ברכות וקללות

הגדרה^[1]

- הברכות והקללות שאמרו הלוים כשעברו ישראל את הירדן

מצות הברכות והקללות

נצטוו ישראל שביום שיעברו את הירדן יקימו בהר עיבל אבנים גדולות, יסודו אותם בסיד, ויכתבו עליהם את דברי התורה, ויבנו מזבח על הר עיבל, ויעלו ששה שבטים - שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין - לראש הר גריזים, וששה שבטים - ראובן וגד ואשר וזבולון ודן ונפתלי - לראש הר עיבל (ראה דברים כז יב-יג; סוטה לב א)^[2]. האירוע התרחש עם כניסתם של ישראל לארץ בימי יהושע (יהושע ח ל)^[3], והכהנים והלוים (על הלוים, ראה להלן) והארון עמדו למטה באמצע בין שני ההרים, והכהנים הקיפו את הארון, והלוים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן, על ההרים (ראה יהושע ח לג).

הפכו הלוים פניהם כלפי הר גריזים ופתחו בברכה: ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה וגו', ואלו ואלו, שבהר גריזים ובהר עיבל, עונים אמן; הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה וגו', ואלו ואלו עונים אמן, עד שגומרים ברכות וקללות (דברים שם עד סוף הפרשה. סוטה שם ורש"י. על סדר הברכות והקללות ראה להלן).

מקום עמידת שבט לוי

שבט לוי, אף על פי שהיה בין ששה השבטים העומדים על הר גריזים, היה עומד למטה לברך ולקלל, ונחלקו תנאים כיצד עמדו:

• רבי אליעזר בן יעקב אומר, זקני כהונה ולויה למטה, והשאר למעלה.

• רבי יאשיה אומר, כל הראוי לשרת - היינו מבן שלשים ועד בן חמשים (ראה ערך לוי) - למטה, והשאר למעלה.

• רבי אומר, אלו ואלו - ישראל ולוים - למטה הם עומדים, ככתוב ביהושע: וְכָל יִשְׂרָאֵל וּזְקֵנָיו וגו' עֹמְדִים מִזֶּה וּמִזֶּה לָאָרוֹן נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם (יהושע שם), ומה שנאמר בתורה 'על' הר גריזים והר עיבל, מובנו בסמוך להם (סוטה לז א, ורש"י).

• רבי שמעון אומר, כל שבט לוי - מלבד הכהנים - היה עומד למעלה, והפסוק: נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, יתפרש כפי שאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים (ירושלמי סוטה ז ד, הובא בתוספות שם ד"ה אי, וראה שם שינויים בשמות התנאים).

ברכה קודמת לקללה

כל הארורים שבפרשה זו היו אומרים תחילה בלשון ברכה (רש"י סוטה לב א), שנאמר: וְנָתַתָּה אֶת הַבְּרָכָה עַל הַר גְּרִזִים וְאֶת הַקְּלָלָה עַל הַר עֵיבָל (דברים יא כט), להקדים ברכה לקללה. וממה שנאמר (שם כו): בְּרָכָה וּקְלָלָה, למדו שברכה אחת קודמת לקללה, ואין כל הברכות קודמות לקללות. היינו שהקדימו ברכה אחת לקללה אחת, וברכה שניה לקללה שניה וכן כולם.

דיני הברכות והקללות

בפסוק זה דרשו גם שבא להקיש ברכה לקללה, לומר לך:

• מה קללה בלוים אף ברכה בלוים.

• מה קללה בקול רם, שכן כתוב: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וגו' קוֹל רָם (דברים כז יד), אף ברכה בקול רם.

• מה קללה בלשון הקודש, אף ברכה בלשון הקודש.

והקללות למדו בגזרה שוה ממתן תורה, שניתנה בלשון הקודש (סוטה לג א ורש"י, לדעת חכמים), או בגזרה שוה מחליצה (ראה ערכו), שדברי היבמה הם בלשון הקודש (שם, לדעת רבי יהודה. וראה ערך חליצה).

• מה קללה בכלל ופרט, אף ברכה בכלל ופרט (ראה להלן).

• מה קללה אלו ואלו עונים אמן, אף ברכה אלו ואלו עונים אמן (סוטה לז ב. וראה ירושלמי סוטה ז ד).

הכלל של הברכות הוא: ברוך אשר יקים את דברי התורה הזאת, והכלל של הקללות הוא: ארור אשר לא יקים וגו', והפרט של הברכות והקללות הוא כל אותן המצוות המפורשות בארורים שבפרשה, שכל אחת מהן נאמרה בתחילה בלשון ברכה, ואחר כך בלשון קללה (רש"י סוטה לז א ד"ה ברוך).

בשש עשרה אופנים

כל מצוה ומצוה מהן נאמרה בשש עשרה אופנים, שהם: ברוך בכלל וברוך בפרט, ארור בכלל וארור בפרט, וכל אחד מהם נאמר בארבע לשונות, ללמוד וללמד לשמור ולעשות, הרי שש עשרה (תוספתא סוטה ח י; סוטה לז א, ורש"י שם).

וכתבו גאונים שכך היה הסדר: פתחו ואמרו ארבע בכלל, שהם: ברוך לומד תורה, ברוך מלמד תורה, ברוך משמר תורה, ברוך עושה תורה, וארבע בפרט, שהם: ברוך אשר לא ילמד לעשות פסל ומסכה, ברוך המלמד שלא לעשות פסל ומסכה, ברוך משמר שלא לעשות כו', ברוך אשר לא יעשה כו', הרי שמונה בברוך, ובארור ארבע בכלל, שהם: ארור שאינו לומד תורה, ארור שאינו מלמד תורה, וכן בשמירה וכן בעשייה, וארבע בפרט, שהם: ארור לומד לעשות פסל ומסכה, ארור מלמד לעשות פסל ומסכה, וכן בשמירה וכן בעשייה, הרי שמונה ארור, וכן על כל מצוה (תשובות הגאונים [אסף] תש"ב עמ' 142, וכעין זה בתורתן של ראשונים הורוויץ עמ' 49. וראה מאירי סוטה שם, בשינויים).

מיקום הר גריזים והר עיבל

על מקומם של הר גריזים והר עיבל, נאמרו לישראל סימנים כשהיו במדבר, שנאמר: הֲלֹא הֵמָּה בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן אַחֲרֵי דֶּרֶךְ מְבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ בְּאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעֲרָבָה מוּל הַגִּלְגָּל אֵצֶל אֵלוֹנֵי מֹרֶה (דברים יא ל).

"עבר הירדן" פירושו: בעבר המערבי של הירדן, שישראל היו אז למזרח הירדן (רש"י סוטה לג ב ד"ה הלא).

ונחלקו תנאים:

• לדעת רבי יהודה "אחרי" הוא רחוק (ראה בראשית רבה מד ו), ופירושו: רחוק מהירדן שהוא במזרח שהשמש באה משם, ו"אצל אלוני מורה" הכוונה אצל שכם, שנאמר: עַד מְקוֹם שְׁכֶם עַד אֵלוֹן מוֹרֶה (בראשית יב ו), ויושבים בהם כותיים [ראה ערך כותים] (ספרי ראה נו; סוטה לג ב; ירושלמי סוטה ז ג). ולפי זה "מול הגלגל" פירושו: רחוק מן הגלגל (רש"י דברים שם^[4]). ולדעתו הלכו ישראל ביום שעברו את הירדן מאה ועשרים מיל (ירושלמי שם), ששים מיל עד הר גריזים והר עיבל, וששים בחזרתם (ראה סוטה לו א, וסנהדרין מד א, וראה שיירי קרבן לירושלמי שם)^[5].

• לדעת רבי אליעזר "אחרי מבוא השמש" היינו רחוק ממערב ששם שוקעת השמש, והיינו לצד מזרח סמוך לירדן, שנאמר: וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן (דברים כז ד), משמע מיד שעברו את הירדן (ספרי וסוטה וירושלמי שם), ועשו שם שתי גבשושיות - הרים קטנים, וקראו להם הר גריזים והר עיבל (ירושלמי שם)^[6].

הזמן בו נאמרו

אף בזמן שנאמרו הברכות והקללות נחלקו:

• לדעת רוב התנאים, בו ביום שעברו את הירדן והקימו האבנים וכתבו עליהן דברי התורה, עלו להר גריזים והר עיבל ואמרו הברכות והקללות (ראה סוטה לב א, ושם לו א; ירושלמי שם ג ז; בתוספתא שם ח ז).

• לדעת רבי ישמעאל, נאמרו הברכות והקללות לאחר ארבע עשרה שנה של כיבוש וחילוק (ראה ערך ארץ ישראל: הכיבוש; החילוק), שנאמר בהם: וְהָיָה כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ (דברים יא כט), ו"ביאה" לאחר כיבוש וחילוק היא (ראה קדושין לז ב), והכתוב וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן וגו' (דברים כז ד), נאמר על הקמת האבנים בלבד (ירושלמי שם).

הערות שוליים