מיקרופדיה תלמודית:בעל מום (קרבן)

הגדרה^[1] - קרבן שיש בו מום^[2], הפוסל אותו להקרבה

פסולו להקרבה

מצות עשה מן התורה שיהיו כל הקרבנות תמימים, מבלי מום (רמב"ם איסורי מזבח א א), שנאמר: תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן (ויקרא כב כא. תורת כהנים אמור פרשה ז ט; רמב"ם שם), ונמנית מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה סא; סמ"ג עשין קעו; חינוך רפו).

ואין חילוק בזה בין שקדם מומו להקדשו, ובין שקדם הקדשו למומו (חולין קל א; רמב"ם שם ב ו), ואפילו אם נעשה בעל מום לאחר שחיטה, לפני קבלת הדם - פסול, שנאמר: וְלָקַח וגו' מִדַּם הַפָּר (ויקרא ד ה) - פר שהיה כבר, שיהא שלם בשעת קבלת הדם כבשעת שחיטה (זבחים כה ב, ורש"י ד"ה שהיה כבר; רמב"ם פסולי המוקדשין א כט).

קרבנות שאינם בעלי חיים

אף קרבנות שאינם בעלי חיים, חיוב מצותם שיהיו תמימים ונבחרים (רמב"ם איסורי מזבח ו א), שנאמר: תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם (במדבר כח לא) - מקיש נסכים לבהמה, מה בהמה נפסלת במומים, אף נסכים נפסלים במומים (ספרי פנחס קמט), שלא יביא יין מעושן (מנחות פו ב - פז א; רמב"ם שם).

וכן במנחות, שנאמר: תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וּמִנְחָתָם (במדבר שם יט-כ), שלא יביא סולת שהתליעה (משנה שם פה א; רמב"ם שם), ולא יבלול בשמן שריחו רע (גמ' שם פו א; רמב"ם שם), או שטעמו רע (רמב"ם שם).

ואף העצים מצוותם שיהיו תמימים, ולא תהא בהם תולעת (רמב"ם שם ב, על פי משנה מידות ב ה, ומנחות פה ב), שגם העצים נקראים קרבן, שנאמר: וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים (נחמיה י לה. מנחות כ ב).

קרבנות שאינם קרבים

מלבד הקרבנות הקרבים על גבי המזבח, הקפידה התורה אף בקרבנות שאינם קרבים שיהיו תמימים, כמו בפרה-אדומה שאמרה תורה: אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם (במדבר יט ב), וכל המומים הפוסלים בקדשים פוסלים בפרה (פרה ב ג; רמב"ם פרה אדומה א ז).

וכן שעיר-המשתלח המום פוסל בו, שנאמר בבעלי מומים: לַה' (ויקרא כב כב) - לרבות שעיר המשתלח (תורת כהנים שם פרק ז ד; יומא סג ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ה יז).

אכן, עגלה-ערופה אין המום פוסל בה, שנאמר בפרה אדומה: אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם (במדבר שם), ודרשו: בה מום פוסל, ואין מום פוסל בעגלה (ספרי חוקת קכג; סוטה מו א; רמב"ם רוצח י ב).

עופות

אכן אין המומים פוסלים בעופות, שנאמר: תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים (ויקרא כב יט) - יש תמות וזכרות בבהמה, ואין תמות וזכרות בעופות (תורת כהנים אמור פרשה ז ב; מנחות ו א ; רמב"ם שם ג א), אלא אם כן הוא מחוסר אבר (ראה ערך מחוסר אבר).

איסור הקדשו

אסור להקדיש בהמה שיש בה מום לקרבן, שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא כב כ), ופירושו: לא תקדישו (תמורה ו ב; רמב"ם איסורי מזבח א א-ב), ונמנה לאו זה במנין המצות (ספר המצוות לא תעשה צא; סמ"ג לאוין שי; חינוך רפה), והעובר עליו לוקה (תמורה ז א; רמב"ם שם א), ואף על פי שאין לוקים על לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו), כיון שעל ידי דבורו נעשה מעשה, שנעשה מחולין הקדש, הרי זה חשוב כמעשה (לחם משנה שם).

מלבד הלאו עובר כשמקדיש בעל מום אף על עשה, שנאמר: תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ (ויקרא א ג), ופירשו: "יקריבנו" - יקדישנו (תורת כהנים ויקרא, נדבה פרשה ג יב), שעובר עליו בעשה (פירוש הראב"ד שם; קרבן אהרן שם).

כשהיה בעל מום מעיקרו

אין חילוק באיסור זה בין שהיה תם ואחר כך נעשה בעל מום, ובין שהיה בעל מום מעיקרו, ואף על פי שבעל מום מעיקרו מעולם לא היה ראוי למזבח, אין אומרים שמן הסתם לא נתכוין אלא להקדישו קדושת דמים ולא להקרבה (תמורה ז א, ורש"י ד"ה אלא מאי).

הממיר בהמת קדשים בחולין בעל מום

הממיר בהמת קדשים בחולין בעל מום (ראה ערך תמורה) אינו עובר משום מקדיש בעל מום, שהכתוב ניתקו מלאו זה ללאו אחר של "לא ימירנו", לומר שאינו עובר אלא על לאו זה בלבד (רש"ש תמורה ז א, על פי הגמ' שם).

המקדיש קרבן שאינו בעל חיים

בנסכים ומנחות ועצים, שהמום פוסל בהם (ראה לעיל), הדבר ספק אם המקדיש את הפסולים עובר משום מקדיש בעל מום כמו בקרבנות בעלי חיים (מנחות פה ב, פו א, פז א; רמב"ם איסורי מזבח ו ג), לפיכך אינו לוקה, ומכים אותו מכת-מרדות (רמב"ם שם).

המקדיש מים פסולים לניסוך, אינו לוקה משום מקדיש בעל מום (תוספות יומא סד א ד"ה (סג ב) זריקת).

המקדיש עוף מחוסר אבר

המקדיש עוף מחוסר-אבר, נסתפקו אחרונים אם עובר (מנחת חינוך שם, ורפו ד).

המקדיש קרבן שאינו קרב

אף בקרבנות שאינם קרבים על גבי המזבח - כגון פרה אדומה (ראב"ד פרה אדומה א א) - עוברים עליהם כשהקדישם בעלי מומים (תמורה ו ב).

איסור הקרבתו

אסור לשחוט בעל מום לשם קרבן, שנאמר: עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר וגו' לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא כב כב) ופירושו: לא תשחטו (תמורה ו ב; רמב"ם איסורי מזבח א ד), ודוקא קדשי מזבח, אבל אם שחט בהמה בעלת מום מקדשי-בדק-הבית אינו עובר משום שוחט בעל מום, כשם שאינו חייב עליה משום שחוטי-חוץ (כסף משנה שם).

בבמת יחיד

אף השוחט בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות (ראה ערך במה) עובר בלא תעשה, שנאמר: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם (דברים יז א), אם אינו ענין לבמה גדולה, שכבר נאמר: עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר וגו' לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה' (דברים כב כב), תנהו ענין לבמת יחיד (בכורות יד ב).

מנחות

הקומץ סולת שהתליעה למנחה, אף על פי שהקמיצה במנחות היא במקום שחיטה בקרבנות (ראה ערך קמיצה) מכל מקום אינו עובר משום שוחט בעל מום (תוספות יומא סג ב ד"ה זריקת).

שעיר המשתלח

שעיר המשתלח, כשם שחייבים על הקדשו כשהוא בעל מום (ראה לעיל) כך חייבים על שחיטתו, היינו דחייתו לצוק, שדחייתו היא שחיטתו (מנחת חינוך שם א).

זריקת הדם

אף זריקת דמו של בעל מום על גבי המזבח אסורה, שנאמר: וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא כב כב), ואמרו: "על המזבח", זה הדם (תורת כהנים אמור פרק ז ד; תמורה ו ב)^[3].

הקטרת אמורים

וכן אסור להקטיר אימורי בעלי מומים על המזבח, שנאמר: וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא כב כב), אלו החלבים (תורת כהנים אמור פרק ז ד; יומא סג ב; רמב"ם שם), ואינו עובר עליו אלא כשמקריב כזית, שאין הקטרה פחותה מכזית (מנחת חינוך רצ ב).

עבר והקטיר

עבר והקטיר בעלי מומים על גבי המזבח, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאף אם עלו ירדו (תנא קמא במשנה זבחים פד א), אבל לא דרך בזיון (רבי חנינא שם, ובתורת כהנים צו פרשה א ט, לפי גמ' שם פה ב, בתירוץ הראשון), וכן הלכה (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם).

• ויש מחלקים: מומים הפוסלים בעופות ירדו, אבל מומים שכשרים לכתחילה בעופות אף בבהמה אם עלו לא ירדו (רבי עקיבא במשנה שם, ובתורת כהנים שם, לפי גמ' שם).

קרבנות שאינם בעלי חיים

הקטיר מנחות ונסכים ועצים פסולים על גבי המזבח, הדבר ספק אם עובר, כשם שהוא ספק אם עובר משום הקדשם (משנה למלך איסורי מזבח ו ג).

קבלת הדם

נחלקו תנאים אם המקבל דם של בעל מום עובר על איסור (רבי יוסי ברבי יהודה בתמורה ו ב), שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא כב כה), ופירושו לדעתו קבלת הדם (גמ' שם ז א); או שאינו עובר (תנא קמא שם ו ב), וכן הלכה (כן משמע ברמב"ם איסורי מזבח א ד).

במנין המצוות

הלאוין של שחיטה וזריקה והקטרה נחשבו במנין המצות (ספר המצוות לא תעשה צב, צג וצד; סמ"ג לאוין שיא, שיב ושיג; חינוך רפח, רפט ורצ); ויש שחושב את כל האיסורים - ואף איסור ההקדש בכלל - ללאו אחד במנין המצות, לפי שכולם מצוה אחת: מניעת עשיית קרבן מבעלי מומים (השגות הרמב"ן לספר המצוות, בסוף ההשגות), וכל העושה אחד מאיסורים אלה – ששחט, או זרק, או הקטיר בעל מום - מלבד מה שעובר על הלאוין האמורים, בטל אף מצות עשה של תמים יהיה (ראה לעיל. חינוך רפו).

מלקות

אף על איסורי השחיטה וזריקה והקטרה לוקים (תמורה שם; רמב"ם שם), ואף הסוברים שכל איסורי העבודות בבעל מום נחשבים ללאו אחד במנין המצות, מודים שלוקה על כל אחד מהם (רמב"ן שם), נמצא שאם הקדיש בעל מום ושחטו וזרק דמו והקטיר אימוריו - לוקה ארבע מלקיות (רמב"ם שם).

מום עובר

אזהרה מיוחדת הזהירה תורה על הקרבת בעל מום עובר, שנאמר: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע (דברים יז א), ומפי השמועה למדו שזה אזהרה לבעל מום עובר, שאם הקריבה לוקה (הרמב"ם באיסורי מזבח א ה, ובספר המצוות לא תעשה צה, על פי ספרי ראה קכו), ולא בשחיטה בלבד עובר, אלא על כל הלאוין שנאמרו בבעל מום קבוע, עובר אף בבעל מום עובר (רמב"ם איסורי מזבח שם; השגות הרמב"ן לספר המצוות לא תעשה צה), שכיון שראינו שהתורה השוותה עובר לקבוע לענין שחיטה, אף לשאר הלאוין הם שוים (כסף משנה שם).

נחלקו ראשונים אם נמנה לאו זה ללאו נפרד במנין המצוות (ספר המצוות שם; חינוך תצד); או שאין כאן לאו מיוחד, אלא שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום (רמב"ן שם; סמ"ג לאוין שיג).

מי העובר

על הלאו של שחיטת בעל מום עוברים בין ישראל ובין כהן, כיון שהשחיטה בקרבנות כשרה בזר (ראה ערך זר וערך שחיטה ב), אבל על הלאוין של זריקה והקטרה אינם עוברים אלא כהנים, וזר שזרק או הקטיר אינו עובר, שכיון שאינו ראוי לעבודה אין זו זריקה והקטרה כלל (חינוך רצב ורצד).

קרבן גוי

אף קרבן גוי שהקריבו - ישראל או כהן (ראה להלן) – כשהוא בעל מום, לוקה עליו, שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ וגו' מִכָּל אֵלֶּה כִּי וגו' מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם (ויקרא כב כה. רמב"ם שם ו), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה צו; סמ"ג לאוין שיג; חינוך רצב). ואף על פי שבן נח אינו מצווה בבמה שלו אלא על מחוסר אבר ולא על בעל מום (ראה ערך במה), במזבח אסור להקריב קרבן שלו בעל מום (תמורה ז א).

ונחלקו ראשונים מי עובר על האיסור, ובאיזה איסור מדובר:

• יש אומרים שרק כהן עובר עליו (חינוך שם), שהם סוברים שעל קרבן גוי בעל מום עובר רק בזריקת דמו והקטרת אימוריו בלבד, ולא על שחיטתו הכשרה בזר (מנחת חינוך שם ג, לדעה זו).

• ויש אומרים שאף ישראל עובר עליו (כן משמע מהרמב"ם שם), שהם סוברים שכל הלאוין האמורים בישראל, ושחיטה בכללם, נוהגים אף בקרבן גוי (מנחת חינוך שם, בדעת הרמב"ם).

כשאין בית

כל הלאוין של הקרבה אינם נוהגים אלא בזמן הבית, כשיש מזבח במקדש (חינוך רפח, רפט, רצ, רצב ורצד)^[4].

קדושתו

המקדיש בהמה בעלת מום למזבח, אף על פי שעבר בלאו ולוקה (ראה לעיל), מה שעשה עשוי, והרי זו קדושה (תמורה ה ב; רמב"ם איסורי מזבח א י), אם משום שכל מה שאמרה תורה לא תעשה, עבר ועשה מה שעשה עשוי (אביי שם), או מפני שנאמר: וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה (ויקרא כב כג) - שאינו מרצה בתורת קרבן, אבל הקדושה חלה עליו (רבא שם).

במה דברים אמורים כשאמר על הבעל מום הרי הוא לעולה, שמשמעו לדמי עולה, אבל אמר הרי זה עולה לא אמר כלום, ואין קדושה חלה עליו כלל (משנה תמורה כז ב, ורש"י ד"ה הרי אלו; רמב"ם מעשה הקרבנות טו ו).

כשקדם מום קבוע להקדשם

כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם, הרי זה כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם, ואין בהם קדושת הגוף, אלא קדושת דמים (רש"י חולין קל א ד"ה כל הקדשים), ותפדה הבהמה ותצא לחולין, ויביא בדמיה קרבן (משנה תמורה ז א; רמב"ם איסורי מזבח א י). ומכל מקום קודם פדיונם הם פטורים מן הבכורה - שאם ילדו בכור אינו קדוש - וממתנות כהונה, שאף קדושת דמים מדחה מן הבכורה ומן המתנות (בכורות יד א), ואם ילדו ולד, אותו ולד קדוש קדושת דמים כאמו, ונפדה בלי מום ויוצא לחולין, ואף על פי שכל בהמת הקדש תמימה אינה נפדית, ולד זה לא חלה עליו קדושת הגוף, שלא יהא טפל חמור מן העיקר, שהרי אין קדושתו אלא מכח אמו (בכורות שם ב; רמב"ם שם יא), וכן החלב של הבהמה אסור ליהנות ממנו (בכורות שם א).

אכן השוחטם בחוץ - פטור (משנה בכורות שם), שלא חלה עליהם קדושה כל כך (רש"י שם ד"ה והשוחטן), ואין עושים תמורה, ואם מתו יפדו (משנה שם), ואף על פי שאין פודים את הקדשים להאכילם לכלבים, אלו אין קדושתם חמורה ונפדים (רש"י ד"ה ואם מתו)^[5], ואסורים בגיזה-ועבודה מדרבנן, שלא יתחלפו בקדשים של קדושת הגוף (גמ' שם א), ולאחר שנפדו יצאו לחולין לגמרי, וחייבים בבכורה ובמתנות, ומותרים בגיזה ועבודה, וולדם וחלבם מותרים (משנה שם).

הבכור ומעשר-בהמה חלה עליהם קדושה חמורה אפילו במומם, שהבכור רחם אמו מקדשו (ראה ערך בכור בהמה טהורה), ובמעשר נאמר: לֹא יְבַקֵּר בֵּין טוֹב לָרַע (ויקרא כז לג), היינו בין תם ובין בעל מום (ראה ערך מעשר בהמה).

כשקדם הקדשם למומם

כל שקדם הקדשם את מומם, או שקדם מום עובר להקדשם, ולאחר שהקדישם נולד בהם מום קבוע, אפילו לאחר שנפדו - פטורים מן הבכורה ומן המתנות, ואסורים בגיזה ועבודה מן התורה, והגוזז והעובד לוקה (בכורות טו ב), ועושים תמורה, אלא שהתמורה שלפני פדיונם קדושה בקדושה גמורה, ולאחר פדיונם אינה קרבה, מפני שבאה מכח קדושה דחוייה, שכבר נפדו, ואינה נפדית, שאין בכח קדושתה לתפוס פדיונה, ולפיכך מניחה עד שתמות (גמ' שם טז א; רמב"ם תמורה ג ד), והשוחטם בחוץ אפילו לפני פדיונם פטור, שכל שאינו ראוי להקריבו בפנים אין חייבים עליו בחוץ (גמ' שם).

בולדם יש הבדל בין לפני פדיונם לבין אחר פדיונם:

• אם נתעברו ונולדו לפני הפדיון - הולד קדוש, אלא שנחלקו אמוראים אם קדוש קדושה גמורה להיקרב למזבח (בכורות טו ב, לדעת רבא בתמורה יז ב); או שקדוש לרעייה, שירעה עד שיפול בו מום ויפדה (בכורות שם, לדעת בר פדא ורב פפא בתמורה שם).

• ואם נתעברו לפני הפדיון וילדו לאחר הפדיון - הולד אסור, אבל אינו קדוש, שלהיקרב אי אפשר, שבא מכח קדושה דחויה, ששתי ריעותות יש בו, שאמו היתה בעלת מום, ועוד שנולד אחד פדיון אמו; ולפדותו אי אפשר, שאין בכח קדושה קלושה להתפיס את פדיונו בקדושה כדי שיצא הוא לחולין (בכורות שם). ונחלקו אמוראים אם מכניסו לכיפה עד שימות (רב הונא שם); או שסמוך לפדיון אמו מתפיס הולד לשם אותו זבח, שעכשיו אין קדושתו נפקעת על ידי פדיון אמו, וממתין עד שיפול בו מום, ונפדה הוא עצמו (אמרי במערבא משמיה דרבי חנינא שם, ורש"י ד"ה סמוך לפדיון).

• נתעברו וילדו לאחר שנפדו, הולד חולין גמורים, שפסולי המוקדשים לאחר פדיונם הוקשו לצבי ואיל, שנאמר: אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ (דברים יב כב), והרי הולד כולד של צבי ואיל (גמ' שם).

אכן החלב, אפילו לאחר הפדיון - אסור (ראה ערך חלב), אך אף בו יש הבדל בין לפני הפדיון ולאחר הפדיון - שלפני הפדיון הנהנה חייב קרבן מעילה, כגון בחטאת^[6] (ראה ערך מעילה), ולאחר שנפדו אין מועלים בהם (בכורות שם), ואף לכתחילה מותר ליהנות בהם כל הנאות מלבד גיזה ועבודה (משיב דבר יו"ד נו-נז), ואם מתו יקברו (משנה שם יד א), ואינם נפדים, שצריכים העמדה והערכה (ראה ערכו. גמ' שם טו א)^[7].

הערות שוליים