מיקרופדיה תלמודית:אלמנה

הגדרה^[1]

- אשה שמת בעלה^[2]

מזונותיה

אלמנה מן הנשואין ניזונית מנכסי היורשים (משנה כתובות צה ב; רמב"ם אישות יח א; טוש"ע אבן העזר צג ג), שהניח להם בעלה (שו"ת דברי ריבות ח, הובא בבאר היטב אהע"ז צג סק"ה), שכך התחייב לה בעלה כשנשאה, בתורת תנאי כתובה [ראה ערכו] (רמב"ם שם יב ב).

חיוב זה הוא תנאי בית דין (ראה ערכו), לפיכך ניזונית אפילו לא כתב לה (משנה שם נב ב; רמב"ם שם יב ה; טוש"ע שם), ואפילו ציוה בשעת מיתתו שלא תזון מנכסיו (רמב"ם שם יט יג; טוש"ע שם).

רצו היורשים לפרוע כתובתה

אנשי יהודה היו כותבים בחיוב המזונות שבכתובה: עד שירצו היורשים לתת לך כתובתך, ולפיכך אם רצו היורשים נותנים לה כתובתה ופוטרים אותה; אבל אנשי ירושלים והגליל היו כותבים: כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי - כל זמן שתגורי באלמנותיך בביתי, ואין היורשים יכולים לתת לה כתובתה ולהפטר ממזונותיה (משנה כתובות נב ב).

ונחלקו אמוראים: רב אמר הלכה כאנשי יהודה, ושמואל אמר הלכה כאנשי גליל (גמרא שם נד א).

מנהג רוב העולם כאנשי ירושלים והגליל (ירושלמי שם ד יד), ורוב הפוסקים פסקו כך להלכה (כשמואל בדיני - ראה ערך הלכה. רי"ף ורבנו חננאל כתובות שם; רמב"ם אישות יח א, ראה במגיד משנה; טוש"ע אהע"ז צג ג)^[3].

היה מנהג המקום כאנשי יהודה, הולכים אחר המנהג (תוספות כתובות שם ד"ה ושמואל; טוש"ע שם).

תבעה כתובתה

תבעה כתובתה בבית דין, אבדה מזונותיה; וכן אם מכרה או משכנה או עשתה כתובתה אפותיקי - נכס מיועד לגביית חוב (ראה ערכו) - לאחר, בין בבית דין ובין שלא בבית דין (כתובות נד א; רמב"ם אישות יח א; טור אהע"ז צג). ויש אומרים דוקא בפני שלשה נאמנים (שו"ע שם ח)^[4].

תבעה מאונס, כגון שלא נתנו לה מזונות, או שרימוה ואמרו לה פלוני חפץ לישא אותך, לא אבדה מזונותיה (רא"ש כתובות ד ל; טור שם, על פי ירושלמי; שו"ע שם ה, בשם יש אומרים).

תבעוה להינשא

יש מהאמוראים הסוברים במקרים נוספים שאין לה מזונות:

• תבעוה להינשא ונתפייסה (רב נחמן אמר שמואל, כתובות נד א).

• אפילו לא נתפייסה, אבל לא משום כבוד בעלה, אלא שהתובע לא היה הגון לה (רב ענן שם).

זינתה (רב חסדא שם).

• ויש מוסיף אף אם כיחלה ופירכסה (רב יוסף שם).

אבל אין הלכה כדבריהם (גמרא שם; רי"ף שם; טוש"ע אהע"ז צג ז); ויש סוברים שבתבעוה להינשא ונתפייסה, הלכה שאין לה מזונות (תוספות שם ד"ה לית. ראה הטעם בהגהות מיימוניות אישות יח סק"ג, בשם ר"י).

התארסה או השתדכה

התארסה לאחר, אין לה מזונות (רמב"ם אישות יח א; טוש"ע אהע"ז צג ז), שמשנתארסה אשת איש היא ולא אלמנה (מגיד משנה שם). ואפילו רק השתדכה (בית יוסף שם; רמ"א שם. וראה בב"ח שחלק), שכבר הפקיעה מעליה כבוד בעלה הראשון (בית יוסף שם), ואינו דומה לנתפייסה, שמהפיוס אפשר שתחזור בה (חלקת מחוקק ס"ק יח).

רפואתה

אף רפואה בכלל מזונות (תוספתא כתובות ד ה; גמרא שם נב ב). רבן שמעון בן גמליאל סובר שדוקא רפואה שאין לה קצבה, אבל רפואה שיש לה קצבה - מתרפאה מכתובתה (שם). וכן הלכה (רבי יוחנן בגמרא שם; רמב"ם אישות יח ה; טוש"ע אהע"ז צד ז).

מסים וחובות מצוה

חייבים היורשים לפרוע בשבילה כסף גולגולתה ומס שלה, כדרך שפרע בעלה (טוש"ע אהע"ז צד ז).

וכן חייבים לתת לה צרכי קיום מצוות שבחובת הגוף, כדרך שהיה בעלה חייב, וכל שכן בנר חנוכה וארבע כוסות, שעני חייב למכור כסותו לצרכי מצוות אלו, והרי הם חייבים בכסותה (שו"ת שדה הארץ אורח חיים לט. וראה להלן).

כסות כלים ודירה

כשם שניזונת אחר מותו מנכסיו, כך נותנים לה כסות וכלי תשמיש ומדור שהיתה בו בחיי בעלה, ומשתמשת בכרים וכסתות ובעבדים ושפחות שהשתמשה בהם בחיי בעלה (כתובות קג א; רמב"ם אישות יח ב; טוש"ע אהע"ז צד א).

מכרו יתומים מדור האלמנה, לא עשו ולא כלום (כתובות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ד).

נפל המדור, אין מחייבים את היתומים לבנותו (כתובות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב), אבל הם חייבים לתת לה מדור, וכן אם לא היה לבעלה בית אלא בשכר (ירושלמי ד יג; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ה).

כפי כבודה

מזונותיה כסותה ודירתה, חייבים לתת לה כפי כבודה, ואם היה כבוד בעלה גדול יותר, נותנים לה לפי כבודו, מפני שעולה עמו ואינה יורדת עמו (ראה ערך אשה וערך בעל), אפילו לאחר מיתה (רמב"ם אישות יח ג, על פי כתובות מח א, וראה מגיד משנה).

מנכסים משועבדים

למזונות האלמנה מוציאים ממה שביד היורשים, אבל לא ממה שביד הלקוחות (ראה ערך נכסים משועבדים), מפני תיקון העולם (משנה גיטין מח ב; רמב"ם אישות יח יג; טוש"ע אהע"ז צג כ), ותנאי בית דין היה כך, מפני שאין לך אדם שירצה לקנות שדה מחברו אם מזון האשה חוזר עליו לעולם, או לפי שאין דמי המזונות קצובים, שידע הלוקח להיזהר מלקנות (גמרא שם נ ב, ורש"י ד"ה מעיקרא).

אפילו אם מכרו היורשים לאחר מיתת אביהם, אינה מוציאה מיד הלקוחות (רמב"ם וטוש"ע שם. וראה תוספות סוטה כא ב ד"ה יתומים שהסתפקו בזה). ואפילו נתנו היורשים מתנה, אינה מוציאה מהמקבל (תוספות כתובות מט ב ד"ה הוא; טוש"ע שם)^[5]. ולכתחילה יכולה האלמנה לעכב שלא ימכרו נכסים (רמב"ם שם).

ממטלטלים

האלמנה נזונית מקרקעות שהניח בעלה, אבל לא ממטלטלים (כתובות סח ב); אבל אם תפסה מטלטלים, אפילו לאחר מיתת הבעל, אין מוציאים ממנה (שם צו א; רמב"ם אישות יח י; טוש"ע אהע"ז צג כ).

מתקנת הגאונים גובה למזונות אפילו ממטלטלים, כדרך שתקנו בכל גבית חוב [ראה ערכו, וערך כתובה, וערך תנאי כתובה] (רמב"ם שם יא; טוש"ע שם. וראה אוצר הגאונים כתובות עמ' 210-213). אך אינה יכולה לדרוש שיהיו המטלטלים מונחים בבית דין כדי שלא יאבדו עד שתזון מהם, אלא היורשים נוטלים אותם ומעלים לה מזונות (רמב"ם שם יב; טוש"ע שם כא).

מעשה ידיה ומציאתה

מעשי ידיה

מעשה ידי האלמנה שייכים ליורשים (משנה כתובות צה ב; רמב"ם אישות יח ו; טוש"ע אהע"ז צה א), מאחר שהם חייבים במזונותיה (טוש"ע שם). ולדעת הסוברים כאנשי יהודה שהיורשים יכולים לפרוע כתובתה ולסלקה (ראה לעיל) - יש אומרים שאין להם מעשה ידיה (ב"ח שם, לדעת הטור והרא"ש. וראה בית שמואל שם סק"א שכולם מודים בזה); ויש אומרים שאף לדעתם מעשה ידיה שלהם (חלקת מחוקק סק"א, וראה תוספות שם ד"ה נזונית).

מעשי ידיה במקום מזונותיה

אין היורשים יכולים לומר לה 'טלי מעשה ידיך במזונותיך' (רמב"ם אישות יח ו; טוש"ע אהע"ז צה א), כדין הבעל עם אשתו (מגיד משנה שם). אבל היא שאמרה יצאו מעשי ידי במזונותי, שומעים לה (ירושלמי כתובות יא א; רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך אי אפשי בתקנת חכמים).

מציאתה

מציאת אלמנה לעצמה (כתובות צו א; רמב"ם אישות יח ח; טוש"ע אהע"ז צה ד), שלא תיקנו מציאת אשה לבעלה אלא כדי שלא תהא לה איבה (ראה ערכו), אבל ביורשים אין זה משנה לנו, שהלא בעל כרחם היא נזונית מנכסי בעלה (כתובות שם, ורש"י ד"ה תיהוי. וראה ערך איבה).

פדיונה וקבורתה

פדיונה מהשבי

אין היורשים חייבים בפדיונה של האלמנה אם נשבתה, כדרך שהבעל חייב, ואפילו נשבתה בחיי בעלה, לפי שחיוב פדיונה נאמר בכתובה במלים: אם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו - אפדך ואשיבך לי לאשה (כתובות נב א; רמב"ם אישות יח ה; טוש"ע אהע"ז עח ח).

לפיכך אין פירות הנכסים שהכניסה לבעל שייכים ליורשים, אלא לעצמה, שהרי הפירות לבעל תיקנו חכמים תחת פרקונה (ראה כתובות מז ב, ותוספות ד"ה זימנין), ומאחר שאינם חייבים לפדותה, אין הפירות שלהם (רי"ף כתובות נב א; רמב"ם שם ח, ומגיד משנה והגהות מיימוניות; טוש"ע אהע"ז צה ד).

קבורתה

אין היורשים חייבים בקבורתה, אלא יורשי כתובתה חייבים בקבורתה, שהרי חיוב הבעל בקבורתה הוא תחת ירושת כתובתה (משנה כתובות צה ב, ורש"י שם ד"ה אלמנה, וראה שם מז ב).

כשאין ליורשיה את כתובתה

יש מהראשונים שסובר שזה רק אם מתה לאחר שנשבעה שבועת אלמנה - שנשבעת שלא קיבלה כלום מכתובתה (ראה ערך שבועה), אבל אם לא נשבעה שאין לה כתובה, יורשי הבעל חייבים בקבורתה (רמב"ם אישות יח ו); אבל נחלקו עליו, שאף באופן זה יורשיה חייבים בקבורתה (ראב"ד בהשגות שם; ר"ן כתובות צה ב ד"ה אבל; טוש"ע אהע"ז פט ד), ואפילו לא השאיר הבעל ממה לגבות הכתובה, חיוב הקבורה על יורשיה שראוים לירש אותה (תוספות כתובות שם ד"ה ואין; שיטה מקובצת שם ד"ה ואין, בשם הריטב"א והרא"ש; חלקת מחוקק שם סק"ד; בית שמואל סק"ה).

נישואיה

אלמנה משמת בעלה מותרת להינשא לאחר (משנה קדושין ב א)^[6], פרט לכהן גדול שהיא אסורה לו, שנאמר: אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח וגו', וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו (ויקרא כא יד-טו), בין שהיא אלמנה מן הנשואין ובין מן האירוסין (משנה יבמות נט א; רמב"ם איסורי ביאה יז יא. וראה ערך אלמנה לכהן גדול).

ודבר טוב הוא לדאוג לאלמנות שיינשאו, שנאמר: וְלֵב אַלְמָנָה אַרְנִן (איוב כט יג)^[7].

נישאת בחמישי

אלמנה נישאת ביום חמישי (משנה כתובות ב א), ונבעלת בששי [-מהלילה]. הטעם:

• שאם תבעל בחמישי, למחרת משכים לאומנותו והולך לו, ושקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהיה שמח עמה שלשה ימים, חמישי בשבת וערב שבת ושבת (שם ה א; רמב"ם אישות י טו; טוש"ע אהע"ז סד ג).

• הואיל ונאמרה ביום ששי של מעשה בראשית ברכה לאדם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ (בראשית א כח. כתובות שם).

לטעם השני, אפילו באדם בטל, או שחל יום ששי ביום טוב, נבעלת בששי, אף על פי שלא ילך למחרת לאומנותו (כתובות שם).

ימי השמחה

חובת השמחה בנישואי אלמנה שלשה ימים, בין שנישאה לבחור ובין לאלמן (כתובות ז א; רמב"ם אישות י יב), אלא שבבחור מברכים ברכת חתנים (ראה ערכו) שבעה ימים, ובאלמן מברכים יום אחד (כתובות שם; רמב"ם ברכות ב ט; טוש"ע אהע"ז סב ו); ויש אומרים שבחור שנשא אלמנה חייב לשמוח עמה שבעה ימים, שאין בדין שבזמן שמברכים לו ברכת חתנים הוא משכים למלאכתו (רשב"א כתובות שם ד"ה ואיבעית. ב' הדעות הובאו בשו"ע סד ב).

חודשי הבחנה ומינקת

אשה שנתאלמנה, הרי זו לא תינשא עד שתמתין שלשה חדשים (משנה יבמות מא א; רמב"ם גרושין יא יח; טוש"ע אהע"ז יג א), כדי שיוודע אם היא מעוברת או אינה מעוברת (רמב"ם שם; טוש"ע שם), להבחין בין זרעו של ראשון לזרעו של שני, שלא יהיה הבן שתלד ספק בן תשעה חדשים לראשון ספק בן שבעה לאחרון (רש"י שם ד"ה הנשואות), והכרת העובר היא בשלשה חדשים, זכר לדבר, שנאמר: וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים (בראשית לח כד. ברייתא נדה ח ב. וראה ערך הבחנה).

ואם היא מינקת כשמת בעלה, הרי זו לא תתארס ולא תינשא בתוך עשרים וארבעה חדש, דברי רבי מאיר, ורבי יהודה מתיר בשמונה עשר חודש (כתובות ס א-ב), והלכה שגזרו חכמים שלא ישא אדם מינקת חברו עד שיהא לולד כ"ד חודשים (רמב"ם גרושין יא כה-כו; טוש"ע אבן העזר יג יא. וראה ערך מנקת).

כתובתה

שיעור הכתובה

אלמנה מן הנשואין הנישאת שנית, אף על פי שלא נבעלה והיא בתולה - כתובתה מנה, ולא כבתולה שכתובתה מאתים (כתובות י ב; רמב"ם אישות יא א; טוש"ע אהע"ז סז א-ב), ועל שם המנה שמקבלת בכתובתה, נקראת אלמנה (כתובות שם)^[8].

אף על פי שהיה זמן שהתקינו חכמים לאלמנת כהן מאתים, חזרו וביטלו תקנה זו (כתובות יב א-ב).

בתולה אלמנה מן האירוסין - כתובתה מאתים (כתובות י ב; רמב"ם שם וטוש"ע שם א), שהרי נישאת לשני בחזקת בתולה (רש"י כתובות שם ד"ה מאתים).

חובת הכתובה

חובת כתובתה אינה אלא מדברי סופרים, אפילו לדעת הסובר שכתובת בתולה מן התורה (כתובות י א. וראה ערך כתובה).

איסור עינויה

כבוד האלמנה

חייב אדם להיזהר באלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחן נמוכה, אף על פי שהן בעלות ממון, ואפילו אלמנתו של מלך, שנאמר: כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן (שמות כב כא). והיאך נוהגים עמהן: לא ידבר אליהן אלא רכות, ולא ינהג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופן בעבודה ולבן בדברים קשים, ויחוס על ממונן יותר מממון עצמו, וכל המקניטן או מכעיסן או הכאיב לבן או רדה בהן או אבד ממונן - הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותן או המקללן (רמב"ם דעות ו י).

האיסור נמנה במנין הלאוין (רמב"ם ספר המצוות לא תעשה רנו; סמ"ג לאוין ח; חינוך סה).

איסור עינוי שאר אדם

נחלקו תנאים: רבי ישמעאל דרש לרבות לאיסור זה שאר כל אדם, ורבי עקיבא סבר שבאלמנה ויתום נאמר הכתוב, שדרכם לענות (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים מסכתא דנזיקין יח). ונחלקו בדעתם:

• יש מפרשים שמחלוקתם אם הלאו הוא באלמנה ויתום בלבד, או אף בכל אדם, ופסקו כרבי עקיבא (רמב"ם דעות ו י; חינוך סה. וראה במהרש"ל לסמ"ג לאוין ח).

• ויש מפרשים שלדברי הכל כל אדם בכלל, ונחלקו אם צריך לרבות כל אדם מפסוק, או שהם בכלל הנאמר באלמנה ויתום, ודיבר הכתוב בהוה, שהם תשושי כח ודבר מצוי הוא לענותם (ראה גור אריה לדעת רש"י שמות כב כא; הגהות הר"פ לסמ"ק פז, בדעת הסמ"ג. וראה בביאור הר"י פרלא לספר המצוות לרבינו סעדיה גאון לא תעשה פא ופה), או לפי שממהרים לפרוע על עינויים יותר מכל אדם, שאין להם למי שיקבלו אלא להקב"ה בלבד (מכילתא דרשב"י שמות שם; סמ"ג שם. וראה "הרמב"ם ומכילתא דרשב"י" [רמ"מ כשר] עמ' מו).

העינוי מהו

יש סוברים שעינוי זה מובנו אונאת ממון ואונאת דברים, ואף על פי שאיסורם בכל ישראל (ראה ערך אונאה וערך אונאת דברים), הזהיר הכתוב באלמנה ויתום לעבור עליו בשני לאוין (יראים השלם קפב).

שעור העינוי

בשעור העינוי נחלקו תנאים כיצד לדרוש מן הפסוק אִם עַנֵּה תְעַנֶּה (שמות כב כב) - יש שדרשו: אחד עינוי מרובה, ואחד עינוי מועט; ויש שדרשו שאינו חייב עד שיענה וישנה (מכילתא דרבי ישמעאל שם). אך יש מי שפירש שכונתם על עינוי הדין [ראה ערכו] (הר"י פרלא שם, ממשמעות המעשה דר' ישמעאל ורבן שמעון שיצאו ליהרג במכילתא שם).

עונש המענה

לאו זה אין לוקים עליו (רמב"ם דעות ו י; חינוך סה), לפי שאין העינוי דבר מסוים כדי להלקות עליו, כי לעולם יוכל הרשע המענה לטעון בשקר כי מן הדין עינן או לטובתן (חינוך שם), או כיון שאפשר לעבור על הלאו בלי מעשה, אף כשעשה מעשה הרי זה כלאו שאין בו מעשה (ראה ערכו) שאין לוקים עליו (הגהות משנה למלך בסוף ספר החינוך. וראה ערך לאו שאין בו מעשה).

עונשו של המענה מפורש בתורה: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב (שמות שם כג), ברית כרת להן מי שאמר והיה העולם שכל זמן שהם צועקים מחמס הם נענים, שנאמר (שם כב): כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ (רמב"ם שם). אבל אין זה ככל חייבי מיתות בידי שמים, אלא העונש כאן הוא שיהרגו בחרב אויב, או במלחמה ירדו ונספו בלא הודעה (רמב"ן שמות שם).

איסור למשכנה

אסור למשכן אלמנה, שנאמר: וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה (דברים כד יז).

האיסור נמנה במנין הלאוין (רמב"ם ספר המצוות לא תעשה רמא; סמ"ג לאוין קפח; חינוך תקצא).

יש מהראשונים שסוברים שלא נאמר איסור זה אלא בבגדים בלבד (ריא"ז, הובא בתומים צז סק"ח. ראה מנחת חינוך תקצא א שהוכיח בדעת רוב הפוסקים שהאיסור בכל דבר).

בעניה ובעשירה

נחלקו תנאים: רבי יהודה סובר בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה; רבי שמעון סובר שלא אסרה תורה אלא בעניה, לפי שחייב להחזיר לה את המשכון (ראה ערך השבת העבוט), ונמצא משיאה שם רע בשכנותיה (בבא מציעא קטו א). הלכה כרבי יהודה (רמב"ם מלוה ולוה ג א; טוש"ע חושן משפט צז יד).

בשעת הלואה

בין בשעת הלואה, ובין שלא בשעת הלואה, ובין על פי בית דין - אין ממשכנים אותה (רמב"ם מלוה ולוה ג א); ויש חולקים וסוברים שבשעת הלואה אין זה חובל (ראב"ד בהשגות שם; רא"ש בבא מציעא ט מח; בית יוסף חו"מ צז, בשם תשובות הגאונים; טוש"ע שם).

משכן באיסור

אם משכן מחזירים ממנו בעל כרחו (רמב"ם מלוה ולוה ג א; שו"ע חו"מ צז יד, ראה שם בביאור הגר"א ס"ק לד), שלא הועילו מעשיו כלל, ש"כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני" - כל דבר שאמרה התורה 'לא תעשה', אם עשה אינו מועיל [ראה ערכו] (שו"ת ריב"ש תפח ו^[9]); ויש מן הראשונים חולקים וסוברים, שאינו חייב להחזיר מיד, אלא מחזיר בשעת הצורך, כמו בכל לוקח שלא ברשות בית דין (רשב"א בבא מציעא קטו א. וראה ביאור הגר"א צז ס"ק לד).

עונש מלקות

אם יש מלקות לעובר על איסור זה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו לוקה מפני שהוא לאו שניתק לעשה (ראה ערכו), שגם על זה נאמר: עַד בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ (שמות כב כה. מגיד משנה ולחם משנה מלוה ולוה ג א; דרישה צז טז, וסמ"ע שם ס"ק כה). ואם אבד המשכון או נשרף באונס קודם שהחזיר, לוקה (רמב"ם שם).

• ויש סוברים שרק הלאו של לֹא תָבֹא אֶל בֵּיתוֹ לַעֲבֹט עֲבֹטוֹ (דברים כד י) הוא שניתק לעשה, אבל לא שאר ממשכנים באיסור, ולוקה תמיד עליהם (תוספות בבא מציעא קטו א ד"ה וחייב).

• ויש חולקים וסוברים שאינו לוקה אפילו כשאבד או נשרף המשכון, כיון שהוא חייב בתשלומיו ומנכה את שויו מדמי החוב, ואין אדם לוקה ומשלם (חינוך תקצא; ראה מגיד משנה שם ד, לדעת הראב"ד), או מפני שהוא לאו הניתן לתשלומין [ראה ערכו] (ראה מגיד משנה שם).

כשאיבד המשכון בידים

יש סוברים שאין מחלוקת זו אלא כשנשרף או נאבד מאונס, שלדעת המחייבים במלקות - אינו חייב באחריותו, וניכוי דמי המשכון אינו מטעם חיוב אחריות אלא שלכך לקח את העבוט שאם יאבד, אבד חובו (ראה מגיד משנה מלוה ולוה ג ד; קצות החושן צז סק"ה^[10]), אבל אם שרפו בידים אינו לוקה לדברי הכל, שכיון שהוא חייב בתשלומים - אינו לוקה ומשלם (ביאור הגר"א צז ס"ק לו); ויש סוברים שאפילו בשרפו בידים או נאבד שלא באונס מחלוקת, ואפילו כשהוא חייב בתשלומים, מפני שאין חובת המלקות באה בשעת חיוב התשלומים אלא חלה למפרע משעת לקיחת העבוט (ביאור הגר"א עב ס"ק יא).

בגרושה ובפנויה

יש מצדדים שאף בגרושה אסור למשכן (סמ"ע חו"מ צז ס"ק כב), ויש אומרים אף בפנויה (ט"ז שם). אבל נחלקו עליהם, שלא אסרה תורה אלא באלמנה (ש"ך שם סק"א), ואין לנו להוסיף דבר על מה שאסרה תורה, ודוקא אלמנה שדמעתה על לחיה ובוכה על שברה הקפידה תורה (תומים שם סק"ח).

הערות שוליים