם).
מחיצה באהל המת
באהל המת - בין בנוגע להבאת טומאה על ידי אהל, ובין בנוגע לחציצה בפני הטומאה - אף לרבי מאיר בעלי חיים בכלל (ראה ערך אהל המת: עשייתו וכחו, וערך אהל זרוק: אהל זרוק של בעלי חיים. וראה תוספות בבא בתרא כ א ד"ה ועוף).
בדינים נוספים
על איסור אכילת בעלי חיים - ראה ערך אבר מן החי, וערך בשר מן החי, וערך בל תשקצו.
על איסור לצער בעלי חיים, ואם איסורו מן התורה או מדרבנן - ראה ערך צער בעלי חיים.
על תורת דיחוי בבעלי חיים שנפסלו לקרבן ואחר כך ירד מהם הפסול, שנאמר שכיון שנדחו שוב אינם נראים - ראה ערך דיחוי: בבעלי חיים.
השתמשות בשבת
מהדברים שאסרו חכמים בשבת משום שבות הוא שאין משתמשים בבעלי חיים (שבת קנד ב, וראה רש"י שם ד"ה קא משתמש), גזרה שמא יחתוך זמורה מן המחובר לקרקע להכותה (ביצה לו ב, ורש"י ד"ה שמא יחתוך. וראה ערך שבות).
חשיבותם
בביטול בתערובת
בגדר החשיבות של בעלי חיים בנוגע לביטולם כשנתערבו בבעלי חיים אחרים, נחלקו אמוראים:
- רב פפא אמר שחשיבותם היא בתורת דבר שבמנין - דבר שמחמת חשיבותו נמכר במנין ולא באומד, ומחמת כן אינו מתבטל בתערובת (ראה ערכו), אמנם אין מקפידים עליהם למכרם תמיד במנין דוקא, אלא לפעמים מוסיפים או שמוכרים עדר שלם בלי מנין, ולכן תלוי בדעות החולקים אם אופן זה הוא בכלל דבר שבמנין שאינו בטל (זבחים עב ב, ושם עג א. וראה ערך דבר שבמנין).
- ורב אשי אמר שבעלי חיים חשובים הם לעולם, וכל דבר חשוב אינו בטל (שם. וראה ערך דבר חשוב).
וכתבו ראשונים שאף דעת רב פפא אינה אלא בעופות או בכבשים קטנים[4], אבל בעלי חיים גדולים לעולם בכלל דבר שבמנין ואינם בטלים (תוספות שם עב א ד"ה אלא: בעופות, ויבמות פא ב ד"ה רבי יוחנן: בכבשים קטנים).
הלכה כרב אשי (רמב"ם מאכלות אסורות טז ז, ופסולי המוקדשין ו א; טוש"ע יו"ד קי א), ואפילו בעופות (ראה תוספות ביצה י ב ד"ה איכא), ואפילו כשהם קטנים וכחושים (פרי מגדים שם בשפתי דעת סק"ז). ולפיכך שור הנסקל שנתערב באלף שורים, ועגלה ערופה (ראה ערכו) באלף עגלות, ופטר חמור (ראה ערכו) באלף חמורים, וכיוצא בהם, כולם אסורים (רמב"ם שם, וראה ערך דבר חשוב. על צפורי מצורע ראה ערכו).
אדם
אדם באדם אף הוא אינו בטל (פליתי קי ס"ק יב; תוספות חדשים ידים ד ד), שהרי הוא בכלל בעלי חיים שאינם בטלים מחמת חשיבותם (תוספות חדשים שם).
על חשיבות בעלי חיים שנאסרו מתחילת ברייתם בתורת בריה - ראה ערך בריה.
תנועתם
דינים מיוחדים יש לבעלי חיים בתורת דבר הנע ונד ממקום למקום.
חזקת בעלות
הגודרות אין להן חזקה (בבא בתרא לו א), היינו בעלי חיים שידענו שהם של אחד ונמצאו ביד אחר, אין זו חזקה שיוכל לומר אתה מכרתם לי, כשאר מטלטלים (ראה ערך חזקת מטלטלים), לפי שאפשר שמעצמם נכנסו אליו, או שהוא הכניסם לביתו (רשב"ם שם ד"ה הגודרות; רמב"ם טוען ונטען י א; טוש"ע חו"מ קלה א. וראה ערך הנ"ל). והוא הדין עבדים (בבא בתרא שם; רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ב. וראה ערך הנ"ל).
שומר אבדה
המוצא בעלי חיים שנאבדו, אפילו לסובר ששומר אבדה כשומר חנם ופטור מגנבה ואבדה (ראה ערך שומר אבדה), בבעלי חיים חייב על גנבה ואבדה, שכיון שהם מלומדים לצאת צריכים שמירה יתרה, וגנבה ואבדה שלהם היא כפשיעה (בבא קמא נז א, ורש"י ד"ה דכיון. וראה ערך הנ"ל).
השבת אבדה
מטעם זה אף על פי שכל אבדה שהחזירה המוצא למקום שהבעלים יוצאים ונכנסים שם ורואים אותה שוב אינו חייב לטפל בה, אפילו שהמקום אינו משתמר (ראה ערך השבת אבדה), בבעלי חיים חייב לטפל בהם עד שיכניסם לרשות בעלים המשתמרת (רמב"ם גזלה ואבדה יא טו; טוש"ע חו"מ רסז א. וראה ערך הנ"ל).
זקן ואינה לפי כבודו
זקן ואינו לפי כבודו, פטור מהשבת אבדה, אך אם התחיל בהשבתה, אם זו אבדה של בעלי חיים, חייב לגמור את השבתה, לפי שרגילה לברוח ולילך למרחוק, ובדברים שאין בהם רוח חיים פטור (בבא בתרא פח א. וראה ערך השבת אבדה)[5].
השבתה מגניבה
אף בגנב יש מהאמוראים שסובר לחלק בהשבתו, שבבעלי חיים שגנב והבעלים לא הכירו שנגנב מהם, אינו נפטר מאחריות עד שיודיע שגנב מהם ומחזיר להם, שמאחר שלימדה לצאת לחוץ מעתה צריכה שימור יפה, וכיון שהבעלים לא ידעו שנגנבה לא יזהרו בשמירתה (רבא לדעת רב חסדא בבא קמא קיח ב; רמב"ם גנבה ד יב; טוש"ע חו"מ שנה ב. וראה ערך גזלה).
בתורת חצרו של אדם
אין בעלי חיים של אדם נעשים כחצרו, שיקנו לו כלים שעל גבם, כדרך שחצרו של אדם קונה לו, שחצר מהלכת לא קונה (בבא מציעא ט ב, וגיטין כא א; רמב"ם מכירה ג יג; טוש"ע חו"מ רב יג. וראה ערך חצר).
הערות שוליים
- ↑ ד', טור' קמח - קנג.
- ↑ וראה רש"י זבחים טז א ד"ה טמא, והקדמת פירוש המשניות לרמב"ם לסדר טהרות.
- ↑ ושם שאביי ורבי זירא סוברים בטעם רבי מאיר משום גזרה שמא תמות או תברח, ושנדחו דבריהם בגמרא.
- ↑ אכן אף אלו כשהם שחוטים יתכן שיהיו חתיכה הראויה להתכבד (ראה ערכו) שאינה בטלה, ובחייהם חשיבותם גרועה יותר (תוספות יבמות שם. וראה ערך חתיכה הראויה להתכבד).
- ↑ הראשונים רצו לדייק מלשון הרמב"ם גזלה ואבדה יא יד, שאינו מחלק בין בעלי חיים לשאר דברים, והכסף משנה פירש בדעתו שאף הוא סבר דוקא בבעלי חיים. וראה טוש"ע חו"מ רסג ב.