מיקרופדיה תלמודית:בשולי גוים

מתוך ויקישיבה
גרסה מ־10:22, 24 בדצמבר 2014 מאת Micropedia bot (שיחה | תרומות) (הכנסת ערכי מיקרופדיה תלמודית לוויקישיבה. לפרטים נוספים.)
(הבדל) → הגרסה הקודמת | הגרסה האחרונה (הבדל) | הגרסה הבאה ← (הבדל)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה הוא מתוך המיקרופדיה התלמודית - חלק ממיזם האנציקלופדיה התלמודית בוויקישיבה.

עורך ראשי: הרב פרופ' אברהם שטינברג
הערך הוגהּ ע"י הגרז"ן גולדברג זצ"ל וצוות ת"ח ולא ניתן לעורכו ישירות.
הינכם מוזמנים להשתתף בעריכתו באמצעות דף השיחה.
EnTalMicSml.jpg
הפרוייקט מתקיים בשותפות עם מפעל הפיס התומך ומסייע לקידום האמנות והתרבות בישראל.

בשולי גוים

הגדרה[1] - איסור אכילת דבר שבישלו נכרי

מקורו וטעמו

דבר שבישלו גוי, אפילו בכלי כשר של ישראל - אסור באכילה (משנה עבודה זרה לה ב, ורש"י ד"ה והשלקות; רמב"ם מאכלות אסורות יז ט; טוש"ע יו"ד קיג א).

מקור האיסור

איסור זה הוא מתקנת חכמים (גמ' שם לח א; רמב"ם שם):

  • כדי להתרחק מהנכרים שלא יתערבו בהם ישראל ויבואו לידי חתנות (רש"י שם, וביצה טז א ד"ה אין בהם; רמב"ם שם; תוספות עבודה זרה לז ב ד"ה והשלקות, ושם לח א ד"ה אלא; רמב"ן ומאירי שם לח א).
  • או כדי שלא יהיה ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא (רש"י שם לח א ד"ה מדרבנן; אור זרוע ד, פסקי עבודה זרה קצא, בשם הרשב"ם)[2].

והסמיכו חכמים האיסור לכתוב: אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וַאֲכַלְתֶּם וְגַם מַיִם תִּכְרוּ מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף וּשְׁתִיתֶם (דברים ב ו. רבי שמעון בר יוחאי בירושלמי שבת א ד, ועבודה זרה ב ח), או לנאמר באותו ענין: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי (דברים שם כח. רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בבבלי עבודה זרה לז ב) - מה מים שלא נשתנו מברייתם על ידי האור, אף אוכל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור (רבי שמעון בר יוחאי בירושלמי שם ושם; רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בבבלי שם)[3].

יחסו בזמן לגזירת פת גוים

גזרה זו של בישולי גוים נחלקו ראשונים ביחסו בזמן לגזירה על פת-גוים (ראה ערכו):

  • יש אומרים שבשולי גוים היתה גזרה קדומה יותר מהגזרה על פת-גוים, עד שסברו בתלמוד לומר שאיסורה מן התורה, וכשגזרו על בישולי גוים לא גזרו על פתם, לפי שאין בפת כל כך חשש של חתנות, ואפייה ובישול הם שני דברים, ולכן אין האפייה נכללת בכלל גזרת הבישול (תוספות עבודה זרה לז ב ד"ה והשלקות, ורמב"ן וריטב"א שם לה א, בשם רבנו תם; מאירי שם, בשם אחרוני הרבנים), או לפי שבפת יש משום חיי נפש, ובני אדם רגילים לסמוך בו על של אחרים, ולכן לא כללוה בגזירת הבישול (ריטב"א שם, בשם רבנו יונה; מאירי שם, בשם רבים שתירצו), ואחר כך כשראו שצריך לגדור בדבר יותר גזרו אף על הפת, וכשהתירו את הפת לא התירו בישוליהם, ששני דברים הם (תוספות שם, בשם רבנו תם; ריטב"א שם, בשם רבנו יונה).
  • יש אומרים שבתחילה גזרו על פתם, כסדר ששנו במשנה (שם לה ב), לפי שבפת יש קירוב הדעת יותר מבתבשילים, ואחר כך ראו צורך לגזור אף על בישוליהם וגזרו עליהם (ריטב"א שם, בשם הר"מ), או שבפת הטעם משום חתנות, וגזרו על כך קודם, ובבישוליהם הטעם משום חשש דבר טמא (אור זרוע ד, פסקי עבודה זרה קצא, בשם הרשב"ם).
  • ויש אומרים שפת ותבשיל בכלל גזרה אחת הם, ולא חלקום במשנה אלא מפני דינים מיוחדים שיש בפת (כן משמע בירושלמי שבת שם, ועבודה זרה שם; ר"ן עבודה זרה לה ב).

בישול ברשות ישראל

כשבישל הגוי בבית ישראל נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שלא אסרו בישולי גוים אלא כשבישל הגוי בביתו, אבל דבר שבישלו בבית ישראל מותר, לפי שאין לחשוש בו לא לחתנות, ולא שמא יאכילנו דבר טמא (תוספות שם לח א, בשם הר"ר אברהם ב"ר דוד; מרדכי שם תתל, בשם ה"ר אברהם דאורליינש; רבנו ירוחם יז ז, בשם ר"י דודו של ר"י, ושלזה הסכימו רוב הפוסקים; טור יו"ד קיג, בשם ה"ר אברהם), ועוד שכיון שסמכו חכמים האיסור על הכתוב אוכל בכסף תשבירני וגו' (ראה לעיל), הרי בכתוב מדובר על אוכל הבא מבית נכרי (ב"ח שם).
  • ויש אומרים שלא חלקו חכמים בין רשות ישראל לרשות הגוי, ולעולם יש לחשוש שמא לא יזהר בבית ישראל כמו בבית הגוי (תוספות שם ומרדכי שם, בשם רבנו תם; פירוש המשניות לרמב"ם עבודה זרה לה ב; כלבו ק; מאירי שם לח ב; טור שם, בשם רבנו תם, ושכן נוהגים; בית יוסף שם א, שכן דעת הפוסקים), וכן הלכה (שו"ע שם)[4].

שפחות הקנויות לישראל למלאכה

שפחות הקנויות לישראל למלאכה, נחלקו בדינם:

  • יש אומרים שבישולן אינו אסור משום בישולי גוים, לפי שעבד של ישראל הקנוי לו למעשה ידיו ומוזהר עליו בשבת מן התורה אינו בכלל גוי, ואינו בכלל הגזירה שגזרו על בישולי גוים (תשובת הרמב"ן בתשובות הרשב"א המיוחסות לרמב"ן רפד; שו"ע שם ד, בשם יש מי שתיר), או שכיון שאיסור בישולי גוים הוא משום גזירת חתנות, אין גזירה זו שייכת בהן, שאין קירוב הדעת שייך אלא במי שעושה מרצונו מאהבת ישראל, ולא בשפחות ועבדים, שעושים בין אם ירצו בין אם לא ירצו (שו"ת הרשב"א א סח, בשם יש מרבותינו; בדק הבית ג ז, בשם הר"י ב"ר מנוח), או שאין גזירת חתנות שייכת בשפחות, שמשום שפלותן לא יתחתן עמהן, וגם אין בהן חשש שמא יאכילוהו דבר טמא, שאימת רבן עליהן (לבוש יו"ד קיג א).
  • ויש אומרים שאף בישולן של שפחות הקנויות לישראל אסור, ואפילו בדיעבד (שו"ת הרשב"א א סח ותקכב; שו"ע שם, בשם יש מי שאוסר), ולא עוד אלא שיש מהראשונים סוברים שאדרבה מכיון שהשפחה היא בבית ישראל ומבשלת לו בתוך ביתו, כל שכן שיש להחמיר בבישולה, שצריך להתרחק ממנה יותר משום חתנות (ריטב"א שם, בשם יש אומרים).

וכתבו הפוסקים שבדיעבד יש לסמוך על דעת המתירים, לפי שבדיעבד סומכים על דעת המתירים בישולי נכרים בבית ישראל (ראה לעיל. איסור והיתר הארוך מג יג; רמ"א שם), ואפילו לכתחילה נוהגים להקל בבישולם של שפחות ועבדים בבית ישראל, כי לא יתכן שלא יחתה אחד מבני הבית מעט (רמ"א שם).

שפחות השכורות

לדעה הסוברת שיש בשפחות הקנויות משום בישולי גוים, נחלקו אחרונים בשפחות השכורות לזמן:

יש סוברים שלטעם הראשון אין להתיר אלא בשפחות הקנויות לישראל, ולא בשפחות שאינן קנויות לנו, אלא נשכרות לזמן, לשנה או לחצי שנה, שמכיון שאין אנו מוזהרים על מלאכתן בשבת, הרי הן בכלל גוים ובכלל גזירת בישולי גוים; אבל לטעם השני אף בנשכרות לנו לזמן מותר, שגם אלו עושות בעל כרחן, ואין קירוב הדעת שייך בהן (ש"ך שם סק"ז).

ויש סוברים שאף לטעם השני לא התירו אלא בקנויות ולא בנשכרות (ב"ח שם).

גוי השכור לבשל לרבים

יש מהראשונים שכתב שגוי שהוא שכור לבשל לכל הבא, ואינו מתכוין לבשל לעצמו או לאדם מיוחד, והוא מבשל בבית מיוחד שאין בני אדם אוכלים ושותים בו, והוא רשות הרבים לכל העולם, אין בו משום בשולי גוים, שאין שייך בו קירוב דעת (בדק הבית ג ז).

בבית חרושת

יש מהאחרונים שהתירו משום בישול גוים אם הבישול נעשה בבית חרושת, שכן לא שייך הטעם משום חתנות (ברכי יוסף יורה דעה קיב סק"ט, בשם המהרי"ט צהלון); ויש שדחו כי חז"ל לא חילקו במצבים שונים גם כשלא שייך בהם משום חתנות (ברכי יוסף שם; שו"ת תשובות והנהגות ג רמז, ושם בשם החזון איש).

הדברים האסורים בבישולי גוים

מה לא נאסר משום בישולי גוים

לא כל הדברים אסורים משום בישולי גוים, ונחלקו אמוראים בדבר:

  • יש אומרים שכל דבר הנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי גוים (בסורא אמרו שאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב בעבודה זרה לח א; רבי יוסי בי רבי בון בשם רב בירושלמי שבת א ד, ובשם רב הונא בירושלמי נדרים ו א, ועבודה זרה ב ח), שלא אסרו אלא כשבישול הגוי הכשירו לאכילה (תורת הבית הארוך ג ז).
  • ויש אומרים שכל שאינו עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי גוים (בפומבדיתא אמרו שאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב בבבלי עבודה זרה שם; רבי יוחנן שם נט א), שעיקר הגזירה הוא משום חתנות (ראה לעיל), שלא יזמינו הגוי אצלו בסעודה, ודבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמין את חברו עליו (רמב"ם מאכלות אסורות יז טו)[5].

בדעת זו נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שדעה זו מקילה יותר, שסוברת שאינו אסור אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וגם עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, וכל שחסר אחד משני התנאים, היינו שנאכל כמות שהוא חי אף שעולה על שולחן מלכים, או שאינו עולה אף שאינו נאכל חי - מותר (תוספות שם לח א ד"ה איכא, ושם נט א ד"ה כל, בשם רבנו תם).
  • ויש סוברים שאינה מקילה, אלא שלדעתה האיסור תלוי בעולה על שולחן מלכים בלבד, שאם עולה אסור אף שנאכל חי, ואם אינו עולה מותר אף שאינו נאכל חי (רבנו חננאל עבודה זרה לח א; תורת הבית הארוך שם, בשמו ובשם הראב"ד, והסכים עמם; מאירי שם).

אף להלכה נחלקו:

  • יש פוסקים להקל, שאינו אסור אלא דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי וגם עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, אם מפני שסוברים כביאור הראשון בדעה השניה, שסוברת כן, והלכה כמותה (תוספות שם ושם, בשם רבנו תם), או שסוברים כביאור השני בה, אך פוסקים להקל כשתי הדעות (רבנו חננאל שם), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות יז יד-טו; טוש"ע יו"ד קיז א).
  • יש פוסקים להחמיר כשתי הדעות, שאינו מותר אלא בנאכל חי וגם אינו עולה על שולחן מלכים (הגהות מימוניות שם, בשם יש פוסקים; מרדכי שם תתל, בשם יש שפסקו).
  • יש פוסקים כדעה הראשונה, שתלוי בנאכל חי בלבד (רמב"ן עבודה זרה שם).
  • ויש פוסקים כדעה השניה, לפי ההסבר השני בה, שתלוי בעולה על שולחן מלכים בלבד (מאירי שם, בשם יש פוסקים; ריטב"א שם).

נאכל כמות שהוא חי

בגדרו של נאכל כמות שהוא חי, נחלקו ראשונים:

  • יש סוברים שכל שראוי לאוכלו כמות שהוא חי, אף על פי שאין בני אדם רגילים לאכלו אלא מבושל, נקרא נאכל כמות שהוא חי (ריטב"א עבודה זרה לח א).
  • ויש סוברים שנאכל כמות שהוא חי נקרא דבר שבני אדם רגילים לאוכלו חי, אף שאין עיקר אכילתו בכך, וחיטים אף על פי שראויות הן לכוס אותן חיות, אין בני אדם רגילים לאוכלן כך (מאירי שם).

נאכל כמות שהוא חי על ידי הדחק

דבר הנאכל כמות שהוא חי על ידי הדחק (ראה ערך אכילה על ידי הדחק) - יש מהראשונים הסוברים שנחלקו בו אמוראים: יש המתירים, כיון שמקצת אנשים אוכלים אותם חיים על ידי הדחק (חזקיה ובר קפרא בעבודה זרה לח ב); ויש האוסרים, שאכילה על ידי הדחק אינה אכילה (רבי יוחנן שם. ראב"ד ורמב"ן ור"ן שם; תורת הבית הארוך ג ז; מרדכי שם תתלב, בשם רבינו שמחה).

להלכה חילקו בין דבר הנאכל חי על ידי הדחק, שבו נחלקו מה דינו אם מותר (רמב"ן שם ותורת הבית הארוך שם, בשמו, ותורת הבית הקצר שם, בשם יש מן החכמים שהתירו, ושו"ע יו"ד קיג יב, בשם יש מתירין, לפי הרמ"א שם) או אסור (תורת הבית הקצר שם, בסתם, ושכן עיקר, וטור שם, בשמו, ושו"ע שם, בסתם, לפי הרמ"א שם), לבין דבר הנאכל חי על ידי דחק גדול, שהכל מודים בו שמותר (ט"ז שם ס"ק יד).

דברים הנאכלים חיים

יין וחלב ודבש ושמן אין בהם משום בישולי גוים, שהרי נאכלים חיים (רמב"ם שם יד,כב, על פי עבודה זרה לח ב, ושם לט ב; טוש"ע יו"ד קיד ז).

כל פרי שנאכל כמו שהוא חי, אף על פי שבישלו גוי ונמחה ונעשה תבשיל - מותר (רמ"א שם ב).

יש אומרים שאדם חשוב יש לו להיזהר מבישולי גוים אף בדבר שנאכל כמו שהוא חי, שהרואה אותו שמקיל עומד ומקיל יותר (ב"ח יו"ד קיג ב, וש"ך שם קנב סק"ב, על פי שבת נא א, ורש"י ד"ה אדם חשוב); ויש חולקים (פרי חדש שם סק"ג; מנחת יעקב עה סק"ל; דגול מרבבה יו"ד קיג).

דברים שלעיתים אוכלים אותם חיים ולעיתים מבושלים

  • הקפריסין, והם שומר הפרי מאילן הצלף ודרך לאוכלם חיים ויש מבשלים אותם (עבודה זרה לח ב, ורש"י ד"ה הקפריסין), והקפלוטות, שהם כרתי, והם נאכלים חיים (גמ' שם, ורש"י ד"ה והקפלוטות), אין בהם משום בישולי גוים (עבודה זרה שם).
  • תמרים המתוקים שבישלם גוי מותרים, שנאכלים כשהם חיים, אבל אם היו מרים והבישול ממתקם, ואפילו בינונים, שנאכלים על ידי הדחק - אסורים (גמ' שם, ורש"י ד"ה אהיני, וד"ה חוליי, וד"ה מרירין, וד"ה מציעאי; רמב"ם שם ה"כ; טוש"ע שם טו), ואף על פי שקצת אנשים אוכלים אותם כשהם חיים - אסורים, לפי שאינם נאכלים אלא על ידי דוחק גדול (טור שם; ט"ז שם ס"ק יד).
  • חבושים וערמונים, נחלקו הדעות אם יש בהם משום בישולי גוים, שאינם נאכלים חיים אלא על ידי הדחק (איסור והיתר הארוך מג ג; ש"ך שם סק"ז, בשמו); או שמותרים, מפני שרוב אכילתן חיות (תורת חטאת עה טז; ש"ך שם, בשמו).
  • האגסים והתפוחים הקשים, אף על פי שרוב אכילתם היא על ידי צלי ובישול, אין בהם משום בישולי גוים, שמכל מקום נאכלים חיים, ועוד שרוב עיקר אכילתם כשהם חיים (איסור והיתר הארוך שם ד; ש"ך שם ס"ק יט).
  • פרי שנאכל כמו שהוא חי כשנגמר גידולו, אין בו משום בישולי גוים אף שעכשיו עדיין לא נגמר כל צרכו, ואינו נאכל חי כמו שהוא עכשיו (גליון מהרש"א או"ח קיג).
  • ביצה, אף שאפשר לגומעה חיה, מכל מקום היות ואין נהוג כן אלא בשעת הדחק או לצורך מסוים – יש בה דין בישולי גוים (שו"ע יו"ד קיג יד).

דבר שיש שאוכלים אותו חי ויש שאוכלים אותו מבושל

דבר שאין כל בני אדם משתווים באכילתו - יש אוכלים אותו חי, ויש אוכלים מבושל - הולכים אחר רוב בני אדם: אם הרוב אינם אוכלים אותו חי, אף שהיחיד אוכלו, אסור גם לו משום בישולי גוים; ואם הרוב אוכלים אותו חי, אף שהיחיד אינו אוכלו אלא מבושל, מותר גם לו, שבטלה דעתו אצל כל אדם (ראב"ן עבודה זרה שג; פרי חדש שם סק"ג; ערוך השלחן שם יב).

אם מדינה אחת אוכלת כשהוא חי, ומדינה אחרת אינה אוכלת אלא מבושל - יש אומרים שאף בזה הולכים אחר רוב המקומות (פרי חדש שם); ויש אומרים שאין מדינה אחת בטלה לאחרות (פרי חדש שם, שכן משמע בהגהות אש"רי עבודה זרה ב לד; ערוך השלחן שם).

זנגביל המרוקח בדבש

זנגביל המרוקח בדבש אין בו משום בשולי גוים, לפי שנאכל כשהוא חי (יומא פא ב, ורש"י ד"ה שריא). יש סוברים דוקא כשהוא רטוב, אבל כשהוא יבש, אינו נאכל חי ואסור (ב"ח או"ח רג ב, על פי ברכות לו ב); ויש סוברים שלבישולי גוים אין הבדל בין יבש לרטוב, שאף היבש נאכל חי כשאוכלו עם לחם ומלח, וכל דבר שאינו נאכל חי לבדו, אלא על ידי דבר אחר, כגון שנאכל חי עם הלחם, דינו כנאכל חי ואין בו משום בישולי גוים (מגן אברהם שם סק"ד, על פי התוספות שם ד"ה ברטיבא והטור שם).

שולחן מלכים וליפות הפת

בתנאי השני, כל שעולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שללפת את הפת שאמרו הוא לאו דוקא, שכל שעולה על שולחן מלכים בתורת מאכל לעצמו, אפילו שאין מלפתים בו את הפת - אסור (תורת הבית הארוך שם, בשם רבנו חננאל, והסכים עמו; מאירי שם, בשם רבנו חננאל; פרי חדש שם סק"ג, בדעת הרא"ש והטור), שלא הצריכו התנאי ללפת הפת אלא במיני לפתן, שאין בכל מיני לפתן משום בישולי גוים אלא בחשובים שבהם שעולים מחמת חשיבותם על שולחן מלכים, לפי שאין קירוב דעת אלא בהם, אבל מאכלים הנאכלים בתורת מאכל לעצמם, ולא בתורת לפתן, כל שעולים על שולחן מלכים יש בהם משום בישולי גוים, אף שאין מלפתים בהם את הפת (תורת הבית הארוך שם; פרי חדש שם), או שלרבותא אמרו ללפת את הפת, כלומר אפילו שעולה ללפת עם פת, וכל שכן כשהוא עולה לאכילה לעצמו (מאירי שם).
  • ויש אומרים שהתנאי ללפת בו את הפת מעכב לאיסור, ודבר שאינו עולה ללפת בו את הפת, אף שנאכל בתורת מאכל ולא בתורת לפתן, אין בו משום בישולי גוים (כן משמע ברש"י עבודה זרה לח א ד"ה דגים; כן משמע ברמב"ם שם טו; ריטב"א שם; מאירי שם, בשם יש מי שפירש).

קינוח

אף בדבר שאינו בא בתורת מאכל, ולא ללפת בו את הפת, אלא בא בקינוח סעודה לעידון, נחלקו:

  • יש סוברים שיש בו משום בישולי גוים (כן משמע בטוש"ע יו"ד קיג א; פרי תואר שם סק"ג; ערוך השלחן שם ז, במסקנתו).
  • ויש סוברים שאין בו משום בישולי גוים, שאין רגילים להזמין עליו אורחים, ולכן כל מיני מרקחת של פירות, שאינם באים אלא לקינוח סעודה, ואין מלפתים בהם את הפת - מותרים (פרי חדש שם סק"ג, בדעת הרמב"ם; תורת חיים עבודה זרה לח א; תפארת ישראל שם ב ו).

קרביים ובני מעיים

קרביים ובני מעיים, אף על פי שאמרו עליהם שאינם בשר, והאוכלם - כשיכול לקנות בשר וקונה באותם הדמים בני המעיים - אינו בן אדם (נדרים נד ב, והמפרש ד"ה וכן היה. ראה ערך בני מעיים), ואינם בכלל חתיכה-הראויה-להתכבד (ראה ערכו. סמ"ק ריד; סמ"ג לאוין קמא; איסור והיתר הארוך כה כב; טור יו"ד קי; שו"ע שם קא ה), אסורים משום בישולי גוים (איסור והיתר הארוך מג ב; דרכי משה יו"ד קיג סק"ג, וש"ך שם סק"ב, בשמו).

קטניות שבושלו בידי גוי

פולים ואפונים ועדשים וכיוצא בהם שבישלום גוים, אסורים משום בישולי גוים במקום שעולים על שולחן מלכים משום פרפרת (רמב"ם שם יח; מנחת יעקב עה ס"ק לא; פרי חדש שם סק"ה) הנאכלת עם הפת (פרי חדש שם סק"ג; ערוך השלחן שם טז, בדעת הרמ"א שם ב)[6].

קטניות שנקלו בידי גוי

אפונים וקטניות קלויים, שהגוים קלו אותם – מותרים, אם לא במקום שנוהגים למשוח המחבת בשמן, כשיש לחוש שמא משחו בחֵלב. הטעם: שאינם עולים על שולחן מלכים (בית יוסף שם; רמ"א שם; פרי חדש שם).

כמהין ופטריות

כמהין ופטריות, נחלקו בהם:

  • יש אומרים שיש בהם משום בישולי גוים, שעולים הם על שולחן מלכים משום פרפראות (איסור והיתר הארוך מג ב; תורת חטאת עה; ש"ך שם סק"ב).
  • ויש אומרים שאינם עולים על שולחן מלכים (פרי חדש שם סק"ג, על פי עבודה זרה לח א, והערוך, ארד, ורש"י ברכות מז א ד"ה אילו מייתי וכתובות סא א ד"ה תבשילא; ערוך השלחן שם י).

ומרבני דורנו יש מי שכתב שבימינו שכמהין ופטריות נקראים עולים על שולחן מלכים והם מאכלים חשובים (שו"ת שבט הלוי ו קח ד).

אורז

אורז (ראה ערכו) שבישלו גוי, אם עולה על שולחן מלכים אסור, וכשאינו עולה מותר (שו"ת הרא"ש יט כא); ויש שכתבו שסתם אורז עולה על שולחן מלכים (פרי חדש שם סק"ה; כן משמע בחכמת אדם סו ב).

תפוחי אדמה

יש מהאחרונים שכתב שתפוחי אדמה בכלל דברים שעולים על שולחן מלכים הם (חכמת אדם סו ד: "ערד עפיל")[7]; ויש מהאחרונים שכתב שזה היה רק בזמנו שלא היו בנמצא, אבל עכשיו שישנם לרוב הוא מאכל פשוט שרק המוני העם אוכלים אותם לרוב מפני עניותם ודוחקם, והעשירים שאוכלים אותם הוא מחמת ריבויים, ולא מפני שהוא מאכל חשוב, ולא יעלו על שולחן מלכים כלל (ערוך השלחן שם יח. ובשו"ת שבט הלוי שם חלק עליו).

חילוקי מקומות

בתנאי זה של עולה על שולחן מלכים הולכים אחר אותו המקום, אם שם הוא עולה על שולחן מלכים (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מקור מיים חיים קיג, על פי רמב"ם מאכלות אסורות יז יח-יט; חכמת אדם סו ד), אף אם רוב העולם אינו נוהג כאותו המקום (מקור מים חיים שם), ואף אם אותו אדם אינו נוהג כן (חכמת אדם שם).

נשתנה מברייתו

נחלקו ראשונים אם לאסור בשולי גוים יש צורך בתנאי נוסף:

  • יש אומרים שיש צורך שישתנה האוכל מברייתו על ידי האור, וכל שלא נשתנה מברייתו - מותר, אף שאינו נאכל כמו שהוא חי, ועולה על שולחן מלכים (ר"ן עבודה זרה לח ב, בדעת רש"י והרי"ף, והסכים עמם; אור זרוע ד, פסקי עבודה זרה קצא; הגהות אשר"י שם ב כח; ש"ך שם סק"א, שכן נראה עיקר), שהרי הסמיכו חכמים איסור בישולי גוים על הכתוב: אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי וְאָכַלְתִּי וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי (דברים ב כח. ראה לעיל), ולכן מותר כל אוכל הדומה למים, שאינו משתנה מברייתו על ידי האור (ר"ן שם), או לפי שכשנשתנה מברייתו יש לחוש שמא יאכילנו דבר טמא, אבל כשלא נשתנה ניכר מהו ואין לחוש לכך (אור זרוע והגהות אשר"י שם), וקליות של גוים ומים שהוחמו על ידי גוים - מותרים (עבודה זרה לז ב ולח ב), לא מפני שנאכלים כמו שהם חיים, אלא מפני שלא נשתנו מברייתם (רש"י שם ד"ה וקליות; ר"ן שם), שכן שינוי מברייתו הוא שנשתנה מצורתו שהיתה לו מתחילת ברייתו, וקליות אף על פי שאי אפשר להחזירן לקדמותן שלפני קלייתן, הרי לא נשתנו מצורתן של תחילת ברייתן (ריטב"א שם לז ב).
  • ויש אומרים שאף דבר שלא נשתנה מברייתו על ידי הבישול אסור, כל שאינו נאכל כמו שהוא חי ועולה של שולחן מלכים, וקליות מותרות לא מפני שלא נשתנו מברייתן אלא משום שאין אדם מזמין את חברו עליהן (רמב"ם שם יז; תורת הבית הארוך שם; תורת חטאת עה א; ש"ך שם, בדעת השו"ע והרמ"א שם ב), אם משום שלפי האמת לא מהכתוב למדנו האיסור, אלא מדרבנן, ואפילו שדומה למים שלא נשתנה מברייתו אסרו (לחם משנה שם), או שנשתנה מברייתו שאמרו משמעו שנשתנה על ידי האור מהכשר אכילתו, שלא היה ראוי קודם לכן לאכילה ועל ידי האור הוכשר לאכילה, והוא הוא התנאי של אינו נאכל כמו שהוא חי (תורת הבית הארוך שם).

שכר של שעורים

שכר של שעורים - בירה - אין בו משום בישולי גוים, לפי שאינו עולה על שולחן מלכים, או שכשם שהתבואה בטלה למים לענין ברכה, שמברכים על השכר ברכת-שהכל (ראה ערכו), כך היא בטלה למים לענין איסור בישול (תוספות עבודה זרה לא ב ד"ה ותרוייהו; רא"ש שם ב טו; רבנו ירוחם יז ז; ט"ז יו"ד קיד סק"א; ש"ך שם סק"א)[8], אלא שבבתים שמוכרים את השכר ושותים אותו שם, נחלקו הפוסקים אם יש עליו איסור מיוחד (ראה ערך שכר של גוים).

קפה ותה

קפה שבישלו גוי יש האוסר, לפי שעולה על שולחן מלכים (כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף יז, בשם האר"י); אבל רוב האחרונים מתירים, שאינו עולה ללפת בו את הפת, ואף הוא בטל לגבי המים, שמברכים עליו ברכת שהכל (פרי חדש יו"ד קיד סק"ו; באר עשק קה; בני חיי שם, הגהות טור א), והוא הדין תה (דרכי תשובה קיג סק"ב); ומכל מקום יש שכתב שראוי לבעל נפש להחמיר על עצמו (פנים מאירות ב סב). ואם היהודי מוסיף סוכר לקפה או התהאין לחשוש כלל לבישולי גוים כי הגמר נעשה על ידיו (שו"ת תשובות והנהגות א תלו), וכן אם הגוי הכניס את הקפה לתוך המים הרותחים בכוס, הרי זה כלי שני, ואין בו איסור בישול גוים (שו"ת אבני ישפה א קלט. וראה עוד יחוה דעת ד מד).

סרדינים

נחלקו דעות רבני דורנו אם הסרדינים אסורים משום בישול גוים כיון שהם עולים על שולחן מלכים וכיון שהם מתבשלים על הזיעה והשמן שבקופסאות, או שאינם אסורים משום בישול גוים כיון שהם נעשים בבית חרושת (ראה לעיל. שו"ת שבט הלוי ו קח ו).

שומן

שומן של בשר, של עופות, ושל דגים - יש בו משום בישולי גוים (ש"ך יו"ד קיג סק"ה; ערוך השלחן שם כ).

לרפואה

כל מאכל שעיקרו לרפואה, אין בו משום בישולי גוים, שאינו בכלל אוכל או שלקות (ריטב"א עבודה זרה לח א).

הבישול

איסור בישולי גוים הוא בין בבישול בקדירה ובין בצלי, שכל שהכשירו הגוי לאכילה על ידי האור, אסור (תורת הבית הארוך שם, על פי עבודה זרה לח א), והוא הדין בטיגון (ערוך השלחן יו"ד קיג כד).

ואין הבדל בין בישול בחום האש עצמה או בחשמל (שו"ת תשובות והנהגות א תלט), או במיקרו-גל (שו"ת שבט הלוי ח קפה).

בישול על ידי קיטור – יש אומרים שנאסר משום בישולי גוים (ראה דרכי תשובה יו"ד קיג ס"ק טז; שו"ת תשובות והנהגות ג רמז, ושם בשם החזון איש); ויש אומרים שאם הדבר נעשה בבית חרושת ולא בבית פרטי יש להקל (שו"ת מנחת יצחק ג כו ו).

איסור בישול גוים הוא דוקא בבישול בכלי ראשון, אבל בכלי שני אין איסור בישולי גוי, כי כלי שני אינו מבשל אלא לחומרה לענין שבת (שו"ת שרגא המאיר ו קסז).

על ידי מליחה

הכשיר הגוי דבר לאכילה על ידי מליחה, כגון שמלח דג ובמליחתו נאכל הוא בלא בישול, נחלקו ראשונים:

  • יש מהראשונים סוברים שנחלקו בדבר אמוראים: יש המתירים, שאין זה בישול (חזקיה בעבודה זרה לח ב); ויש האוסרים, שמליחתו זהו בישולו (רבי יוחנן שם. רש"י שם ד"ה דג מליח וד"ה חזקיה וד"ה ור' יוחנן; רמב"ם שם יז), ונחלקו ראשונים אם ההלכה שמותר, שמליח אינו כרותח בגזירה זו (רמב"ם שם); או שאסור (אור זרוע ד, פסקי עבודה זרה קצה, והגהות אש"רי שם ב לד, בשם הרשב"ם)[9].
  • ויש סוברים שלא נחלקו אמוראים בדבר, ולדברי הכל אין מליחה בכלל גזירה זו, אף על פי שבכל האיסורים מליח הרי הוא כרותח, שאין קירוב הדעת במליחה, כשם שכבוש של גוי אינו בכלל גזירה זו, אף על פי שבכל האיסורים כבוש הריחו כמבושל (ראה ערך כבוש), ולא אסרו אלא בישולי גוים על ידי האור (רמב"ן ור"ן שם; תורת הבית הארוך שם, בשם הראב"ד, והסכים עמו; טור שם); ועוד, שכיון שאיסור בשולי גוים הסמיכו על הכתוב אכל בכסף וגו' (ראה לעיל), אינו אסור אלא כשאינו דומה למים שלא נשתנו על ידי האור, ומליחה וכבישה לא על ידי האור נשתנו (תורת הבית הארוך שם).

להלכה המליחה אינה בכלל הגזירה (שו"ע שם יג), ולפיכך דגים קטנים שכבשם גוי או מלחם, עד שנעשו ראויים לאכילה, מותרים אפילו בישלם אחר כך, שהכבישה והמליחה לא אסרו אותם, וכשמבשלם אחר כך הרי הוא מבשל דבר שנאכל כמו שהוא חי (עבודה זרה לח א, לפי תורת הבית הארוך שם והמאירי שם; טוש"ע שם יב)[10].

המעושן

המעושן אין בו משום בישולי גוים, ופירות שעישנם גוי עד שהכשירם לאכילה - מותרים (רמב"ם שם יז, ותורת הבית הארוך שם ור"ן שם; על פי ירושלמי נדרים ו א; טוש"ע שם יג).

חלוט

החלוט, והוא שנתן מים רותחים על גבי קמח, אין בו משום בשולי גוים, שמחוסר מעשה ידי האור הוא, שהמים הרותחים עצמם הרי אין בהם משום בשולי גוים, וכשנותנם על גבי קמח, הרי הוא מחוסר בישול על ידי האש (ירושלמי עבודה זרה ב ח, ופני משה שם).

אפייה

בדינה של אפיית גוי נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאפייה אינה בכלל בישול, ופת שאפאה גוי אין בה משום בישולי גוים (ספר הישר, החידושים שצב).
  • ויש אומרים שאפייה בכלל בישול (רמב"ן ומאירי עבודה זרה לה ב, על פי ירושלמי שם ב ח), ואפילו במקום שנהגו לאכול פת של גוי (ראה ערך פת גוים), הרי זה דוקא בפת של גוי שאפאה גוי, אבל פת של ישראל שאפאה גוי אסורה, שהרי היא בכלל בישולי גוים, ובה לא נהגו היתר בשום מקום (מאירי שם; מרדכי שם תתל, בשם רבינו מאיר, שכתב בשם הגאונים: איסור והיתר הארוך מד ט; טור יו"ד קיב), שפת גוים לא אסרו משום בישולי גוים מפני שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בגזרה זו (ראה ערך אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן יכול לעמוד בו), ובפת של ישראל שאפאה גוי לא שייך טעם זה, ולכן אסורה (ש"ך שם סק"ו), ועל פת זו שאסורה משום בישולי גוים הוא שאמרו שאם עשה ישראל אחת משלש מלאכות של פת - היסק התנור, או חתיית הגחלים, או אפייתה - אין בה משום בישולי גויים (תורת הבית הארוך שם; טור שם).

פת קטניות ואורז

פת של קטניות ושל אורז ודוחן (ראה ערכיהם) אינה אסורה משום בישולי גוים, אם אינה עולה על שולחן מלכים (שו"ת הרא"ש יט כא; בית יוסף יו"ד קיב א; רמ"א שם), ואם עולה על שולחן מלכים - אסורה (בית יוסף שם, בדעת הרא"ש), שכיון שאינה פת הרי היא בכלל בישולי גוים (באור הגר"א שם סק"ד)[11], ודוקא פת של אורז, אבל תבשיל של אורז לדברי הכל לפעמים עולה על שולחן מלכים (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ה).

כשלא נתכוין לשם בישול

לא אסרו בישולי גוים אלא אם נתכוין הגוי לשם בישול, ולפיכך:

  • גוי שהצית אש באגם כדי להעביר החציר ונתבשלו בה חגבים, הרי הם מותרים, אף במקום שעולים על שולחן מלכים, וכן אם חרך את הראש להעביר ממנו את השיער, מותר לאכול את ראשי האזנים שנצלו בשעת החריכה (עבודה זרה לח א; רמב"ם שם יט; טוש"ע יו"ד קיג ה).
  • הסיק התנור לייבש בו יתד לח, ונצלה בו דבר מאכל של ישראל שטמנו בו קודם לכן - מותר, לפי שלא נתכוין הגוי לבישול היתד אלא לייבשו (גמ' שם), שאין בישול בכלים (רש"י שם ד"ה קמ"ל) ואף על פי שלענין מלאכת שבת נקרא גם זה בישול (ראה ערך מבשל), לענין בישולי גוים אין זה נחשב בישול, ואינו אסור עד שיתכוין לבישול גמור (תוספות שם ד"ה קא). יש מהראשונים סוברים שדוקא כשהגוי לא ידע מהדבר הטמון בו, אבל אם ידע אסור, שאנו חוששים שמא כיוון גם לבישולו, כיון שידע ממנו (רא"ש שם ב לא, על פי הגמ' שם, לגירסת הרי"ף; רבנו ירוחם יז ז; טור שם); ויש חולקים על זה (בית יוסף שם, בשם הפוסקים), ולהלכה יש להחמיר אם אין הפסד מרובה (פרי חדש שם ס"ק יא).

ואם נתכוין לשם בישול, אף שלא נתכוין לבשל דבר זה – אסור. כיצד, הסיק התנור לבשל בו, והיה בו בשר תחילה ונצלה, אף על פי שלא כיוון לבשר זה, שהרי לא ידע ממנו - אסור (תורת הבית הארוך שם, על פי הגמ' שם; טוש"ע שם).

כשתחילת או סוף הבישול בידי ישראל

ולא אסרו אלא כשכל הבישול היה על ידי גוי, אבל אם היה תחילתו או סופו על ידי ישראל – מותר. כיצד, הניח גוי בשר או קדירה על גבי האש, ובא ישראל והפך בבשר או הגיס בקדירה - מותר (עבודה זרה לח ב; רמב"ם שם טז; טוש"ע שם), אף על פי שהיה מתבשל בלא זה (טור שם), וכן אם הניח ישראל וגמר הגוי, הרי זה מותר (עבודה זרה שם א; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ונחלקו הדעות:

  • יש אומרים שלא התירו כשגמר הגוי אלא אם כן היה מתבשל אף בלי מעשיו, והוא רק קירב את בישולו, אבל אם לא היה מתבשל בלעדי גמר הגוי - אסור (בית יוסף שם, על פי הגמ' שם), ולכן אם הניח ישראל על גבי גחלים עוממות, שלא היה ראוי להתבשל עליהם, ובא גוי והפך בו ונתבשל, הרי זה אסור (תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם י).
  • ויש אומרים שאפילו אם לא היה מתבשל בלא סיוע הגוי - מותר (איסור והיתר הארוך מג ט; רמ"א שם ו).

ולא התירו בגמר הגוי אלא כשמצא את התבשיל שהניח ישראל על האש, אבל אם נתן ישראל את התבשיל על האש וסילקו, ובא גוי והחזירו וגמר בישולו - אסור, אלא אם כן הגיע למאכל בן דרוסאי כשסילקו, שהוא שליש בישולו (עבודה זרה לח א; טוש"ע שם ח), ואין הבדל בין שסילקו ישראל או סילקו גוי, שלעולם אסור כשהחזירו גוי (תורת הבית הארוך שם; טוש"ע שם יא; ט"ז שם ס"ק יב)[12].

בישלו הגוי כמאכל בן דרוסאי וגמרו ישראל, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שאסור, שכל שנתבשל כשיעור זה הרי הוא כמבושל על ידי הגוי (רבנו חננאל עבודה זרה לח א; רא"ש שם ב לב, שראה מי שמתיר; ר"ן שם; תורת הבית הארוך שם; טור שם, בשמו; בית יוסף שם, בשם הריב"ש).
  • ויש אומרים שמותר, שלא אמרו שכמאכל בן דרוסאי דינו כמבושל בבישולי גוים אלא להקל ולא להחמיר (תורת הבית הארוך שם, בשם יש מתירים; סמ"ג לאוין קמח, בשם רבנו יהודה; הגהות סמ"ק רכג; רא"ש שם; מרדכי שם תתלא; טור שם).

ומהפוסקים יש שהכריע לאסור, אלא אם כן בשעת הדחק, כגון בערב שבת, או בערב יום טוב, או שיש הפסד מרובה, שיש להתיר (בית יוסף ושו"ע שם ט); אך נוהגים להתיר בכל ענין (רמ"א שם).

הסיק ישראל את התנור

פת שאפאה גוי על ידי אש שהדליק ישראל - מותרת (ראה ערך פת גוים). ונחלקו ראשונים אם כן הדין גם בבישולי גוים:

  • יש אומרים שלא אמרו כן אלא בפת, לפי שהסקת התנור היא מלאכה מיוחדת בפת, אבל בשאר תבשילים, הנחתו של ישראל את התבשיל על האש בלבד היא שמועילה להתירו, אבל אם הסיק ישראל את התנור, והגוי הניח את התבשיל לבשל בו, הרי זה אסור (ר"ן עבודה זרה לח ב; שו"ת הריב"ש תקיד; בית יוסף שם, בשם רבנו יונה; שו"ע שם ז), וכן אם הניח הגוי את הבשר או את הקדירה על האש, ובא ישראל וחיתה בגחלים - אסור, ולא התירו אלא כשהפך את הבשר או הגיס בקדירה (כן משמע ברמב"ם שם טז; דרכי משה שם סק"ד, בדעת הר"ן רבנו יונה והריב"ש).
  • ויש אומרים שאפילו הדלקת האש או חיתוי בגחלים על ידי ישראל מועילים להתיר (הגהות שערי דורא עה; איסור והיתר הארוך מג ט; הגהות סמ"ק רכג; מרדכי עבודה זרה תתלא; רמ"א שם, בשם יש חולקים), וכן נוהגים (רמ"א שם)[13].

ואפילו אם חיתה ישראל שלא בכונה - מועיל (דרכי משה שם ורמ"א שם, על פי הגהות שערי דורא שם), ובלבד שהחיתוי יועיל לתקן האש ולמהר הבישול (איסור והיתר הארוך שם; ש"ך שם סק"ט).

  • ויש מתירים אפילו כשהשליך ישראל קיסם באש (איסור והיתר הארוך מג ט; הגהות סמ"ק שם; כלבו ק; ש"ך שם ס"ק יא)[14].

ניפח ישראל את האש

יש מתירים בניפוחו של ישראל, אם הניפוח מדליק העצים הכבויים, אבל אם יש גחלים לוחשות והעצים דולקים, ובניפוחו מוסיף חמימות - אינו מועיל, כיון שגם בלעדיו יש די חמימות לתבשיל, ובחמימות שמוסיף לא יתקרב הבישול (שו"ת מהרי"ל קצג; בית יוסף שם, שכך מצא כתוב), ואין חילוק בין ניפוח בפה, לניפוח על ידי מפוח או שפופרת (בית יוסף שם).

הדליק גוי את האש מאש של ישראל

יש מתירים אף כשהדליק הגוי את האש מאש של ישראל, אף אם לא חיתה ישראל ולא השליך שם קיסם (איסור והיתר הארוך שם יג; דרכי משה ורמ"א שם).

תערובת

תערובת דבר שאין בו משום בישולי גוים עם דבר שיש בו

עירב דבר שאין בו משום בישולי גוים עם דבר שיש בו משום בישולי גוים ובישלם גוי, אם העיקר הוא הדבר שיש בו משום בישולי גוים אסורים, ואם העיקר הוא מדבר שאין בו משום בישולי גוים - מותרים, שהולכים אחר העיקר בין להחמיר בין להקל (תורת הבית הארוך ג ז, על פי ביצה טז ב ועבודה זרה לח א; ריטב"א עבודה זרה שם; טוש"ע יו"ד קיב ב), ולפיכך:

  • פת של גוי הנילושה בביצים, מותרת למי שאינו נזהר מפת גוים, אף על פי שיש בביצים משום בישולי גוים (ראה לעיל), לפי שהפת עיקר והביצים טפלות לה (תוספות ביצה שם ד"ה קמ"ל; רא"ש עבודה זרה ב כט, בשם רבנו תם; התרומה, איסור והיתר הארוך כח; תורת הבית הארוך שם; טוש"ע יו"ד קיב ו). ופת שמשחוה בביצים נחלקו הדעות: יש אומרים שהפת עיקר והביצים טפלות (תורת הבית הקצר שם; ר"ן ביצה שם, בשם התוספות; בית יוסף שם, בשם הרשב"א והר"ן; שו"ע שם); ויש אוסרים פת שמשחוה בביצים, לפי שהן בעין ואינן בטלות לפת (תורת חטאת סט ג ודרכי משה שם סק"ח ורמ"א שם,על פי תוספות חולין סד א ד"ה סימנים ורא"ש ומרדכי שם).
  • מיני מתיקה שעושים מסולת ודבש, אף על פי שהסולת יש בה משום בשולי גוים (ראה לעיל) מכל מקום מותרים, לפי שהדבש עיקר, ואין נותנים בהם את הקמח אלא לדבק את הדבש והוא טפל להדבש, אלא שראוי לאדם חשוב להחמיר על עצמו (תשב"ץ א פט וג יא)[15], ודוקא כשבלילתם רכה, באופן שאין מברכים עליהם אלא ברכת-שהכל (ראה ערכו), אבל בלילתם עבה, ויש בהם תואר לחם, אף על פי שאם לא קבע סעודתו עליהם אינו מברך עליהם המוציא אלא בורא מיני מזונות, כגון שיש בהם דבש הרבה ובשמים הרבה, מכל מקום הסולת עיקר ודינם כפת גוים ולא כבישולי גוים (דרכי משה יו"ד קיג סק"ט).

וכתבו האחרונים כלל: כל דבר שמברכים עליו בורא מיני מזונות, אם כשקובע עליו סעודה מברך המוציא וברכת המזון (ראה ערך ברכת הפת) דינו כפת ולא כבישולי גוים; ואם הוא דבר שאפילו בקביעות סעודה אינו מברך המוציא (ראה ערך הנ"ל), יש בהם משום בישולי גוים; ואם הוא דבר שאין מברכים עליו בורא מיני מזונות, שהקמח אינו עשוי אלא לטפל ולדבק, אין בו משום בישולי גוים (פרי חדש יו"ד קיב ס"ק יז).

תערובת בישולי גוים ומאכל היתר

נתערב דבר שכבר נאסר משום בישולי גוים במאכל של היתר, ואין ניכר בתוכו להפרידו, בטל ברוב (איסור והיתר הארוך מג ז; תורת חטאת עה ח ורמ"א יו"ד קיב יד; ש"ך שם ס"ק כג וקיג ס"ק כא), בין מין במינו ובין מין בשאינו מינו, בין בלח ובין ביבש (איסור והיתר הארוך שם; תורת חטאת שם); ויש מצריכים ששים נגד האיסור (ראה ערך בטול בששים) כדרך ביטול כל האיסורים (ש"ך יו"ד קטו ס"ק יז, לדעת הרשב"א; פרי חדש יו"ד צט ס"ק יז)[16].

תערובת דבר שאין בו משום בישולי גוים עם שומן בישולי גוים הנראה בעין

פשטידה של דגים שאפאה גוי, אסורה אפילו למי שנוהג היתר בפת של גוי, מפני שהשומן של הדגים נאסר משום בישולי גוים כשהיה בעין קודם שנבלע בעיסה ונמצא שהפת בלועה מאיסור (תוספות ביצה טז ב ד"ה קמ"ל; התרומה, איסור והיתר הארוך כח; תורת הבית הארוך שם; רא"ש חולין ג א; טוש"ע יו"ד קיב ו וקיג ג), ואף על פי שבישולי גוים בטלים ברוב לרוב הפוסקים (ראה לעיל), כאן שהשומן נראה וניכר בעין בתוך הפת חמור יותר ואינו בטל (מנחת יעקב עה ס"ק כו; חוות דעת קיג ג); ויש מסירים השומן מהפת ואוכלים את הפת (תוספות שם; רבנו ירוחם יז ז, וחלק עליהם).

וכן ירקות הנאכלים כמות שהם חיים, שבשלם עם בשר, אסורים מפני שהשומן של הבשר נבלע בהם (טוש"ע יו"ד קיג ג) וניכר בעין, אבל אם אינו ניכר בטל ברוב (חוות דעת שם; מקור מים חיים שם).

כלים שבישל בהם הגוי

הכלים שבישל בהם הגוי דברים שיש בהם משום בישולי גוים, נחלקו בהם ראשונים:

  • יש מצריכים אותם הכשר, שכל דבר שאסרוהו חכמים גם פליטתו אסורה (תורת הבית הארוך ג ז; ר"ן וריטב"א עבודה זרה לח א; בית יוסף שם, בשם רוב הפוסקים; שו"ע שם טז, בסתם).
  • ויש מתירים אותם בלי הכשר, שלא החמירו בבישולי גוים לאסור פליטתם, שאין בפליטתם משום חתנות וקירוב דעת (בדק הבית לרא"ה שם; ריטב"א שם, בשמו; טור שם, בשם הרא"ש; שו"ע שם, בשם יש אומרים).

אפילו לדברי המצריכים הכשר, אם כלי חרס הוא מגעילו שלש פעמים ודיו, אף על פי שבשאר איסורים אין לו תקנה בהגעלה, לפי שאין לאיסור בישולי גוים עיקר בתורה (בית יוסף ושו"ע שם, על פי ירושלמי תרומות יא ד), בדיעבד, כשכבר נתבשל דבר היתר בכלי שנאסר משום בישולי גוים, ויש רוב בתבשיל, מותר (ש"ך שם ס"ק כא).

ספק

ישראל וגוי ששפתו שתי קדרות על גבי כירה אחת לא חששו חכמים משום בישולי גוים (עבודה זרה יב א) - שמא יסמוך הישראל על הגוי לבשל את הקדרה (רש"י שם ד"ה רבא) או שמא יבשלה הגוי בטעות שסבור שהוא שלו (ר"ן שם) - שאין אנו מחזיקים איסור בדבר שאין אנו רואים בו ריעותא (ראה ערך אחזוקי איסורא לא מחזקינן).

וכן מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא גוי ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המרחץ ואינו חושש, שופתת אשה קדרה על גבי כירה ובאה גויה ומגיסה עד שתבא מבית המרחץ או מבית הכנסת ואינה חוששת (עבודה זרה לח א), ואפילו שאין שם שומר שידע אם סילק הגוי את הבשר או הקדרה אין חוששים לכך, שספק בישולי גוים מותר, שאין איסורו אלא מדרבנן, וספק דבריהם להקל (תורת הבית הארוך ג ז; טוש"ע יו"ד קיג יא), ועוד שאין לגוי הנאה בסילוקם שנחוש לכך (תורת הבית הארוך שם), והוא הדין כל ספק בישולי גוים מותר (רמ"א שם).

חולה

חולה, אף שאין בו סכנה, מותר בבישולי גוים (בדק הבית ומשמרת הבית ג ז; מאירי ור"ן עבודה זרה לח ב; שו"ע או"ח שכח יט) בשבת (בדק הבית ומשמרת הבית שם; מאירי שם; לבוש שם יט), ואף על פי שכל איסורי אכילה שמדרבנן אסורים לחולה שאין בו סכנה (ראה ערך חולה):

  • משום שאין האיסור בגופו של דבר, לא רצו להחמיר בו יותר ממעשה שבת, שהרי כל צרכי חולה שאין בו סכנה עושים בשבת על ידי גוי (ר"ן שם).
  • או שכיון שכל האיסור הוא משום חתנות ועירוב דעת, כשמבשל לחולה בשעה שאסור לנו לבשל, אין בו חשש חתנות ועירוב דעת (בדק הבית שם; מאירי שם).
  • או לפי שלא גזרו על בישולי גוים כשיש היכר בדבר, כגון היפוך הישראל בתבשיל, ואף זה איסור של שבת מוכיח עליו שאי אפשר היום על ידי ישראל ויש היכר בדבר (משמרת הבית שם).

נשאר מהבישול למוצאי שבת

נשאר מבישול זה למוצאי שבת, נחלקו ראשונים:

  • יש אומרים שמותר אף לבריא, וכל שכן לחולה, כיון שאין בו משום חתנות (בדק הבית שם; רמ"א יו"ד קיג טז).
  • ויש אומרים שאסור אף לחולה עצמו, אם אין לו צורך בדבר למוצאי שבת, וכל שכן לבריא (משמרת הבית שם), וכן הלכה (ט"ז או"ח שכח ס"ק יד ויו"ד קיג ס"ק טו; פרי חדש יו"ד שם ס"ק כו; משנה ברורה שם ס"ק סג)[17].

הערות שוליים

  1. ד, טור' תרנז-תרעה.
  2. וראה בן איש חי ב הקדמה לפרשת חוקת שיש עוד טעמים על פי הנסתר וסוד עמוק.
  3. ואינה אלא אסמכתא, שהרי לא הוזכר בכתוב שינוי שעל ידי האור, וסתם שינוי מברייתו, כגון חיטים וטחנן, הרי מותר (גמ' שם לח א).
  4. ויש שכתב שבדיעבד נוהגים לסמוך על המתירים (איסור והיתר הארוך מג יג; דרכי משה שם סק"א וב"ח שם א, בשמו).
  5. ויש דעה שלישית בנושא: כל אוכל שנאכל כמות שהוא חי ללא פת, אין בו משום בישולי נכרים; עם הפת, יש בו משום בישולי נכרים (רבי יוסי בי רבי בון בשם רב בירושלמי עבודה זרה שם).
  6. ויש המתיר, שאינם עולים על שולחן מלכים (תורת חטאת עה, בשם הר"א מפראג).
  7. וראה שו"ת אגרות משה יורה דעה ד מח ה שמשמע שיש משום בישולי גוים בתפוחי אדמה.
  8. ויש שכתב טעם ההיתר לפי שהשכר לא גזרו עליו כלל כשגזרו על בישולי גוים, לפי שאין מזמינים עליו, ואין בו קירוב הדעת, ולא שייך בו חשש של חתנות (ב"ח שם א).
  9. ולדעה זו הוא הדין כבישתם, ולא התירו כבשים שלהם שאינם נותנים לתוכם יין וחומץ, אלא כשאינם עולים על שלחן מלכים (ר"ן שם, בדעת רש"י).
  10. ויש מהראשונים הסובר להלכה שכבוש של גוים אסור, ולא התירו כבשים שלהם שאינם נותנים לתוכם יין וחומץ אלא אותם הנאכלים כמו שהם חיים, וכן נוטה הוא לומר שאף אם מלח גוי דבר ומליחתו הכשירתו לאכילה - אסור, ודגים שמלחם גוי שמותרים, הרי זה משום שלא על ידי המלח הם נאכלים, אלא מחמת היובש (שלטי הגבורים במרדכי עבודה זרה ז, בשם הרב ברכיה מניקולואי).
  11. ויש שכתבו סתם שאין בה משום בישולי גוים, שאינה עולה על שלחן מלכים (רבנו ירוחם יז ז; כן משמע בטור שם).
  12. ויש הסובר שדוקא כשסילקו ישראל, או שסילקו הגוי בציווי ישראל, והחזירו, אבל אם סלקו הגוי מעצמו קודם שהגיע למאכל בן דרוסאי והחזירו מותר, כי מי ביקש ממנו שיסלקו ויחזירו, והלא אם לא היה מסלקו היה מתבשל מאליו (ב"ח שם).
  13. וראה בספר הכשרות (פוקס) שהפעלת המתג החשמלי בתנור על ידי ישראל דינו כהדליק את האש.
  14. אך יש שכתב שאפילו המתירים בפת גוים על ידי השלכת קיסם לא התירו אלא בפת מחמת הדוחק שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה, אבל בבשולי גוים לא התירו אלא על ידי סיוע בבישול או חיתוי בגחלים (שו"ת הרדב"ז א ג).
  15. וראה בהג"ה שם א פט, דברי בנו הרשב"ש.
  16. אם מותר לבטל בישולי נכרים בידים לכתחילה, ראה ערך אין מבטלין איסור לכתחילה.
  17. וראה שו"ת שבט הלוי ו קח ט.