מיקרופדיה תלמודית:אמירה לגבוה כמסירה להדיוט

הגדרה^[1] - האומר על חפץ ידוע שהוא נותנו או מוכרו להקדש, נקנה הדבר להקדש מיד באמירתו, כמו שהוא נקנה להדיוט במסירה^[2]

מקור הדין וטעמיו

שני טעמים לדבר:

• שנאמר: לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד א. ירושלמי קדושין א ו), וכיון שאמר ליתן להקדש קנה ההקדש מיד בתורת חצרו המשתמרת לדעתו (מאירי קדושין כח ב).

• שנאמר: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר (דברים כג כד), וזהו נדר ואינו יכול לחזור בו (פירוש הרא"ש נדרים כט ב)^[3].

גדרי הדין

בקניינים שונים

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אין פירושו דוקא כקנין מסירה לחוד, אלא כחה של האמירה יפה ככל קנין המיוחד לדבר מן הדברים בקניני הדיוט, כגון:

• בית שנקנה להדיוט בחזקה, מועילה האמירה לגבוה כחזקה (ברייתא קדושין כח ב).

• שור שנקנה במשיכה, פועלת האמירה לגבוה כמשיכה (ברייתא שם).

בשטרות

בשטרות, שקנייתם להדיוט הוא בכתיבה ומסירה (ראה בערך מכירת שטרות), נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאמירתו לגבוה ככתיבה ומסירה, אלא שצריך לומר: "שטר זה וכל שעבודו להקדש", שאף שאין צורך בהקנאה לגבוה כלהדיוט, מכל מקום האמירה צריכה להיות כזו שלהדיוט (ריטב"א שם).

• יש אומרים ששטרות אינם נקנים אף להקדש אלא בכתיבה ומסירה, שלא מצינו שאמירה לגבוה תועיל במקום כתיבה (שו"ת הרשב"א ח"ה קמ).

• ויש אומרים שבהקדש אפילו בכתיבה ומסירה ממש אין השטר נקנה, שמכירת שטרות אינה אלא מדבריהם משום תקנה (ראה בערך מכירת שטרות), ובהקדש שאין כל כך צורך בדבר לא תיקנו, וממילא לא מועילה אמירה לגבוה בשטרות (כן משמע בתוספות בבא בתרא עז א ד"ה קני לך).

כשיש קנין רק מתקנת חכמים

בדבר שלהדיוט אינו נקנה על ידי מעשה קנין, אלא שתקנת חכמים היא שהדבר קנוי ממילא לקונה, נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שאין האמירה מועילה בו להקדש, ולכן אם אמר "הלואתי להקדש" לא קנה הקדש, אף על פי שבהדיוט אפשר להקנותו לאחר על ידי מעמד-שלשתן (ראה ערכו), לפי שמעמד שלשתן אינו מעשה קנין כשאר הקנאות, אלא שתקנת חכמים היא שהלוה זוכה את החוב למקבל, ולא שייך בו אמירה לגבוה (קצות החושן סו סק"ב).

• ויש אומרים שאף בו מועילה האמירה להקדש (תומים שם סק"ב).

מסירה לגזבר

לא אמרו אלא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, אבל לא כמסירה לגזבר, שאמירה לגבוה הוא קנין המועיל כמו שמסירה להדיוט קונה, אבל אין זה נחשב כאילו כבר מסרו לגזבר, שהרי אחרי שמסרו לגזבר אין שאלה מועילה, וקודם לכן יכול להישאל על הקדשו לחכם (שו"ת הרשב"א ח"א תרנו).

אמירה לגבוה לאחר זמן

באמירה לגבוה לאחר זמן, כגון שאמר דבר זה להקדש לאחר שלשים יום, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאינו יכול לחזור בו בתוך שלשים יום, שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (רבי אבהו בשם רבי יוחנן, בירושלמי קדושין ג א; רב פפא, בדעת בר פדא, בנדרים כט ב), שאף על פי שבמסירה להדיוט לאחר זמן יכול לחזור בו בתוך הזמן, מכל מקום כחה של אמירה לגבוה הוא לא כסתם מסירה להדיוט, אלא כמסירה המועילה בהדיוט, ואילו הקנה להדיוט מעכשיו ולאחר שלשים יום קנה ואינו יכול לחזור בו, ולכן אנו אומרים בהקדש, שהרי זה כמסירה להדיוט מעכשיו ולאחר שלשים יום (ר"ן שם ל א ד"ה הכא).

• ויש אומרים שיכול לחזור בו, כדרך שיכול לחזור בו במקדש אשה לאחר שלשים יום, שההקדש אינו חל עד לאחר שלשים יום (רבי זעירא בירושלמי שם; אביי ורבא בנדרים שם א, לפי הר"ן שם, בשם הרשב"א), שאין אמירה לגבוה אלא כמסירה בלבד, ויכול לחזור בו כמו במסירה להדיוט (הר"ן שם, בשם הרשב"א).

אף הראשונים נחלקו להלכה: יש פוסקים כדעה הראשונה (ר"ן שם); ויש פוסקים כדעה השניה (ר"ן שם, בשם הרשב"א).

כיוצא בזה נחלקו אם אמר ליתן דבר להקדש בדרך אסמכתא, כגון שאמר אם תעשה דבר פלוני אתן כך וכך להקדש, שבהדיוט באופן כזה לא קנה:

• יש אומרים שקנה הקדש, שאמירה לגבוה הוא כמסירה כזו המועילה בהדיוט, ולא כמסירה סתם, והרי יש קנין בהדיוט שמועיל באסמכתא, כגון שקנו ממנו בבית דין חשוב, ולכן אמירה לגבוה היא כקנין בבית דין חשוב להדיוט (מרדכי בבא קמא מד).

• ויש אומרים שאמירה לגבוה אינה קונה באסמכתא, כשם שאין מסירה סתם להדיוט מועילה באסמכתא (הגהות אשר"י סנהדרין ג ז).

בגוי

יש מהאחרונים שכתב, שאף בגוי שהקדיש אמירתו לגבוה כמסירה להדיוט (אבני מלואים א סק"ב).

במכר

לא בלבד בדרך מתנה, אלא אף במכר אמירה לגבוה קונה, כגון:

• המוכר להקדש ואמר לו הגזבר בכמה אתה מוכר חפץ זה ואמר בעשרה, אפילו היה שוה מאה זוז, כיון שאמר בעשרה אינו יכול לחזור, שאמירה לגבוה כמסירה להדיוט (רמב"ם מכירה ט א, על פי בבא בתרא קלג ב).

• הקונה מן ההקדש ואמר הרי שדה הקדש זו שלי בעשרה, והיא שוה פחות, וחזר בו, אף על פי שלא נתן מעות ולא החזיק - מוכרים אותה בשוויה ונפרעים משל האומר עשרה את המותר (מגיד משנה שם, על פי משנה ערכין כז א).

ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאמירה לגבוה קונה במכר, בכל אופן (כן משמע מהרמב"ם שם).

• יש אומרים שמקח וממכר בהקדש קונה באמירה רק באופן שלא היה בטעות, אבל אם היה טעות בדבר, כגון שהיה סבור שלא ישתנה השער בינתיים ונשתנה, לא קנה באמירה לחוד, אלא אם כן היה דבר שאין שומתו ידועה, שאז גמר בדעתו ליתן להקדש בכל ענין, או כגון שנתכוין לוותר להקדש (תוספות קדושין כט א ד"ה משכו).

• יש אומרים שאין אמירה לגבוה קונה אלא בדבר שיש בו ריוח להקדש, כגון אם אמר לתת הדבר להקדש במתנה, או שמכר הדבר להקדש בפחות משוויו, או שקנה מהקדש ביותר משוויו, שהרי זה כנדר ואסור לחזור, אבל אם קנה או מכר חפץ בשוויו לא נגמר הקנין באמירה בלבד (ר"ן נדרים שם; רמ"א יו"ד רנח יג).

• ויש אומרים שדוקא כשאמר המוכר לגזבר הריני נותנו להקדש בסכום זה הרי זו אמירה לגבוה, אבל אם הגזבר שאלו כמה דמי פרה זו והוא אמר מנה, כיון שלא אמר הריני נותנו לך במנה, יכול לחזור בו (מאירי שם); וכן הדין בקונה מן ההקדש, שאם לא היו המעות ברשותו של הקונה בשעת אמירתו לא קנה ההקדש, אלא אם כן משך, ואז נתחייב בקיום המכר אפילו אם אין המעות ברשותו (תוספות ר"י הזקן שם).

בצדקה

מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וגו', אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּפִיךָ (דברים כג כד) - זו צדקה (ראש השנה ו א), ולפיכך סוברים חלק מהראשונים שאף בצדקה לעניים חל הדין של אמירה לגבוה כמסירה להדיוט (רי"ף בבא קמא לו ב; תוספות שם ד"ה יד; ר"ן נדרים ל א ד"ה הכא), וכן הלכה (שו"ע יו"ד רנח יג); אכן יש שסוברים שבתורת נדר הוא מחויב לקיים מה שאמר, אבל אין האמירה עושה קנין כמסירה להדיוט, ואין בית דין נזקקים לו אם רוצה לחזור בו (רי"ף בבא קמא שם, בשם גאון; בעל המאור שם).

בתרומה

אף בתרומה אנו אומרים אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, ולכן אף על פי שכל קנין לאחר זמן אינו חל אלא אם כן מעשה הקנין - כגון השטר וכיוצא - קיים בשעת חלותו, מכל מקום בתרומה אם אמר פירות ערוגה זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוגה זו מחוברים לכשיתלשו ונתלשו, דבריו קיימים, מפני שאמירתו חשובה כאילו כבר מסר (כן משמע מתוספות יבמות צג א ד"ה קנויה; רשב"א קדושין סג א).

וכן אם אמר הרי זו תרומה לאחר שלשים יום, אינו יכול לחזור בו בינתיים מטעם זה של אמירה לגבוה כמסירה להדיוט, לפי שבאותו פסוק של מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר, שיש שלמדו ממנו דין זה של אמירה לגבוה כמסירה להדיוט (ראה לעיל) נזכרו גם תרומות ומעשרות (פני יהושע שם נט ב).

ומכל מקום בשעת הבעור, שצריכים להוציא התרומות והמעשרות מרשותו (ראה בערך בעור מעשרות), אין אמירה לחוד מועילה, וצריך להקנותם בהקנאה גמורה לכהן וללוי (ריטב"א שם כז א).

הערות שוליים